מיהו קיצוני
יכול להיות שאנו, מתנגדי תוכנית הנסיגה של שרון, אנשים קיצוניים. יכול להיות שאנו לא מסוגלים להתאים את דעותינו למציאות שהשתנתה, להבין שאין בררה אלא להיפרד מהפלשתינים ולעקור חלק מהמתיישבים ממקומם. ייתכן שאנחנו פשוט לא מבינים, לא רציונליים, לא מעשיים, כן משיחיים. הכול ייתכן.
אבל אם אנחנו כל כך לא מעשיים, כיצד ראינו את הנולד בכל הקשור במדיניות החיסולים? הרי היד החופשית שהוענקה באחרונה לצה"ל, מאז הפיגוע בנמל אשדוד, נובעת מן ההכרה של צמרת הביטחון במה שכל פרח מתנחלים בן יומו הבין כבר לפני שלוש שנים וחצי. דווקא חיסוליהם של יאסין ורנטיסי, שנראה כאילו מוכיחים את צדקת דרכו הביטחוניסטית של שרון, דווקא הם מצביעים על ראייתם לעתיד של מתנגדי תוכניתו, אותם המואשמים על ידי חבריהם בחוסר הבנת המציאות.
בזמן שראש הממשלה טען כי "איפוק זה כוח", אנו הקיצוניים דרשנו לפגוע בראשי הטרור ללא הרף, להכות בהם ולא להבליג. והנה, באיחור רב ותוך מחיר דמים כבד, הגיע גם ראש הממשלה לפחות חלקית לאותה מסקנה. אז מי כאן הרציונלי והמעשי, ומיהו קיצוני באמת?
קוני איילנד
אני מבקש לערוך לכם היכרות עם הסופרת האהובה עליי, קוני ויליס: קוני קוראים, קוראים קוני. נעים מאוד, בהחלט.
אם בשבוע שעבר סיפרתי על ספר שלקח לי שבע שנים לקראו, בשבוע האחרון קראתי בנשימה עצורה את כל 788 עמודי 'מעבר', ספרה האחרון של ויליס. אלא שספר זה, העוסק בחוויות שעל סף המוות, אינו מומלץ כבר בדייט הראשון עם הסופרת האמריקנית השנונה. מי שעדיין לא זכה להכיר את ויליס, חייב לפתוח עם שתי יצירותיה הטובות והמשעשעות ביותר 'מלבד הכלב' ו'המשכוכית'. אם קראתם את אלה והצלחתם להתמכר לקצב האטי במכוון, לעלילה המפותלת ולדמויות המוטרפות, רק אז עליכם לפנות ל'ספר יום' הדין' ול'מעבר' הכבדים והקודרים יותר. את 'ארץ לא נודעת' תשאירו לסוף, אם בכלל.
ויליס כותבת מדע-בדיוני לייט, כזה המתמקד באנושי ולאו דווקא בטכנולוגי. גיבוריה הם בדרך כלל היסטוריונים או מדענים החוקרים את מסתרי הקיום האנושי, לרוב דרך מסעות בזמן ובמרחב. סיפוריה נושאים עמם מסר חברתי, אך כזה המשתלב בטבעיות עם המתח והקצב העלילתיים. בזכות תחקיר מדהים, ידע היסטורי ומדעי, טונה של הומור, כישרון לעיצוב דמויות ושמירה על מתח עלילתי גבוה, הפכה ויליס בעלת החזות הדודתית לסופרת המעוטרת ביותר בפרסים ספרותיים, כולל פרסי הוגו ונבולה היוקרתיים.
