משבוי לבוגד
שלב א': חוקריו של אלחנן טננבאום מרגישים כי הם מוגבלים מדי בחקירה. אז הם מדליפים כל מיני פרטים על בדיקת מכונת האמת שעבר ועל חוסר שיתוף פעולה מצדו. שלב ב': כל מיני פוליטיקאים מצטרפים להדלפות ומתחרים ביניהם מי חשד בטננבאום קודם. שלב ג': הכותרות הראשיות בעיתונים מאשימות את טננבאום בבגידה; שלב ד': כל אזרח ברחוב או על שולחן השבת כבר יודע לספר, תוך ירידה לפרטים הקטנים, כיצד מכר טננבאום את נשמתו לחיזבאללה. כעת נותר רק השלב החמישי המוני אדם מובילים את טננבאום אל עמוד התלייה בכיכר העיר ותהליך אכיפת החוק בישראל הדמוקרטית יושלם.
אני לא יודע אם אלחנן טננבאום עשה את הדברים המיוחסים לו, או חלקם או בכלל לא. אבל גם החוקרים שלו לא יודעים. כל הסיפורים וההדלפות על החקירה נשמעים כמו שחזור ההדלפות בפרשת 'המחתרת היהודית החדשה', שכזכור התגלתה כבלון נפוח שהתפוצץ. גם התקשורת הישראלית, המשתפת פעולה עם סיפורי השב"כ, לא ראויה ליותר מדי אמון. רק אתמול סיפרו לנו שם על עקירת שיניו של טננבאום בשבי החיזבאללה, ואילו כעת הם עצמם מוכנים לעקור גם את עיניו.
יותר מדי אינטרסים מתרוצצים חופשי באוויר הציבורי שלנו והורסות את אמינות מערכת הביטחון וכלי התקשורת, ובקיצור את הדמוקרטיה.
ובלי שום קשר, הדרישה 'להסיר את הכפפות' בחקירתו של טננבאום היא הגיונית, צודקת ומתבקשת.
בלי סכר בקודקוד
כבר זמן רב מודיעים לנו בחדשות כי "עדיין לא הוחלט מתי לפתוח את סכר דגניה". המרחק בין מי הכינרת לקו האדום העליון שלה הולך ומצטמצם כמעט מדי מבזק, אבל האחראים על פתיחת סכרים בישראל, מי שהם לא יהיו, סוכרים את פיהם בשאלת עיתוי הפתיחה. עד כדי כך חמור המצב, שכתבינו בצפון כבר מכינים אותנו להצפה במקרה שסכר דגניה יישאר סגור.
לא ברור לי העניין הזה: מדוע עוד אין החלטה על פתיחת הסכר? מדוע אי אפשר להחליט עקרונית על גובה המים שבו יפתחו אותו? למה כל החלטה צריך לקבל ברגע האחרון? האם העם שלנו לא מספיק במתח? איפה זה בכלל סכר דגניה? ואיך פותחים סכר? ומה יקרה לנו אם ילד הולנדי ישים אצבע על הסכר?
אני מתחנן מהגורמים המוסמכים להודיע עכשיו על עיתוי הפתיחה: 20 ס"מ מהקו האדום? 15 ס"מ? שיחליטו ויודיעו לנו כבר, כי אני לא עומד בלחץ. כבר יומיים שאני משאיר את ברז האמבטיה פתוח, רק למקרה שיתברר פתאום כי הסכר תקוע, או שכבר שכחו איך פותחים אותו.
למי יש פחות כבוד
תודו על האמת: התפלאתם כששמעתם על זכייתו של יהורם גאון בפרס ישראל, כי הייתם בטוחים שהוא כבר זכה בו בעבר, נכון? אין אדם שפרס ישראל תפור עליו יותר מאשר גאון. למעשה, אין בעולם שילוב הרמוני יותר מאשר השילוב בין שידורי יום העצמאות, ערוץ 1, טקסים ממלכתיים ויהורם גאון.
