בשלהי שנת 96' החליטה משפחת רביזדה לעלות מאיראן לישראל. אורית וארבעת ילדיה קיבלו דרכון מהשלטונות, אולם לנוראללה, האב והבעל, סירבו להעניק אשרת יציאה מן המדינה. זהו הנוהג באיראן החומייניסטית כבר שנים רבות, ובדרך זו מבטיחים השליטים שהמשפחות יישארו בארצן. נוראללה ואורית סירבו לוותר על חלום העלייה ובעצה אחת החליטו שאורית תעלה ראשונה עם הילדים, ותסדיר את הברחתו של בעלה מאוחר יותר.
בנובמבר 96' יצאו אורית וארבעת ילדיה מאיראן. הרעיה לא בזבזה זמן, וכבר מן הדרך, בהיותה בתורכיה, צלצלה לסוכנות היהודית ופרשה את התכנית המשפחתית: "אל תדאגי", אמרו לה שם. "תגיעי לכאן. אנחנו נעזור לך ונדאג שבעלך יועלה בהקדם".
נציג הסוכנות ואורית לא היו צריכים להכביר מילים: הסוכנות העלתה אלפי יהודים דרך גבול איראן-פקיסטן. כשהיו מתארגנים שניים-שלושה יהודים המבקשים לעלות, היה נוצר קשר עם מבריח גבולות והוא היה מעביר אותם מזהדאן, עיירת הגבול האיראנית, אל תוך פקיסטן. שם היו מעלים את המוברחים על מטוס למדינה נייטרלית, ומשם לישראל.
היעלמות מסתורית
אורית וילדיה הגיעו לישראל והחלו לעבור חבלי קליטה ככל העולים החדשים: שפה לא מוכרת, מנטליות חדשה וחיפוש אחר עבודה. אורית נאלצה לעבור את החודשים הראשונים בלי עזר כנגדה, אך הציפייה לאיחוד מחודש עם בעלה והידיעה שהדבר יתבצע בקרוב הזרימו בה כוחות.
כעבור ארבעה חודשים הודיעו לה נציגי הסוכנות כי יצרו קשר עם מבריח, וכי בעלה יועלה ארצה בימים הקרובים. אורית הנרגשת צלצלה לבעלה, ששהה בבית אמה בטהראן, ואמרה לו: "עוד כמה ימים מישהו יבוא לתת לך הזמנה, וההזמנה היא ממני". נוראללה שמח מאוד והתרגש. בקרוב יראה שוב את אשתו וילדיו.
ביום שישי אחד בפברואר 97' נפרד נוראללה מחמותו ויצא לדרך, לזהדאן. בישראל המתינה אורית בדריכות לטלפון מבעלה, שיבשר לה כי הגיע לעברו השני של הגבול, אך השיחה בוששה לבוא. כעבור יומיים התקשרו נציגי הסוכנות לאורית ואמרו כי הם אינם יודעים היכן נוראללה. כאב ההיעלמות היכה חזק ברעיה: "בהתחלה כל הזמן חשבתי למה ככה ולמה ככה, ולמה אין צדק בעולם. אבל עכשיו אני יודעת שזה המצב וזהו".
אורית מנסה לחיות בתוך שגרה, אולם היא קרועה בין השכל והרגש. "זאת עובדה שהוא לא נמצא כאן ועברו הרבה שנים, אבל הרגש לא מקבל את זה. עד שלא ראיתי הוכחה למשהו, אני לא יכולה לדעת. כל הבגדים שלו בארון, מחכים לו, אולי הוא יבוא".
עדיפה לה אפילו בשורה מרה, "כי את זה שומעים פעם אחת וגמרנו, ממשיכים הלאה". אבל גם בשורה כזו לא מגיעה, וכבר שבע שנים וחצי איש אינו יודע מה עלה בגורלו של נוראללה רביזדה. קשה לאורית לדבר. היא לא אוהבת שאומרים עליה שהיא מסכנה. "את גיבורה", אני אומרת לה. "גידלת ארבעה ילדים לבד, השתדלת לפרנס אותם, קמת כל יום בבוקר וניהלת את הבית".
"לא", היא משיבה. "זה לא הכוחות שלי, זה ה' נתן לי את הכוחות. הכל רק ממנו, תאמיני לי".
11 נעדרים, ולמדינה אין תשובה
3500 יהודים העלתה הסוכנות היהודית מאיראן לישראל בדרך בלתי לגאלית. אחת מן הדרכים היתה גניבת הגבול שבין איראן לפקיסטן, דרך קצרה יחסית וקלה למעבר. בשנים 94' ו-97' נעלמו 11 יהודים שניסו לעלות לישראל בדרך זו. גורלם לא נודע עד היום. חלק מהמשפחות ממתינות לשובם של הנעדרים באיראן, אחרות מצפות בישראל, ויש גם כמה משפחות בארצות הברית.
הסוכנות היהודית, שפעלה למען העלייה של חלקם והיתה אמורה לטפל באחרים לאחר שעברו את הגבול, אינה יודעת לתת תשובות. משפחות הנעדרים מדברות בזהירות על כך שלא נעשה מספיק. הישראלים הקרובים לעניין מדברים על חוסר מעש טוטאלי ועל הזנחה.
כשקרמאן סלארי יצא לישראל, לפני כמעט 10 שנים, הוא היה בן 19. שלטונות איראן סירבו לתת לו אשרת יציאה מן המדינה משום שהגיע לגיל גיוס. "בשיחת הטלפון האחרונה בינינו", מספר אחיו, דריוש סלארי, "ניסיתי לשכנע אותו שלא יעלה, שיחכה, אולי בכל זאת יתנו לו דרכון. אבל הוא לא רצה לחכות. הוא יצא עם חבר נוסף, פרהד עזאתי, בדרך לחצות את הגבול מזהדאן לפקיסטן".
מיד אחרי שהשניים יצאו לדרך יצר דריוש קשר עם הסוכנות והודיע להם כי אחיו וחברו מתעתדים להגיע לפקיסטן בקרוב. אבל גם הם מעולם לא הגיעו. "כאילו בלעה אותם האדמה".
