גאון ונדיב ובעיקר אכזר
המדור הזה הופך קרימינלי משבוע לשבוע. אם בגיליון הקודם הזכרתי את הקנאה המסוימת שלי ביגאל עמיר, בשבוע האחרון קינאתי קצת באנשי החיזבאללה. אלא שהפעם לא מדובר בהפרעה אישית שלי בלבד, אלא כך נדמה לי בתחושת קנאה של רבים מאזרחי המדינה. וכל זאת בשל אותו סיוט מהלך, המנצח הגדול של עסקת החילופים, חסן נסראללה.
קשה שלא להשוות את ההתנהלות המפוחדת והמיופייפת של ההנהגה הישראלית להתנהלותו העקבית, הקשוחה והגאה של האיש הרע מהצפון. אם בזמנו ציפה זאב ז'בוטינסקי מהיהודי החדש להיות "גאון ונדיב ואכזר", היום דווקא נסראללה הוא הגאון (התקשורתי), הנדיב (לבני עמו) ובעיקר האכזר. ואצלנו? בואו רק נאמר שהנדיבות היחידה הקשורה למנהיגות הישראלית היא של דודי אפל.
תחושת הקנאה באנשי נסראללה משותפת לרובנו וחוצה מפלגות. ובכל זאת, גם כאן יש הבדל בין ימין לשמאל. אנשי השמאל מעלים על נס שתי תכונות המיוחסות למנהיג החיזבאללה כריזמה ויושר אישי. 'אם רק היה לנו ראש ממשלה הדובר אמת', אומר השמאלן בעצב, 'אם רק היה לנו נסראללה קטן משלנו, כזה שמבטיח ומקיים ולא רק משעמם אותנו למוות בנאומי הרצליה כאלה או אחרים, הכול היה נראה אחרת'.
ובעוד איש השמאל כמה למנהיג כריזמטי ודובר אמת סוג של גאון ונדיב - אני מקנא דווקא באכזריות. עזבו אותי מנאומים משכנעים, או מיושר אישי. מצדי שראש הממשלה ימשיך לברבר או להיחקר, אבל בתנאי שיידע להתאכזר כשצריך. תגידו מה שתגידו על נסראללה מעשיו הבלתי הומניים בעליל משרתים לפחות את האינטרס שלו ושל אנשיו. אם גם המנהיגות אצלנו היתה אכזרית מעט יותר כלפי האויב, נסראללה לא היה מנצח בחיים.
שאלה אחת קטנה
האם מוסטפה דיראני דיבר אמת בעניין ההתעללות שעבר בכלא הישראלי, או שהפרצוף שלו תמיד נראה ככה?
שמאל חברתי
לי גת נשמע אולי כמו שם של רשת אופנה או של חברה לייצור יינות, אבל זהו שמה של בחורה בת 27 שלאחרונה זכתה למיני-פרסום כחברתו החדשה של עמרי שרון. מה למדור מכובד זה ולזוגתו הנוכחית של הג'וניור? שום דבר, למעט פרט מסוים בביוגרפיה של הסלב החדשה, שלפי עיתון מעריב עבדה בעבר עם צוות מנסחי הבנות ז'נבה.
על הנייר, שידוך בין שני ניגודים פוליטיים אמור להיות דבר נאה ומתקבל. מצד שני, גם חלק מהבנות ז'נבה עצמן נראים נהדר על הנייר. בפועל, הניסיון מוכיח כי זוגיות עם נשים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית עלולה למשוך שמאלה גם פוליטיקאים שנחשבו פעם ימנים מובהקים. תראו מה קרה לרוני מילוא ולאחרונה לאהוד אולמרט.