ומכיוון שהאיש הוא לא רק זמר אלא גם שחקן בסרטים, הצגות וסדרות, וכן מגיש ברדיו ובטלוויזיה וחבר לשעבר במועצת העיר ירושלים, מצדי אפשר להעניק לו את פרס ישראל גם בחמש-שש השנים הקרובות, כל שנה בקטגוריה אחרת.
רק מה, את ליל העצמאות הקרוב ייאלץ גאון לבלות בחברתו התרבותית של הפסל יגאל תומרקין. כלומר, זאת בהנחה שתומרקין יקבל את פרס ישראל למרות הכול. קצת מוזר לחשוב, ששני ההפכים האלה עומדים לקבל פרס זהה על עבודתם האמנותית ואף להמתין יחד לקבלתו, זה לצד זה. אם בהענקת פרס ישראל נותנת המדינה כבוד לגאון, הרי הישיבה לצד תומרקין מפחיתה משהו מכבוד זה. מצד שני, אם גאון היה מסוגל להופיע באוסלו לצד יאסר ערפאת, בטקס הענקת פרס נובל לשלום ב-1993, אז יגאל תומרקין באמת קטן עליו.
חמסה עלינו
א. איזה עם עצלן אנחנו אפילו לצורך העברת גופות לחיזבאללה אנחנו משתמשים בעובדים זרים.
ב. ארגון 'משפחה חדשה' פרסם השבוע מילון עם ערכים התואמים את השקפותיו על המשפחה המודרנית. שימו לב כיצד מגדיר המילון את המונח 'דיסלקציה': "בעידן המודרני, משפחה שמי מבניה אינו סובל מפגם זה ייחשב ילד חריג, לא מקובל וחסר סיכוי למימוש עצמי". אם נדמה לכם שהבנתם מה כתוב כאן, כנראה אתם בעצמכם דיסלקטיים.
ג. לפרשני הכדורסל: איזה סל ניצחון ענק קלע אנתוני פארקר מול צסק"א, הא? איזו זריקה מדהימה, איזה שחקן אתלטי, רק פארקר מסוגל להכניס זריקה כזאת לסל. אז מה אם אחרי שבוע ראינו את ויקטור אלכסנדר מצסק"א (כדורסלן שבדרך כלל מצליח להרים את רגליו מן הקרקע רק כשהוא בתוך מטוס) כשהוא מבצע שחזור מדויק להפליא של אותו סל.
ד. האם גם אתם חושבים כי אזהרת משרד הבריאות (המופיע בתחתית מודעות הפרסומת לסיגריות) שלפיו העישון גורם ל... המממ... בעיות פריון מסוימות, מזהמת את האווירה הציבורית כמעט כמו הסיגריות עצמן?
ה. אחייניי היקרים קיבלו תעודות חצי, ומה אני אגיד לכם רואים שגאונות עוברת בתורשה. רק חבל, שחלק ממחנכיהם ראויים לציון נכשל בהבעה בכתב.
יודע את מקומי
לא מזמן התגשם לנו חלום משפחתי ישן. לא, היורש עדיין לא ישן לילה שלם אני מתכוון לחלום אחר. בשעה טובה לקחנו את רכושנו הדל ועברנו מדירה קטנה בגוש דן לבית דו-משפחתי גדול ומוקף דשא באזור השרון הצפוני. בשכירות, כמובן - מה אני, שחקן כדורגל?
רק אחרי שעברנו דירה, התברר לנו עד כמה חשוב עיתוי המעבר. הבית החדש שלנו אמנם גדול ומרשים מבחוץ, והגינה מסביב מתאימה לגידול ילדים או לנפנוף על האש, אבל כל זה נכון בימי הקיץ בלבד. בחורף הנוכחי, הבית החדש שלנו נראה גרוע יותר מההוא שכיכב בסרט 'זהירות, הבית מתפרק': ידיות הדלתות נופלות, המרצפות באמבטיה מתחילות לבצע תוכנית התנתקות חד-צדדית, ושקעי החשמל איך נאמר מתפקדים באופן שחוסך לנו הרבה חשמל. גינה? נוף? מי יכול בכלל לצאת מהבית בימים כאלה?
