השבוע 'זכינו' לביקור של חיים יבין בגוש קטיף, שחשף במלוא העוצמה בעיה חמורה בקרב מתיישבי יש"ע: בעיית התדמית. אינני מתכוון לבעיית התדמית של המתיישבים בתקשורת, הבעיה מתחילה הרבה קודם, והיא נעוצה בתדמית המתיישבים בעיני עצמם, כמו שהם מציגים אותה בפני התקשורת. המסר המעוות המגיע להמונים הוא בעיני רק פועל יוצא מכך. לצערי, תדמית המתיישבים כיום היא של סמרטוט. ולא סתם אחד, אלא כזה בלוי ומרופט.
אדון יבין, כפי שפרסם חגי סגל בעיתון זה לפני כמה שבועות, מכין כרגע סדרה על ההתנחלויות, ולצורך הסדרה שכר כיועצים את עדית זרטל, פוסט-ציונית ממקימות 'נשים בשחור', ואת עקיבא אלדר, איש 'הארץ' השמאלני-הקיצוני, הקשור כלכלית לפי פרסומים שונים לעמותת FMEP, העוינת את ההתיישבות. מה יש לומר, יבין ממש קיים את הפסוק "ואשר שכר עליך את בלעם... לקללך".
אנחנו בגוש קטיף החלטנו, לאחר התייעצות נרחבת שקיימנו, שלא לשתף פעולה עם סדרה זו. ייאמר מיד: אינני פוסל שיתוף פעולה עם עיתונאים המזוהים עם השמאל, וכבר עשינו זאת בעבר, אך דומה כי כאן אין טיפת הגינות, ולו למראית עין.
כפי שציינתי, בפרשה זו אין מה לבוא בטענות ליבין. אם תושבי יו"ש, ובהם בכירי ההתיישבות, שיתפו איתו פעולה והתראיינו לסדרה, יבין רק יכול לצחוק כל הדרך לאולפן ולהמשיך בשקריו (כמו שאמר בראיון לערוץ 7 שישראל הראל יועץ לסדרה). הבעיה מתחילה בכך שיבין שכר אנשים אלו מתוך נקודת מוצא שה'סמרטוטים' בכל מקרה ישתפו איתו פעולה, ולצערי הוא צדק.
נכון, ניתן לומר, לא ידענו מי הם היועצים, לא חשבנו שהוא מצלם כשדיברנו, לא חשבנו שכוונותיו רעות. נכון שחלק מהנזק תוקן, כיוון שאותם שליחי ציבור קראו לאחר מכן לתושביהם לשמור מרחק בטוח מהאיש ומכוונותיו הרעות. אולם העובדה שאחד כמו יבין מצליח לדלג בקלילות מעל הרתיעה הטבעית של תושבי יו"ש מהתקשורת וגורם להם למתוח את צווארם כלפי הגיליוטינה היא תעודת עניות המשדרת חוסר חוט שדרה, ומזמינה במאים להתעלל בשרידי תדמיתנו החבוטים.
כל ערבי שגריר
המקרה הזה רק ממחיש את חסרונה של מודעות תקשורתית גבוהה בקרב תושבי יש"ע. לפעמים בא למות מקנאה כשרואים כיצד הערבים, ולא משנה על מי תיפול עם מיקרופון, משדרים מסר עקבי ונחרץ, ויודעים ללמד היטב לקח את מי שצריך (זוכרים את האיטלקי שהתנצל על כך שהעז לצלם את הלינץ' ברמאללה?). מכון MEMRI לחקר התקשורת הערבית ממש צריך להתאמץ כדי למצוא פה ושם מאמר בכיוון ההפוך בקרב מאות כלי התקשורת בעולם הערבי.
תאמרו, ודאי זה בגלל הפחד לחייהם. ודאי זה בגלל שהתקשורת עושה להם הנחות. הכל נכון, ועדיין זה לא מסביר את היקף התופעה. המודעות התקשורתית הגבוהה לכך שהם במלחמה, ובמלחמה כל אחד שגריר, היא המכתיבה שם את הנרטיב, וגורמת לטענותיהם השקריות להישמע משכנעות יותר.
היום יותר מתמיד חייב לקום גוף מרוכז שיעסוק בתקשורת באופן אינטנסיבי בקרב תושבי יש"ע.
