מה ששנוא עלינו
פרשת ההתעללות באסירים העיראקיים מסעירה את העולם כולו ומאיימת על יציבות שלטונו של ג'ורג' בוש. התמונות הקשות מזעזעות את צופי הטלוויזיה, והביקורת על שיטות החקירה האמריקניות נשמעת כמעט מכל עבר, למעט ישראל, כמובן. איכשהו, כשמדובר באמריקנים, אנחנו לא משמיעים את עמדתנו המוסרית, אם יש לנו כזאת. מובן מאליו שלעולם לא נזכה בשתיקה אמריקנית דומה על פעולות צה"ל, אף שהן מתונות ומוסריות בהרבה.
וזה חבל, כי כשהחדשות מבית הן לא משהו, אין טוב יותר למצב הרוח מאשר להתעסק בצרות של אחרים. אני לא טוען שישראל היתה צריכה לגנות את האמריקנים או לדרוש מהם לצאת מיד מעיראק. אבל מה רע בקצת ביקורתיות מרומזת בסגנון האמריקני הישן והטוב? מדוע לא יתייצב דובר הבית הלבן הישראלי, נניח אהוד אולמרט, ויגיד משהו בסגנון "אנחנו עוקבים בדאגה אחר המתרחש בעיראק וקוראים לכל הצדדים לשמור על איפוק ולהימנע מאלימות"? או שמזכיר המדינה הישראלי, סילבן שלום, יכריז כי "זכותם של האמריקנים להגן על עצמם, אך הם צריכים לשאת בתוצאות מעשיהם"?
יש לנו זכות ואף חובה להשמיע את קולנו נגד עוולות העולם. מה ששנוא עלינו מותר לנו לעתים לעשות לחברינו. האמריקנים יכולים לעקם את האף עד מחר, אבל אם הם לא יתחילו להקשיב לנו בסופו של דבר נצטרך גם להטיל עליהם סנקציות כלכליות.
בין לבנון לזייתון
ישראל שילמה מחיר כבד תמורת גופותיהם של שלושת חיילי צה"ל שנחטפו בלבנון, אבל אחרי הפיגוע בכפר זייתון, בעוד המחבלים מחזיקים בחלקי גופות של הרוגי צה"ל, בישראל לא היו מוכנים אפילו להיכנס למו"מ על החזרתן. ההבדל פשוט: ההתנגדות לעסקה עם השטן בעזה היתה תוצאה של אינסטינקט, לפני שעבר די זמן מכדי להיכנס לאותן התלבטויות מוסריות ומסע לחצים של המשפחות כפי שקרה במו"מ עם חיזבאללה. בעיניי, האינסטינקט שהופעל בעזה הוא הבריא והנכון יותר.
ביג בן
מעטים העיתונאים בארץ המסוגלים לכתוב וגם לחשוב באופן עצמאי, מקורי ומעניין. מעטים עוד יותר מסוגלים לתרגם את אותה מקוריות לכתיבה חיננית, משעשעת וידידותית לקורא. כזה הוא מנחם בן, כותב המדור הפרובוקטיבי אך החביב 'בן חורג', במקומוני מעריב.
בן, הידוע בעיקר כמבקר ספרות ושירה, הוא אדם שקשה לקטלג: איש ספרות ותיק אבל ימני בדעותיו; אוהב תנ"ך וציונים-דתיים אך מתנגד לברית-המילה במובנה הקלאסי (ואף סירב למול את ילדיו); מסוכסך קשות עם סופרים ומשוררים נחשבים, אבל לא נרתע מלהחמיא לחלקים ביצירתם כשצריך; מסוגל לאהוב להיטים מזרחיים או שירי אירוויזיון ולסלוד משירים מוערכים של משוררים חשובים; ליברל חילוני, אך מתעב יחסים חד-מיניים; בן חורג, בדיוק כשם מדורו.
