בשקט בשקט, מתחת לפני השטח, מתחילה צמרת הליכוד להיערך ליום שאחרי אריק שרון. במערכת הפוליטית רווחת התחושה שמעמדו של שרון בממשלתו, במפלגתו ובציבור אינו כתמול שלשום. הסקרים מצביעים על ירידה מתמדת באמינותו ובמנהיגותו. הפרשיות המשפטיות ששמו נקשר בהן ממתינות להכרעה, וכך גם החקירה שמנהל מבקר המדינה על קבלת ההחלטות שהובילה לעסקת השבויים עם חיזבאללה.
אל רצף התסבוכות הללו חוברים צעדים תמוהים שמקורם בראש הממשלה עצמו. למשל, הנזיפה ברמטכ"ל באמצעות ערוץ 2 על דברים שכלל לא אמר, ההתקפלות שבאה אחריה וההעזה של יעלון לדחות בקולו שלו בפומבי את הביקורת של ראש הממשלה; או הודעת שרון במפגש עם אנשי עסקים זרים כי בקרוב ייפגש עם עבדאללה מלך ירדן הודעה שרבת-עמון טרחה להכחיש פעמיים כדי להסיר ספק.
אגב מפגשים, אסור לשכוח ששרון התחנן חודש ימים להזמנה מהבית לבן כדי להציג לבוש את תכנית ההינתקות. בתום דחיות חוזרות ונשנות נקבעה לו פגישה עם בוש ל-29 במרץ, וגם התאריך הזה איננו סופי. ויש עוד התפלקויות: פה ושם יוצאים אנשיו של שרון זה כנגד זה בהדלפות עוקצניות.
כבר לא הסבא הטוב
חברים ותיקים של שרון, לא רק מיש"ע, מצננים את קשריהם עמו על רקע ההינתקות. בראש העוזבים את שרון עומד יו"ר הכנסת רובי ריבלין. חמור מכל, מבחינת שרון, הוא יחס התקשורת. הכתבים המדיניים, המלווים אותו באהדה כבר שלוש שנים, מהינים סוף סוף לחשוף את הספינים ואת התחמונים הקטנים ששרון ואנשיו מיומנים בהם כל-כך. גם הם תורמים לניפוץ תדמית הסבא המנוסה והטוב שהביאה את שרון לכהונת ראשות הממשלה.
היחלשות מעמדו של שרון לא נעלמת מעיני שרי ממשלתו. יש מהם שמנדבים תיאורים פרטניים על מצבו: "רואים ששרון בלחץ, הוא ולשכתו אינם מתפקדים כבעבר", אומר שר התיירות בני אלון. "רואים זאת בתגובות שלו ובהתנהלות השוטפת. הוא כבר לא נתפס כזקן השבט, כפוליטיקאי משופשף שכבר ראה הכל, כמנהיג המנוסה והבלתי מעורער. הוא שולף, הוא עושה דברים בלי מחשבה. לי הוא מזכיר את אהוד ברק בסוף כהונתו".
שר השיכון אפי איתם מוסיף: "זה לא מה שהיה לפני שנה או שנה וחצי. השרים מעיזים לצאת נגדו ולתקוף אותו, מצב שלא היה לפני שנה או שנתיים". דוגמה עדכנית לכך מהשבוע היא תביעתה הפומבית של לימור לבנת משרון, בעקבות הפיגוע בנמל אשדוד, לכנס את הקבינט לאחר שיתוק של חצי שנה. לא רק שלבנת הכתיבה לשרון מה לעשות באמצעות התקשורת, אלא ששרון גם הזדרז להיענות. לבנת הציגה את תביעתה ביום שני בבוקר. שרון הודיע בצהרים על כינוס הקבינט.
אך שרי הליכוד, ולא במקרה, עדיין אינם מוכנים לתקוף את שרון, ומותירים את המלאכה לשרים במפלגות האחרות של הקואליציה. שרי הליכוד וחברי הכנסת של התנועה עדיין חוששים מידו הארוכה של שרון וכנראה גם לא ייצאו נגדו בפומבי כל עוד קץ כהונתו לא יהיה ודאי. לפיכך, נכון לעכשיו הם מסתפקים בהכנת השטח, איש איש בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלו. הם מקיימים פגישות, רוקמים מהלכים ליום שאחרי, ופה ושם משחררים הצהרות קצת יותר מתגרות בתכניות שרון עדיין לא באיש עצמו.
חתרנות בלתי נלאית בימין
הפעיל ביותר הוא סגן ראש הממשלה ושר החוץ, סילבן שלום. הוא ואנשיו מעריכים שבמוקדם או במאוחר שרון ייאלץ לסיים את כהונתו. במקרה כזה תוטל על חברי מרכז הליכוד המשימה לבחור מועמד אחר שירכיב ממשלה. האופציה השניה היא שהממשלה הנוכחית תתפרק ושרון יקים ממשלת אחדות. במקרה כזה יודח שלום מתפקידו הבכיר כשר חוץ מצב בלתי רצוי מבחינתו בלשון המעטה.