'המשכוכית' משלב באופן מבריק עיסוק בחקר טראנדים עם קומדיה רומנטית קלילה; 'מלבד הכלב' הוא ספר מסע הזוי ומצחיק, מין הומאז' ל'שלושה בסירה אחת' הקלאסי והמצחיק לא פחות; למרבה הצער, בשנים האחרונות קיבלה ויליס מצב רוח מקאברי-משהו: 'ספר יום הדין' מחזיר את הקורא לתקופת המגפה השחורה של ימי הביניים, ו'מעבר' מתיימר להבין את משמעותו של המוות, באופן שלא ינעם למאמינים בגינות ירוקות ובמלאכים לבושי צחורים המצפים לנו במותנו.
אגב, למרות שאינו משעמם לרגע, היה אפשר לקצץ מ'מעבר' לפחות 300 עמודים וכמחצית מהמינוחים המקצועיים. ולמרות זאת אני חושב, כמי שעדיין חי את חוויית הקריאה של הספר (בשעות הקטנות של הלילה, תאמינו לאשתי), שמדובר ביצירה מדהימה ומטלטלת. מצד שני, גם אם ויליס היתה כותבת מחדש את ספר הטלפונים של קולורדו, הייתי רץ מיד לחנות הספרים הקרובה.
חמסה עלינו
א. בעצרת הממלכתית ביד-ושם, אמר ראש הממשלה: "לעולם לא נניח למרצחים של היום ולאלו של המחר לפגוע בבני עמנו". שאני אספר לו או שאתם?
ב. באתר האינטרנט של השעשועון 'הכספת' לא שמעו כנראה את הנאום של בוש נגד זכות השיבה. זאת אולי הסיבה שהעיר יפו מוגדרת שם כ"עיר ערבית הצמודה לתל-אביב".
ג. אם אתם מכירים פעולה מעצבנת יותר מלפתוח עטיפות צלופן של קלטות וידיאו ואודיו ריקות, תודיעו לי.
ד. הבהרה קטנה: את התמונות המופיעות במדור זה לא אני בוחר, וגם איני אחראי לכיתוב מתחתיהן. זה כולל גם את הכיתוב לתמונה מהשבוע שעבר.
ה. פתרון החידה מהגיליון הקודם: "אקי יציב סוס" בשינוי אותיות הוא לא אחר מאשר (שרונאס) יאסיקביצ'וס, הרכז הליטאי המפרצף של מכבי תל-אביב. ולחידה הפעם: בעוד שבוע יחגוג שביט, למשל, ברית-מילה בטלוויזיה (4,4) התשובה בגיליון הבא.
יודע את מקומי
נושא הרכיבה על סוסים עלה באחרונה לכותרות בהקשרים טראגיים, דבר שהזכיר לי את הפעם הראשונה והאחרונה שבה רכבתי בחוות סוסים. אצלי, בדרך נס, זה הסתכם בכמה מכות יבשות ובאי-יכולת לעמוד דום בתפילת שמונה-עשרה למשך שבועיים, אבל זה היה יכול גם להסתיים אחרת.
הגענו לחוות הסוסים, חבורה של חנאנות עם כיפות סרוגות, כשאנחנו מלאי עזוז, מצפים לרכב על סוסים פראיים לפחות ברמה של תחרויות רודאו ומעלה. מנהל המקום החל ללמד אותנו את הכללים הבסיסיים ברכיבה על סוס: כיצד עולים עליו, היכן האוכף שלו, כמה רגליים יש לו, דברים כאלה. בעוד אנו מצפים לקבל את המושכות לידינו, תרתי משמע, שלח בי האיש מבט בוחן ופלט לעבר אחת המדריכות: "רואה אותו? הוא הולך עם פוני".
רגע ארוך של חרדה עבר עליי, עד שהבנתי כי הוא אינו מתכוון לחיית המחמד אלא לתספורת הפוני שעיטרה אז את מצחי וסתרה לחלוטין את תדמית הצעיר הפרוע שניסיתי לשוות לעצמי. המדריכה הבינה את הרמז וסידרה לי את "הסוס הכי רגוע שלנו", כדבריה, ודווקא הייתי מרוצה מכך, למרות שכמובן לא הודיתי בכך באוזני חבריי.