בנוסף לכל אלה, מחזיק בן בעמדות מוצקות ומגובשות על מערכת החינוך, ומספר מדורים שלו אף כללו הצעות מפורטות לרפורמות בתכני הלימוד בבתי הספר. למרות היומרה, לא תמיד קולע האיש למטרה, ולא כל הצעותיו נראות סבירות לאדם הממוצע. אבל עצם החשיבה השונה היא כאן העניין האמיתי. גם אם חלק מדעותיו של בן עלולות להגביר את לחץ הדם של חלק מהקוראים, אפשר בהחלט למצוא בהן גם לא מעט דברי טעם, ובעיקר להיחשף לעולמו של אדם מרתק, לכתיבתו המערבת תרבות 'גבוהה' עם תרבות הפנאי, ובעיקר לדמות מורכבת, צבעונית, ילדותית במידה ומרגיזה את האנשים הנכונים.
חמסה עלינו
א. עדיין לא קראתם על כך, אבל בסקרים שיתפרסמו בעיתוני סוף השבוע מגיעה התמיכה ביציאה מעזה ל-120 אחוז.
ב. לאחרונה גיליתי, כי השבט המיתולוגי שלי בבני-עקיבא הוציא מתוכו לא רק עיתונאי בינוני אלא גם את המנהל החדש של בית הספר התיכון בליך. אז ברכות, גילי (סליחה, מר פרג), ואני מקווה שתצליח בתפקידך החדש, ובעיקר שתבטל את האירוע המעצבן הזה שנקרא בחירות בבליך.
ג. הלך עוד מיתוס: מתברר כי לא בכל פעם שמכבי זוכים בגביע אירופה, אנחנו גם מנצחים באירוויזיון.
ד. בראיון למגזין אינטרנט צוטט אביב גפן כמי שמתגאה בהשתמטות מצה"ל, תוקף את הכיבוש והמתנחלים ומכנה את עצמו 'אלוהים'. זה בדיוק הזמן לספר לקוראים, כי למרות הלהיט החביב 'הלו', האלבום החדש של גפן ושותפו להרכב החדש 'בלאקפילד' משעמם ומאכזב למדי.
ה. פתרון החידה מהשבוע שעבר: כל כאלב ביג'י "יומו", מחרתיים זה "עוד יומיים", וביחד מתקבל השיר 'יום ועוד יומיים', להיטו המצליח של הכוכב הנולד שי גבסו. ולחידה החדשה: עם שינוי, שרון הרפה מ'ארבע אמהות', למשל (4,4) התשובה בגיליון הבא
יודע את מקומי
אחייני האהוב הגיע למצוות, או לפחות לגיל מצוות, וברגע של חולשת הדעת הסכמתי לערוך לכבודו קליפ חגיגי מצילומי וידאו ישנים. עקב כך, בשבועות האחרונים אני אוכל, שותה ונושם קטעי וידאו משפחתיים בניסיון נואש למצוא בהם את חתן השמחה במיטבו, וזאת במטרה להפוך את צילומיו למשהו שיהיה דומה לסרט קצר. הצפייה המרוכזת בקלטות הווידאו הותירה בי מספר רשמים חשובים יותר ובעיקר פחות, ואותן ארצה לחלוק כאן עם הקוראים.
צילומי הווידאו המשפחתיים נותנים לצופה מושג לגבי תאריך רכישתה של המצלמה. הצילומים הראשונים, יותר משהם מכילים חומר משפחתי היסטורי, מראים לנו את תוצאות המאבק הקשה של ראש המשפחה במכשיר הצילום עצמו. במקום לראות את הילדים בפעולה, אפשר לצפות באינספור 'זומים', קפיצות ואצבעות המסתירות את העדשה. רק אחרי שלוש קלטות מצולמות החלו בעלי המצלמה להשתלט על המכשיר ולצלם באופן יציב ואפילו מקצועי. למרבה הצער, בדיוק אז החלו בעלי המצלמה לאבד בה עניין וכמעט הפסיקו לצלם.
זאת עובדה: כשנולד בנם הבכור, סיפקו אחותי וגיסי פרנסה מכובדת לכל יצרני קלטות הווידאו באשר הם. הפעוט הבכור לא עבר שום אירוע בחייו, מזחילה ראשונה ועד חיטוט באף, מבלי שהדבר יתועד במצלמת הווידאו. לעומתו, חייו של חתן הבר-מצווה הנוכחי צולמו בראשי תיבות בלבד. מקצב של קלטת בשבוע עברו ההורים העייפים לצלם קלטת אחת לכל חמישה ראשי ממשלה. האחים הקטנים יותר כבר ייאלצו לצלם את עצמם כדי להיזכר איך הם נראו פעם.
