העיתון שיש בידכם כרגע הוא תולדה של חופש הביטוי. אחת מזכויות האזרח הנוהגות בישראל, כמו בכל דמוקרטיה אחרת בעולם. חופש הביטוי מאפשר לפרט לבקר את השלטון ואף להציע לו אלטרנטיבה, הוא מאפשר לאזרחי המדינה להביע את עצמם, ומסייע להם להגיע לחקר האמת. את המטרה האחרונה נהוג להמשיל לשוק חופשי של דעות: ריבוי הדעות יציף את האמת כלפי מעלה, והדעה השקרית תרד לתהום השכחה.
אך אם נמשיך עוד צעד אחד במשל השוק, נראה כי בשוק הירקות כל אדם שעומד בתנאי רשיון מינימליים יכול לפתוח בסטה. אם יש לו גם הון התחלתי מסוים, יש סיכוי שהוא יצליח להחזיק מעמד לתקופה ארוכה ולמכור למבקרים את מרכולתו.
בשוק הדעות הישראלי המצב שונה. כל אחד (כמעט) יכול לפתוח עיתון. אבל האפשרות לפתוח דוכן לתכניות רדיו, כלומר תחנה, מותנה ברצונן הטוב של הרשויות. הן אלו שמחליטות עבור מי יוקצו התדרים. הרשויות גם מחליטות מה תהיה מטרת השידורים, איזה סכום ייגבה מן הזכיינים ולכמה זמן יהיו זכאים לשדר.
בעולם התקשורת נהוג להגדיר את סקלת הרדיו כמשאב ציבורי מוגבל. סקלת תדרי הרדיו מוגבלת על ידי הטבע ואינה מפיקה אינסוף תדרים. כאן נעוץ הפער הגדול בין העיתונות המשודרת לזו הכתובה: כמות הנייר או בתי הדפוס אינה מוגבלת, אך תדרי השידור כן. לכן רשויות המדינה, שאחראיות על משאבי הטבע שלה, הן גם אלו שאחראיות על משאב ציבורי זה, ובשל היותו מוגבל, הן שמחליטות מי ישתמש בו.
"גם לפולנים אין רדיו משלהם"
כמעט שאין חולק על כך שהמצב הנוכחי אינו משקף נכונה את מגוון הדעות בציבור הישראלי, וכי עקרונות חופש הביטוי אינם באים לידי מיצוי בשיטה הקיימת. ד"ר אלי אברהם מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת חיפה, שחקר את הדרך בה מסוקרות קבוצות מיעוט (ערבים, מתנחלים, קיבוצניקים ותושבי פריפריה) בתקשורת, מצביע על כך ש אמנם יש התפתחות חיובית בדרך בה מתייחסים אמצעי התקשורת לקבוצות אלו, אולם אין ספק שקבוצות אוכלוסייה שלמות עדיין סובלות מתחושה שהן מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות ומחוץ לקונצנזוס.
אברהם מביא כדוגמה את מצביעי ש"ס. לדבריו, המערכת אינה מנסה לתת להם מענה רציני: "צריך לבדוק איך משלבים אותם באמצעי התקשורת הכלליים ואיך פותחים להם תחנות אזוריות. מעבר לכך, צריך לטפח את התקשורת הקהילתית, שתיתן גיוון למפת התקשורת הקיימת כיום".
משה נמני, שדרן בערוצי הקודש נותן משנה תוקף לדבריו של אברהם: "ליהודי דתי אין מה לעשות עם התקשורת החילונית. להם יש טלוויזיה, וידאו, כבלים, רדיו. לנו אין כלום".
גם העובדה כי הרשות השנייה הקצתה תדר אזורי עבור האוכלוסייה הדתית ורשות השידור מחזיקה רשת דתית (רשת מורשת) אינה מספקת את נמני. הוא כועס ומרגיש מקופח: "אין תקשורת דתית. זה הכל שקר. הם תפרו מכרז ונתנו אותו לכמה קומבינטורים. קיימים כמה גוונים באוכלוסייה החרדית, ואי אפשר לשדר לכולם בתחנה אחת. חוץ מזה שאף אחד מהקהל שלנו לא מאזין לתחנות האלו. הם משדרים יותר נשים ויותר בגוון מסורתי. אם היו לוקחים את מנהלי ערוצי הקודש והופכים אותם למנהלי התחנה ניחא, אבל מתעלמים מהם".
"יש לרשות השידור תחנה לדתיים. מה צריך יותר מזה? תחנה לש"סניקים ותחנה למפד"לניקים בנפרד? אני גם לא פותח תחנה נפרדת לפולנים או נשים", טוען אורן הלמן, דובר רשות השידור, שדווקא מרגיש כי הרשות מבצעת את תפקידה על הצד הטוב ביותר. כפי שמגדיר חוק רשות השידור: "הרשות תבטיח כי בשידורים יינתן מקום מתאים לביטוי מתאים של השקפות ודעות הרווחות בציבור..."
"יש לרשות השידור עשר תחנות", מונה הלמן, "בהן רשת ב', שהיא רשת אקטואלית, קול המוסיקה, רק"ע ברוסית ובשפות נוספות, קול ישראל בערבית, קול ישראל לעסקים ועוד. יש מגוון. אי אפשר לספק את כל הצרכים, אבל אנחנו עושים ככל שניתן".
הלמן דוחה בתוקף את הטענה שרשת ב', אחת הרשתות הפופולריות ביותר, מטה את שידוריה לצד אחד של המפה הפוליטית, ומשתמש במטבע לשונית שחוקה מעט: "אם כולם באים אלינו בטענות, אז כנראה שאנחנו בסדר".
לתחושות אלו של הלמן מצטרף שר התקשורת אהוד אולמרט. "ערוצי הרדיו הקיימים כיום, אשר זכו במכרז של הרשות השנייה, וערוצי קול ישראל נותנים חופש ביטוי לכלל הזרמים בציבור".
תחנה לכל דורש
אבל דעתם של רבים שונה מזו של הלמן ואולמרט. לימור לבנת, למשל, שכיהנה כשרת התקשורת לפני שש שנים, נמנית עם הסוברים אחרת. לבנת החליטה 'לעשות סדר' בכל נושא התקשורת בישראל, כולל בחינה יסודית של מצב השידורים, החוקים המסדירים אותם ואפשרות לפתיחת השוק לגורמי שידור רבים יותר.