אחרי שגם הגג החל להכניס אלינו אורחים בדמות טיפות גשם, התקשרתי לבעל הבית. הוא הבטיח לי שתוך יום-יומיים יבוא הגגן ויסדר את הנזילה. מכיוון שלא היה לי מושג מה זה גגן, שתקתי והמתנתי יומיים. אחרי שבוע התקשרתי שוב לבעל הבית. הוא שאל אותי אם הגגן כבר הגיע. שאלתי אותו אם 'גגן' - בעגה הצפונית - פירושו קצר חשמלי, כי אם כן אז הוא הגיע. בעל הבית הסביר לי שגגן הוא האיש האחראי על תיקון הגג, ושאנחנו העירוניים לא יודעים כלום מהחיים שלנו. את ההמשך לא שמעתי, כי גם קו הטלפון השתבש.
אחרי עוד שבוע, כשהגשם פסק, הגיע סוף-סוף הגגן. הוא שאל אותנו איפה הנזילה, ואז הסברנו לו שביום שמש אין אצלנו נזילה, והוא היה צריך להגיע שבועיים קודם לכן. "מה רציתם, שאני אבוא ביום גשם, אחליק מהגג ואשבור רגל?" הוא שאל. לא ענינו.
הגגן עלה לגג, בדק אותו ביסודיות במשך עשרים שניות והודיע לנו כי יש שתי אפשרויות: או להרוס את הבית ולבנות חדש, או לחכות לקיץ. החלטנו שעדיף להרוס את הבית. ברגעים אלה ממש אנחנו עדיין מחכים לבולדוזרים. בעל הבית הבטיח שהם יגיעו תוך יום-יומיים, לא יותר.
שלב א': חוקריו של אלחנן טננבאום מרגישים כי הם מוגבלים מדי בחקירה. אז הם מדליפים כל מיני פרטים על בדיקת מכונת האמת שעבר ועל חוסר שיתוף פעולה מצדו. שלב ב': כל מיני פוליטיקאים מצטרפים להדלפות ומתחרים ביניהם מי חשד בטננבאום קודם. שלב ג': הכותרות הראשיות בעיתונים מאשימות את טננבאום בבגידה; שלב ד': כל אזרח ברחוב או על שולחן השבת כבר יודע לספר, תוך ירידה לפרטים הקטנים, כיצד מכר טננבאום את נשמתו לחיזבאללה. כעת נותר רק השלב החמישי המוני אדם מובילים את טננבאום אל עמוד התלייה בכיכר העיר ותהליך אכיפת החוק בישראל הדמוקרטית יושלם.
אני לא יודע אם אלחנן טננבאום עשה את הדברים המיוחסים לו, או חלקם או בכלל לא. אבל גם החוקרים שלו לא יודעים. כל הסיפורים וההדלפות על החקירה נשמעים כמו שחזור ההדלפות בפרשת 'המחתרת היהודית החדשה', שכזכור התגלתה כבלון נפוח שהתפוצץ. גם התקשורת הישראלית, המשתפת פעולה עם סיפורי השב"כ, לא ראויה ליותר מדי אמון. רק אתמול סיפרו לנו שם על עקירת שיניו של טננבאום בשבי החיזבאללה, ואילו כעת הם עצמם מוכנים לעקור גם את עיניו.
יותר מדי אינטרסים מתרוצצים חופשי באוויר הציבורי שלנו והורסות את אמינות מערכת הביטחון וכלי התקשורת, ובקיצור את הדמוקרטיה.
ובלי שום קשר, הדרישה 'להסיר את הכפפות' בחקירתו של טננבאום היא הגיונית, צודקת ומתבקשת.
