אני אוהב לבלות את השבת בבית. תן לי את היין הביתי שאני דורך, את מרק העוף ואת החמין של ורדית, ואני מוותר על שבת במלון המפואר ביותר. ולמרות כל הנאמר לעיל היינו, ורדית ואני, בשבת האחרונה במלון שלום בירושלים, כשאנו משאירים חלק מילדינו ונכדינו בבית לחגוג את שבת הארגון בסניף שונר"א ברמת אשכול.
למה? כי היתה זאת שבת הזדהות של מאזיני ערוץ 7 איתנו, "הפושעים הפליליים", ועם שותפינו בשידורי התחנה שלא הועמדו לדין. מהקריות ומאשקלון, מגוש דן ומיישובי יש"ע, מנס ציונה, מרעננה ומקריית גת הם הגיעו. להרצאות הצטרפו גם ירושלמים מקריית משה, בית וגן ובית הכרם.
ואנחנו, אנשי ערוץ 7, כיבדנו את מאזינינו הדואגים. גם אנחנו הופענו בהרכב נכבד: הרב זלמן מלמד והרבנית שולמית, יואל צור ובנותיו, חגי סגל מנהל מחלקת החדשות, ישראל מידד מגיש התכנית 'חופש העיתונות', ואני "המסית הלאומי"; תואר גנאי שניתן לי על ידי הטלוויזיה הישראלית. אני נושא אותו בכבוד.
השבת התנהלה כמו כל שבת של ציבור דתי בבית מלון, בין התפילות לארוחות. איפה היה ערוץ 7? בדברי התורה ובהרצאות, ובעיקר בשיחות הנפש שהורעפו עלי ועל חברי. הרב מלמד קשר לפרשת השבוע את יזמתו להקמת הערוץ לפני 15 שנה ואת מערכת הערכים שהנחתה וממשיכה להנחות את הנהלת הערוץ במשך כל השנים.
חגי סגל, בהרצאתו חשף סודות וספורים ממחלקת החדשות של הערוץ. הוא הביא לדוגמה את מערכת המושגים החדשותיים שהוגדרו ב'מונכון' של ערוץ 7, שזכה להערכה רבה לא רק בציבור שלנו כי אם גם בקרב אנשי תקשורת אחרים רציניים (יש שניים-שלושה כאלה בארץ).
ואני? נו, מה צפיתם מהמסית הלאומי? בערב שבת, שעתיים של חשיפת התשקורת הישראלית, המשתפת פעולה עם מוקדי הכוח במדינה, המנוהלים מאז ומעולם בידי האוליגרכיה של השמאל הבולשביקי.
מוקדי הכוח, כך אני טוען, ויש לי שותפים רבים לטענה זו (כולל אליקים רובינשטיין שנושך לאחרונה על ידם), הם צמרת המשטרה, הצמרת המשפטית והתשקורת הישראלית. והשב"כ, באמצעות המחלקה היהודית שלו, שמדביק את כל אלה יחד והופך אותם למנגנון שחור המכתיב את רוב המהלכים החברתיים והפוליטיים במדינה.
השב"כ מכה שנית ביהודים
במסגרת השיחה בערב שבת, סיפרתי לאורחים על שיתוף הפעולה בין השב"כ לבין הערוץ השני בטלוויזיה בבניית הפרובוקציות האנטי-ימניות לקראת העצרת לזכר יצחק רבין, לפני כשבועיים (אגב, שמתם לב שמותר לומר בן גוריון, גולדה מאיר, משה שרת, לוי אשכול ומנחם בגין, אבל אסור לומר יצחק רבין? צריך לומר "יצחק רבין ז"ל". לא תגיד ז"ל יאשימו אותך בפגיעה בזכרו של ראש הממשלה).
בהנחה שרוב מאזיני ראו או קראו על האיש שירק על האנדרטה, שלהזכירכם איננה קבר, ניתחתי את מה שקרה שם: הערוץ השני הריץ את העצרת ביזמה שלו. מסתבר שהציבור לא כל-כך שש לבוא, וחששו שאולי לא יהיה קהל מספיק גדול. צריך פרובוקציה, והרי השמאל והשב"כ מומחים בזה. אהרון ברנע (איש שב"כ לשעבר?) שייקה לוי וצוות הצילום שלהם הגישו לכם אותה בגדול.