ואולי דווקא התרנגולת קדמה לביצה ולא להפך? אולי עמרי שרון יוצא עם בחורה מהקצה המערבי של השמאל בגלל שהוא בעצמו לא מאוד ימני? קשה לדמיין את עוזי לנדאו, אפי איתם או הרב בני אלון מסתדרים עם בנות זוג התומכות בז'נבה. בזכויות האדם כן, אפילו בזכויות בעלי החיים או בסתימת החור באוזון. אבל נשים התומכות בביילין? אז כל רווקה התומכת בהסכמי כניעה מדיניים, עדיף שלא תחפש לעצמה פוליטיקאים מהימין האידיאולוגי, אלא רק כאלה שהימניות שלהם היא יותר מעין מסורת מבית אבא. במקרה של עמרי שרון, אפילו זה כבר לא בטוח.
חמסה עלינו
א. רגע של טוב טעם: על מסך חוצות ליד קניון עזריאלי הוקרן בשבוע שעבר עדכון חדשותי על הרוגי פיגוע ההתאבדות בירושלים. כמעט מיד אחר כך הופיע על אותו מסך הכיתוב "ישראל צוחקת מכל הלב יום טוב".
ב. מנהג מוזר ותמוה פיתחה לעצמה יעל דן מגל"צ, לפתוח כל שיחה עם מרואיין באמירת "שלום" כפולה פעם אחת כשהיא פונה אליו ופעם נוספת אחרי שהוא משיב לה לשלום. באופן דומה, היא גם מודה למרואיין פעמיים בסיום הראיון. למה?
ג. הערה לקורא פיני גרשון: מכיוון שלא אימנת אף קבוצה בשנתיים הקודמות, וכנראה אתה לא כל כך מעודכן בשינויים שחלו בעולם הכדורסל, יש לי חדשות בשבילך: הכדורסלנים האירופיים של היום יודעים לצלוף לא רע מקשת השלוש כשהם חופשיים לגמרי. לתשומת לבך, תודה וסליחה.
ד. זה רק אני, או שתודעת השירות הטלפוני של חברות פרטיות וציבוריות עלתה פלאים? בשנה האחרונה שוחחתי עם נציגי בזק, חברת החשמל, מעריב מנויים ואינטרנט זהב, וכל נציגי השירות טיפלו בי באדיבות וביעילות. מה קורה למדינה הזאת?!
ה. אחלה חורף, אבל מה עושים עם התינוק?
יודע את מקומי
ידידה שלנו בחרה דווקא באחד הימים היותר גשומים כתאריך נישואיה, ואף הוסיפה חטא על פשע בהטרחת כל מוזמניה לאזור השפלה הרחוק. כמו תמיד במקרים כאלה, החלטנו רעייתי ואני לצאת בשעה מוקדמת אל הכבישים הפקוקים. כמו תמיד נזכר בננו להכריז על רעבונו בדיוק בשעת היציאה המתוכננת, וכמו תמיד יצאנו מהבית באיחור אופנתי של שעה וחצי.
ואז (כמו תמיד) צץ בראשה של הזוגה רעיון מבריק: "אולי ניסע בכביש האגרה?"
האמת? לא יצאתי מגדרי. מאז ומתמיד חשבתי כי נסיעה בכביש האגרה - חוצה ישראל בלע"ז - היא כניעה לסחטנות הממשלתית ולתרבות הקניות הקפיטליסטית שהופכת כל דבר, אפילו דרכים, למשהו שקונים בכסף. במלים אחרות: קצת התקמצנתי. אך לבסוף, מתוך שאיפה להגיע לפחות למנה העיקרית, התרציתי והובלתי את הטרנטה על שלושת נוסעיו אל כביש 6 בכבודו ובעצמו.
הדקות הראשונות שלנו בכביש האגרה עברו בנעימים. אני התלהבתי מהיעדרם של נהגים אחרים, ובעיקר מהיעדר צופרים מאחורי גבי. רעייתי נהנתה מרבע שעה של שקט, רבע שעה שבה לא איחלתי לאף נהג עמית להיחטף על ידי החיזבאללה יום אחרי שאילן בירן ייצא לפנסיה. יורש העצר נראה מבסוט ממהירות הנסיעה, שבוודאי היתה חוקית במדינות מסוימות. נראה היה כי הכביש הזה שווה כל שקל. זה חוצה ישראל? אירופה, לא פחות.