לאור התרחישים הללו מקדיש שלום שעות ארוכות מדי יום לפגישות עם חברי מרכז הליכוד. ביום פקודה, כפי שהוכיח שלום בעבר, חברי המרכז גומלים טובה למי שזוכר אותם.
כל הפעילות הזו מתרחשת בחצר האחורית של הזירה הפוליטית. במישור הפומבי שלום העז לאחרונה למתוח גבולות חדשים ביחסיו עם שרון, אם כי בסגנון מעודן יחסית. בפגישתו עם חברי מרחב יש"ע בליכוד לפני שבוע, העריך שלום שפירוק הממשלה יביא לבחירות חדשות. למעשה שיגר שר החוץ איום מרומז כלפי שרון כי הוא עצמו יפעל בליכוד למען מהלך כזה ונגד ממשלת אחדות.
כוחו של שלום במרכז הליכוד רב, ושרון יודע זאת. לחברי המרכז, כזכור, חשבון ארוך עם ראש הממשלה שמצפצף עליהם. אגב, לתסיסה נגד שרון במרכז הליכוד תרומה נכבדה של חברי מרחב יש"ע. הם הובילו במרכז את הקמפיין 'שרון לא שם עלינו', וזכו לתמיכה רחבה, שיש לשער שתתנקם בשרון ביום מן הימים.
השתקן והבובה
יריבו הגדול של סילבן שלום הוא שר האוצר, בנימין נתניהו. גם בסביבת נתניהו מעריכים שנפילת שרון היא שאלה של זמן, אך יותר מכל דבר מקפיד נתניהו שלא להצטייר כמי שחותר תחת שרון. הוא נזהר כמו מאש מכל התבטאות בעלת השלכות מפלגתיות או פוליטיות. אפילו בפגישות סגורות הוא ממלא פיו מים.
ל'בשבע' נודע כי בפגישה שקיים לאחרונה נתניהו עם קבוצת חברי כנסת השוללים את תכנית ההינתקות האיץ בו אחד המשתתפים להפסיק לשבת על הגדר: "ביבי, תפוס מנהיגות! למה אתה מחכה?" אמר לו אחד הח"כים. נתניהו היתמם והשיב: "על מה אתה מדבר?" וחבר הכנסת נאלץ להיות ברור יותר: "אתה יודע מצוין על מה אני מדבר, על תכנית ההינתקות. אתה יודע שאם רק תפתח את הפה כולם מתייצבים מאחוריך. אז קדימה לעבודה". נתניהו צחק ולא אמר דבר.
גורמים בליכוד אומרים שנתניהו פשוט ממתין שראשות הממשלה תיפול לידיו כפרי בשל, וכל פעולה אקטיבית להאצת התהליך רק עלולה לפגוע בתדמיתו של ביבי החדש, הנקי מתככים ושטיקים. אבל נתניהו, למרות הכל, לא שכח איך עושים פוליטיקה. בשבועות האחרונים הוא קיים כמה פגישות בארבע עיניים עם שרים בכירים בליכוד ומחוצה לו. על הפגישה הבולטת ביותר בינו לבין סילבן שלום נמסר באופן רשמי כי עסקה בעניינים שוטפים, אך אין ספק שגם ההתנגדות להינתקות נידונה בה. על הפגישות האחרות שורר מעטה סודיות, ובשלב הזה לא ידוע מה נאמר בהן. אפשר רק לשער שהחשאיות הכבדה מעידה על פעולה שהולכת ונרקמת.
בכיר ליכודי נוסף שאת מהלכיו ראוי לציין הוא שר הביטחון, שאול מופז. ככל שחולף הזמן הולך ומתברר שהרמטכ"ל לשעבר איננו מצליח, ואולי איננו מעוניין, להשתחרר מחיבוקו של אריאל שרון. קשה להבחין אם למופז יש בכלל אישיות פוליטית עצמאית. אולי משום שאיננו חבר כנסת, מופז מתייצב לצד שרון בין אם הדבר הולם את השקפותיו ובין אם לאו.
כשעמדה מפת הדרכים על סדר היום מופז הגדיר אותה כמסוכנת לישראל, אך הצביע בעדה. גם בעסקת השבויים הוא תמך, אף שכעס מאוד על דחיקתו של רון ארד. אותו דפוס חוזר על עצמו כעת לגבי ההינתקות. מופז, שהטיף שלוש שנים כי צריך לצרוב בתודעת הפלשתינים שהטרור לא משתלם, שהתנגד לנסיגה החד-צדדית מלבנון, שכל מערכת הביטחון שהוא ממונה עליה עומדת על הרגליים האחוריות נגד התכנית, גילה פתאום שההינתקות טובה לישראל.