מעבר לפעולות המעשיות המידיות הרבות שגוף זה חייב לנקוט, כמו הכשרת דוברים מוסמכים בכל יישוב בשאיפה שכל מגע עם התקשורת נעשה רק בתאום איתם, מעקב אחרי כתבות, שליחת תלונות ופרסומן, חייב גוף זה לעסוק בחינוך, כפשוטו. חינוך למודעות תקשורתית.
חינוך זה יושג באמצעות סדנאות שיועברו ע"י מומחים לתקשורת, אך ניתן להתחיל בצעד קל הרבה יותר: שיחות בנושא, מנשרים לתושבים ותאום אפילו עם רבני היישובים שיסבירו לתושבים שמול המצלמה כל מילה בסלע. המצב הפוליטי הנוכחי בו אנו נמצאים הוא פרי מאמץ תקשורתי רב שנים מצד השמאל, ומחייב את כולנו לשינוי דיסקט ולהבנה שאנו חיילים בחזית התקשורתית.
להפוך ממרואיין למראיין
ביום בו חיים יבין יראה תגובה אינסטינקטיבית של הפניית עורף למצלמתו, ביום שבו כל עיתונאי שירצה לעשות כתבה כלשהי ביש"ע יהפוך למרואיין בעצמו וייצלב בשאלות כמו "מי עורך ומביים את הסדרה?" "מאיזה תחנה/עיתון אתה?" "מאיפה נלקחים הנתונים לכתבה?" "האם ייכנסו לכתבה צילומי ילדים ערבים אומללים בצורה מניפולטיבית?" "מהם חומרי הארכיון שישולבו בדיווח?" זה היום בו נדע שאנו בכיוון הנכון.
תשובות לשאלות הללו חייבות לזרום מידית לגוף המדובר כדי שייתן מענה בהקדם. אין ספק שגם במצב אוטופי זה לעולם לא נגיע לאחדות שורות הרמטית. כך הם פני הדברים בכל חברה אנושית, ולכן נשק אי שיתוף פעולה עם עיתונאי כזה או אחר הוא נשק יום הדין שהפעלתו צריכה להיות באופן מושכל ונדיר ביותר, כמו בדוגמה שפתחה מאמר זה.
משקלו הסגולי של גוף זה יהיה חשוב ביותר. אין זמן לחכות, האדישות היחסית בה מתקבלים הדיבורים על עקירת יישובים היא תמרור אזהרה והכוונה לכולנו היכן שדה הקרב האמיתי. מי יודע, אולי נספיק עוד לתפוס את הרכבת, ויפה שעה אחת קודם.
אדון יבין, כפי שפרסם חגי סגל בעיתון זה לפני כמה שבועות, מכין כרגע סדרה על ההתנחלויות, ולצורך הסדרה שכר כיועצים את עדית זרטל, פוסט-ציונית ממקימות 'נשים בשחור', ואת עקיבא אלדר, איש 'הארץ' השמאלני-הקיצוני, הקשור כלכלית לפי פרסומים שונים לעמותת FMEP, העוינת את ההתיישבות. מה יש לומר, יבין ממש קיים את הפסוק "ואשר שכר עליך את בלעם... לקללך".
אנחנו בגוש קטיף החלטנו, לאחר התייעצות נרחבת שקיימנו, שלא לשתף פעולה עם סדרה זו. ייאמר מיד: אינני פוסל שיתוף פעולה עם עיתונאים המזוהים עם השמאל, וכבר עשינו זאת בעבר, אך דומה כי כאן אין טיפת הגינות, ולו למראית עין.
כפי שציינתי, בפרשה זו אין מה לבוא בטענות ליבין. אם תושבי יו"ש, ובהם בכירי ההתיישבות, שיתפו איתו פעולה והתראיינו לסדרה, יבין רק יכול לצחוק כל הדרך לאולפן ולהמשיך בשקריו (כמו שאמר בראיון לערוץ 7 שישראל הראל יועץ לסדרה). הבעיה מתחילה בכך שיבין שכר אנשים אלו מתוך נקודת מוצא שה'סמרטוטים' בכל מקרה ישתפו איתו פעולה, ולצערי הוא צדק.