אחרי דקות ארוכות, החלה הנהיגה המונוטונית להפיל עלי שעמום. "אין כאן אפילו פקק קטן",
התאוננתי בפני אשתי, מצפה לפחות לאמפתיה שתרענן לי את הנהיגה.
"תראה, ציפור!" היא אמרה ללא שום קשר. השעמום, מסתבר, הגיע גם אליה. למרות התגובה הבעייתית, המשכתי לדבר:
"כלומר, זה כביש מאוד נוח וכל זה, אבל אפשר היה לגוון מעט את הנהיגה, לא? מה, אי אפשר לסדר כאן כמה בורות באספלט? אולי לסגור לנו נתיב אחד לנסיעה, או להוסיף על הכביש כמה נהגי-דמה עם פרצוף עצבני?".
רעייתי לא ענתה. היא נרדמה. בצר לי, פניתי אל היורש: "אתה מבין, זה לא אירופה כאן. אז מה הסיפור של הכביש הזה? ואחר כך עוד לוקחים כסף על הנהיגה כאן. באמת!" ולפני שהספקתי לאחל לכביש להיחטף על ידי החיזבאללה, הופיע שלט שבישר על יציאתי מכביש האגרה, ו-הופ, מצאתי את עצמנו בכביש מספר 3.
תוך שנייה וחצי, בעוד אני ממשיך לפהק ולקטר בנשימה אחת, חתכה אותי בכביש מאזדה לבנה. באינסטינקט בריא לחצתי על הברקס בבת אחת, פעולה שהעירה את זוגתי וגרמה לבני לבכות במשך חצי דקה. באותן שניות, בעת שהבעתי את דעתי המלומדת על מנת המשכל של הנהג השני, חזר לי החיוך אל הפנים. זאת כבר לא אירופה, חזרנו הביתה. הבאנו שלום עליכם!
המדור הזה הופך קרימינלי משבוע לשבוע. אם בגיליון הקודם הזכרתי את הקנאה המסוימת שלי ביגאל עמיר, בשבוע האחרון קינאתי קצת באנשי החיזבאללה. אלא שהפעם לא מדובר בהפרעה אישית שלי בלבד, אלא כך נדמה לי בתחושת קנאה של רבים מאזרחי המדינה. וכל זאת בשל אותו סיוט מהלך, המנצח הגדול של עסקת החילופים, חסן נסראללה.
קשה שלא להשוות את ההתנהלות המפוחדת והמיופייפת של ההנהגה הישראלית להתנהלותו העקבית, הקשוחה והגאה של האיש הרע מהצפון. אם בזמנו ציפה זאב ז'בוטינסקי מהיהודי החדש להיות "גאון ונדיב ואכזר", היום דווקא נסראללה הוא הגאון (התקשורתי), הנדיב (לבני עמו) ובעיקר האכזר. ואצלנו? בואו רק נאמר שהנדיבות היחידה הקשורה למנהיגות הישראלית היא של דודי אפל.
תחושת הקנאה באנשי נסראללה משותפת לרובנו וחוצה מפלגות. ובכל זאת, גם כאן יש הבדל בין ימין לשמאל. אנשי השמאל מעלים על נס שתי תכונות המיוחסות למנהיג החיזבאללה כריזמה ויושר אישי. 'אם רק היה לנו ראש ממשלה הדובר אמת', אומר השמאלן בעצב, 'אם רק היה לנו נסראללה קטן משלנו, כזה שמבטיח ומקיים ולא רק משעמם אותנו למוות בנאומי הרצליה כאלה או אחרים, הכול היה נראה אחרת'.