קשה לזהות את הקו הלוגי המנחה את עמדות מופז. סביר יותר שמדובר בשיקול פוליטי: הצבעה נגד שרון בממשלה, כך הוא כנראה חושש, עלולה להסתיים בפיטוריו ובדחיקתו לירכתי המערכת בליכוד.
תכנית על בלימה
המלכה הטרייה בלוח השחמט של הליכוד היא תכנית ההינתקות. היא הולכת ותופסת מקום מרכזי לא רק במסדרונות המדיניים, אלא גם במגרש הפוליטי. בכירי הליכוד המוזכרים לעיל שוקלים את עמדתם ביחס לתכנית לא רק על-פי שיקולים עניינים, אלא גם, ואולי בעיקר, על-פי שיקולים פוליטיים.
לנתניהו, לשלום ולמעשה לכל הליכוד ברור שהפסד של ראש הממשלה בהצבעה על התכנית בממשלה ימחיש עוד יותר את חולשתו ויהווה פגיעה ביוקרתו. ראש הממשלה תולה את כל יהבו בהינתקות, וכמו בשחמט, גורלו של המלך קשור במידה רבה במלכה. יריביו של שרון, על כל התפתחות שלא תבוא, מקדמים את חייליהם בזהירות לעבר המלכה, אך עדיין נזהרים מפגיעתו הרעה של המלך.
היחלשות שרון בשבועות האחרונים היא התפאורה להתבטאויות שמשחררים שרי הליכוד נגד ההינתקות. שר החוץ סילבן שלום אומר למשל ש"באופן עקרוני הוא שולל מהלכים חד-צדדיים", וש"ההינתקות לא תביא להקטנת החיכוך או להפחתת הטרור". שלום גם הפחית עד לאפס מערך התמורה האמריקנית ששרון מבטיח בתמורה לנסיגה.
"התמורה האמריקנית לתכנית", הוא מבהיר, "תהיה הצהרתית בלבד. הם לא יכירו בסיפוח שטחים ביו"ש, הם יעצרו את העברת עקורי גוש קטיף ליו"ש והם אפילו לא יגישו לישראל עזרה כלכלית במימון ההוצאות הכבדות של הנסיגה". כך אמר שלום בפגישה עם חברי הליכוד (ותודה לחגי הוברמן על מסירת הפרטים האלה). חרף הביקורת הנוקבת שבפיו על רעיון ההינתקות, שלום איננו מגלה כיצד יצביע כאשר תובא התכנית להכרעת הממשלה. ברור לו שהודעה כזו היום פירושה הכרזת מלחמה על ראש הממשלה.
בנימין נתניהו אף זהיר יותר משלום, וגם הוא טרם מסר כיצד יצביע בשאלת ההינתקות. בשונה ממפת הדרכים, כאן אין לחץ אמריקני לאישור התכנית (ואולי להפך), ונתניהו אינו מחויב להביא את עמדת וושינגטון בשיקוליו. נכון לשלב הזה נתניהו נמנע מהתבטאויות בהקשר לתכנית, אך גם הוא נותן לשרון להבין היכן הוא עומד.
בפגישה עם השליחים האמריקניים שבאו לישראל כדי לקבל פרטים על ההינתקות הסכים עמם נתניהו כי "אסור שהתכנית תצטייר ככניעה או כפרס לטרור". לדעתו, התכנית במתכונתה הנוכחית "בעייתית ומורכבת, ואיננה מספקת את המענה והתמורות ההכרחיים לביטחון ישראל". דברים אלה מתיישבים עם דיווח קודם על עמדת נתניהו, ש"מבין מה ישראל נותנת ואיננו מבין מה היא מקבלת" במסגרת ההינתקות, וכן שעמדתו העקרונית היא ש"על כל צעד שאתה עושה אתה צריך לקבל תמורה", כפי שאמר בכנס הרצליה האחרון.
'לא' בא בחשבון
ההתבטאויות התקשורתיות של שלום ונתניהו נגד ההינתקות הן קצה הקרחון של קרב אימתני בזרמים התת-קרקעיים של הליכוד בעד ונגד התכנית. המערכה מתנהלת במרכז, בקרב הח"כים וכמובן בין השרים. מן הצד האחד מתייצבים הקבוצות האידיאולוגיות בליכוד, ובראשן מרחב יש"ע והשרים אביגדור ליברמן ונתן שרנסקי. הם נפגשים עם גדולים וקטנים בתנועה ומשכנעים אותם לפעול ולהפעיל נגד ההינתקות.
מנגד, מפעילים שרון האב והבן את שיטות השליטה הוותיקות שלהם (הפרד ומשול ואיומים סמויים וגלויים) במוקדי הכוח של המפלגה, במאמץ להשאיר את השרים והח"כים לצדם. הדוגמא הבולטת ביותר היא זו של ישראל בעלייה. שנה ומשהו לאחר ההצהרה על השתלבות ישראל בעלייה בליכוד עדיין לא נחתם ההסכם הקובע ש-150 חברי המרכז של ישראל בעלייה יצורפו למרכז הליכוד. ישראל בעלייה למעשה כבר לא קיימת, אך גם בליכוד עוד לא השתלבה.