לבנת פעלה בדפוס החביב על נבחרי הציבור ומינתה ועדה ל'הרחבה וארגון מחדש', הידועה יותר כוועדת פלד, על שמו של מי שישב בראשה, יוסי פלד. הוועדה היתה צריכה להכין הצעה "להרחבה וארגון מחדש של מערך שידורי הטלוויזיה והרדיו לציבור, ולעיצוב מפת שידורים כוללת, המכילה את גורמי השידור הקיימים והעתידיים".
ועדת פלד ישבה על המדוכה והמליצה בין השאר "לאמץ מדיניות חדשה, כוללת ועדכנית, החותרת בהתמדה ליצירת שוק חפשי של תקשורת אלקטרונית, אשר יושתת על העיקרון של 'שמים פתוחים' לכל... העיקרון אומר, בפשטות, שעם יישומו המלא יוכל כל אחד לשדר ולהציע את שירותיו לציבור, בכל מתכונת של שידור ושירות, על-פי תנאי סף, שיושתתו על תחרות חופשית בתנאים שווים והוגנים ויבטיחו הגנה על זכות הציבור לבחור מתוך היצע רחב ומגוון של אפשרויות בחירה...".
תנאי הסף שהציעה הוועדה יהוו רישיון לשדר, בדומה למה שנהוג בתחום הנהיגה. לאחר שעמד בעל הרישיון בתנאי הסף, הוא יכול לשדר לאוכלוסיה שהוא בוחר את התכנים שנראים נכונים בעיניו. זאת בניגוד לשיטת הזיכיונות, הנהוגה היום ברדיו האזורי. הזיכיונות הם לזמן מוגבל, אמורים לענות על צרכים ייעודיים שהרשויות הגדירו, כרוכים בתשלום אגרות שונות, ומעל לכל, המבקש לשדר צריך לזכות להיות זה שקולע לטעמה של ועדת המכרזים והחברים בה.
השרה לבנת אימצה בחום את מסקנות הוועדה, וכמוה עשתה הממשלה של אותה התקופה. וכאן היינו יכולים לסיים את הכתבה, אלמלא המישור הקטן והזניח המישור המעשי. עד היום, שש שנים אחרי, עדיין לא קיימת מדיניות של תחנת רדיו לכל דורש.
יוסי פלד מלין על כך שלא נעשה דבר עם מסקנות הוועדה שישב בראשה, ומביא נימוק נוסף לכך שחייבים להנהיג בישראל שיטה של שידורים ברישיון ולא בזיכיון: "צריך לשחרר את שוק התקשורת מהליווי הצמוד של נבחרי הציבור. שימשתי כיו"ר הרשות השנייה כשדנו במכרזים לרדיו האזורי, ולא היה פוליטיקאי אחד שלא ניסה להתערב. בשיטת רישיונות זה לא היה קורה".
פתרון אפשרי רדיו דיגיטלי
שר התקשורת הקודם ומי שמכהן היום כיו"ר הכנסת, רובי רבלין, תומך באופן עקרוני ב'שמים פתוחים', אך מסביר כי מה שעיכב את מימוש ההחלטה היה סקלת התדרים המוגבלת שיש למדינת ישראל: "לצערי, עד שייפתח הרדיו הדיגיטלי בעיית המשאב המוגבל היא הקובעת".
במדינות העולם המערבי, רוב רובו של שוק התקשורת האלקטרונית מצוי בידיים פרטיות. מדינות אלו רחבות ידיים יותר ממדינת ישראל, ולכן הן מקצות תדרים לכל מי שעומד בתנאי רשיון מסוימים. במדינתנו הקטנטונת לא ייתכן ששני אנשים בשני קצותיה יוכלו לשדר על אותו התדר (כפי שקורה במדינות אחרות), דבר שמצמצם עוד יותר את מספר התדרים המוגבל בלאו הכי. כך נוצר מצב שבו גדול מספר הדעות ממספר תדרי הרדיו, ולכן הם מחולקים באופן מבוקר לזכיינים.
הדרך היחידה שדרכה ניתן לממש את עיקרון 'השמים הפתוחים' בישראל היא שינוי שיטת השידורים, משידורי רדיו רגילים לדיגיטליים. בשיטה הדיגיטלית קיימת טכנולוגיה מתקדמת המאפשרת לשדר מספר רב יותר של ערוצים, דבר שמאפשר את פתיחת השוק לכל דורש. אולם טכנולוגית השידור והקליטה של הרדיו הדיגיטלית אינה מפותחת דיה.
שוללי עיקרון 'השמים הפתוחים' נתלים בכך שהדבר עדיין אינו אפשרי מבחינה טכנולוגית. לטענתם, יישום השיטה הדיגיטלית יביא בהכרח לכך שאנשים יצטרכו לרכוש מקלטי רדיו חדשים ויקרים ולהיפטר מהישנים, ולא כולם ימהרו לעשות זאת. מנגד יש הטוענים כי מדינת ישראל דווקא הוכיחה כי תושביה ממהרים לאמץ מהפכות טכנולוגיות (אינטרנט, סלולרי), וכי קידום הטכנולוגיה תלוי בהחלטת המחוקקים.
גם אם מדובר בחזון של עוד מספר שנים, שאינו יכול להתממש בתקופה הקרובה, קיים ויכוח עקרוני על מהותה של השיטה. עד כמה היא מקדמת בצורה אמתית את חופש הביטוי, ומנגד, עד כמה היא עלולה לגרום לכאוס תרבותי במדינה קטנה ורווית מגזרים ותתי מגזרים.
שמים פתוחים יפלגו את החברה
"אני נגד 'השמים הפתוחים'", אומר העיתונאי בן דרור ימיני. "אל"ף, כי ראינו שכשפותחים תחנות אזוריות ברדיו ובטלוויזיה מוסיפים את ערוץ 10, וזה רק עוד מאותו הדבר. דבר נוסף: אני בעד 'מדורת שבט'. החברה הישראלית מפוצלת גם כך, ואני חושש מאטומיזציה של החברה. אני בהחלט בעד לכפות על התקשורת הארצית הרבה יותר גיוון, איזון ופלורליזם. אני בעד שדה אחד עם אלפי פרחים, אבל נגד הרבה שדות, כל אחד עם סוג פרח אחד".