ואכן, הסוס היה רגוע, מאוד רגוע. למעשה, הוא לא זז ממקומו. לשווא ניסיתי לבעוט בו קלות בעקב רגלי כפי שלמדתי הסוס השמיע קולות של פרד ונותר עומד, גם אחרי שיתר הסוסים כבר צעדו בהכנעה ובקצב מתון לכיוון חוף הים. בשלב מסוים, כשהרוכבים האחרים וסוסיהם פשוט נעמדו והביטו בנו, מתפוצצים מצחוק וצהלה, בהתאמה, החלטתי להאיץ את נסיונות השכנוע שלי והגברתי מעט את עוצמת הבעיטה בסוס הסרבן.
את הדקות הבאות אני זוכר רק במקוטע: מעלה מטה מעלה מטה. הסוס הרגוע ביותר בחווה החל לדהור לכיוון הים ולהעיף אותי באוויר, כשרק המושכות עדיין מחברות בינינו. ברגע מסוים, כשאחוריי ראו את גבו של בעל החיים דרך משקפת בלבד, התחלתי לומר 'שמע ישראל' בכוונה. למרבה הנס, בדיוק אז הגיע הסוס אל שפת הים, נזכר כנראה בגורל אבותיו המצרים על ים סוף ונעצר בחריקת בלמים אדירה.
כשהסתיים סיבוב הרכיבה וכל הסוסים חזרו לאורוותם, חשתי במבטי קנאה מצד חבריי, שלא זכו לרכב במהירות כשלי. באותו רגע התנהגתי בדיוק כפי שכל אדם בוגר היה מתנהג, והגברתי את קנאתם באמצעות תיאורים מוגזמים על החוויה הנפלאה שעברתי. רק מאוחר יותר, כשנפרדתי מהם, חזרה אלי הטראומה במלוא עוצמתה. החלטתי להתכופף כדי לוודא שיש אכן אדמה יציבה מתחתיי. אחרי שבועיים גם הצלחתי לעשות זאת.
יכול להיות שאנו, מתנגדי תוכנית הנסיגה של שרון, אנשים קיצוניים. יכול להיות שאנו לא מסוגלים להתאים את דעותינו למציאות שהשתנתה, להבין שאין בררה אלא להיפרד מהפלשתינים ולעקור חלק מהמתיישבים ממקומם. ייתכן שאנחנו פשוט לא מבינים, לא רציונליים, לא מעשיים, כן משיחיים. הכול ייתכן.
אבל אם אנחנו כל כך לא מעשיים, כיצד ראינו את הנולד בכל הקשור במדיניות החיסולים? הרי היד החופשית שהוענקה באחרונה לצה"ל, מאז הפיגוע בנמל אשדוד, נובעת מן ההכרה של צמרת הביטחון במה שכל פרח מתנחלים בן יומו הבין כבר לפני שלוש שנים וחצי. דווקא חיסוליהם של יאסין ורנטיסי, שנראה כאילו מוכיחים את צדקת דרכו הביטחוניסטית של שרון, דווקא הם מצביעים על ראייתם לעתיד של מתנגדי תוכניתו, אותם המואשמים על ידי חבריהם בחוסר הבנת המציאות.
בזמן שראש הממשלה טען כי "איפוק זה כוח", אנו הקיצוניים דרשנו לפגוע בראשי הטרור ללא הרף, להכות בהם ולא להבליג. והנה, באיחור רב ותוך מחיר דמים כבד, הגיע גם ראש הממשלה לפחות חלקית לאותה מסקנה. אז מי כאן הרציונלי והמעשי, ומיהו קיצוני באמת?
קוני איילנד
אני מבקש לערוך לכם היכרות עם הסופרת האהובה עליי, קוני ויליס: קוני קוראים, קוראים קוני. נעים מאוד, בהחלט.