השאלות שאני שואל: לו יצויר שאכן היורק היה איש ימין קיצוני, שהרי אין ימין לא קיצוני, האם הוא חייב היה לוודא במבט 'זועם' שאכן המצלמה שהיתה שם (חצובה, מצלמה, מיקרופון, שלושה או ארבעה אנשי צוות ולידם אהרון ברנע ושייקה לוי) מכוונת אליו? לאחר היריקות הראשונות, הוא חשש שמא הצלם לא לחץ על הכפתור ולכן חזר ווידא במבט זועם שהוא אכן בקו המצלמה ושב וירק פעמיים, ליתר בטחון.
נניח שה'ימני' הזה היה באמת מספיק מטורף כדי לעשות זאת לעיני המצלמה, ואחר-כך הוא עזב את המקום והלך הביתה. כיצד קרה שלמחרת בבוקר שוב היו הצוות והמצלמה באותו מקום ו'הימני היורק' הגיע לאנדרטה עם זר ורדים וביקש סליחה? איך הם מצאו אותו? איך תואמו כל הדברים הללו?
הלא אם באמת הוא איש ימין קיצוני, הוא היה נשאר בבית או הולך לעבודה. אפילו למשטרה היה לוקח כמה ימים לאתר אותו. אלא שהדברים תואמו ושודרו. והקהל, כרגיל, קנה את הלוקש, ועוד כמה אלפים החליטו לבוא לעצרת כמחאה על הקיצוניות הימנית.
הוסיפו לזאת, אמרתי למאזיני ערוץ 7 בשיחתי בערב שבת, את הסיפור שהודלף לעיתונות על "ממיין בדואר שפוטר כי פגע בזכרו של יצחק רבין ז"ל", והזעם האנטי-ימני גאה.
והסיפור האחרון הוא סיפור שב"כ קלאסי: על תמונותיו של יצחק רבין בכיכר כתבה 'פעילת ימין' בשם איריס כהן כתובת נאצה, משהו בנוסח 'בגללך נרצחו למעלה מאלף יהודים'. איריס כהן נעצרה על ידי המשטרה והוצגה למצלמות הטלוויזיה כשהיא באזיקים. לידיעתכם, סיפרתי למאזיני, שעה לאחר מכן היא היתה בביתה, בלי אזיקים. אירס כהן היא פרובוקטורית של המחלקה היהודית של השב"כ מזה שנים רבות. בתקופה שבה חשפתי בעיתון הצופה את פרשיית אבישי רביב היא נשלחה אלי מספר פעמים על ידי מפעיליה, ושולחה ממני בבושת פנים.
ב-3 במאי 2000 היא הגיע לביתו של פעיל ימין בראשון לציון בשם יצחק קרויטורו, וקראה לו לפוצץ את הפרלמנט הפלסטיני באבו דיס. קרויטורו התקשר לחברו, אדי גזית, ובמקום לפוצץ את הפרלמנט הפלשתיני, הם הלכו למשטרת ראשון לציון והגישו נגדה תלונה על הסתה לפשע. בידי המכתב ואישור המשטרה על קבלת התלונה. המשטרה הודיעה אחר-כך כי התיק שלה נסגר כיוון ש"אין עניין לציבור" במעשיה של איריס כהן.
אני עצמי ב'זיקוקים של אדיר' בערוץ 7 לפני שישה חודשים הזהרתי את מאזיני מפני פרובוקטורים של השב"כ, וציינתי במפורש את השם איריס כהן. והנה, הערוץ השני צריך פרובוקציה לעצרת רבין? השב"כ מספק לאהרון ברנע את "איריס כהן, פעילת ימין". אבישי רביב מספר שתיים.
וזה מעט מן הנחשף באותן שעתיים של ערב שבת למען ערוץ 7.