ימיני טוען עוד כי למי ששואף להשמיע את קולו ברבים לא כדאי לנסות ולפתוח ערוצים חלופיים, בשל החשיפה הנמוכה שיש להם. המאבק על הפתיחות של אמצעי התקשורת הגדולים והמרכזיים יניב יותר פירות, הוא אומר, אך מוסיף הסתייגות: "יש שיגידו 'עובדה שזה לא קורה שם'. ייתכן שגם אני אשנה את דעתי".
פרופסור יחיאל לימור, ראש המחלקה לתקשורת במכללה האזורית ספיר ומי שנחשב לאחד הבקיאים בהתפתחות מפת התקשורת הישראלית, מעלה מספר שאלות לדיון ומחשבה על עיקרון 'השמים הפתוחים' שהוא תומך בו. שאלתו הראשונה משקפת את חששו של ימיני:
"האם אנחנו רוצים מגדל בבל תרבותי חברתי או שכדאי להשאיר בידנו כמה מכשירים אינטגרטיביים, שהרדיו יהיה אחד מהם? אנחנו לא רוצים להגיע למצב שזו תהיה חברה שבה אין לאנשים דברים משותפים לדבר עליהם.
"שאלה נוספת, האם כל אחד יכול לשדר? האם כל אחד יכול להעמיד תחנת רדיו? בצרפת, הסוציאליסטים נתנו אפשרות לשדר לכל מי שרצה ורוב התחנות נפלו, ומה שיותר גרוע, רוב התחנות נשלטו על ידי כמה תאגידים. בשם הפלורליזם וחופש הביטוי הגיעו לריכוזיות. רוב הסיכויים שהגדולים והחזקים יחסלו את הקטנים, יקנו אותם או ירוקנו אותם".
המצב הקיים בישראל, שבו התקשורת אינה משקפת את כלל הדעות הקיימות בחברה, הוא מצב נורמלי, מסביר לימור ומוסיף כי בכל העולם, גם במקומות בהם מונהגת שיטת הרישיונות, קיימות תחנות פיראטיות. אלה הוקמו על ידי אנשים שאינם יכולים לקבל רישיון מסיבות שונות, או כאלה שאינם רוצים לשדר ברישיון מתוך עיקרון.
למרות הדברים הללו מזדהה לימור עם הצורך בקיום תחנות רבות יותר ומגוונות יותר מאלה הקיימות. לדעתו, עד שהנהגת הסקלה הדיגיטלית תתאפשר, יש להקים ועדה ציבורית שתבחן את מצב התדרים במדינה, ועוד ועדה ציבורית שתבחן אלו תדרים יחולקו למי.
"כשהפעלת רדיו דיגיטלי תתאפשר, יהיה צורך לשקול את המצב בתנאים החברתיים של אותו הזמן. אם לא יעשו את זה אז בהדרגה ובצורה מושכלת, יש סכנה שיפרחו 150 תחנות, ואז יישארו מעט תחנות ריכוזיות והשאר לא תוכלנה להתקיים".
הקרב על הרייטינג יוריד את הרמה
"אנחנו מדברים על דמוקרטיה שבה השיח הציבורי צריך להיות רחב ומשוחרר. רחב כי הוא צריך להגיע מאנשים רבים, ומשוחרר מהגבלות ושליטה של הממשלה", אומר ישראל מידד מ'האגודה לזכות הציבור לדעת'. "הפעילות הפוליטית והציבורית היא עניין של האזרחים, ובישראל, כשמירב התקשורת האלקטרונית תלויה בשלטון החוק, בתקציבים ובמינויים ברשות השידור וברשות השנייה... יש בעיה.
"בדומה למה שמתרחש בעיתון, גם כאן לא צריך פיקוח הדוק. אם אדם עשה עבירה, פרסם מאמר המרדה או מאמר מסית, הוא צפוי לעמוד למשפט. מדוע החוקים צריכים להיות שונים ברדיו?"
מידד אינו רואה מדוע לא יונהג עיקרון 'השמים הפתוחים'. לדבריו הסיבה היחידה שבעטיה לא נמכרו תדרים ברשיון עד היום היתה טכנית-טכנולוגית, ואם הטכנולוגיה הדיגיטלית תהיה בנמצא, הרי שיש לאפשר זאת, כחלק מחופש הביטוי. על טענתו של לימור כי התחנות הגדולות יבלעו את הקטנות משיב מידד כי ממילא במצב הקיים משמיע הרדיו רק את הדעות הרווחות יותר. עיקרון 'השמים הפתוחים' יוכל לפחות לתת הזדמנות לאחרים להשמיע את קולם.
מידד משיב לטענה נוספת שמעלים מתנגדי השיטה, והיא הרמה הנמוכה שאליה עלולים לרדת שידורי הרדיו במרוץ המטורף לרייטינג: "מי שלא רוצה רמה נמוכה שלא יפתח את המכשיר שלו על תחנה שמשדרת ברמה כזו. על הרמה הגבוהה תהיה אמונה התחנה הציבורית שתתקיים לצד התחנות הפרטיות, ועליה יהיה פיקוח הדוק יותר. זה כמו שהבנות מתלבשות ברחוב איך שהן רוצות, אבל בבית הספר יש להן מגבלות וכללים שהן צריכות לעמוד בהם".
רשות השידור מנכסת תדרים
יו"ר הרשות השנייה, מוטי שקלאר, מצטרף למחייבים את עיקרון 'השמים הפתוחים'. מי שמצפה משקלאר לקצת לויאליות למערכת שבראשה הוא עומד, שתביא אותו להתנגד לעיקרון מתוך רצון להגנה על כיסאו ומעמדו, עשוי להיות מופתע. יו"ר הרשות השנייה מבין ללבם של הזכיינים ששילמו כסף והשקיעו, וכעת מנסים בכל כוחם למנוע את פתיחת השוק לרישיונות, אך לצד ההבנה הזו הוא מזכיר את פסיקת בג"ץ, שקבע שזכייני ערוץ 2 אינם יכולים למנוע את קיומו של ערוץ 10, וזאת, הוא מזכיר, משום שמי שנכנס לשוק התקשורת צריך לקחת בחשבון שהוא דינמי.