ומה הסיבה? שרנסקי ואדלשטיין אינם מתיישרים על-פי הקו המדיני של שרון. לשרון נוח להחזיק אותם בין שמים וארץ כדי לאיים עליהם. בישראל בעלייה מבינים שרק נאמנות טוטלית לשרון תפתח את הדרך לחתימת ההסכם ולביצור מעמדם הפוליטי. בשלב הזה הם מחזיקים מעמד ולא נשברים.
מעבר לאיומים, שרון פשוט נפגש עם שרי הליכוד בזה אחר זה ומטיל את כל כובד משקלו בעד התכנית. בשלב הזה נראה שהמצב קרוב לתיקו, עם יתרון קל לשוללי ההינתקות. השר אביגדור ליברמן, שמכיר את הליכוד לפני ולפנים, משוכנע שרוב שרי הממשלה מתנגדים להינתקות. הפער, על-פי מקורות הבקיאים במהלכיו של איווט, עומד על שניים או שלושה שרים לטובת השוללים את התכנית.
בין המתנגדים הצפויים אפשר למנות את הנגבי, כ"ץ, שרנסקי, נווה ולנדאו. יחד עם ארבעת שרי הימין מסתכמים המתנגדים הוודאיים בתשעה. התומכים הבטוחים הם: שרון, מופז, אולמרט לבני וארבעה משרי שינוי. סה"כ שמונה. יתר השרים: נתניהו, שלום, זנדברג, לבנת, שטרית ופריצקי עושים קולות של לא שני האחרונים משיקולים שמאלניים טהורים כלומר, לא מדובר בעמדה שניתן יהיה לסמוך עליה ביום פקודה.
המקל והגזר של שרון
מוקד נוסף של המערכה הם חברי הכנסת של הליכוד. 14 ח"כים, דווקא אלה הממשיכים את הקו האידיאולוגי של התנועה ומתנגדים להינתקות, חשופים לפגיעתו הרעה של שרון. כמעט אצל כל אחד מהם איתרו השרונים נקודת תורפה, והם אינם מהססים ללחוץ עליה. שמה של רוחמה אברהם נקשר לתיק אפל; גורלו של מיכאל גורולובסקי תלוי ועומד בשל ההצבעות הכפולות; וגילה גמליאל ואהוד יתום סתם זוכים להשפלות תקופתיות מפי ראש הממשלה.
חלק מקבוצת הח"כים ה'נאמנים' עומדים על דעתם ואינם נרתעים. אחרים נזהרים יותר, ומיתנו את דבריהם נגד התכנית. במרכז הליכוד, בכל מקרה, יש מי שדואג לחזק את הח"כים ה'נאמנים' ולהבטיח להם תמורה ראויה בעתיד.
החיבור בין חולשתו הציבורית של שרון לבין ההתנגדות האידיאולוגית להינתקות מובילים לאווירה בלתי יציבה, בליכוד בפרט ובימין בכלל. רבים בדרגי השטח ובצמרת המפלגות הלאומיות ממתינים שמישהו יצית את אש המרד נגד ההינתקות, ולכן גם נגד שרון. זה יכול להיות נתניהו וזה יכול להיות סילבן שלום. פה ושם יש המזכירים את הפוטנציאל של דוד לוי. מי שייעמד ראשון בראש המחנה עלול לכרות לעצמו בור פוליטי, אבל עשוי גם להיעשות ראש ממשלה.
אך התרחישים הקיצוניים הללו הם הפחות סבירים. בקרב השרים והח"כים בימין ההערכה היא שירידת תכנית ההינתקות מסדר היום, בין אם תובא לממשלה ובין אם שרון יירתע בשל העדר הרוב לא בהכרח תבשר על סיום שלטון שרון. "הוא משאיר לעצמו פתחי מילוט רבים", אומר סגן השר צבי הנדל. "הוא יוכל להאשים את האמריקנים ואת הפלשתינים ואת כל העולם. לא יהיה נכון לומר שכל גורלו הפוליטי תלוי בהינתקות".
התיאור הקולע ביותר למצבו של שרון הובא לפני שבוע בעיתון 'הארץ'. הכתב הפוליטי יוסי ורטר המשיל את שרון למופע של להטוטן בקרקס, המעיף כדורים לאוויר בזה אחר זה. הכדורים הולכים ומתרבים ומהירות הקפצתם גוברת והולכת. כדור סיריל קרן וכדור האי היווני, פרשת טננבוים וכמובן ההינתקות.