בני משפחת סלארי החלו לעלות לישראל לפני שנים. הם עשו זאת אחד אחד, בהתגנבות יחידים. רוב האחים עברו, בהפרש של כמה שנים זה מזה, את הגבול האיראני-פקיסטני. לאחר ששבעה מתוך תשעת האחים כבר התגוררו כאן, הגיע תורו של קרמאן, האח הקטן ו"המפונק", לדברי דריוש. אחריו נותרה רק אחות אחת, שהתחתנה בינתיים באיראן, ושני הורים מבוגרים שביטלו את התכניות לעלות ומחכים לשובו של הבן האהוב.
"קשה לנו, במיוחד לאמא", מספר דריוש, שעלה לארץ לפני 17 שנה ומדבר עברית רהוטה. "ההורים והקרובים שעוד נמצאים שם ניגשו לכל מיני מקומות באיראן, כולל בתי סוהר, כולל השלטונות, אבל הם לא מצאו קצה חוט".
גם את המבריח לא הצליחה המשפחה לאתר. הם אפילו לא יודעים לומר אם המבריח נעלם יחד עם השניים או שידו היתה בהם ואחר-כך הוא ברח: "למבריחים יש שמות לא אמיתיים. הם נותנים זהות בדויה, ואף אחד לא יודע איפה הם גרים".
גם האחים בישראל ניסו לפעול. הם נפגשו עם נציגי הסוכנות כדי לשמוע מה עלה בגורל קרמאן הצעיר. אנשי הסוכנות ביקשו שהמשפחה לא תפרסם את המקרה, משום שהדבר עלול להזיק ליהודים שחיים באיראן, והבטיחו שהם פועלים ביסודיות ובחשאיות. דריוש לא ממש מאמין לדברים: "אני לא מאמין שכל-כך קשה למצוא אותם. אם היו עושים חריש עמוק, אם היו פונים דרך מדינה שלישית, היו יודעים עליהם משהו. היו מוצאים תשובה. לא יכול להיות ש-11 אנשים נעלמים ולא מצאו כלום על אף אחד מהם".
אורית רביזדה מספרת כי בשנים הראשונות, שבהן עוד היה סיכוי למצוא מידע על בעלה נוראללה, לא עשו דבר. גם לה אמרו לשמור על העניין בשקט: "הם לא חיפשו בהתחלה כי הם פחדו, ואני מבינה אותם, האנשים שנמצאים בצד השני הם מנוולים. אבל כל מה שעושים עכשיו היה צריך לעשות בשנים הראשונות, כשזה עוד היה טרי".
המשפחות מתארגנות
המשפחות, בין אם האמינו לסוכנות ובין אם לאו, לא עשו מהומה. הם קיבלו את מה שנאמר להם בפגישות החוזרות והנשנות עם הנציגים. מי שבא ממדינה טוטליטרית רגיל לציית לשלטון. לכל פגישה הגיעו חמושים בתקווה חדשה ונכזבו. שוב ושוב שמעו שהעניין בטיפול ויש לשמור על חשאיות, "עד שבא יהודה כסיף וארגן אותנו", אומר דריוש.
יהודה כסיף, מנכ"ל הבורסה לאבני חן ויהלומים ברמת גן, שמע על 11 נעדרי איראן במקרה. אחד מאנשי הבורסה סיפר לו על גיסו שנעלם בדרכו מאיראן לישראל, והוא החליט להתערב בעניין. עד מהרה הבין כסיף שמדובר ב-11 איש, שמאחוריהם עומדות משפחות מודאגות, שאיש אינו מטפל בהן כראוי ואיש אינו מאגד אותן.
כסיף, האשכנזי ("תמיד שואלים אם אני איראני", אמר פעם), לקח את העניינים לידיים, וכבר 7 שנים מטפל בנושא בהתנדבות, במסירות וללא תוצאות נראות לעין. כסיף שלח מעל 160 מכתבים לכל רשויות המדינה: לראשי הממשלה המתחלפים, לנשיא הקודם והנוכחי, לחברי כנסת ולסוכנות. הוא גם נפגש עם חלקם. מיעוטם של המכתבים נענה, ואחוז נמוך ממכתבי התשובה הכילו התייחסות עניינית.
רק הנשיא, כמחווה של רצון טוב, מזמין את המשפחות אליו מדי פעם. יכולת מעשית בתחום אין לו.
גם כשפנה כסיף לעיתונות וביקש לפרסם מאמרים בנושא, הוא נתקל בגישה מזלזלת: "עורכת מוסף של אחד העיתונים הגדולים אמרה לי: 'אם הם נסעו לקחת את השטיחים שלהם משם ונעלמו, אז לא קרה שום אסון'".
כסיף נפגש גם עם גורמים בחוץ לארץ וניסה לגייסם לטובת העניין. מאחוריו פגישות עם הצלב האדום, הוותיקן, נציבת זכויות האדם בז'נבה, ארגוני זכויות אדם, קהילת יהודי איראן בלוס אנג'לס ועוד. כסיף נחרץ יותר מן המשפחות, ואין לו מילה טובה אחת לומר על הממסד בעניין זה. "הם אומרים שהם משתתפים בצער המשפחות, אבל לא עושים כלום".
המחדל של הממסד
"ניסיתי להביא את העניין לוועדת חקירה פרלמנטרית בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת, אבל זה נחסם על-ידי יושבי הראש של הוועדה, נעמי בלומנטל וצבי הנדל. רק קולט אביטל, היו"רית הנוכחית, מנסה לעשות משהו. האחרים לא עשו דבר, ורק ציינו שההשתקה של המשפחות בידי הממסד חיפתה על חוסר מעש ומחדלים".
מדוע?
"משום שלא מדובר בשועי עולם, אלא בקבוצה קטנה של אנשים שאין להם יכולת ולחץ ציבורי, והמנגנון מצדו משיב להם בחוסר אכפתיות ובאדישות".
למה אתה מצפה עכשיו מן הממשלה?