אני הוצאתי הרבה אדרנלין, מאזיני היו קצת המומים. וכולנו, האם נמשיך לשתוק נוכח סתימת פיותינו בדמוקטטורה הישראלית?
אסור להתרגל לשקט הזה
שידורי הרדיו של ערוץ 7 הופסקו, ו...שקט. שקט ברדיו ושקט בציבור... מה ששומעים זה: "אוי, כמה שאתם חסרים"; "אין לי מה לשמוע"; "הצ'ולנט לא יוצא טוב בלי התכניות של יום ששי"; ו"מה אפשר לעשות?".
החלטת ממשלת שרון לקנוס ב-300 אלף ¤ את כל מי שיפרסם בערוץ 7 היתה הסנוקרת הראשונה שחטפנו. עשרים שעות, עברו והכרעת הדין בה מצא השופט יורם נועם את כל אנשי ערוץ 7 אשמים בעבירות פליליות היתה הסנוקרת השנייה ואנו נפלנו לקרשים. לאחר 15 שנות שידורים, הצליח הממסד להכניס לנו נוק-אאוט.
אבל אנחנו ממשיכים לשדר, באינטרנט ובטלפון. אלפי מאזינים מסורים ממשיכים לשמוע במסירות נפש את התכניות שלנו, אבל מאות אלפים הפסיקו בלית ברירה. אלו שהאזינו תוך כדי עבודה, תוך כדי נהיגה, תוך כדי ההכנות לשבת, כל אלו שאין להם מחשב ואינטרנט מתרוצצים על פני ערוצי הרדיו השונים, ו"זה לא זה".
מצפים לישועה.
יש הרבה כעס על המערכת הציבורית שהביאה לסגירת הערוץ, יש הרבה התרפקות, אהבה, נוסטלגיה והבעת תודות לערוץ 7 אבל עדין לא ראינו מעשה.
מיד לאחר הפסקת השידורים אמר לי הרב משה לוינגר : "אדיר, אם לא תקום קבוצה מעשית של מנהיגים, אנשי מעשה, שיריצו מסע ציבורי למען ערוץ 7, לא יזוזו דברים. הציבור יקבל את הפסקת השידורים כעובדה ויתרגל לכך. גם איש שכורתים לו יד מתחיל להתרגל לכך אחרי שבועיים". האומנם?!
למה? כי היתה זאת שבת הזדהות של מאזיני ערוץ 7 איתנו, "הפושעים הפליליים", ועם שותפינו בשידורי התחנה שלא הועמדו לדין. מהקריות ומאשקלון, מגוש דן ומיישובי יש"ע, מנס ציונה, מרעננה ומקריית גת הם הגיעו. להרצאות הצטרפו גם ירושלמים מקריית משה, בית וגן ובית הכרם.
ואנחנו, אנשי ערוץ 7, כיבדנו את מאזינינו הדואגים. גם אנחנו הופענו בהרכב נכבד: הרב זלמן מלמד והרבנית שולמית, יואל צור ובנותיו, חגי סגל מנהל מחלקת החדשות, ישראל מידד מגיש התכנית 'חופש העיתונות', ואני "המסית הלאומי"; תואר גנאי שניתן לי על ידי הטלוויזיה הישראלית. אני נושא אותו בכבוד.
השבת התנהלה כמו כל שבת של ציבור דתי בבית מלון, בין התפילות לארוחות. איפה היה ערוץ 7? בדברי התורה ובהרצאות, ובעיקר בשיחות הנפש שהורעפו עלי ועל חברי. הרב מלמד קשר לפרשת השבוע את יזמתו להקמת הערוץ לפני 15 שנה ואת מערכת הערכים שהנחתה וממשיכה להנחות את הנהלת הערוץ במשך כל השנים.
חגי סגל, בהרצאתו חשף סודות וספורים ממחלקת החדשות של הערוץ. הוא הביא לדוגמה את מערכת המושגים החדשותיים שהוגדרו ב'מונכון' של ערוץ 7, שזכה להערכה רבה לא רק בציבור שלנו כי אם גם בקרב אנשי תקשורת אחרים רציניים (יש שניים-שלושה כאלה בארץ).