אם בשבוע שעבר סיפרתי על ספר שלקח לי שבע שנים לקראו, בשבוע האחרון קראתי בנשימה עצורה את כל 788 עמודי 'מעבר', ספרה האחרון של ויליס. אלא שספר זה, העוסק בחוויות שעל סף המוות, אינו מומלץ כבר בדייט הראשון עם הסופרת האמריקנית השנונה. מי שעדיין לא זכה להכיר את ויליס, חייב לפתוח עם שתי יצירותיה הטובות והמשעשעות ביותר 'מלבד הכלב' ו'המשכוכית'. אם קראתם את אלה והצלחתם להתמכר לקצב האטי במכוון, לעלילה המפותלת ולדמויות המוטרפות, רק אז עליכם לפנות ל'ספר יום' הדין' ול'מעבר' הכבדים והקודרים יותר. את 'ארץ לא נודעת' תשאירו לסוף, אם בכלל.
ויליס כותבת מדע-בדיוני לייט, כזה המתמקד באנושי ולאו דווקא בטכנולוגי. גיבוריה הם בדרך כלל היסטוריונים או מדענים החוקרים את מסתרי הקיום האנושי, לרוב דרך מסעות בזמן ובמרחב. סיפוריה נושאים עמם מסר חברתי, אך כזה המשתלב בטבעיות עם המתח והקצב העלילתיים. בזכות תחקיר מדהים, ידע היסטורי ומדעי, טונה של הומור, כישרון לעיצוב דמויות ושמירה על מתח עלילתי גבוה, הפכה ויליס בעלת החזות הדודתית לסופרת המעוטרת ביותר בפרסים ספרותיים, כולל פרסי הוגו ונבולה היוקרתיים.
'המשכוכית' משלב באופן מבריק עיסוק בחקר טראנדים עם קומדיה רומנטית קלילה; 'מלבד הכלב' הוא ספר מסע הזוי ומצחיק, מין הומאז' ל'שלושה בסירה אחת' הקלאסי והמצחיק לא פחות; למרבה הצער, בשנים האחרונות קיבלה ויליס מצב רוח מקאברי-משהו: 'ספר יום הדין' מחזיר את הקורא לתקופת המגפה השחורה של ימי הביניים, ו'מעבר' מתיימר להבין את משמעותו של המוות, באופן שלא ינעם למאמינים בגינות ירוקות ובמלאכים לבושי צחורים המצפים לנו במותנו.
אגב, למרות שאינו משעמם לרגע, היה אפשר לקצץ מ'מעבר' לפחות 300 עמודים וכמחצית מהמינוחים המקצועיים. ולמרות זאת אני חושב, כמי שעדיין חי את חוויית הקריאה של הספר (בשעות הקטנות של הלילה, תאמינו לאשתי), שמדובר ביצירה מדהימה ומטלטלת. מצד שני, גם אם ויליס היתה כותבת מחדש את ספר הטלפונים של קולורדו, הייתי רץ מיד לחנות הספרים הקרובה.
חמסה עלינו
א. בעצרת הממלכתית ביד-ושם, אמר ראש הממשלה: "לעולם לא נניח למרצחים של היום ולאלו של המחר לפגוע בבני עמנו". שאני אספר לו או שאתם?
ב. באתר האינטרנט של השעשועון 'הכספת' לא שמעו כנראה את הנאום של בוש נגד זכות השיבה. זאת אולי הסיבה שהעיר יפו מוגדרת שם כ"עיר ערבית הצמודה לתל-אביב".
ג. אם אתם מכירים פעולה מעצבנת יותר מלפתוח עטיפות צלופן של קלטות וידיאו ואודיו ריקות, תודיעו לי.
ד. הבהרה קטנה: את התמונות המופיעות במדור זה לא אני בוחר, וגם איני אחראי לכיתוב מתחתיהן. זה כולל גם את הכיתוב לתמונה מהשבוע שעבר.