"המדינה חרטה על דגלה את הסיוע ליהודים באשר הם, ומנגד קיימת הסוכנות היהודית, גוף ערטילאי שנמצא בתוך המדינה אך אינו כפוף לה. כשיש לגוף הזה מחדלים מבקר המדינה אינו יכול לבקר אותו, ומצד שני המחדלים מתגלגלים לפתחה של המדינה".
אז מה, זו נפילה בין הכיסאות?
"לא. אני לא רוצה להסתתר מאחורי מילים יפות. מדובר ברוע, אדישות וחוסר אכפתיות. ראייה של האנשים בתור סטטיסטיקה: הם מסכמים שהגיע מספר מסוים של עולים, ומתוכם כמה לא הגיעו זה איזשהו שבריר אחוז, אז לא נורא. את מכירה את הביטוי 'כשחוטבים עצים עפים שבבים?' אבל מאחורי השבר אחוז הזה יש משפחות!
"אני רוצה שמדינת ישראל תטפל במקרה הזה כמו שצריך, או שאחרי 50 שנה תניח ליהודים לחיות איפה שהם רוצים ולא תשדל אותם לעלות. בכל מקרה, שתתייצב היום ותגיד: 'אני אחראית' ולא תסתיר את פניה".
מלבד הביקורת הנוקבת שמעביר כסיף על חוסר המעש של הסוכנות ולשכת ראש הממשלה, הוא חולק על דרך הפעולה הראויה. לדבריו, צריך לצאת בקמפיין גדול ברחבי העולם, שמטרתו תהיה ליידע את כל הגורמים הרלוונטיים על כך שאנו מחפשים את בנינו האבודים. אנשי המוסד, לעומת זאת, טוענים שוב ושוב כי אם מדינת ישראל תנהל קמפיין כזה, הדבר עלול להזיק ליהודים ברחבי מדינות ערב ולקשרים רגישים שנטוו ברחבי העולם הערבי.
כסיף הודף את הטענה הזו, ואומר כי המשפחות ממילא פנו לממשלת איראן, כך שהממשל שם יודע שמחפשים אחריהם, ושבהשתקת העניין יש רק נזק: "אם בשנת 94' יצאו שני אחים ונעלמו ומסתירים את זה, ואחר כך ב-97' יוצאים עוד שני ילדים מאותה המשפחה לדרך ונעלמים, זו אווילות משרישה".
ביניים: שני האחים הלכו בדרך
שני אחיינה של אירית אלחנן, האחים ראובן ואיברהים כהן-מצליח, יצאו מאיראן לפני תשע שנים וחצי. "אחרי כמה שנים נודע לי שהאחיינים שלי הם לא הקבוצה הראשונה שהלכה לאיבוד באותה השנה. פניתי אל הסוכנות ואמרתי להם שאם לא היו שומרים את זה כל-כך בסוד, אז האחיינים שלי לא היו יוצאים לדרך ולא היו הולכים לאיבוד".
אירית הגיעה לישראל עם משפחתה לפני 29 שנים, עוד בתקופת השאה. כעבור תקופה התחוללה באיראן המהפכה. אחיה של אירית ואשתו החליטו לעלות לישראל. האח מכר את עסקיו באיראן, ובאמצעות דרכון מזויף שהשיג הגיע לישראל, נתן לאירית ייפוי כוח והיא קנתה לו ולמשפחתו דירה.
כשפנתה המשפחה לשלטונות, האיראנים, כדרכם, נתנו דרכון חוקי לאישה ולבנות התאומות בנות ה-10. האב, כאמור, החזיק בדרכון מזויף, וראובן ואיברהים בני ה-16 וה-18, שהתקרבו לגיל גיוס, לא קיבלו דרכון. הומאיון בליזדה, מכר יהודי בשנות ה-40 לחייו, דיבר על לב ההורים ואמר שכדאי להם להעלות את בניהם בדרך בלתי לגאלית שרבים עלו בה. ההורים הסכימו, ובליזדה, שאשתו וילדיו יצאו את איראן מעט קודם לכן, לקח את חסותו על הנערים.
השלושה יצאו משיראז לטהראן, ומשם היו אמורים להגיע לזהדאן. כאן מתחיל הסיפור להיות מוכר, מוכר מדי. גם כאן הודיעה המשפחה לסוכנות שהשלושה אמורים לחצות את הגבול, וגם כאן נעלמו עקבותיהם של האחים ושל בליזדה.
למרות השנים שנקפו, אחיה וגיסתה של אירית החיים באיראן ממאנים להשלים עם המצב. "לאחי היתה מעבדה לפיתוח פילם וסרטים, והיום הוא כמעט לא מסוגל לעבוד. הוא ואשתו פשוט שבורים, ומה שמחזיק אותם זה ביקורים שהם עשו אצל רבנים פה בארץ. כל רב אמר שהם נמצאים במקום אחר. אשתו של אחי אומרת שכל מי שדופק בדלת, היא בטוחה שזה הבנים שלה. הם לא יוצאים לשום מקום, לא עולים לארץ ולא נוסעים אפילו לחגים, בגלל שהם חושבים 'מה יהיה אם הילדים יחזרו ולא ימצאו אותנו'.
"הבנות שלהם כבר בנות 20, אבל אף אחד לא ירצה להתחתן איתן, כי מי ירצה להתקרב לבית שיש בו כזה דיכאון? הבאתי לגיסתי דוגמה ממשפחות פה שאיבדו את הילדים שלהם ואיך הן מתמודדות עם זה, אז היא ענתה לי: 'אם היה לי קבר לבכות עליו, זה היה משהו אחר'".
מה את מרגישה כלפי המדינה בעניין הזה?
"אני מרגישה שלא אכפת להם. הנשיא אומר לנו שכל הזמן עושים בסתר, אבל אני לא מאמינה. אני חושבת שהמוסד יכול לעשות ולא עושה. מדובר בעשר שנים! כל השנים היפות שלהם הלכו לאיבוד. בינתיים אחי קיבל התקף לב וגם נהיה חולה סכרת. הכל בגלל הסיפור הזה".