נראה כי בשלב מסוים, ההורים מבינים כי הצילומים מתחילים לחזור על עצמם. למעשה, קלטות הווידאו המשפחתיות מוכיחות סופית כי כל האחים במשפחה הם בעצם אותו אדם: אותה קומה, אותה בלורית שיער, אותו חיתוך דיבור מה יש לומר. במקום להכין קליפ לאחייני הצעיר, יכולתי לקחת קליפ שכבר ערכתי בעבר לאחיו הגדול ולהקרין אותו במסיבה השבוע - איש לא היה מרגיש בהבדל. אפילו כששני האחים 'הולכים ביניהם מכות', הם מכים זה את זה באותו אופן בדיוק.
ולעניין אחר: מחקר מדעי חדש מגלה, כי אנשים נראים צעירים יותר בצילומי וידאו ישנים מאשר במציאות העכשווית. אבחנה דקה זאת חדרה לתוכי בעת שזיהיתי את עצמי באחת הקלטות מקפץ בקלילות במעגל הרוקדים המרכזי. כיום, לשם השוואה, אני מעדיף לשבת בצד ולהתחבא מאחורי הבטן של עצמי.
ובכלל, תהליך הצפייה בקלטות הישנות רווי ברגשות נוסטלגיים. פעם הכול היה אחרת: הנפטרים עדיין היו בחיים, הצעירים המתבגרים היו פעוטות מלאכיים, וגם אנשי דור הביניים נראו במיטבם, צופים עדיין אל העתיד ולא אל העבר. אני רואה את עצמי באותם ימים: רווק חופשי ומאושר, ללא התחייבויות, בלי הרבה אחריות, כל החיים והאפשרויות עדיין לפניי. לכאורה, הימים היפים ביותר בחיי האדם. אז תגידו לי אתם, למה אני לא מחייך בקלטות האלו אפילו פעם אחת?
פרשת ההתעללות באסירים העיראקיים מסעירה את העולם כולו ומאיימת על יציבות שלטונו של ג'ורג' בוש. התמונות הקשות מזעזעות את צופי הטלוויזיה, והביקורת על שיטות החקירה האמריקניות נשמעת כמעט מכל עבר, למעט ישראל, כמובן. איכשהו, כשמדובר באמריקנים, אנחנו לא משמיעים את עמדתנו המוסרית, אם יש לנו כזאת. מובן מאליו שלעולם לא נזכה בשתיקה אמריקנית דומה על פעולות צה"ל, אף שהן מתונות ומוסריות בהרבה.
וזה חבל, כי כשהחדשות מבית הן לא משהו, אין טוב יותר למצב הרוח מאשר להתעסק בצרות של אחרים. אני לא טוען שישראל היתה צריכה לגנות את האמריקנים או לדרוש מהם לצאת מיד מעיראק. אבל מה רע בקצת ביקורתיות מרומזת בסגנון האמריקני הישן והטוב? מדוע לא יתייצב דובר הבית הלבן הישראלי, נניח אהוד אולמרט, ויגיד משהו בסגנון "אנחנו עוקבים בדאגה אחר המתרחש בעיראק וקוראים לכל הצדדים לשמור על איפוק ולהימנע מאלימות"? או שמזכיר המדינה הישראלי, סילבן שלום, יכריז כי "זכותם של האמריקנים להגן על עצמם, אך הם צריכים לשאת בתוצאות מעשיהם"?
יש לנו זכות ואף חובה להשמיע את קולנו נגד עוולות העולם. מה ששנוא עלינו מותר לנו לעתים לעשות לחברינו. האמריקנים יכולים לעקם את האף עד מחר, אבל אם הם לא יתחילו להקשיב לנו בסופו של דבר נצטרך גם להטיל עליהם סנקציות כלכליות.