ואני? נו, מה צפיתם מהמסית הלאומי? בערב שבת, שעתיים של חשיפת התשקורת הישראלית, המשתפת פעולה עם מוקדי הכוח במדינה, המנוהלים מאז ומעולם בידי האוליגרכיה של השמאל הבולשביקי.
מוקדי הכוח, כך אני טוען, ויש לי שותפים רבים לטענה זו (כולל אליקים רובינשטיין שנושך לאחרונה על ידם), הם צמרת המשטרה, הצמרת המשפטית והתשקורת הישראלית. והשב"כ, באמצעות המחלקה היהודית שלו, שמדביק את כל אלה יחד והופך אותם למנגנון שחור המכתיב את רוב המהלכים החברתיים והפוליטיים במדינה.
השב"כ מכה שנית ביהודים
במסגרת השיחה בערב שבת, סיפרתי לאורחים על שיתוף הפעולה בין השב"כ לבין הערוץ השני בטלוויזיה בבניית הפרובוקציות האנטי-ימניות לקראת העצרת לזכר יצחק רבין, לפני כשבועיים (אגב, שמתם לב שמותר לומר בן גוריון, גולדה מאיר, משה שרת, לוי אשכול ומנחם בגין, אבל אסור לומר יצחק רבין? צריך לומר "יצחק רבין ז"ל". לא תגיד ז"ל יאשימו אותך בפגיעה בזכרו של ראש הממשלה).
בהנחה שרוב מאזיני ראו או קראו על האיש שירק על האנדרטה, שלהזכירכם איננה קבר, ניתחתי את מה שקרה שם: הערוץ השני הריץ את העצרת ביזמה שלו. מסתבר שהציבור לא כל-כך שש לבוא, וחששו שאולי לא יהיה קהל מספיק גדול. צריך פרובוקציה, והרי השמאל והשב"כ מומחים בזה. אהרון ברנע (איש שב"כ לשעבר?) שייקה לוי וצוות הצילום שלהם הגישו לכם אותה בגדול.
השאלות שאני שואל: לו יצויר שאכן היורק היה איש ימין קיצוני, שהרי אין ימין לא קיצוני, האם הוא חייב היה לוודא במבט 'זועם' שאכן המצלמה שהיתה שם (חצובה, מצלמה, מיקרופון, שלושה או ארבעה אנשי צוות ולידם אהרון ברנע ושייקה לוי) מכוונת אליו? לאחר היריקות הראשונות, הוא חשש שמא הצלם לא לחץ על הכפתור ולכן חזר ווידא במבט זועם שהוא אכן בקו המצלמה ושב וירק פעמיים, ליתר בטחון.
נניח שה'ימני' הזה היה באמת מספיק מטורף כדי לעשות זאת לעיני המצלמה, ואחר-כך הוא עזב את המקום והלך הביתה. כיצד קרה שלמחרת בבוקר שוב היו הצוות והמצלמה באותו מקום ו'הימני היורק' הגיע לאנדרטה עם זר ורדים וביקש סליחה? איך הם מצאו אותו? איך תואמו כל הדברים הללו?
הלא אם באמת הוא איש ימין קיצוני, הוא היה נשאר בבית או הולך לעבודה. אפילו למשטרה היה לוקח כמה ימים לאתר אותו. אלא שהדברים תואמו ושודרו. והקהל, כרגיל, קנה את הלוקש, ועוד כמה אלפים החליטו לבוא לעצרת כמחאה על הקיצוניות הימנית.
הוסיפו לזאת, אמרתי למאזיני ערוץ 7 בשיחתי בערב שבת, את הסיפור שהודלף לעיתונות על "ממיין בדואר שפוטר כי פגע בזכרו של יצחק רבין ז"ל", והזעם האנטי-ימני גאה.