ח"כ אביטל דוחפת בממלכתיות
משנת 2000 קיימה ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת חמש ישיבות בנושא 11 הנעדרים. בישיבת הוועדה האחרונה, שנערכה לפני ארבעה חודשים, נכח רק חבר כנסת אחד, אפרים סנה, ויושבת הראש קולט אביטל. חודשים חלפו, ותת-הוועדה שאמורה להכיל את אביטל וסנה בלבד לא קמה. ובכל זאת, מכליל יהודה כסיף את אביטל בקבוצה המצומצמת של האנשים שכן אכפת להם.
אביטל עצמה, ראוי לציין, הרבה יותר ממלכתית כשהיא משיבה לראיון עיתונאי מאשר כשהיא מדברת בוועדה. בפרוטוקולי הוועדה ניתן למצוא התבטאויות קשות כלפי הסוכנות היהודית, שבהן קובעת אביטל שבעצם לא נעשה יותר מדי. לנו היא אמרה: "הבנתי שכל הגורמים שטיפלו בעניין הגיעו למבוי סתום".
יש הטוענים שלא הגיעו למבוי סתום, משום שמעולם לא התחילו ללכת.
"כשמגיעים למדינה כמו איראן, קשה מאוד לפעול. בשנים האחרונות, גם מדינות שהן ידידות שלנו, כמו ארה"ב ואירופה, יותר איימו על איראן מאשר הפגינו ידידות כלפיה, ולכן היה לנו קשה להפעיל קשרים דרכן.
"נעשו פעולות מצדם של כל מיני אנשים, אבל לטעמי לא מספיק. בימים אלה אני מנסה לבדוק מול אנשי לשכת ראש הממשלה מה אפשר לעשות. במידה מסוימת אנחנו נתקלים כאן בקשיים מהסגנון של רון ארד, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק. אנחנו צריכים להפנות קריאות גלויות להמשך המאבק ולהתמיד בו".
אביטל חושבת שצריך לנהל קמפיינים בעולם לאו דווקא בשמה של מדינת ישראל. ניתן להפעיל קהילות יהודיות בכל העולם ולעשות רעש לא 'מטעם', וכך הקהילה היהודית באיראן ו'הקשרים הרגישים' שלהם חוששים אנשי המוסד לא יינזקו.
קיימות טענות חמורות על כך שהסוכנות וגורמים נוספים ביקשו להשתיק את הפרשה, ובכך לכסות על חוסר מעש.
"אנחנו מדברים על סיפור שהתפתח בעשור האחרון, ואני לא יכולה להאשים את כל הממשלות שהיו בתקופה הזו בהשתקה. אין כאן קונספירציה, יש פה שיטות עבודה שהן לא תמיד לטעמו של כל אדם. לא את ולא אני יודעות כמה אנשים באמת פעלו מאחורי הקלעים. גם הסוכנות היהודית פעלה. היא מינתה את תת-אלוף עזריאל נבו שיטפל בעניין הזה.
אגב, בישיבת הוועדה אביטל נזעקת לשמע העובדה שנבו לא עבד בשכר מטעם הסוכנות, אלא עשה זאת בהתנדבות. "מדוע צריך להסתמך על רצונו הטוב של אדם?" היא שואלת, מתוך הנחה שמה שאדם עושה בשכר יהיה מקיף ומקצועי יותר מאשר בהתנדבות.
"לא היתה השתקה", היא מסכמת, "אבל לא עבדו על זה במרץ הנדרש".
מדוע? בגלל מוצאן של המשפחות? בגלל שאין מאחוריהן לובי פוליטי חזק?
"אני לא יודעת למה, אין לי את כל התשובות. אני רק יודעת שהיום אנחנו מנסים כל דרך אפשרית להשיג מידע".
לא לחצו מספיק
"במשך 10 שנים אמרו לחבר'ה האלה: תשבו בשקט, אנחנו פועלים בנושא, אבל אתם חייבים לשמור על חשאיות. כשהתגבש החלק הראשון של עסקת השבויים האחרונה הם פנו למדינת ישראל וביקשו לקבל מידע על הנעדרים. התשובה היתה שהנושא ידוע להם ונמצא בטיפול. איש לא התחשב בבקשתם", אומרת עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, שהגישה לפני כמה ימים עתירה לבג"ץ בשם משפחות הנעדרים.
קלף המיקוח האחרון של ישראל כלפי איראן הוא הרוצח סמיר קונטאר, שאמור להשתחרר בחלק השני של עסקת השבויים. העתירה, שהוגשה במסגרת פעילות הארגון 'שורת הדין', מבקשת להכריח את מדינת ישראל לעגן בתוך חלק זה של עסקת השבויים השגת מידע על גורלם של 11 הנעדרים.
את רואה אפשרות שהעתירה שלכם בבג"ץ תתקבל, והמדינה תתחייב לכלול את המידע על הנעדרים בעסקה?
"לא, אני לא חושבת. אבל בית המשפט ידרוש תשובות. בית המשפט לא ייכנס לשיקול הדעת של המדינה אם הוא יראה שהשיקול הוא סביר, אבל הוא יבחן אם הונהג פה שיקול דעת סביר. מעבר לכך, המדינה תצטרך לתת דין וחשבון על הדברים שהיא עשתה, ואם יתברר שאכן המדינה לא עשתה דבר, נפנה בעתירה נוספת".
דרשן-לייטנר מאמינה בכל לבה שהמדינה לא עשתה דבר: "היא לא מעוניינת, כי אין עליה מספיק לחץ".
ומה עם אידיאולוגיה?
"אין אידיאולוגיה. המדינה וכל רשויותיה פועלים רק כשיש לחץ. רון ארד לא יורד מסדר היום כי יש מאחורי העניין שלו לחץ קבוע. השבויים לא ירדו מסדר היום מאותה הסיבה, וכאן לאנשים האלו אין את הכוח הזה. עם אף נעדר במקרה הזה לא היתה התקדמות. בתכל'ס לא נעשתה שום פעילות, הנשים נותרו עגונות ואין מי שיכריז על מותם של האנשים".
