אחינו גיבורי התהילה
חסידי ברסלב, המסתננים בחירוף נפש לשכם הכבושה, יכולים רק לקנא בתרמילאים הישראלים בדרום אמריקה. הנה, ארבעה מטיילים צעירים מהארץ עשו מעשה פזיז לא פחות, על רקע נהנתני לחלוטין, ובכל זאת זכו לתהילת עולם.
הארבעה יצאו לטייל באחד המקומות הפחות בטוחים עלי אדמות, שבו נחטפו בשנים האחרונות שלושת אלפים בני אדם, תוך התעלמות מוחלטת מהסכנות האורבות שם להם. בטפשותם הם האמינו שלהם זה לא יקרה, ושמו את נפשם בכפם. כשאכן נחטפו, איש לא הוציא כאן מפיו מלת גינוי כלפיהם. כל הסימפאטיה שבעולם נשפכה עליהם ועל בני משפחותיהם. משרד החוץ התגייס למענם כאילו היו סוכני מוסד שנשבו במילוי תפקידם. כששוחררו סוף סוף, ציפתה להם קבלת פנים כשל גיבורים לאומיים. כל עוד הם יימנעו מנשיאת תפילת הודיה בקבר יוסף, איש לא יעמיד אותם לדין.
לפקודה תמיד אנחנו?
סרן יהונתן, טייס סרבן במילואים, רואיין השבוע ברדיו לרגל העצומה של עמיתיו השמאלנים בסיירת מטכ"ל. הוא סיפר שם בגאווה שמאז העצומה שלו הופסקו פעולות הסיכול האווירי הממוקד. ואמנם, לאחרונה שוב אפשר לראות בטלוויזיה את פרצופיהם הנאלחים של מנהיגי החמאס, שבזכות סרן יהונתן וחבריו, הם יכולים עכשיו להגיח ממאורותיהם, להתראיין בנינוחות ולתכנן פיגועים כאוות נפשם.
החיזיון הזה מוכיח שצמרת מערכת הבטחון התרשמה עמוקות ממכתב הטייסים הסרבנים. אין ספק שהיא תסיק מסקנות תבוסניות גם מהעצומה החדשה. לפני כל מבצע או מהלך צבאי חשוב תילקח בחשבון עמדת האגף השמאלני במערך הלוחם. בגללו צצו לאחרונה רעיונות הנסיגה החד צדדית בראשיהם של שרון ומופז. בחדרי חדרים הם מסבירים, שחיילים לא רוצים עוד למות למען נצרים.
ולכן, נראה שיש צורך דחוף להזכיר לשרון ולמופז, שבצבא יש גם חיילים החושבים אחרת. לא כולם אנשי מרצ. לפי תוצאות הבחירות האחרונות, וגם לפי מספר הכיפות הסרוגות במסדרי סיום של קורסים קרביים, צה"ל מכיל אינספור לוחמים שאינם חשים כובשים ביש"ע. רובם משוכנעים שהצבת מחסום או חיפוש יסודי בבתי חשודים הם מעשים מוסריים לעילא ולעילא. לדעתם, הפקודות הבעייתיות באמת הן פקודות לעקירת יהודים מבתיהם, ובלית ברירה הם ייצטרכו בקרוב להחצין את העמדה המוסרית זו.
הזרמים השפויים בצה"ל חייבים למצוא דרך, עדינה ככל האפשר, שתבהיר למטה הכללי ולדרג המדיני שמעליו, מה דעתם על משימות פינוי. אחרי כל מה שקרה בחודשים האחרונים, איש לא יוכל לתבוע מהם להיות חסידים שוטים של עקרון השארת הפוליטיקה מחוץ לצבא, או להקריב את אמונותיהם הציוניות על מזבח משמעת צבאית שאיננה עוד. בסופו של דבר, כשהממשלה והמטכ"ל יעשו חשבון פשוט, הם יגלו שעדיף להם להיפטר מקומץ הסרבנים השמאלנים מאשר לוותר על שרותי ההתנדבות המרשימים של הציונות הדתית הלוחמת.