ובעוד איש השמאל כמה למנהיג כריזמטי ודובר אמת סוג של גאון ונדיב - אני מקנא דווקא באכזריות. עזבו אותי מנאומים משכנעים, או מיושר אישי. מצדי שראש הממשלה ימשיך לברבר או להיחקר, אבל בתנאי שיידע להתאכזר כשצריך. תגידו מה שתגידו על נסראללה מעשיו הבלתי הומניים בעליל משרתים לפחות את האינטרס שלו ושל אנשיו. אם גם המנהיגות אצלנו היתה אכזרית מעט יותר כלפי האויב, נסראללה לא היה מנצח בחיים.
שאלה אחת קטנה
האם מוסטפה דיראני דיבר אמת בעניין ההתעללות שעבר בכלא הישראלי, או שהפרצוף שלו תמיד נראה ככה?
שמאל חברתי
לי גת נשמע אולי כמו שם של רשת אופנה או של חברה לייצור יינות, אבל זהו שמה של בחורה בת 27 שלאחרונה זכתה למיני-פרסום כחברתו החדשה של עמרי שרון. מה למדור מכובד זה ולזוגתו הנוכחית של הג'וניור? שום דבר, למעט פרט מסוים בביוגרפיה של הסלב החדשה, שלפי עיתון מעריב עבדה בעבר עם צוות מנסחי הבנות ז'נבה.
על הנייר, שידוך בין שני ניגודים פוליטיים אמור להיות דבר נאה ומתקבל. מצד שני, גם חלק מהבנות ז'נבה עצמן נראים נהדר על הנייר. בפועל, הניסיון מוכיח כי זוגיות עם נשים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית עלולה למשוך שמאלה גם פוליטיקאים שנחשבו פעם ימנים מובהקים. תראו מה קרה לרוני מילוא ולאחרונה לאהוד אולמרט.
ואולי דווקא התרנגולת קדמה לביצה ולא להפך? אולי עמרי שרון יוצא עם בחורה מהקצה המערבי של השמאל בגלל שהוא בעצמו לא מאוד ימני? קשה לדמיין את עוזי לנדאו, אפי איתם או הרב בני אלון מסתדרים עם בנות זוג התומכות בז'נבה. בזכויות האדם כן, אפילו בזכויות בעלי החיים או בסתימת החור באוזון. אבל נשים התומכות בביילין? אז כל רווקה התומכת בהסכמי כניעה מדיניים, עדיף שלא תחפש לעצמה פוליטיקאים מהימין האידיאולוגי, אלא רק כאלה שהימניות שלהם היא יותר מעין מסורת מבית אבא. במקרה של עמרי שרון, אפילו זה כבר לא בטוח.
חמסה עלינו
א. רגע של טוב טעם: על מסך חוצות ליד קניון עזריאלי הוקרן בשבוע שעבר עדכון חדשותי על הרוגי פיגוע ההתאבדות בירושלים. כמעט מיד אחר כך הופיע על אותו מסך הכיתוב "ישראל צוחקת מכל הלב יום טוב".
ב. מנהג מוזר ותמוה פיתחה לעצמה יעל דן מגל"צ, לפתוח כל שיחה עם מרואיין באמירת "שלום" כפולה פעם אחת כשהיא פונה אליו ופעם נוספת אחרי שהוא משיב לה לשלום. באופן דומה, היא גם מודה למרואיין פעמיים בסיום הראיון. למה?
ג. הערה לקורא פיני גרשון: מכיוון שלא אימנת אף קבוצה בשנתיים הקודמות, וכנראה אתה לא כל כך מעודכן בשינויים שחלו בעולם הכדורסל, יש לי חדשות בשבילך: הכדורסלנים האירופיים של היום יודעים לצלוף לא רע מקשת השלוש כשהם חופשיים לגמרי. לתשומת לבך, תודה וסליחה.
ד. זה רק אני, או שתודעת השירות הטלפוני של חברות פרטיות וציבוריות עלתה פלאים? בשנה האחרונה שוחחתי עם נציגי בזק, חברת החשמל, מעריב מנויים ואינטרנט זהב, וכל נציגי השירות טיפלו בי באדיבות וביעילות. מה קורה למדינה הזאת?!