שקלאר חושב שיש לקדם את רעיון הסקלה הדיגיטלית, אך מכיוון שהוא עדיין לא מעשי יש למצוא אפשרויות אחרות לפתיחת השוק הרדיופוני ומתן רשיונות. בדומה למה שאומר פרופ' לימור, גם הוא מציע לבחון מחדש את מספר התדרים שתופסת היום רשות השידור ("אני לא רואה כל הצדקה שרשות השידור תנכס לעצמה תחנות חינוכיות ואחרות"), וכן את התדרים שתפוסים בידי צה"ל ("יש לבחון אם כל התדרים שמשרד הביטחון תופס צריכים אכן להיות בידיו"). לאחר שכל אלה ינוקו מן הסקלה יהיו מספיק תדרים פנויים, שאותם ניתן יהיה למכור לעומדים בתנאי הרישיון, ואם כמות התדרים הזו לא תספיק לכל דורש, בשלב ראשון הם יימכרו למרבה במחיר.
מסלול שני שמציע שקלאר הוא השתלבות באמצעי התקשורת הקיימים: "חונכנו על קמעא-קמעא, אז אני לא מתייאש", הוא אומר ומוסיף שאם מספר הצובאים על בית ספר 'במעלה' יהיה כמספר הצובאים על בתי ספר אחרים לקולנוע בישראל, לא יוכלו להתעלם מן הכוח המקצועי האדיר הזה.
במסלול השלישי, מתייחס שקלאר לבעיה המקומית שנוצרה עם סגירת ערוץ 7. כאן הוא מציע הוצאת מכרז לרדיו אזורי עבור המתיישבים. "לא ייתכן שערוץ 7 ייסגר והממשלה תאמר שאין לה מענה. הפוליטיקאים צריכים להבין שהתקשורת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ואם המדינה חפצת חיים היא חייבת לאפשר שיח אמיתי בציבור".
חופש ביטוי? לא לימין
וכתמיד, כשדיונים מהותיים יורדים לשדה החקיקה, הם פושטים מעליהם את העקרונות ולובשים את מדי ההיאבקות בזירת האינטרסים. מאז עלה לראשונה נושא 'השמים הפתוחים' על סדר יומה של שרת התקשורת לבנת, הוא שב וצץ מידי פעם בדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת. סגן שרת החינוך, צבי הנדל, שנכח לא פעם בישיבות אלה, מסביר כי כל דיון כזה 'מתמוסס' בסופו של תהליך, בגלל הלובי החזק של אמצעי התקשורת, שחוששים להפסיד את מעמדם ואת רווחיהם אם העיקרון הזה יונהג.
הנדל מנסה, ולא בפעם הראשונה, לעגן בחוק מתן אפשרות ביטוי לאלה שמרגישים שאמצעי התקשורת הקיימים מותירים את קולם מחוץ לגלי האתר. "יש בחיים 'סור מרע' ו'עשה טוב'", מסביר הנדל. "אני התייאשתי מ'סור מרע'. אני לא מצליח לעשות את אמצעי התקשורת לא שמאלניים. אמצעי התקשורת נשלטים על ידי בראנז'ה. אולי עוד שנות דור יהיה ניתן לשנות מעט את המאזן, אבל אני רוצה לעשות 'עשה טוב', למצוא פתרונות חלופיים".
הנדל אינו חושש מכך שהתחנות הגדולות תבלענה את הקטנות, או מכך שפחות אנשים יאזינו לערוץ הספציפי שהוא רוצה לקדם, ערוץ 7: "מי שיפתח לשמוע את הערוץ יישאר, ואני מבטיח לך, על סמך העבר, שיהיו מאזינים. הציבור יחליט. אנחנו לא מדינה טוטליטרית. כך נהוג גם בשוק העיתונים. או שהם נסגרים או שמצליחים לשרוד".
אנשי השמאל שרוממות חופש הביטוי בגרונם אינם מסייעים להנדל במציאת פתרונות שיקדמו את חופש הביטוי במדינת ישראל. הוא נלחם לבדו בנפילי התקשורת והמשפט, וגם נושא בתוצאות בדמות התקפות של שדרנים וכתבים. "חופש ביטוי לא מעניין אותם. זה שטויות. שאלתי מי מעוניין לחתום על חוק של רישיונות, וכמעט אף אחד אינו מעוניין בכך. הם יקירי התקשורת הקיימת, אז למה להם להסתבך?"
וכאילו כדי להמחיש את דברי הנדל, פרופסור מרדכי קרמניצר, שמכהן כנשיא מועצת העיתונות, פרופסור ירון אזרחי שהיה עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחברת הכנסת דליה איציק לא השיבו לפניותיי כשביקשתי לשמוע את דעתם על עיקרון 'השמים הפתוחים'. הפליאה לעשות תמר גוז'נסקי, שמיצתה את זכויות האזרח שלה עד תום כשטרקה את הטלפון בשומעה לאיזה עיתון משתייכת הכתבת.
הממשלה חוששת מפתיחות
בימים אלו מובילים סגן השר הנדל וח"כ אורי אריאל פעילות פרלמנטרית המתמקדת בפתרונות לטווח המיידי, שיענו על הצרכים התקשורתיים של מאזיני ערוץ 7, לצד העבודה על פתרון כולל וארוך טווח של קידום נושא הרדיו הדיגיטלי. במישור המיידי מדובר בשתי אפשרויות: הראשונה, שהוזכרה בדברי שקלאר, היא הוצאת מכרז לרדיו אזורי של יש"ע. הדבר אינו דורש חקיקה, אולם דורש צו אלוף והסדרים נוספים.
האפשרות השנייה היא חקיקת חוק שיזם יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, כשהיה שר התקשורת, שעניינו פתיחת שלושה ערוצי רדיו ארציים ייעודיים. האחד ייתן מענה לחרדים, השני ייועד ליוצאי מדינות חבר העמים והשלישי להתיישבות. הנדל ואריאל חברו לשר התקשורת הנוכחי, אהוד אולמרט, ולמזכיר הממשלה, ומקווים שדרכם תצלח. הנדל כבר מונה את הבג"צים שמחכים להם על אם הדרך.
תקשורת היא כוח. היא מדווחת לציבור על פעולות השלטון ומשפיעה על הלכי הרוח שלו. היא עשויה לבנות דימוי מציאות כזה או אחר על הנעשה במדינה ועל הנהגתה. מאז ומעולם שאפו ראשי מדינות להחזיק את התקשורת קרוב ללבם ולפקח על הנעשה בה, וגם במדינת ישראל תהליכי השחרור של התקשורת מן השלטון אינם פשוטים.