שאלתי השבוע את רס"ל זוהר, הארכיטקט של עצומת הסרבנים החדשה, אם יסכים לשרת בשטחים כדי לעקור מאחזים. זוהר השיב בחיוב, כמעט בהתלהבות. מיד אחריו שוחחתי עם קצין מילואים ביחידה, תושב ותיק במאחז ידוע, שהביע שאט נפש ממעשיו של זוהר. זה יהיה תרחיש מטורף אם שניהם יזומנו בקרוב יחדיו למשימת עקירת מאחזים, ויבצעו אותה כתף אל כתף.
עיניים פקוחות בע"מ
משה פרל, עיתונאי בכיר לענייני כלכלה, פירסם עכשיו ספר חשוב: 'בעיניים פקוחות, מנגנון ההרס העצמי של הכלכלה הישראלית'. התיזה העיקרית שלו היא התיזה של בנימין נתניהו, ולפיה שורש כל הרע בכלכלה שלנו הוא מערכת הקצבאות, שכביכול עודדה אנשים לא לעבוד ורוששה את קופת המדינה.
את הפרק הראשון בספר מקדיש פרל, איך לא, לקצבאות הילדים. הוא מנפק שם תיאור ציני על אופן תפיחתן של הקצבאות הללו משנת 1959, בעקבות המהומות בוואדי סאליב, ועד תחילת שנות האלפיים. לדבריו, הקצבאות גרמו, אוי לאותו אסון, להכפלת הפריון הממוצע במגזר החרדי, מ-2.8 ילדים למשפחה בשנת 55' עד כדי 5.9 ילדים למשפחה בימינו אנו.
עם המספרים של פרל קשה להתווכח, אבל הפרשנות מקוממת. לפעמים אפילו מעוררת דחייה. "ממשלת ישראל החליטה, בעצם, לגרום למשפחות רבות להתפרנס מהבאת ילדים לעולם", הוא מתאונן בעמ' 38 ומסביר שמבחינה כלכלית "זה בדיוק כמו שנזהה שבקרב המעשנים הכבדים יש עניים רבים, ונחליט לתת סובסידיה מוגדלת על מחיר הסיגריות ככל שהם רוכשים יותר קופסאות ביום. ברור לגמרי שסובסידיה כזו תעודד לעשן יותר".
האם ילדים הם סיגריות? במדינה כה מאויימת על ידי הבעיה הדמוגרפית מותר להתייחס לקצבאות הילדים כאל השקעה במשאב לאומי חיוני. לא הגיוני שהממשלה תשקיע תקציבים גדולים כדי לעודד עליית אזרחים בוגרים וקשישים מכל קצווי תבל, אבל תקצץ עמוקות בתקציבים לעידוד הילודה. בסופו של חשבון, תינוק חדש שואב פחות כספים מהקופה הציבורית מאשר עולה מבוגר. הוא מגיע הנה ללא צורך בשליחי סוכנות, מרכז קליטה ואולפן לעברית.
אמנם אפשר לטעון שקצבאות ילדים דווקא מגדילות את הבעיה הדמוגרפית, מפני שהן מעודדות ילודה גם במגזר הערבי, אבל פרל עצמו מזכיר שבעבר הרחוק מצאה המדינה דרך לעקוף את הבעיה הזאת, באמצעות הענקת קצבאות ילדים מוגדלות ליוצאי צבא בלבד או לקרוביהם. הרעיון שמאחורי האפליה הזאת היה הרעיון של חוק השבות, שאף הוא תקף לגבי יהודים בלבד, וגם מניעיו הם דמוגרפיים.
אבל ב-1994 החליטה ממשלת רבין, ממשלה שנשענה על ח"כים ערביים, להשוות את קצבאות הילדים של יהודים וערבים, ובכך הגדילה בן לילה בשיעור ניכר את נטל הקצבאות על תקציב המדינה. פרל מחליק את ההתפתחות הדרמטית הזאת באמירה מעורפלת גרידא. עיניו הפקוחות נעצמו לרגע.
מהפך פדגוגי
בעקבות תכניתה המדינית החדשה תיכנס לימור לבנת להיסטוריה כשרת החינוך הראשונה בישראל הדוגלת בהעתקה.
שרון 2004
עומק הנסיגות כעומק החקירות.