'שורת הדין' מתכננת לסייע למשפחות נעדרי איראן גם באמצעות לובי של אישים משפיעים בחו"ל: "אני לא חושבת שמישהו בישראל, חוץ מהממשלה, יכול לסייע בנושא", אומרת דרשן- לייטנר.
חלק מקרובי המשפחה של הנעדרים תולים תקווה בבג"ץ שהוגש, והאחרים סקפטיים אבל משתפים פעולה כדי להשיג כל בדל של מידע: "עד עכשיו לא מצאנו אותם", אומרת אירית אלחנן. "הלוואי שזה יעזור. יותר גרוע ממה שיש עכשיו אי אפשר".
ofralax@walla.co.il
בנובמבר 96' יצאו אורית וארבעת ילדיה מאיראן. הרעיה לא בזבזה זמן, וכבר מן הדרך, בהיותה בתורכיה, צלצלה לסוכנות היהודית ופרשה את התכנית המשפחתית: "אל תדאגי", אמרו לה שם. "תגיעי לכאן. אנחנו נעזור לך ונדאג שבעלך יועלה בהקדם".
נציג הסוכנות ואורית לא היו צריכים להכביר מילים: הסוכנות העלתה אלפי יהודים דרך גבול איראן-פקיסטן. כשהיו מתארגנים שניים-שלושה יהודים המבקשים לעלות, היה נוצר קשר עם מבריח גבולות והוא היה מעביר אותם מזהדאן, עיירת הגבול האיראנית, אל תוך פקיסטן. שם היו מעלים את המוברחים על מטוס למדינה נייטרלית, ומשם לישראל.
היעלמות מסתורית
אורית וילדיה הגיעו לישראל והחלו לעבור חבלי קליטה ככל העולים החדשים: שפה לא מוכרת, מנטליות חדשה וחיפוש אחר עבודה. אורית נאלצה לעבור את החודשים הראשונים בלי עזר כנגדה, אך הציפייה לאיחוד מחודש עם בעלה והידיעה שהדבר יתבצע בקרוב הזרימו בה כוחות.
כעבור ארבעה חודשים הודיעו לה נציגי הסוכנות כי יצרו קשר עם מבריח, וכי בעלה יועלה ארצה בימים הקרובים. אורית הנרגשת צלצלה לבעלה, ששהה בבית אמה בטהראן, ואמרה לו: "עוד כמה ימים מישהו יבוא לתת לך הזמנה, וההזמנה היא ממני". נוראללה שמח מאוד והתרגש. בקרוב יראה שוב את אשתו וילדיו.
ביום שישי אחד בפברואר 97' נפרד נוראללה מחמותו ויצא לדרך, לזהדאן. בישראל המתינה אורית בדריכות לטלפון מבעלה, שיבשר לה כי הגיע לעברו השני של הגבול, אך השיחה בוששה לבוא. כעבור יומיים התקשרו נציגי הסוכנות לאורית ואמרו כי הם אינם יודעים היכן נוראללה. כאב ההיעלמות היכה חזק ברעיה: "בהתחלה כל הזמן חשבתי למה ככה ולמה ככה, ולמה אין צדק בעולם. אבל עכשיו אני יודעת שזה המצב וזהו".
אורית מנסה לחיות בתוך שגרה, אולם היא קרועה בין השכל והרגש. "זאת עובדה שהוא לא נמצא כאן ועברו הרבה שנים, אבל הרגש לא מקבל את זה. עד שלא ראיתי הוכחה למשהו, אני לא יכולה לדעת. כל הבגדים שלו בארון, מחכים לו, אולי הוא יבוא".
עדיפה לה אפילו בשורה מרה, "כי את זה שומעים פעם אחת וגמרנו, ממשיכים הלאה". אבל גם בשורה כזו לא מגיעה, וכבר שבע שנים וחצי איש אינו יודע מה עלה בגורלו של נוראללה רביזדה. קשה לאורית לדבר. היא לא אוהבת שאומרים עליה שהיא מסכנה. "את גיבורה", אני אומרת לה. "גידלת ארבעה ילדים לבד, השתדלת לפרנס אותם, קמת כל יום בבוקר וניהלת את הבית".
"לא", היא משיבה. "זה לא הכוחות שלי, זה ה' נתן לי את הכוחות. הכל רק ממנו, תאמיני לי".
11 נעדרים, ולמדינה אין תשובה
3500 יהודים העלתה הסוכנות היהודית מאיראן לישראל בדרך בלתי לגאלית. אחת מן הדרכים היתה גניבת הגבול שבין איראן לפקיסטן, דרך קצרה יחסית וקלה למעבר. בשנים 94' ו-97' נעלמו 11 יהודים שניסו לעלות לישראל בדרך זו. גורלם לא נודע עד היום. חלק מהמשפחות ממתינות לשובם של הנעדרים באיראן, אחרות מצפות בישראל, ויש גם כמה משפחות בארצות הברית.
הסוכנות היהודית, שפעלה למען העלייה של חלקם והיתה אמורה לטפל באחרים לאחר שעברו את הגבול, אינה יודעת לתת תשובות. משפחות הנעדרים מדברות בזהירות על כך שלא נעשה מספיק. הישראלים הקרובים לעניין מדברים על חוסר מעש טוטאלי ועל הזנחה.
כשקרמאן סלארי יצא לישראל, לפני כמעט 10 שנים, הוא היה בן 19. שלטונות איראן סירבו לתת לו אשרת יציאה מן המדינה משום שהגיע לגיל גיוס. "בשיחת הטלפון האחרונה בינינו", מספר אחיו, דריוש סלארי, "ניסיתי לשכנע אותו שלא יעלה, שיחכה, אולי בכל זאת יתנו לו דרכון. אבל הוא לא רצה לחכות. הוא יצא עם חבר נוסף, פרהד עזאתי, בדרך לחצות את הגבול מזהדאן לפקיסטן".
מיד אחרי שהשניים יצאו לדרך יצר דריוש קשר עם הסוכנות והודיע להם כי אחיו וחברו מתעתדים להגיע לפקיסטן בקרוב. אבל גם הם מעולם לא הגיעו. "כאילו בלעה אותם האדמה".