בשלב הזה הוא מצליח לתפוס ולהעיף לאוויר בחזרה את כל הכדורים, אך זו שאלה של זמן עד שאחד יישמט מידיו והמופע יסתיים. את תיאור הדברים הזה אימץ יותר משר אחד בממשלת שרון. כדי להרחיק את גזירת ההינתקות עושים הוא ואחרים מאמצים להביא לסיום המופע של שרון מה שיותר מהר. אחרי הכול, זה תפקידם.
אל רצף התסבוכות הללו חוברים צעדים תמוהים שמקורם בראש הממשלה עצמו. למשל, הנזיפה ברמטכ"ל באמצעות ערוץ 2 על דברים שכלל לא אמר, ההתקפלות שבאה אחריה וההעזה של יעלון לדחות בקולו שלו בפומבי את הביקורת של ראש הממשלה; או הודעת שרון במפגש עם אנשי עסקים זרים כי בקרוב ייפגש עם עבדאללה מלך ירדן הודעה שרבת-עמון טרחה להכחיש פעמיים כדי להסיר ספק.
אגב מפגשים, אסור לשכוח ששרון התחנן חודש ימים להזמנה מהבית לבן כדי להציג לבוש את תכנית ההינתקות. בתום דחיות חוזרות ונשנות נקבעה לו פגישה עם בוש ל-29 במרץ, וגם התאריך הזה איננו סופי. ויש עוד התפלקויות: פה ושם יוצאים אנשיו של שרון זה כנגד זה בהדלפות עוקצניות.
כבר לא הסבא הטוב
חברים ותיקים של שרון, לא רק מיש"ע, מצננים את קשריהם עמו על רקע ההינתקות. בראש העוזבים את שרון עומד יו"ר הכנסת רובי ריבלין. חמור מכל, מבחינת שרון, הוא יחס התקשורת. הכתבים המדיניים, המלווים אותו באהדה כבר שלוש שנים, מהינים סוף סוף לחשוף את הספינים ואת התחמונים הקטנים ששרון ואנשיו מיומנים בהם כל-כך. גם הם תורמים לניפוץ תדמית הסבא המנוסה והטוב שהביאה את שרון לכהונת ראשות הממשלה.
היחלשות מעמדו של שרון לא נעלמת מעיני שרי ממשלתו. יש מהם שמנדבים תיאורים פרטניים על מצבו: "רואים ששרון בלחץ, הוא ולשכתו אינם מתפקדים כבעבר", אומר שר התיירות בני אלון. "רואים זאת בתגובות שלו ובהתנהלות השוטפת. הוא כבר לא נתפס כזקן השבט, כפוליטיקאי משופשף שכבר ראה הכל, כמנהיג המנוסה והבלתי מעורער. הוא שולף, הוא עושה דברים בלי מחשבה. לי הוא מזכיר את אהוד ברק בסוף כהונתו".
שר השיכון אפי איתם מוסיף: "זה לא מה שהיה לפני שנה או שנה וחצי. השרים מעיזים לצאת נגדו ולתקוף אותו, מצב שלא היה לפני שנה או שנתיים". דוגמה עדכנית לכך מהשבוע היא תביעתה הפומבית של לימור לבנת משרון, בעקבות הפיגוע בנמל אשדוד, לכנס את הקבינט לאחר שיתוק של חצי שנה. לא רק שלבנת הכתיבה לשרון מה לעשות באמצעות התקשורת, אלא ששרון גם הזדרז להיענות. לבנת הציגה את תביעתה ביום שני בבוקר. שרון הודיע בצהרים על כינוס הקבינט.
אך שרי הליכוד, ולא במקרה, עדיין אינם מוכנים לתקוף את שרון, ומותירים את המלאכה לשרים במפלגות האחרות של הקואליציה. שרי הליכוד וחברי הכנסת של התנועה עדיין חוששים מידו הארוכה של שרון וכנראה גם לא ייצאו נגדו בפומבי כל עוד קץ כהונתו לא יהיה ודאי. לפיכך, נכון לעכשיו הם מסתפקים בהכנת השטח, איש איש בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלו. הם מקיימים פגישות, רוקמים מהלכים ליום שאחרי, ופה ושם משחררים הצהרות קצת יותר מתגרות בתכניות שרון עדיין לא באיש עצמו.
חתרנות בלתי נלאית בימין
הפעיל ביותר הוא סגן ראש הממשלה ושר החוץ, סילבן שלום. הוא ואנשיו מעריכים שבמוקדם או במאוחר שרון ייאלץ לסיים את כהונתו. במקרה כזה תוטל על חברי מרכז הליכוד המשימה לבחור מועמד אחר שירכיב ממשלה. האופציה השניה היא שהממשלה הנוכחית תתפרק ושרון יקים ממשלת אחדות. במקרה כזה יודח שלום מתפקידו הבכיר כשר חוץ מצב בלתי רצוי מבחינתו בלשון המעטה.
לאור התרחישים הללו מקדיש שלום שעות ארוכות מדי יום לפגישות עם חברי מרכז הליכוד. ביום פקודה, כפי שהוכיח שלום בעבר, חברי המרכז גומלים טובה למי שזוכר אותם.