תחנות רדיו ארצית-ייעודית או אזורית יביאו עמם יותר חופש ביטוי, אך בל נשכח כי מדובר בפתרון חלקי ביותר. מי שחופש הביטוי והעיסוק באמת יקרים ללבו, ימשיך ללבן את הסוגיות שמציב עיקרון 'השמים הפתוחים' ויקדם את יישומו מבחינה רעיונית וטכנולוגית.
ofralax@walla.co.il
אך אם נמשיך עוד צעד אחד במשל השוק, נראה כי בשוק הירקות כל אדם שעומד בתנאי רשיון מינימליים יכול לפתוח בסטה. אם יש לו גם הון התחלתי מסוים, יש סיכוי שהוא יצליח להחזיק מעמד לתקופה ארוכה ולמכור למבקרים את מרכולתו.
בשוק הדעות הישראלי המצב שונה. כל אחד (כמעט) יכול לפתוח עיתון. אבל האפשרות לפתוח דוכן לתכניות רדיו, כלומר תחנה, מותנה ברצונן הטוב של הרשויות. הן אלו שמחליטות עבור מי יוקצו התדרים. הרשויות גם מחליטות מה תהיה מטרת השידורים, איזה סכום ייגבה מן הזכיינים ולכמה זמן יהיו זכאים לשדר.
בעולם התקשורת נהוג להגדיר את סקלת הרדיו כמשאב ציבורי מוגבל. סקלת תדרי הרדיו מוגבלת על ידי הטבע ואינה מפיקה אינסוף תדרים. כאן נעוץ הפער הגדול בין העיתונות המשודרת לזו הכתובה: כמות הנייר או בתי הדפוס אינה מוגבלת, אך תדרי השידור כן. לכן רשויות המדינה, שאחראיות על משאבי הטבע שלה, הן גם אלו שאחראיות על משאב ציבורי זה, ובשל היותו מוגבל, הן שמחליטות מי ישתמש בו.
"גם לפולנים אין רדיו משלהם"
כמעט שאין חולק על כך שהמצב הנוכחי אינו משקף נכונה את מגוון הדעות בציבור הישראלי, וכי עקרונות חופש הביטוי אינם באים לידי מיצוי בשיטה הקיימת. ד"ר אלי אברהם מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת חיפה, שחקר את הדרך בה מסוקרות קבוצות מיעוט (ערבים, מתנחלים, קיבוצניקים ותושבי פריפריה) בתקשורת, מצביע על כך ש אמנם יש התפתחות חיובית בדרך בה מתייחסים אמצעי התקשורת לקבוצות אלו, אולם אין ספק שקבוצות אוכלוסייה שלמות עדיין סובלות מתחושה שהן מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות ומחוץ לקונצנזוס.
אברהם מביא כדוגמה את מצביעי ש"ס. לדבריו, המערכת אינה מנסה לתת להם מענה רציני: "צריך לבדוק איך משלבים אותם באמצעי התקשורת הכלליים ואיך פותחים להם תחנות אזוריות. מעבר לכך, צריך לטפח את התקשורת הקהילתית, שתיתן גיוון למפת התקשורת הקיימת כיום".
משה נמני, שדרן בערוצי הקודש נותן משנה תוקף לדבריו של אברהם: "ליהודי דתי אין מה לעשות עם התקשורת החילונית. להם יש טלוויזיה, וידאו, כבלים, רדיו. לנו אין כלום".
גם העובדה כי הרשות השנייה הקצתה תדר אזורי עבור האוכלוסייה הדתית ורשות השידור מחזיקה רשת דתית (רשת מורשת) אינה מספקת את נמני. הוא כועס ומרגיש מקופח: "אין תקשורת דתית. זה הכל שקר. הם תפרו מכרז ונתנו אותו לכמה קומבינטורים. קיימים כמה גוונים באוכלוסייה החרדית, ואי אפשר לשדר לכולם בתחנה אחת. חוץ מזה שאף אחד מהקהל שלנו לא מאזין לתחנות האלו. הם משדרים יותר נשים ויותר בגוון מסורתי. אם היו לוקחים את מנהלי ערוצי הקודש והופכים אותם למנהלי התחנה ניחא, אבל מתעלמים מהם".
"יש לרשות השידור תחנה לדתיים. מה צריך יותר מזה? תחנה לש"סניקים ותחנה למפד"לניקים בנפרד? אני גם לא פותח תחנה נפרדת לפולנים או נשים", טוען אורן הלמן, דובר רשות השידור, שדווקא מרגיש כי הרשות מבצעת את תפקידה על הצד הטוב ביותר. כפי שמגדיר חוק רשות השידור: "הרשות תבטיח כי בשידורים יינתן מקום מתאים לביטוי מתאים של השקפות ודעות הרווחות בציבור..."
"יש לרשות השידור עשר תחנות", מונה הלמן, "בהן רשת ב', שהיא רשת אקטואלית, קול המוסיקה, רק"ע ברוסית ובשפות נוספות, קול ישראל בערבית, קול ישראל לעסקים ועוד. יש מגוון. אי אפשר לספק את כל הצרכים, אבל אנחנו עושים ככל שניתן".
הלמן דוחה בתוקף את הטענה שרשת ב', אחת הרשתות הפופולריות ביותר, מטה את שידוריה לצד אחד של המפה הפוליטית, ומשתמש במטבע לשונית שחוקה מעט: "אם כולם באים אלינו בטענות, אז כנראה שאנחנו בסדר".
לתחושות אלו של הלמן מצטרף שר התקשורת אהוד אולמרט. "ערוצי הרדיו הקיימים כיום, אשר זכו במכרז של הרשות השנייה, וערוצי קול ישראל נותנים חופש ביטוי לכלל הזרמים בציבור".
תחנה לכל דורש
אבל דעתם של רבים שונה מזו של הלמן ואולמרט. לימור לבנת, למשל, שכיהנה כשרת התקשורת לפני שש שנים, נמנית עם הסוברים אחרת. לבנת החליטה 'לעשות סדר' בכל נושא התקשורת בישראל, כולל בחינה יסודית של מצב השידורים, החוקים המסדירים אותם ואפשרות לפתיחת השוק לגורמי שידור רבים יותר.
לבנת פעלה בדפוס החביב על נבחרי הציבור ומינתה ועדה ל'הרחבה וארגון מחדש', הידועה יותר כוועדת פלד, על שמו של מי שישב בראשה, יוסי פלד. הוועדה היתה צריכה להכין הצעה "להרחבה וארגון מחדש של מערך שידורי הטלוויזיה והרדיו לציבור, ולעיצוב מפת שידורים כוללת, המכילה את גורמי השידור הקיימים והעתידיים".