נכון, ניתן לומר, לא ידענו מי הם היועצים, לא חשבנו שהוא מצלם כשדיברנו, לא חשבנו שכוונותיו רעות. נכון שחלק מהנזק תוקן, כיוון שאותם שליחי ציבור קראו לאחר מכן לתושביהם לשמור מרחק בטוח מהאיש ומכוונותיו הרעות. אולם העובדה שאחד כמו יבין מצליח לדלג בקלילות מעל הרתיעה הטבעית של תושבי יו"ש מהתקשורת וגורם להם למתוח את צווארם כלפי הגיליוטינה היא תעודת עניות המשדרת חוסר חוט שדרה, ומזמינה במאים להתעלל בשרידי תדמיתנו החבוטים.
כל ערבי שגריר
המקרה הזה רק ממחיש את חסרונה של מודעות תקשורתית גבוהה בקרב תושבי יש"ע. לפעמים בא למות מקנאה כשרואים כיצד הערבים, ולא משנה על מי תיפול עם מיקרופון, משדרים מסר עקבי ונחרץ, ויודעים ללמד היטב לקח את מי שצריך (זוכרים את האיטלקי שהתנצל על כך שהעז לצלם את הלינץ' ברמאללה?). מכון MEMRI לחקר התקשורת הערבית ממש צריך להתאמץ כדי למצוא פה ושם מאמר בכיוון ההפוך בקרב מאות כלי התקשורת בעולם הערבי.
תאמרו, ודאי זה בגלל הפחד לחייהם. ודאי זה בגלל שהתקשורת עושה להם הנחות. הכל נכון, ועדיין זה לא מסביר את היקף התופעה. המודעות התקשורתית הגבוהה לכך שהם במלחמה, ובמלחמה כל אחד שגריר, היא המכתיבה שם את הנרטיב, וגורמת לטענותיהם השקריות להישמע משכנעות יותר.
היום יותר מתמיד חייב לקום גוף מרוכז שיעסוק בתקשורת באופן אינטנסיבי בקרב תושבי יש"ע.
מעבר לפעולות המעשיות המידיות הרבות שגוף זה חייב לנקוט, כמו הכשרת דוברים מוסמכים בכל יישוב בשאיפה שכל מגע עם התקשורת נעשה רק בתאום איתם, מעקב אחרי כתבות, שליחת תלונות ופרסומן, חייב גוף זה לעסוק בחינוך, כפשוטו. חינוך למודעות תקשורתית.
חינוך זה יושג באמצעות סדנאות שיועברו ע"י מומחים לתקשורת, אך ניתן להתחיל בצעד קל הרבה יותר: שיחות בנושא, מנשרים לתושבים ותאום אפילו עם רבני היישובים שיסבירו לתושבים שמול המצלמה כל מילה בסלע. המצב הפוליטי הנוכחי בו אנו נמצאים הוא פרי מאמץ תקשורתי רב שנים מצד השמאל, ומחייב את כולנו לשינוי דיסקט ולהבנה שאנו חיילים בחזית התקשורתית.
להפוך ממרואיין למראיין
ביום בו חיים יבין יראה תגובה אינסטינקטיבית של הפניית עורף למצלמתו, ביום שבו כל עיתונאי שירצה לעשות כתבה כלשהי ביש"ע יהפוך למרואיין בעצמו וייצלב בשאלות כמו "מי עורך ומביים את הסדרה?" "מאיזה תחנה/עיתון אתה?" "מאיפה נלקחים הנתונים לכתבה?" "האם ייכנסו לכתבה צילומי ילדים ערבים אומללים בצורה מניפולטיבית?" "מהם חומרי הארכיון שישולבו בדיווח?" זה היום בו נדע שאנו בכיוון הנכון.
תשובות לשאלות הללו חייבות לזרום מידית לגוף המדובר כדי שייתן מענה בהקדם. אין ספק שגם במצב אוטופי זה לעולם לא נגיע לאחדות שורות הרמטית. כך הם פני הדברים בכל חברה אנושית, ולכן נשק אי שיתוף פעולה עם עיתונאי כזה או אחר הוא נשק יום הדין שהפעלתו צריכה להיות באופן מושכל ונדיר ביותר, כמו בדוגמה שפתחה מאמר זה.
משקלו הסגולי של גוף זה יהיה חשוב ביותר. אין זמן לחכות, האדישות היחסית בה מתקבלים הדיבורים על עקירת יישובים היא תמרור אזהרה והכוונה לכולנו היכן שדה הקרב האמיתי. מי יודע, אולי נספיק עוד לתפוס את הרכבת, ויפה שעה אחת קודם.