כל הפעילות הזו מתרחשת בחצר האחורית של הזירה הפוליטית. במישור הפומבי שלום העז לאחרונה למתוח גבולות חדשים ביחסיו עם שרון, אם כי בסגנון מעודן יחסית. בפגישתו עם חברי מרחב יש"ע בליכוד לפני שבוע, העריך שלום שפירוק הממשלה יביא לבחירות חדשות. למעשה שיגר שר החוץ איום מרומז כלפי שרון כי הוא עצמו יפעל בליכוד למען מהלך כזה ונגד ממשלת אחדות.
כוחו של שלום במרכז הליכוד רב, ושרון יודע זאת. לחברי המרכז, כזכור, חשבון ארוך עם ראש הממשלה שמצפצף עליהם. אגב, לתסיסה נגד שרון במרכז הליכוד תרומה נכבדה של חברי מרחב יש"ע. הם הובילו במרכז את הקמפיין 'שרון לא שם עלינו', וזכו לתמיכה רחבה, שיש לשער שתתנקם בשרון ביום מן הימים.
השתקן והבובה
יריבו הגדול של סילבן שלום הוא שר האוצר, בנימין נתניהו. גם בסביבת נתניהו מעריכים שנפילת שרון היא שאלה של זמן, אך יותר מכל דבר מקפיד נתניהו שלא להצטייר כמי שחותר תחת שרון. הוא נזהר כמו מאש מכל התבטאות בעלת השלכות מפלגתיות או פוליטיות. אפילו בפגישות סגורות הוא ממלא פיו מים.
ל'בשבע' נודע כי בפגישה שקיים לאחרונה נתניהו עם קבוצת חברי כנסת השוללים את תכנית ההינתקות האיץ בו אחד המשתתפים להפסיק לשבת על הגדר: "ביבי, תפוס מנהיגות! למה אתה מחכה?" אמר לו אחד הח"כים. נתניהו היתמם והשיב: "על מה אתה מדבר?" וחבר הכנסת נאלץ להיות ברור יותר: "אתה יודע מצוין על מה אני מדבר, על תכנית ההינתקות. אתה יודע שאם רק תפתח את הפה כולם מתייצבים מאחוריך. אז קדימה לעבודה". נתניהו צחק ולא אמר דבר.
גורמים בליכוד אומרים שנתניהו פשוט ממתין שראשות הממשלה תיפול לידיו כפרי בשל, וכל פעולה אקטיבית להאצת התהליך רק עלולה לפגוע בתדמיתו של ביבי החדש, הנקי מתככים ושטיקים. אבל נתניהו, למרות הכל, לא שכח איך עושים פוליטיקה. בשבועות האחרונים הוא קיים כמה פגישות בארבע עיניים עם שרים בכירים בליכוד ומחוצה לו. על הפגישה הבולטת ביותר בינו לבין סילבן שלום נמסר באופן רשמי כי עסקה בעניינים שוטפים, אך אין ספק שגם ההתנגדות להינתקות נידונה בה. על הפגישות האחרות שורר מעטה סודיות, ובשלב הזה לא ידוע מה נאמר בהן. אפשר רק לשער שהחשאיות הכבדה מעידה על פעולה שהולכת ונרקמת.
בכיר ליכודי נוסף שאת מהלכיו ראוי לציין הוא שר הביטחון, שאול מופז. ככל שחולף הזמן הולך ומתברר שהרמטכ"ל לשעבר איננו מצליח, ואולי איננו מעוניין, להשתחרר מחיבוקו של אריאל שרון. קשה להבחין אם למופז יש בכלל אישיות פוליטית עצמאית. אולי משום שאיננו חבר כנסת, מופז מתייצב לצד שרון בין אם הדבר הולם את השקפותיו ובין אם לאו.
כשעמדה מפת הדרכים על סדר היום מופז הגדיר אותה כמסוכנת לישראל, אך הצביע בעדה. גם בעסקת השבויים הוא תמך, אף שכעס מאוד על דחיקתו של רון ארד. אותו דפוס חוזר על עצמו כעת לגבי ההינתקות. מופז, שהטיף שלוש שנים כי צריך לצרוב בתודעת הפלשתינים שהטרור לא משתלם, שהתנגד לנסיגה החד-צדדית מלבנון, שכל מערכת הביטחון שהוא ממונה עליה עומדת על הרגליים האחוריות נגד התכנית, גילה פתאום שההינתקות טובה לישראל.
קשה לזהות את הקו הלוגי המנחה את עמדות מופז. סביר יותר שמדובר בשיקול פוליטי: הצבעה נגד שרון בממשלה, כך הוא כנראה חושש, עלולה להסתיים בפיטוריו ובדחיקתו לירכתי המערכת בליכוד.