בין לבנון לזייתון
ישראל שילמה מחיר כבד תמורת גופותיהם של שלושת חיילי צה"ל שנחטפו בלבנון, אבל אחרי הפיגוע בכפר זייתון, בעוד המחבלים מחזיקים בחלקי גופות של הרוגי צה"ל, בישראל לא היו מוכנים אפילו להיכנס למו"מ על החזרתן. ההבדל פשוט: ההתנגדות לעסקה עם השטן בעזה היתה תוצאה של אינסטינקט, לפני שעבר די זמן מכדי להיכנס לאותן התלבטויות מוסריות ומסע לחצים של המשפחות כפי שקרה במו"מ עם חיזבאללה. בעיניי, האינסטינקט שהופעל בעזה הוא הבריא והנכון יותר.
ביג בן
מעטים העיתונאים בארץ המסוגלים לכתוב וגם לחשוב באופן עצמאי, מקורי ומעניין. מעטים עוד יותר מסוגלים לתרגם את אותה מקוריות לכתיבה חיננית, משעשעת וידידותית לקורא. כזה הוא מנחם בן, כותב המדור הפרובוקטיבי אך החביב 'בן חורג', במקומוני מעריב.
בן, הידוע בעיקר כמבקר ספרות ושירה, הוא אדם שקשה לקטלג: איש ספרות ותיק אבל ימני בדעותיו; אוהב תנ"ך וציונים-דתיים אך מתנגד לברית-המילה במובנה הקלאסי (ואף סירב למול את ילדיו); מסוכסך קשות עם סופרים ומשוררים נחשבים, אבל לא נרתע מלהחמיא לחלקים ביצירתם כשצריך; מסוגל לאהוב להיטים מזרחיים או שירי אירוויזיון ולסלוד משירים מוערכים של משוררים חשובים; ליברל חילוני, אך מתעב יחסים חד-מיניים; בן חורג, בדיוק כשם מדורו.
בנוסף לכל אלה, מחזיק בן בעמדות מוצקות ומגובשות על מערכת החינוך, ומספר מדורים שלו אף כללו הצעות מפורטות לרפורמות בתכני הלימוד בבתי הספר. למרות היומרה, לא תמיד קולע האיש למטרה, ולא כל הצעותיו נראות סבירות לאדם הממוצע. אבל עצם החשיבה השונה היא כאן העניין האמיתי. גם אם חלק מדעותיו של בן עלולות להגביר את לחץ הדם של חלק מהקוראים, אפשר בהחלט למצוא בהן גם לא מעט דברי טעם, ובעיקר להיחשף לעולמו של אדם מרתק, לכתיבתו המערבת תרבות 'גבוהה' עם תרבות הפנאי, ובעיקר לדמות מורכבת, צבעונית, ילדותית במידה ומרגיזה את האנשים הנכונים.
חמסה עלינו
א. עדיין לא קראתם על כך, אבל בסקרים שיתפרסמו בעיתוני סוף השבוע מגיעה התמיכה ביציאה מעזה ל-120 אחוז.
ב. לאחרונה גיליתי, כי השבט המיתולוגי שלי בבני-עקיבא הוציא מתוכו לא רק עיתונאי בינוני אלא גם את המנהל החדש של בית הספר התיכון בליך. אז ברכות, גילי (סליחה, מר פרג), ואני מקווה שתצליח בתפקידך החדש, ובעיקר שתבטל את האירוע המעצבן הזה שנקרא בחירות בבליך.
ג. הלך עוד מיתוס: מתברר כי לא בכל פעם שמכבי זוכים בגביע אירופה, אנחנו גם מנצחים באירוויזיון.
ד. בראיון למגזין אינטרנט צוטט אביב גפן כמי שמתגאה בהשתמטות מצה"ל, תוקף את הכיבוש והמתנחלים ומכנה את עצמו 'אלוהים'. זה בדיוק הזמן לספר לקוראים, כי למרות הלהיט החביב 'הלו', האלבום החדש של גפן ושותפו להרכב החדש 'בלאקפילד' משעמם ומאכזב למדי.