בלי סכר בקודקוד
כבר זמן רב מודיעים לנו בחדשות כי "עדיין לא הוחלט מתי לפתוח את סכר דגניה". המרחק בין מי הכינרת לקו האדום העליון שלה הולך ומצטמצם כמעט מדי מבזק, אבל האחראים על פתיחת סכרים בישראל, מי שהם לא יהיו, סוכרים את פיהם בשאלת עיתוי הפתיחה. עד כדי כך חמור המצב, שכתבינו בצפון כבר מכינים אותנו להצפה במקרה שסכר דגניה יישאר סגור.
לא ברור לי העניין הזה: מדוע עוד אין החלטה על פתיחת הסכר? מדוע אי אפשר להחליט עקרונית על גובה המים שבו יפתחו אותו? למה כל החלטה צריך לקבל ברגע האחרון? האם העם שלנו לא מספיק במתח? איפה זה בכלל סכר דגניה? ואיך פותחים סכר? ומה יקרה לנו אם ילד הולנדי ישים אצבע על הסכר?
אני מתחנן מהגורמים המוסמכים להודיע עכשיו על עיתוי הפתיחה: 20 ס"מ מהקו האדום? 15 ס"מ? שיחליטו ויודיעו לנו כבר, כי אני לא עומד בלחץ. כבר יומיים שאני משאיר את ברז האמבטיה פתוח, רק למקרה שיתברר פתאום כי הסכר תקוע, או שכבר שכחו איך פותחים אותו.
למי יש פחות כבוד
תודו על האמת: התפלאתם כששמעתם על זכייתו של יהורם גאון בפרס ישראל, כי הייתם בטוחים שהוא כבר זכה בו בעבר, נכון? אין אדם שפרס ישראל תפור עליו יותר מאשר גאון. למעשה, אין בעולם שילוב הרמוני יותר מאשר השילוב בין שידורי יום העצמאות, ערוץ 1, טקסים ממלכתיים ויהורם גאון.
ומכיוון שהאיש הוא לא רק זמר אלא גם שחקן בסרטים, הצגות וסדרות, וכן מגיש ברדיו ובטלוויזיה וחבר לשעבר במועצת העיר ירושלים, מצדי אפשר להעניק לו את פרס ישראל גם בחמש-שש השנים הקרובות, כל שנה בקטגוריה אחרת.
רק מה, את ליל העצמאות הקרוב ייאלץ גאון לבלות בחברתו התרבותית של הפסל יגאל תומרקין. כלומר, זאת בהנחה שתומרקין יקבל את פרס ישראל למרות הכול. קצת מוזר לחשוב, ששני ההפכים האלה עומדים לקבל פרס זהה על עבודתם האמנותית ואף להמתין יחד לקבלתו, זה לצד זה. אם בהענקת פרס ישראל נותנת המדינה כבוד לגאון, הרי הישיבה לצד תומרקין מפחיתה משהו מכבוד זה. מצד שני, אם גאון היה מסוגל להופיע באוסלו לצד יאסר ערפאת, בטקס הענקת פרס נובל לשלום ב-1993, אז יגאל תומרקין באמת קטן עליו.
חמסה עלינו
א. איזה עם עצלן אנחנו אפילו לצורך העברת גופות לחיזבאללה אנחנו משתמשים בעובדים זרים.
ב. ארגון 'משפחה חדשה' פרסם השבוע מילון עם ערכים התואמים את השקפותיו על המשפחה המודרנית. שימו לב כיצד מגדיר המילון את המונח 'דיסלקציה': "בעידן המודרני, משפחה שמי מבניה אינו סובל מפגם זה ייחשב ילד חריג, לא מקובל וחסר סיכוי למימוש עצמי". אם נדמה לכם שהבנתם מה כתוב כאן, כנראה אתם בעצמכם דיסלקטיים.