תכנית על בלימה
המלכה הטרייה בלוח השחמט של הליכוד היא תכנית ההינתקות. היא הולכת ותופסת מקום מרכזי לא רק במסדרונות המדיניים, אלא גם במגרש הפוליטי. בכירי הליכוד המוזכרים לעיל שוקלים את עמדתם ביחס לתכנית לא רק על-פי שיקולים עניינים, אלא גם, ואולי בעיקר, על-פי שיקולים פוליטיים.
לנתניהו, לשלום ולמעשה לכל הליכוד ברור שהפסד של ראש הממשלה בהצבעה על התכנית בממשלה ימחיש עוד יותר את חולשתו ויהווה פגיעה ביוקרתו. ראש הממשלה תולה את כל יהבו בהינתקות, וכמו בשחמט, גורלו של המלך קשור במידה רבה במלכה. יריביו של שרון, על כל התפתחות שלא תבוא, מקדמים את חייליהם בזהירות לעבר המלכה, אך עדיין נזהרים מפגיעתו הרעה של המלך.
היחלשות שרון בשבועות האחרונים היא התפאורה להתבטאויות שמשחררים שרי הליכוד נגד ההינתקות. שר החוץ סילבן שלום אומר למשל ש"באופן עקרוני הוא שולל מהלכים חד-צדדיים", וש"ההינתקות לא תביא להקטנת החיכוך או להפחתת הטרור". שלום גם הפחית עד לאפס מערך התמורה האמריקנית ששרון מבטיח בתמורה לנסיגה.
"התמורה האמריקנית לתכנית", הוא מבהיר, "תהיה הצהרתית בלבד. הם לא יכירו בסיפוח שטחים ביו"ש, הם יעצרו את העברת עקורי גוש קטיף ליו"ש והם אפילו לא יגישו לישראל עזרה כלכלית במימון ההוצאות הכבדות של הנסיגה". כך אמר שלום בפגישה עם חברי הליכוד (ותודה לחגי הוברמן על מסירת הפרטים האלה). חרף הביקורת הנוקבת שבפיו על רעיון ההינתקות, שלום איננו מגלה כיצד יצביע כאשר תובא התכנית להכרעת הממשלה. ברור לו שהודעה כזו היום פירושה הכרזת מלחמה על ראש הממשלה.
בנימין נתניהו אף זהיר יותר משלום, וגם הוא טרם מסר כיצד יצביע בשאלת ההינתקות. בשונה ממפת הדרכים, כאן אין לחץ אמריקני לאישור התכנית (ואולי להפך), ונתניהו אינו מחויב להביא את עמדת וושינגטון בשיקוליו. נכון לשלב הזה נתניהו נמנע מהתבטאויות בהקשר לתכנית, אך גם הוא נותן לשרון להבין היכן הוא עומד.
בפגישה עם השליחים האמריקניים שבאו לישראל כדי לקבל פרטים על ההינתקות הסכים עמם נתניהו כי "אסור שהתכנית תצטייר ככניעה או כפרס לטרור". לדעתו, התכנית במתכונתה הנוכחית "בעייתית ומורכבת, ואיננה מספקת את המענה והתמורות ההכרחיים לביטחון ישראל". דברים אלה מתיישבים עם דיווח קודם על עמדת נתניהו, ש"מבין מה ישראל נותנת ואיננו מבין מה היא מקבלת" במסגרת ההינתקות, וכן שעמדתו העקרונית היא ש"על כל צעד שאתה עושה אתה צריך לקבל תמורה", כפי שאמר בכנס הרצליה האחרון.
'לא' בא בחשבון
ההתבטאויות התקשורתיות של שלום ונתניהו נגד ההינתקות הן קצה הקרחון של קרב אימתני בזרמים התת-קרקעיים של הליכוד בעד ונגד התכנית. המערכה מתנהלת במרכז, בקרב הח"כים וכמובן בין השרים. מן הצד האחד מתייצבים הקבוצות האידיאולוגיות בליכוד, ובראשן מרחב יש"ע והשרים אביגדור ליברמן ונתן שרנסקי. הם נפגשים עם גדולים וקטנים בתנועה ומשכנעים אותם לפעול ולהפעיל נגד ההינתקות.
מנגד, מפעילים שרון האב והבן את שיטות השליטה הוותיקות שלהם (הפרד ומשול ואיומים סמויים וגלויים) במוקדי הכוח של המפלגה, במאמץ להשאיר את השרים והח"כים לצדם. הדוגמא הבולטת ביותר היא זו של ישראל בעלייה. שנה ומשהו לאחר ההצהרה על השתלבות ישראל בעלייה בליכוד עדיין לא נחתם ההסכם הקובע ש-150 חברי המרכז של ישראל בעלייה יצורפו למרכז הליכוד. ישראל בעלייה למעשה כבר לא קיימת, אך גם בליכוד עוד לא השתלבה.