ועדת פלד ישבה על המדוכה והמליצה בין השאר "לאמץ מדיניות חדשה, כוללת ועדכנית, החותרת בהתמדה ליצירת שוק חפשי של תקשורת אלקטרונית, אשר יושתת על העיקרון של 'שמים פתוחים' לכל... העיקרון אומר, בפשטות, שעם יישומו המלא יוכל כל אחד לשדר ולהציע את שירותיו לציבור, בכל מתכונת של שידור ושירות, על-פי תנאי סף, שיושתתו על תחרות חופשית בתנאים שווים והוגנים ויבטיחו הגנה על זכות הציבור לבחור מתוך היצע רחב ומגוון של אפשרויות בחירה...".
תנאי הסף שהציעה הוועדה יהוו רישיון לשדר, בדומה למה שנהוג בתחום הנהיגה. לאחר שעמד בעל הרישיון בתנאי הסף, הוא יכול לשדר לאוכלוסיה שהוא בוחר את התכנים שנראים נכונים בעיניו. זאת בניגוד לשיטת הזיכיונות, הנהוגה היום ברדיו האזורי. הזיכיונות הם לזמן מוגבל, אמורים לענות על צרכים ייעודיים שהרשויות הגדירו, כרוכים בתשלום אגרות שונות, ומעל לכל, המבקש לשדר צריך לזכות להיות זה שקולע לטעמה של ועדת המכרזים והחברים בה.
השרה לבנת אימצה בחום את מסקנות הוועדה, וכמוה עשתה הממשלה של אותה התקופה. וכאן היינו יכולים לסיים את הכתבה, אלמלא המישור הקטן והזניח המישור המעשי. עד היום, שש שנים אחרי, עדיין לא קיימת מדיניות של תחנת רדיו לכל דורש.
יוסי פלד מלין על כך שלא נעשה דבר עם מסקנות הוועדה שישב בראשה, ומביא נימוק נוסף לכך שחייבים להנהיג בישראל שיטה של שידורים ברישיון ולא בזיכיון: "צריך לשחרר את שוק התקשורת מהליווי הצמוד של נבחרי הציבור. שימשתי כיו"ר הרשות השנייה כשדנו במכרזים לרדיו האזורי, ולא היה פוליטיקאי אחד שלא ניסה להתערב. בשיטת רישיונות זה לא היה קורה".
פתרון אפשרי רדיו דיגיטלי
שר התקשורת הקודם ומי שמכהן היום כיו"ר הכנסת, רובי רבלין, תומך באופן עקרוני ב'שמים פתוחים', אך מסביר כי מה שעיכב את מימוש ההחלטה היה סקלת התדרים המוגבלת שיש למדינת ישראל: "לצערי, עד שייפתח הרדיו הדיגיטלי בעיית המשאב המוגבל היא הקובעת".
במדינות העולם המערבי, רוב רובו של שוק התקשורת האלקטרונית מצוי בידיים פרטיות. מדינות אלו רחבות ידיים יותר ממדינת ישראל, ולכן הן מקצות תדרים לכל מי שעומד בתנאי רשיון מסוימים. במדינתנו הקטנטונת לא ייתכן ששני אנשים בשני קצותיה יוכלו לשדר על אותו התדר (כפי שקורה במדינות אחרות), דבר שמצמצם עוד יותר את מספר התדרים המוגבל בלאו הכי. כך נוצר מצב שבו גדול מספר הדעות ממספר תדרי הרדיו, ולכן הם מחולקים באופן מבוקר לזכיינים.
הדרך היחידה שדרכה ניתן לממש את עיקרון 'השמים הפתוחים' בישראל היא שינוי שיטת השידורים, משידורי רדיו רגילים לדיגיטליים. בשיטה הדיגיטלית קיימת טכנולוגיה מתקדמת המאפשרת לשדר מספר רב יותר של ערוצים, דבר שמאפשר את פתיחת השוק לכל דורש. אולם טכנולוגית השידור והקליטה של הרדיו הדיגיטלית אינה מפותחת דיה.
שוללי עיקרון 'השמים הפתוחים' נתלים בכך שהדבר עדיין אינו אפשרי מבחינה טכנולוגית. לטענתם, יישום השיטה הדיגיטלית יביא בהכרח לכך שאנשים יצטרכו לרכוש מקלטי רדיו חדשים ויקרים ולהיפטר מהישנים, ולא כולם ימהרו לעשות זאת. מנגד יש הטוענים כי מדינת ישראל דווקא הוכיחה כי תושביה ממהרים לאמץ מהפכות טכנולוגיות (אינטרנט, סלולרי), וכי קידום הטכנולוגיה תלוי בהחלטת המחוקקים.
גם אם מדובר בחזון של עוד מספר שנים, שאינו יכול להתממש בתקופה הקרובה, קיים ויכוח עקרוני על מהותה של השיטה. עד כמה היא מקדמת בצורה אמתית את חופש הביטוי, ומנגד, עד כמה היא עלולה לגרום לכאוס תרבותי במדינה קטנה ורווית מגזרים ותתי מגזרים.
שמים פתוחים יפלגו את החברה
"אני נגד 'השמים הפתוחים'", אומר העיתונאי בן דרור ימיני. "אל"ף, כי ראינו שכשפותחים תחנות אזוריות ברדיו ובטלוויזיה מוסיפים את ערוץ 10, וזה רק עוד מאותו הדבר. דבר נוסף: אני בעד 'מדורת שבט'. החברה הישראלית מפוצלת גם כך, ואני חושש מאטומיזציה של החברה. אני בהחלט בעד לכפות על התקשורת הארצית הרבה יותר גיוון, איזון ופלורליזם. אני בעד שדה אחד עם אלפי פרחים, אבל נגד הרבה שדות, כל אחד עם סוג פרח אחד".
ימיני טוען עוד כי למי ששואף להשמיע את קולו ברבים לא כדאי לנסות ולפתוח ערוצים חלופיים, בשל החשיפה הנמוכה שיש להם. המאבק על הפתיחות של אמצעי התקשורת הגדולים והמרכזיים יניב יותר פירות, הוא אומר, אך מוסיף הסתייגות: "יש שיגידו 'עובדה שזה לא קורה שם'. ייתכן שגם אני אשנה את דעתי".