בני משפחת סלארי החלו לעלות לישראל לפני שנים. הם עשו זאת אחד אחד, בהתגנבות יחידים. רוב האחים עברו, בהפרש של כמה שנים זה מזה, את הגבול האיראני-פקיסטני. לאחר ששבעה מתוך תשעת האחים כבר התגוררו כאן, הגיע תורו של קרמאן, האח הקטן ו"המפונק", לדברי דריוש. אחריו נותרה רק אחות אחת, שהתחתנה בינתיים באיראן, ושני הורים מבוגרים שביטלו את התכניות לעלות ומחכים לשובו של הבן האהוב.
"קשה לנו, במיוחד לאמא", מספר דריוש, שעלה לארץ לפני 17 שנה ומדבר עברית רהוטה. "ההורים והקרובים שעוד נמצאים שם ניגשו לכל מיני מקומות באיראן, כולל בתי סוהר, כולל השלטונות, אבל הם לא מצאו קצה חוט".
גם את המבריח לא הצליחה המשפחה לאתר. הם אפילו לא יודעים לומר אם המבריח נעלם יחד עם השניים או שידו היתה בהם ואחר-כך הוא ברח: "למבריחים יש שמות לא אמיתיים. הם נותנים זהות בדויה, ואף אחד לא יודע איפה הם גרים".
גם האחים בישראל ניסו לפעול. הם נפגשו עם נציגי הסוכנות כדי לשמוע מה עלה בגורל קרמאן הצעיר. אנשי הסוכנות ביקשו שהמשפחה לא תפרסם את המקרה, משום שהדבר עלול להזיק ליהודים שחיים באיראן, והבטיחו שהם פועלים ביסודיות ובחשאיות. דריוש לא ממש מאמין לדברים: "אני לא מאמין שכל-כך קשה למצוא אותם. אם היו עושים חריש עמוק, אם היו פונים דרך מדינה שלישית, היו יודעים עליהם משהו. היו מוצאים תשובה. לא יכול להיות ש-11 אנשים נעלמים ולא מצאו כלום על אף אחד מהם".
אורית רביזדה מספרת כי בשנים הראשונות, שבהן עוד היה סיכוי למצוא מידע על בעלה נוראללה, לא עשו דבר. גם לה אמרו לשמור על העניין בשקט: "הם לא חיפשו בהתחלה כי הם פחדו, ואני מבינה אותם, האנשים שנמצאים בצד השני הם מנוולים. אבל כל מה שעושים עכשיו היה צריך לעשות בשנים הראשונות, כשזה עוד היה טרי".
המשפחות מתארגנות
המשפחות, בין אם האמינו לסוכנות ובין אם לאו, לא עשו מהומה. הם קיבלו את מה שנאמר להם בפגישות החוזרות והנשנות עם הנציגים. מי שבא ממדינה טוטליטרית רגיל לציית לשלטון. לכל פגישה הגיעו חמושים בתקווה חדשה ונכזבו. שוב ושוב שמעו שהעניין בטיפול ויש לשמור על חשאיות, "עד שבא יהודה כסיף וארגן אותנו", אומר דריוש.
יהודה כסיף, מנכ"ל הבורסה לאבני חן ויהלומים ברמת גן, שמע על 11 נעדרי איראן במקרה. אחד מאנשי הבורסה סיפר לו על גיסו שנעלם בדרכו מאיראן לישראל, והוא החליט להתערב בעניין. עד מהרה הבין כסיף שמדובר ב-11 איש, שמאחוריהם עומדות משפחות מודאגות, שאיש אינו מטפל בהן כראוי ואיש אינו מאגד אותן.
כסיף, האשכנזי ("תמיד שואלים אם אני איראני", אמר פעם), לקח את העניינים לידיים, וכבר 7 שנים מטפל בנושא בהתנדבות, במסירות וללא תוצאות נראות לעין. כסיף שלח מעל 160 מכתבים לכל רשויות המדינה: לראשי הממשלה המתחלפים, לנשיא הקודם והנוכחי, לחברי כנסת ולסוכנות. הוא גם נפגש עם חלקם. מיעוטם של המכתבים נענה, ואחוז נמוך ממכתבי התשובה הכילו התייחסות עניינית.
רק הנשיא, כמחווה של רצון טוב, מזמין את המשפחות אליו מדי פעם. יכולת מעשית בתחום אין לו.
גם כשפנה כסיף לעיתונות וביקש לפרסם מאמרים בנושא, הוא נתקל בגישה מזלזלת: "עורכת מוסף של אחד העיתונים הגדולים אמרה לי: 'אם הם נסעו לקחת את השטיחים שלהם משם ונעלמו, אז לא קרה שום אסון'".
כסיף נפגש גם עם גורמים בחוץ לארץ וניסה לגייסם לטובת העניין. מאחוריו פגישות עם הצלב האדום, הוותיקן, נציבת זכויות האדם בז'נבה, ארגוני זכויות אדם, קהילת יהודי איראן בלוס אנג'לס ועוד. כסיף נחרץ יותר מן המשפחות, ואין לו מילה טובה אחת לומר על הממסד בעניין זה. "הם אומרים שהם משתתפים בצער המשפחות, אבל לא עושים כלום".
המחדל של הממסד
"ניסיתי להביא את העניין לוועדת חקירה פרלמנטרית בוועדת העלייה והקליטה של הכנסת, אבל זה נחסם על-ידי יושבי הראש של הוועדה, נעמי בלומנטל וצבי הנדל. רק קולט אביטל, היו"רית הנוכחית, מנסה לעשות משהו. האחרים לא עשו דבר, ורק ציינו שההשתקה של המשפחות בידי הממסד חיפתה על חוסר מעש ומחדלים".
מדוע?
"משום שלא מדובר בשועי עולם, אלא בקבוצה קטנה של אנשים שאין להם יכולת ולחץ ציבורי, והמנגנון מצדו משיב להם בחוסר אכפתיות ובאדישות".
למה אתה מצפה עכשיו מן הממשלה?