ג. לפרשני הכדורסל: איזה סל ניצחון ענק קלע אנתוני פארקר מול צסק"א, הא? איזו זריקה מדהימה, איזה שחקן אתלטי, רק פארקר מסוגל להכניס זריקה כזאת לסל. אז מה אם אחרי שבוע ראינו את ויקטור אלכסנדר מצסק"א (כדורסלן שבדרך כלל מצליח להרים את רגליו מן הקרקע רק כשהוא בתוך מטוס) כשהוא מבצע שחזור מדויק להפליא של אותו סל.
ד. האם גם אתם חושבים כי אזהרת משרד הבריאות (המופיע בתחתית מודעות הפרסומת לסיגריות) שלפיו העישון גורם ל... המממ... בעיות פריון מסוימות, מזהמת את האווירה הציבורית כמעט כמו הסיגריות עצמן?
ה. אחייניי היקרים קיבלו תעודות חצי, ומה אני אגיד לכם רואים שגאונות עוברת בתורשה. רק חבל, שחלק ממחנכיהם ראויים לציון נכשל בהבעה בכתב.
יודע את מקומי
לא מזמן התגשם לנו חלום משפחתי ישן. לא, היורש עדיין לא ישן לילה שלם אני מתכוון לחלום אחר. בשעה טובה לקחנו את רכושנו הדל ועברנו מדירה קטנה בגוש דן לבית דו-משפחתי גדול ומוקף דשא באזור השרון הצפוני. בשכירות, כמובן - מה אני, שחקן כדורגל?
רק אחרי שעברנו דירה, התברר לנו עד כמה חשוב עיתוי המעבר. הבית החדש שלנו אמנם גדול ומרשים מבחוץ, והגינה מסביב מתאימה לגידול ילדים או לנפנוף על האש, אבל כל זה נכון בימי הקיץ בלבד. בחורף הנוכחי, הבית החדש שלנו נראה גרוע יותר מההוא שכיכב בסרט 'זהירות, הבית מתפרק': ידיות הדלתות נופלות, המרצפות באמבטיה מתחילות לבצע תוכנית התנתקות חד-צדדית, ושקעי החשמל איך נאמר מתפקדים באופן שחוסך לנו הרבה חשמל. גינה? נוף? מי יכול בכלל לצאת מהבית בימים כאלה?
אחרי שגם הגג החל להכניס אלינו אורחים בדמות טיפות גשם, התקשרתי לבעל הבית. הוא הבטיח לי שתוך יום-יומיים יבוא הגגן ויסדר את הנזילה. מכיוון שלא היה לי מושג מה זה גגן, שתקתי והמתנתי יומיים. אחרי שבוע התקשרתי שוב לבעל הבית. הוא שאל אותי אם הגגן כבר הגיע. שאלתי אותו אם 'גגן' - בעגה הצפונית - פירושו קצר חשמלי, כי אם כן אז הוא הגיע. בעל הבית הסביר לי שגגן הוא האיש האחראי על תיקון הגג, ושאנחנו העירוניים לא יודעים כלום מהחיים שלנו. את ההמשך לא שמעתי, כי גם קו הטלפון השתבש.
אחרי עוד שבוע, כשהגשם פסק, הגיע סוף-סוף הגגן. הוא שאל אותנו איפה הנזילה, ואז הסברנו לו שביום שמש אין אצלנו נזילה, והוא היה צריך להגיע שבועיים קודם לכן. "מה רציתם, שאני אבוא ביום גשם, אחליק מהגג ואשבור רגל?" הוא שאל. לא ענינו.
הגגן עלה לגג, בדק אותו ביסודיות במשך עשרים שניות והודיע לנו כי יש שתי אפשרויות: או להרוס את הבית ולבנות חדש, או לחכות לקיץ. החלטנו שעדיף להרוס את הבית. ברגעים אלה ממש אנחנו עדיין מחכים לבולדוזרים. בעל הבית הבטיח שהם יגיעו תוך יום-יומיים, לא יותר.