פרופסור יחיאל לימור, ראש המחלקה לתקשורת במכללה האזורית ספיר ומי שנחשב לאחד הבקיאים בהתפתחות מפת התקשורת הישראלית, מעלה מספר שאלות לדיון ומחשבה על עיקרון 'השמים הפתוחים' שהוא תומך בו. שאלתו הראשונה משקפת את חששו של ימיני:
"האם אנחנו רוצים מגדל בבל תרבותי חברתי או שכדאי להשאיר בידנו כמה מכשירים אינטגרטיביים, שהרדיו יהיה אחד מהם? אנחנו לא רוצים להגיע למצב שזו תהיה חברה שבה אין לאנשים דברים משותפים לדבר עליהם.
"שאלה נוספת, האם כל אחד יכול לשדר? האם כל אחד יכול להעמיד תחנת רדיו? בצרפת, הסוציאליסטים נתנו אפשרות לשדר לכל מי שרצה ורוב התחנות נפלו, ומה שיותר גרוע, רוב התחנות נשלטו על ידי כמה תאגידים. בשם הפלורליזם וחופש הביטוי הגיעו לריכוזיות. רוב הסיכויים שהגדולים והחזקים יחסלו את הקטנים, יקנו אותם או ירוקנו אותם".
המצב הקיים בישראל, שבו התקשורת אינה משקפת את כלל הדעות הקיימות בחברה, הוא מצב נורמלי, מסביר לימור ומוסיף כי בכל העולם, גם במקומות בהם מונהגת שיטת הרישיונות, קיימות תחנות פיראטיות. אלה הוקמו על ידי אנשים שאינם יכולים לקבל רישיון מסיבות שונות, או כאלה שאינם רוצים לשדר ברישיון מתוך עיקרון.
למרות הדברים הללו מזדהה לימור עם הצורך בקיום תחנות רבות יותר ומגוונות יותר מאלה הקיימות. לדעתו, עד שהנהגת הסקלה הדיגיטלית תתאפשר, יש להקים ועדה ציבורית שתבחן את מצב התדרים במדינה, ועוד ועדה ציבורית שתבחן אלו תדרים יחולקו למי.
"כשהפעלת רדיו דיגיטלי תתאפשר, יהיה צורך לשקול את המצב בתנאים החברתיים של אותו הזמן. אם לא יעשו את זה אז בהדרגה ובצורה מושכלת, יש סכנה שיפרחו 150 תחנות, ואז יישארו מעט תחנות ריכוזיות והשאר לא תוכלנה להתקיים".
הקרב על הרייטינג יוריד את הרמה
"אנחנו מדברים על דמוקרטיה שבה השיח הציבורי צריך להיות רחב ומשוחרר. רחב כי הוא צריך להגיע מאנשים רבים, ומשוחרר מהגבלות ושליטה של הממשלה", אומר ישראל מידד מ'האגודה לזכות הציבור לדעת'. "הפעילות הפוליטית והציבורית היא עניין של האזרחים, ובישראל, כשמירב התקשורת האלקטרונית תלויה בשלטון החוק, בתקציבים ובמינויים ברשות השידור וברשות השנייה... יש בעיה.
"בדומה למה שמתרחש בעיתון, גם כאן לא צריך פיקוח הדוק. אם אדם עשה עבירה, פרסם מאמר המרדה או מאמר מסית, הוא צפוי לעמוד למשפט. מדוע החוקים צריכים להיות שונים ברדיו?"
מידד אינו רואה מדוע לא יונהג עיקרון 'השמים הפתוחים'. לדבריו הסיבה היחידה שבעטיה לא נמכרו תדרים ברשיון עד היום היתה טכנית-טכנולוגית, ואם הטכנולוגיה הדיגיטלית תהיה בנמצא, הרי שיש לאפשר זאת, כחלק מחופש הביטוי. על טענתו של לימור כי התחנות הגדולות יבלעו את הקטנות משיב מידד כי ממילא במצב הקיים משמיע הרדיו רק את הדעות הרווחות יותר. עיקרון 'השמים הפתוחים' יוכל לפחות לתת הזדמנות לאחרים להשמיע את קולם.
מידד משיב לטענה נוספת שמעלים מתנגדי השיטה, והיא הרמה הנמוכה שאליה עלולים לרדת שידורי הרדיו במרוץ המטורף לרייטינג: "מי שלא רוצה רמה נמוכה שלא יפתח את המכשיר שלו על תחנה שמשדרת ברמה כזו. על הרמה הגבוהה תהיה אמונה התחנה הציבורית שתתקיים לצד התחנות הפרטיות, ועליה יהיה פיקוח הדוק יותר. זה כמו שהבנות מתלבשות ברחוב איך שהן רוצות, אבל בבית הספר יש להן מגבלות וכללים שהן צריכות לעמוד בהם".
רשות השידור מנכסת תדרים
יו"ר הרשות השנייה, מוטי שקלאר, מצטרף למחייבים את עיקרון 'השמים הפתוחים'. מי שמצפה משקלאר לקצת לויאליות למערכת שבראשה הוא עומד, שתביא אותו להתנגד לעיקרון מתוך רצון להגנה על כיסאו ומעמדו, עשוי להיות מופתע. יו"ר הרשות השנייה מבין ללבם של הזכיינים ששילמו כסף והשקיעו, וכעת מנסים בכל כוחם למנוע את פתיחת השוק לרישיונות, אך לצד ההבנה הזו הוא מזכיר את פסיקת בג"ץ, שקבע שזכייני ערוץ 2 אינם יכולים למנוע את קיומו של ערוץ 10, וזאת, הוא מזכיר, משום שמי שנכנס לשוק התקשורת צריך לקחת בחשבון שהוא דינמי.
שקלאר חושב שיש לקדם את רעיון הסקלה הדיגיטלית, אך מכיוון שהוא עדיין לא מעשי יש למצוא אפשרויות אחרות לפתיחת השוק הרדיופוני ומתן רשיונות. בדומה למה שאומר פרופ' לימור, גם הוא מציע לבחון מחדש את מספר התדרים שתופסת היום רשות השידור ("אני לא רואה כל הצדקה שרשות השידור תנכס לעצמה תחנות חינוכיות ואחרות"), וכן את התדרים שתפוסים בידי צה"ל ("יש לבחון אם כל התדרים שמשרד הביטחון תופס צריכים אכן להיות בידיו"). לאחר שכל אלה ינוקו מן הסקלה יהיו מספיק תדרים פנויים, שאותם ניתן יהיה למכור לעומדים בתנאי הרישיון, ואם כמות התדרים הזו לא תספיק לכל דורש, בשלב ראשון הם יימכרו למרבה במחיר.