"המדינה חרטה על דגלה את הסיוע ליהודים באשר הם, ומנגד קיימת הסוכנות היהודית, גוף ערטילאי שנמצא בתוך המדינה אך אינו כפוף לה. כשיש לגוף הזה מחדלים מבקר המדינה אינו יכול לבקר אותו, ומצד שני המחדלים מתגלגלים לפתחה של המדינה".
אז מה, זו נפילה בין הכיסאות?
"לא. אני לא רוצה להסתתר מאחורי מילים יפות. מדובר ברוע, אדישות וחוסר אכפתיות. ראייה של האנשים בתור סטטיסטיקה: הם מסכמים שהגיע מספר מסוים של עולים, ומתוכם כמה לא הגיעו זה איזשהו שבריר אחוז, אז לא נורא. את מכירה את הביטוי 'כשחוטבים עצים עפים שבבים?' אבל מאחורי השבר אחוז הזה יש משפחות!
"אני רוצה שמדינת ישראל תטפל במקרה הזה כמו שצריך, או שאחרי 50 שנה תניח ליהודים לחיות איפה שהם רוצים ולא תשדל אותם לעלות. בכל מקרה, שתתייצב היום ותגיד: 'אני אחראית' ולא תסתיר את פניה".
מלבד הביקורת הנוקבת שמעביר כסיף על חוסר המעש של הסוכנות ולשכת ראש הממשלה, הוא חולק על דרך הפעולה הראויה. לדבריו, צריך לצאת בקמפיין גדול ברחבי העולם, שמטרתו תהיה ליידע את כל הגורמים הרלוונטיים על כך שאנו מחפשים את בנינו האבודים. אנשי המוסד, לעומת זאת, טוענים שוב ושוב כי אם מדינת ישראל תנהל קמפיין כזה, הדבר עלול להזיק ליהודים ברחבי מדינות ערב ולקשרים רגישים שנטוו ברחבי העולם הערבי.
כסיף הודף את הטענה הזו, ואומר כי המשפחות ממילא פנו לממשלת איראן, כך שהממשל שם יודע שמחפשים אחריהם, ושבהשתקת העניין יש רק נזק: "אם בשנת 94' יצאו שני אחים ונעלמו ומסתירים את זה, ואחר כך ב-97' יוצאים עוד שני ילדים מאותה המשפחה לדרך ונעלמים, זו אווילות משרישה".
ביניים: שני האחים הלכו בדרך
שני אחיינה של אירית אלחנן, האחים ראובן ואיברהים כהן-מצליח, יצאו מאיראן לפני תשע שנים וחצי. "אחרי כמה שנים נודע לי שהאחיינים שלי הם לא הקבוצה הראשונה שהלכה לאיבוד באותה השנה. פניתי אל הסוכנות ואמרתי להם שאם לא היו שומרים את זה כל-כך בסוד, אז האחיינים שלי לא היו יוצאים לדרך ולא היו הולכים לאיבוד".
אירית הגיעה לישראל עם משפחתה לפני 29 שנים, עוד בתקופת השאה. כעבור תקופה התחוללה באיראן המהפכה. אחיה של אירית ואשתו החליטו לעלות לישראל. האח מכר את עסקיו באיראן, ובאמצעות דרכון מזויף שהשיג הגיע לישראל, נתן לאירית ייפוי כוח והיא קנתה לו ולמשפחתו דירה.
כשפנתה המשפחה לשלטונות, האיראנים, כדרכם, נתנו דרכון חוקי לאישה ולבנות התאומות בנות ה-10. האב, כאמור, החזיק בדרכון מזויף, וראובן ואיברהים בני ה-16 וה-18, שהתקרבו לגיל גיוס, לא קיבלו דרכון. הומאיון בליזדה, מכר יהודי בשנות ה-40 לחייו, דיבר על לב ההורים ואמר שכדאי להם להעלות את בניהם בדרך בלתי לגאלית שרבים עלו בה. ההורים הסכימו, ובליזדה, שאשתו וילדיו יצאו את איראן מעט קודם לכן, לקח את חסותו על הנערים.
השלושה יצאו משיראז לטהראן, ומשם היו אמורים להגיע לזהדאן. כאן מתחיל הסיפור להיות מוכר, מוכר מדי. גם כאן הודיעה המשפחה לסוכנות שהשלושה אמורים לחצות את הגבול, וגם כאן נעלמו עקבותיהם של האחים ושל בליזדה.
למרות השנים שנקפו, אחיה וגיסתה של אירית החיים באיראן ממאנים להשלים עם המצב. "לאחי היתה מעבדה לפיתוח פילם וסרטים, והיום הוא כמעט לא מסוגל לעבוד. הוא ואשתו פשוט שבורים, ומה שמחזיק אותם זה ביקורים שהם עשו אצל רבנים פה בארץ. כל רב אמר שהם נמצאים במקום אחר. אשתו של אחי אומרת שכל מי שדופק בדלת, היא בטוחה שזה הבנים שלה. הם לא יוצאים לשום מקום, לא עולים לארץ ולא נוסעים אפילו לחגים, בגלל שהם חושבים 'מה יהיה אם הילדים יחזרו ולא ימצאו אותנו'.
"הבנות שלהם כבר בנות 20, אבל אף אחד לא ירצה להתחתן איתן, כי מי ירצה להתקרב לבית שיש בו כזה דיכאון? הבאתי לגיסתי דוגמה ממשפחות פה שאיבדו את הילדים שלהם ואיך הן מתמודדות עם זה, אז היא ענתה לי: 'אם היה לי קבר לבכות עליו, זה היה משהו אחר'".
מה את מרגישה כלפי המדינה בעניין הזה?
"אני מרגישה שלא אכפת להם. הנשיא אומר לנו שכל הזמן עושים בסתר, אבל אני לא מאמינה. אני חושבת שהמוסד יכול לעשות ולא עושה. מדובר בעשר שנים! כל השנים היפות שלהם הלכו לאיבוד. בינתיים אחי קיבל התקף לב וגם נהיה חולה סכרת. הכל בגלל הסיפור הזה".