ה. פתרון החידה מהשבוע שעבר: כל כאלב ביג'י "יומו", מחרתיים זה "עוד יומיים", וביחד מתקבל השיר 'יום ועוד יומיים', להיטו המצליח של הכוכב הנולד שי גבסו. ולחידה החדשה: עם שינוי, שרון הרפה מ'ארבע אמהות', למשל (4,4) התשובה בגיליון הבא
יודע את מקומי
אחייני האהוב הגיע למצוות, או לפחות לגיל מצוות, וברגע של חולשת הדעת הסכמתי לערוך לכבודו קליפ חגיגי מצילומי וידאו ישנים. עקב כך, בשבועות האחרונים אני אוכל, שותה ונושם קטעי וידאו משפחתיים בניסיון נואש למצוא בהם את חתן השמחה במיטבו, וזאת במטרה להפוך את צילומיו למשהו שיהיה דומה לסרט קצר. הצפייה המרוכזת בקלטות הווידאו הותירה בי מספר רשמים חשובים יותר ובעיקר פחות, ואותן ארצה לחלוק כאן עם הקוראים.
צילומי הווידאו המשפחתיים נותנים לצופה מושג לגבי תאריך רכישתה של המצלמה. הצילומים הראשונים, יותר משהם מכילים חומר משפחתי היסטורי, מראים לנו את תוצאות המאבק הקשה של ראש המשפחה במכשיר הצילום עצמו. במקום לראות את הילדים בפעולה, אפשר לצפות באינספור 'זומים', קפיצות ואצבעות המסתירות את העדשה. רק אחרי שלוש קלטות מצולמות החלו בעלי המצלמה להשתלט על המכשיר ולצלם באופן יציב ואפילו מקצועי. למרבה הצער, בדיוק אז החלו בעלי המצלמה לאבד בה עניין וכמעט הפסיקו לצלם.
זאת עובדה: כשנולד בנם הבכור, סיפקו אחותי וגיסי פרנסה מכובדת לכל יצרני קלטות הווידאו באשר הם. הפעוט הבכור לא עבר שום אירוע בחייו, מזחילה ראשונה ועד חיטוט באף, מבלי שהדבר יתועד במצלמת הווידאו. לעומתו, חייו של חתן הבר-מצווה הנוכחי צולמו בראשי תיבות בלבד. מקצב של קלטת בשבוע עברו ההורים העייפים לצלם קלטת אחת לכל חמישה ראשי ממשלה. האחים הקטנים יותר כבר ייאלצו לצלם את עצמם כדי להיזכר איך הם נראו פעם.
נראה כי בשלב מסוים, ההורים מבינים כי הצילומים מתחילים לחזור על עצמם. למעשה, קלטות הווידאו המשפחתיות מוכיחות סופית כי כל האחים במשפחה הם בעצם אותו אדם: אותה קומה, אותה בלורית שיער, אותו חיתוך דיבור מה יש לומר. במקום להכין קליפ לאחייני הצעיר, יכולתי לקחת קליפ שכבר ערכתי בעבר לאחיו הגדול ולהקרין אותו במסיבה השבוע - איש לא היה מרגיש בהבדל. אפילו כששני האחים 'הולכים ביניהם מכות', הם מכים זה את זה באותו אופן בדיוק.
ולעניין אחר: מחקר מדעי חדש מגלה, כי אנשים נראים צעירים יותר בצילומי וידאו ישנים מאשר במציאות העכשווית. אבחנה דקה זאת חדרה לתוכי בעת שזיהיתי את עצמי באחת הקלטות מקפץ בקלילות במעגל הרוקדים המרכזי. כיום, לשם השוואה, אני מעדיף לשבת בצד ולהתחבא מאחורי הבטן של עצמי.
ובכלל, תהליך הצפייה בקלטות הישנות רווי ברגשות נוסטלגיים. פעם הכול היה אחרת: הנפטרים עדיין היו בחיים, הצעירים המתבגרים היו פעוטות מלאכיים, וגם אנשי דור הביניים נראו במיטבם, צופים עדיין אל העתיד ולא אל העבר. אני רואה את עצמי באותם ימים: רווק חופשי ומאושר, ללא התחייבויות, בלי הרבה אחריות, כל החיים והאפשרויות עדיין לפניי. לכאורה, הימים היפים ביותר בחיי האדם. אז תגידו לי אתם, למה אני לא מחייך בקלטות האלו אפילו פעם אחת?