מסלול שני שמציע שקלאר הוא השתלבות באמצעי התקשורת הקיימים: "חונכנו על קמעא-קמעא, אז אני לא מתייאש", הוא אומר ומוסיף שאם מספר הצובאים על בית ספר 'במעלה' יהיה כמספר הצובאים על בתי ספר אחרים לקולנוע בישראל, לא יוכלו להתעלם מן הכוח המקצועי האדיר הזה.
במסלול השלישי, מתייחס שקלאר לבעיה המקומית שנוצרה עם סגירת ערוץ 7. כאן הוא מציע הוצאת מכרז לרדיו אזורי עבור המתיישבים. "לא ייתכן שערוץ 7 ייסגר והממשלה תאמר שאין לה מענה. הפוליטיקאים צריכים להבין שהתקשורת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ואם המדינה חפצת חיים היא חייבת לאפשר שיח אמיתי בציבור".
חופש ביטוי? לא לימין
וכתמיד, כשדיונים מהותיים יורדים לשדה החקיקה, הם פושטים מעליהם את העקרונות ולובשים את מדי ההיאבקות בזירת האינטרסים. מאז עלה לראשונה נושא 'השמים הפתוחים' על סדר יומה של שרת התקשורת לבנת, הוא שב וצץ מידי פעם בדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת. סגן שרת החינוך, צבי הנדל, שנכח לא פעם בישיבות אלה, מסביר כי כל דיון כזה 'מתמוסס' בסופו של תהליך, בגלל הלובי החזק של אמצעי התקשורת, שחוששים להפסיד את מעמדם ואת רווחיהם אם העיקרון הזה יונהג.
הנדל מנסה, ולא בפעם הראשונה, לעגן בחוק מתן אפשרות ביטוי לאלה שמרגישים שאמצעי התקשורת הקיימים מותירים את קולם מחוץ לגלי האתר. "יש בחיים 'סור מרע' ו'עשה טוב'", מסביר הנדל. "אני התייאשתי מ'סור מרע'. אני לא מצליח לעשות את אמצעי התקשורת לא שמאלניים. אמצעי התקשורת נשלטים על ידי בראנז'ה. אולי עוד שנות דור יהיה ניתן לשנות מעט את המאזן, אבל אני רוצה לעשות 'עשה טוב', למצוא פתרונות חלופיים".
הנדל אינו חושש מכך שהתחנות הגדולות תבלענה את הקטנות, או מכך שפחות אנשים יאזינו לערוץ הספציפי שהוא רוצה לקדם, ערוץ 7: "מי שיפתח לשמוע את הערוץ יישאר, ואני מבטיח לך, על סמך העבר, שיהיו מאזינים. הציבור יחליט. אנחנו לא מדינה טוטליטרית. כך נהוג גם בשוק העיתונים. או שהם נסגרים או שמצליחים לשרוד".
אנשי השמאל שרוממות חופש הביטוי בגרונם אינם מסייעים להנדל במציאת פתרונות שיקדמו את חופש הביטוי במדינת ישראל. הוא נלחם לבדו בנפילי התקשורת והמשפט, וגם נושא בתוצאות בדמות התקפות של שדרנים וכתבים. "חופש ביטוי לא מעניין אותם. זה שטויות. שאלתי מי מעוניין לחתום על חוק של רישיונות, וכמעט אף אחד אינו מעוניין בכך. הם יקירי התקשורת הקיימת, אז למה להם להסתבך?"
וכאילו כדי להמחיש את דברי הנדל, פרופסור מרדכי קרמניצר, שמכהן כנשיא מועצת העיתונות, פרופסור ירון אזרחי שהיה עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחברת הכנסת דליה איציק לא השיבו לפניותיי כשביקשתי לשמוע את דעתם על עיקרון 'השמים הפתוחים'. הפליאה לעשות תמר גוז'נסקי, שמיצתה את זכויות האזרח שלה עד תום כשטרקה את הטלפון בשומעה לאיזה עיתון משתייכת הכתבת.
הממשלה חוששת מפתיחות
בימים אלו מובילים סגן השר הנדל וח"כ אורי אריאל פעילות פרלמנטרית המתמקדת בפתרונות לטווח המיידי, שיענו על הצרכים התקשורתיים של מאזיני ערוץ 7, לצד העבודה על פתרון כולל וארוך טווח של קידום נושא הרדיו הדיגיטלי. במישור המיידי מדובר בשתי אפשרויות: הראשונה, שהוזכרה בדברי שקלאר, היא הוצאת מכרז לרדיו אזורי של יש"ע. הדבר אינו דורש חקיקה, אולם דורש צו אלוף והסדרים נוספים.
האפשרות השנייה היא חקיקת חוק שיזם יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, כשהיה שר התקשורת, שעניינו פתיחת שלושה ערוצי רדיו ארציים ייעודיים. האחד ייתן מענה לחרדים, השני ייועד ליוצאי מדינות חבר העמים והשלישי להתיישבות. הנדל ואריאל חברו לשר התקשורת הנוכחי, אהוד אולמרט, ולמזכיר הממשלה, ומקווים שדרכם תצלח. הנדל כבר מונה את הבג"צים שמחכים להם על אם הדרך.
תקשורת היא כוח. היא מדווחת לציבור על פעולות השלטון ומשפיעה על הלכי הרוח שלו. היא עשויה לבנות דימוי מציאות כזה או אחר על הנעשה במדינה ועל הנהגתה. מאז ומעולם שאפו ראשי מדינות להחזיק את התקשורת קרוב ללבם ולפקח על הנעשה בה, וגם במדינת ישראל תהליכי השחרור של התקשורת מן השלטון אינם פשוטים.
תחנות רדיו ארצית-ייעודית או אזורית יביאו עמם יותר חופש ביטוי, אך בל נשכח כי מדובר בפתרון חלקי ביותר. מי שחופש הביטוי והעיסוק באמת יקרים ללבו, ימשיך ללבן את הסוגיות שמציב עיקרון 'השמים הפתוחים' ויקדם את יישומו מבחינה רעיונית וטכנולוגית.
ofralax@walla.co.il