והסיפור האחרון הוא סיפור שב"כ קלאסי: על תמונותיו של יצחק רבין בכיכר כתבה 'פעילת ימין' בשם איריס כהן כתובת נאצה, משהו בנוסח 'בגללך נרצחו למעלה מאלף יהודים'. איריס כהן נעצרה על ידי המשטרה והוצגה למצלמות הטלוויזיה כשהיא באזיקים. לידיעתכם, סיפרתי למאזיני, שעה לאחר מכן היא היתה בביתה, בלי אזיקים. אירס כהן היא פרובוקטורית של המחלקה היהודית של השב"כ מזה שנים רבות. בתקופה שבה חשפתי בעיתון הצופה את פרשיית אבישי רביב היא נשלחה אלי מספר פעמים על ידי מפעיליה, ושולחה ממני בבושת פנים.
ב-3 במאי 2000 היא הגיע לביתו של פעיל ימין בראשון לציון בשם יצחק קרויטורו, וקראה לו לפוצץ את הפרלמנט הפלסטיני באבו דיס. קרויטורו התקשר לחברו, אדי גזית, ובמקום לפוצץ את הפרלמנט הפלשתיני, הם הלכו למשטרת ראשון לציון והגישו נגדה תלונה על הסתה לפשע. בידי המכתב ואישור המשטרה על קבלת התלונה. המשטרה הודיעה אחר-כך כי התיק שלה נסגר כיוון ש"אין עניין לציבור" במעשיה של איריס כהן.
אני עצמי ב'זיקוקים של אדיר' בערוץ 7 לפני שישה חודשים הזהרתי את מאזיני מפני פרובוקטורים של השב"כ, וציינתי במפורש את השם איריס כהן. והנה, הערוץ השני צריך פרובוקציה לעצרת רבין? השב"כ מספק לאהרון ברנע את "איריס כהן, פעילת ימין". אבישי רביב מספר שתיים.
וזה מעט מן הנחשף באותן שעתיים של ערב שבת למען ערוץ 7.
אני הוצאתי הרבה אדרנלין, מאזיני היו קצת המומים. וכולנו, האם נמשיך לשתוק נוכח סתימת פיותינו בדמוקטטורה הישראלית?
אסור להתרגל לשקט הזה
שידורי הרדיו של ערוץ 7 הופסקו, ו...שקט. שקט ברדיו ושקט בציבור... מה ששומעים זה: "אוי, כמה שאתם חסרים"; "אין לי מה לשמוע"; "הצ'ולנט לא יוצא טוב בלי התכניות של יום ששי"; ו"מה אפשר לעשות?".
החלטת ממשלת שרון לקנוס ב-300 אלף ¤ את כל מי שיפרסם בערוץ 7 היתה הסנוקרת הראשונה שחטפנו. עשרים שעות, עברו והכרעת הדין בה מצא השופט יורם נועם את כל אנשי ערוץ 7 אשמים בעבירות פליליות היתה הסנוקרת השנייה ואנו נפלנו לקרשים. לאחר 15 שנות שידורים, הצליח הממסד להכניס לנו נוק-אאוט.
אבל אנחנו ממשיכים לשדר, באינטרנט ובטלפון. אלפי מאזינים מסורים ממשיכים לשמוע במסירות נפש את התכניות שלנו, אבל מאות אלפים הפסיקו בלית ברירה. אלו שהאזינו תוך כדי עבודה, תוך כדי נהיגה, תוך כדי ההכנות לשבת, כל אלו שאין להם מחשב ואינטרנט מתרוצצים על פני ערוצי הרדיו השונים, ו"זה לא זה".
מצפים לישועה.
יש הרבה כעס על המערכת הציבורית שהביאה לסגירת הערוץ, יש הרבה התרפקות, אהבה, נוסטלגיה והבעת תודות לערוץ 7 אבל עדין לא ראינו מעשה.
מיד לאחר הפסקת השידורים אמר לי הרב משה לוינגר : "אדיר, אם לא תקום קבוצה מעשית של מנהיגים, אנשי מעשה, שיריצו מסע ציבורי למען ערוץ 7, לא יזוזו דברים. הציבור יקבל את הפסקת השידורים כעובדה ויתרגל לכך. גם איש שכורתים לו יד מתחיל להתרגל לכך אחרי שבועיים". האומנם?!