ה. אחלה חורף, אבל מה עושים עם התינוק?
יודע את מקומי
ידידה שלנו בחרה דווקא באחד הימים היותר גשומים כתאריך נישואיה, ואף הוסיפה חטא על פשע בהטרחת כל מוזמניה לאזור השפלה הרחוק. כמו תמיד במקרים כאלה, החלטנו רעייתי ואני לצאת בשעה מוקדמת אל הכבישים הפקוקים. כמו תמיד נזכר בננו להכריז על רעבונו בדיוק בשעת היציאה המתוכננת, וכמו תמיד יצאנו מהבית באיחור אופנתי של שעה וחצי.
ואז (כמו תמיד) צץ בראשה של הזוגה רעיון מבריק: "אולי ניסע בכביש האגרה?"
האמת? לא יצאתי מגדרי. מאז ומתמיד חשבתי כי נסיעה בכביש האגרה - חוצה ישראל בלע"ז - היא כניעה לסחטנות הממשלתית ולתרבות הקניות הקפיטליסטית שהופכת כל דבר, אפילו דרכים, למשהו שקונים בכסף. במלים אחרות: קצת התקמצנתי. אך לבסוף, מתוך שאיפה להגיע לפחות למנה העיקרית, התרציתי והובלתי את הטרנטה על שלושת נוסעיו אל כביש 6 בכבודו ובעצמו.
הדקות הראשונות שלנו בכביש האגרה עברו בנעימים. אני התלהבתי מהיעדרם של נהגים אחרים, ובעיקר מהיעדר צופרים מאחורי גבי. רעייתי נהנתה מרבע שעה של שקט, רבע שעה שבה לא איחלתי לאף נהג עמית להיחטף על ידי החיזבאללה יום אחרי שאילן בירן ייצא לפנסיה. יורש העצר נראה מבסוט ממהירות הנסיעה, שבוודאי היתה חוקית במדינות מסוימות. נראה היה כי הכביש הזה שווה כל שקל. זה חוצה ישראל? אירופה, לא פחות.
אחרי דקות ארוכות, החלה הנהיגה המונוטונית להפיל עלי שעמום. "אין כאן אפילו פקק קטן",
התאוננתי בפני אשתי, מצפה לפחות לאמפתיה שתרענן לי את הנהיגה.
"תראה, ציפור!" היא אמרה ללא שום קשר. השעמום, מסתבר, הגיע גם אליה. למרות התגובה הבעייתית, המשכתי לדבר:
"כלומר, זה כביש מאוד נוח וכל זה, אבל אפשר היה לגוון מעט את הנהיגה, לא? מה, אי אפשר לסדר כאן כמה בורות באספלט? אולי לסגור לנו נתיב אחד לנסיעה, או להוסיף על הכביש כמה נהגי-דמה עם פרצוף עצבני?".
רעייתי לא ענתה. היא נרדמה. בצר לי, פניתי אל היורש: "אתה מבין, זה לא אירופה כאן. אז מה הסיפור של הכביש הזה? ואחר כך עוד לוקחים כסף על הנהיגה כאן. באמת!" ולפני שהספקתי לאחל לכביש להיחטף על ידי החיזבאללה, הופיע שלט שבישר על יציאתי מכביש האגרה, ו-הופ, מצאתי את עצמנו בכביש מספר 3.
תוך שנייה וחצי, בעוד אני ממשיך לפהק ולקטר בנשימה אחת, חתכה אותי בכביש מאזדה לבנה. באינסטינקט בריא לחצתי על הברקס בבת אחת, פעולה שהעירה את זוגתי וגרמה לבני לבכות במשך חצי דקה. באותן שניות, בעת שהבעתי את דעתי המלומדת על מנת המשכל של הנהג השני, חזר לי החיוך אל הפנים. זאת כבר לא אירופה, חזרנו הביתה. הבאנו שלום עליכם!