ומה הסיבה? שרנסקי ואדלשטיין אינם מתיישרים על-פי הקו המדיני של שרון. לשרון נוח להחזיק אותם בין שמים וארץ כדי לאיים עליהם. בישראל בעלייה מבינים שרק נאמנות טוטלית לשרון תפתח את הדרך לחתימת ההסכם ולביצור מעמדם הפוליטי. בשלב הזה הם מחזיקים מעמד ולא נשברים.
מעבר לאיומים, שרון פשוט נפגש עם שרי הליכוד בזה אחר זה ומטיל את כל כובד משקלו בעד התכנית. בשלב הזה נראה שהמצב קרוב לתיקו, עם יתרון קל לשוללי ההינתקות. השר אביגדור ליברמן, שמכיר את הליכוד לפני ולפנים, משוכנע שרוב שרי הממשלה מתנגדים להינתקות. הפער, על-פי מקורות הבקיאים במהלכיו של איווט, עומד על שניים או שלושה שרים לטובת השוללים את התכנית.
בין המתנגדים הצפויים אפשר למנות את הנגבי, כ"ץ, שרנסקי, נווה ולנדאו. יחד עם ארבעת שרי הימין מסתכמים המתנגדים הוודאיים בתשעה. התומכים הבטוחים הם: שרון, מופז, אולמרט לבני וארבעה משרי שינוי. סה"כ שמונה. יתר השרים: נתניהו, שלום, זנדברג, לבנת, שטרית ופריצקי עושים קולות של לא שני האחרונים משיקולים שמאלניים טהורים כלומר, לא מדובר בעמדה שניתן יהיה לסמוך עליה ביום פקודה.
המקל והגזר של שרון
מוקד נוסף של המערכה הם חברי הכנסת של הליכוד. 14 ח"כים, דווקא אלה הממשיכים את הקו האידיאולוגי של התנועה ומתנגדים להינתקות, חשופים לפגיעתו הרעה של שרון. כמעט אצל כל אחד מהם איתרו השרונים נקודת תורפה, והם אינם מהססים ללחוץ עליה. שמה של רוחמה אברהם נקשר לתיק אפל; גורלו של מיכאל גורולובסקי תלוי ועומד בשל ההצבעות הכפולות; וגילה גמליאל ואהוד יתום סתם זוכים להשפלות תקופתיות מפי ראש הממשלה.
חלק מקבוצת הח"כים ה'נאמנים' עומדים על דעתם ואינם נרתעים. אחרים נזהרים יותר, ומיתנו את דבריהם נגד התכנית. במרכז הליכוד, בכל מקרה, יש מי שדואג לחזק את הח"כים ה'נאמנים' ולהבטיח להם תמורה ראויה בעתיד.
החיבור בין חולשתו הציבורית של שרון לבין ההתנגדות האידיאולוגית להינתקות מובילים לאווירה בלתי יציבה, בליכוד בפרט ובימין בכלל. רבים בדרגי השטח ובצמרת המפלגות הלאומיות ממתינים שמישהו יצית את אש המרד נגד ההינתקות, ולכן גם נגד שרון. זה יכול להיות נתניהו וזה יכול להיות סילבן שלום. פה ושם יש המזכירים את הפוטנציאל של דוד לוי. מי שייעמד ראשון בראש המחנה עלול לכרות לעצמו בור פוליטי, אבל עשוי גם להיעשות ראש ממשלה.
אך התרחישים הקיצוניים הללו הם הפחות סבירים. בקרב השרים והח"כים בימין ההערכה היא שירידת תכנית ההינתקות מסדר היום, בין אם תובא לממשלה ובין אם שרון יירתע בשל העדר הרוב לא בהכרח תבשר על סיום שלטון שרון. "הוא משאיר לעצמו פתחי מילוט רבים", אומר סגן השר צבי הנדל. "הוא יוכל להאשים את האמריקנים ואת הפלשתינים ואת כל העולם. לא יהיה נכון לומר שכל גורלו הפוליטי תלוי בהינתקות".
התיאור הקולע ביותר למצבו של שרון הובא לפני שבוע בעיתון 'הארץ'. הכתב הפוליטי יוסי ורטר המשיל את שרון למופע של להטוטן בקרקס, המעיף כדורים לאוויר בזה אחר זה. הכדורים הולכים ומתרבים ומהירות הקפצתם גוברת והולכת. כדור סיריל קרן וכדור האי היווני, פרשת טננבוים וכמובן ההינתקות.
בשלב הזה הוא מצליח לתפוס ולהעיף לאוויר בחזרה את כל הכדורים, אך זו שאלה של זמן עד שאחד יישמט מידיו והמופע יסתיים. את תיאור הדברים הזה אימץ יותר משר אחד בממשלת שרון. כדי להרחיק את גזירת ההינתקות עושים הוא ואחרים מאמצים להביא לסיום המופע של שרון מה שיותר מהר. אחרי הכול, זה תפקידם.