ה. פתרון החידה מהגיליון הקודם: "אקי יציב סוס" בשינוי אותיות הוא לא אחר מאשר (שרונאס) יאסיקביצ'וס, הרכז הליטאי המפרצף של מכבי תל-אביב. ולחידה הפעם: בעוד שבוע יחגוג שביט, למשל, ברית-מילה בטלוויזיה (4,4) התשובה בגיליון הבא.
יודע את מקומי
נושא הרכיבה על סוסים עלה באחרונה לכותרות בהקשרים טראגיים, דבר שהזכיר לי את הפעם הראשונה והאחרונה שבה רכבתי בחוות סוסים. אצלי, בדרך נס, זה הסתכם בכמה מכות יבשות ובאי-יכולת לעמוד דום בתפילת שמונה-עשרה למשך שבועיים, אבל זה היה יכול גם להסתיים אחרת.
הגענו לחוות הסוסים, חבורה של חנאנות עם כיפות סרוגות, כשאנחנו מלאי עזוז, מצפים לרכב על סוסים פראיים לפחות ברמה של תחרויות רודאו ומעלה. מנהל המקום החל ללמד אותנו את הכללים הבסיסיים ברכיבה על סוס: כיצד עולים עליו, היכן האוכף שלו, כמה רגליים יש לו, דברים כאלה. בעוד אנו מצפים לקבל את המושכות לידינו, תרתי משמע, שלח בי האיש מבט בוחן ופלט לעבר אחת המדריכות: "רואה אותו? הוא הולך עם פוני".
רגע ארוך של חרדה עבר עליי, עד שהבנתי כי הוא אינו מתכוון לחיית המחמד אלא לתספורת הפוני שעיטרה אז את מצחי וסתרה לחלוטין את תדמית הצעיר הפרוע שניסיתי לשוות לעצמי. המדריכה הבינה את הרמז וסידרה לי את "הסוס הכי רגוע שלנו", כדבריה, ודווקא הייתי מרוצה מכך, למרות שכמובן לא הודיתי בכך באוזני חבריי.
ואכן, הסוס היה רגוע, מאוד רגוע. למעשה, הוא לא זז ממקומו. לשווא ניסיתי לבעוט בו קלות בעקב רגלי כפי שלמדתי הסוס השמיע קולות של פרד ונותר עומד, גם אחרי שיתר הסוסים כבר צעדו בהכנעה ובקצב מתון לכיוון חוף הים. בשלב מסוים, כשהרוכבים האחרים וסוסיהם פשוט נעמדו והביטו בנו, מתפוצצים מצחוק וצהלה, בהתאמה, החלטתי להאיץ את נסיונות השכנוע שלי והגברתי מעט את עוצמת הבעיטה בסוס הסרבן.
את הדקות הבאות אני זוכר רק במקוטע: מעלה מטה מעלה מטה. הסוס הרגוע ביותר בחווה החל לדהור לכיוון הים ולהעיף אותי באוויר, כשרק המושכות עדיין מחברות בינינו. ברגע מסוים, כשאחוריי ראו את גבו של בעל החיים דרך משקפת בלבד, התחלתי לומר 'שמע ישראל' בכוונה. למרבה הנס, בדיוק אז הגיע הסוס אל שפת הים, נזכר כנראה בגורל אבותיו המצרים על ים סוף ונעצר בחריקת בלמים אדירה.
כשהסתיים סיבוב הרכיבה וכל הסוסים חזרו לאורוותם, חשתי במבטי קנאה מצד חבריי, שלא זכו לרכב במהירות כשלי. באותו רגע התנהגתי בדיוק כפי שכל אדם בוגר היה מתנהג, והגברתי את קנאתם באמצעות תיאורים מוגזמים על החוויה הנפלאה שעברתי. רק מאוחר יותר, כשנפרדתי מהם, חזרה אלי הטראומה במלוא עוצמתה. החלטתי להתכופף כדי לוודא שיש אכן אדמה יציבה מתחתיי. אחרי שבועיים גם הצלחתי לעשות זאת.