ח"כ אביטל דוחפת בממלכתיות
משנת 2000 קיימה ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת חמש ישיבות בנושא 11 הנעדרים. בישיבת הוועדה האחרונה, שנערכה לפני ארבעה חודשים, נכח רק חבר כנסת אחד, אפרים סנה, ויושבת הראש קולט אביטל. חודשים חלפו, ותת-הוועדה שאמורה להכיל את אביטל וסנה בלבד לא קמה. ובכל זאת, מכליל יהודה כסיף את אביטל בקבוצה המצומצמת של האנשים שכן אכפת להם.
אביטל עצמה, ראוי לציין, הרבה יותר ממלכתית כשהיא משיבה לראיון עיתונאי מאשר כשהיא מדברת בוועדה. בפרוטוקולי הוועדה ניתן למצוא התבטאויות קשות כלפי הסוכנות היהודית, שבהן קובעת אביטל שבעצם לא נעשה יותר מדי. לנו היא אמרה: "הבנתי שכל הגורמים שטיפלו בעניין הגיעו למבוי סתום".
יש הטוענים שלא הגיעו למבוי סתום, משום שמעולם לא התחילו ללכת.
"כשמגיעים למדינה כמו איראן, קשה מאוד לפעול. בשנים האחרונות, גם מדינות שהן ידידות שלנו, כמו ארה"ב ואירופה, יותר איימו על איראן מאשר הפגינו ידידות כלפיה, ולכן היה לנו קשה להפעיל קשרים דרכן.
"נעשו פעולות מצדם של כל מיני אנשים, אבל לטעמי לא מספיק. בימים אלה אני מנסה לבדוק מול אנשי לשכת ראש הממשלה מה אפשר לעשות. במידה מסוימת אנחנו נתקלים כאן בקשיים מהסגנון של רון ארד, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק. אנחנו צריכים להפנות קריאות גלויות להמשך המאבק ולהתמיד בו".
אביטל חושבת שצריך לנהל קמפיינים בעולם לאו דווקא בשמה של מדינת ישראל. ניתן להפעיל קהילות יהודיות בכל העולם ולעשות רעש לא 'מטעם', וכך הקהילה היהודית באיראן ו'הקשרים הרגישים' שלהם חוששים אנשי המוסד לא יינזקו.
קיימות טענות חמורות על כך שהסוכנות וגורמים נוספים ביקשו להשתיק את הפרשה, ובכך לכסות על חוסר מעש.
"אנחנו מדברים על סיפור שהתפתח בעשור האחרון, ואני לא יכולה להאשים את כל הממשלות שהיו בתקופה הזו בהשתקה. אין כאן קונספירציה, יש פה שיטות עבודה שהן לא תמיד לטעמו של כל אדם. לא את ולא אני יודעות כמה אנשים באמת פעלו מאחורי הקלעים. גם הסוכנות היהודית פעלה. היא מינתה את תת-אלוף עזריאל נבו שיטפל בעניין הזה.
אגב, בישיבת הוועדה אביטל נזעקת לשמע העובדה שנבו לא עבד בשכר מטעם הסוכנות, אלא עשה זאת בהתנדבות. "מדוע צריך להסתמך על רצונו הטוב של אדם?" היא שואלת, מתוך הנחה שמה שאדם עושה בשכר יהיה מקיף ומקצועי יותר מאשר בהתנדבות.
"לא היתה השתקה", היא מסכמת, "אבל לא עבדו על זה במרץ הנדרש".
מדוע? בגלל מוצאן של המשפחות? בגלל שאין מאחוריהן לובי פוליטי חזק?
"אני לא יודעת למה, אין לי את כל התשובות. אני רק יודעת שהיום אנחנו מנסים כל דרך אפשרית להשיג מידע".
לא לחצו מספיק
"במשך 10 שנים אמרו לחבר'ה האלה: תשבו בשקט, אנחנו פועלים בנושא, אבל אתם חייבים לשמור על חשאיות. כשהתגבש החלק הראשון של עסקת השבויים האחרונה הם פנו למדינת ישראל וביקשו לקבל מידע על הנעדרים. התשובה היתה שהנושא ידוע להם ונמצא בטיפול. איש לא התחשב בבקשתם", אומרת עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, שהגישה לפני כמה ימים עתירה לבג"ץ בשם משפחות הנעדרים.
קלף המיקוח האחרון של ישראל כלפי איראן הוא הרוצח סמיר קונטאר, שאמור להשתחרר בחלק השני של עסקת השבויים. העתירה, שהוגשה במסגרת פעילות הארגון 'שורת הדין', מבקשת להכריח את מדינת ישראל לעגן בתוך חלק זה של עסקת השבויים השגת מידע על גורלם של 11 הנעדרים.
את רואה אפשרות שהעתירה שלכם בבג"ץ תתקבל, והמדינה תתחייב לכלול את המידע על הנעדרים בעסקה?
"לא, אני לא חושבת. אבל בית המשפט ידרוש תשובות. בית המשפט לא ייכנס לשיקול הדעת של המדינה אם הוא יראה שהשיקול הוא סביר, אבל הוא יבחן אם הונהג פה שיקול דעת סביר. מעבר לכך, המדינה תצטרך לתת דין וחשבון על הדברים שהיא עשתה, ואם יתברר שאכן המדינה לא עשתה דבר, נפנה בעתירה נוספת".
דרשן-לייטנר מאמינה בכל לבה שהמדינה לא עשתה דבר: "היא לא מעוניינת, כי אין עליה מספיק לחץ".
ומה עם אידיאולוגיה?
"אין אידיאולוגיה. המדינה וכל רשויותיה פועלים רק כשיש לחץ. רון ארד לא יורד מסדר היום כי יש מאחורי העניין שלו לחץ קבוע. השבויים לא ירדו מסדר היום מאותה הסיבה, וכאן לאנשים האלו אין את הכוח הזה. עם אף נעדר במקרה הזה לא היתה התקדמות. בתכל'ס לא נעשתה שום פעילות, הנשים נותרו עגונות ואין מי שיכריז על מותם של האנשים".
'שורת הדין' מתכננת לסייע למשפחות נעדרי איראן גם באמצעות לובי של אישים משפיעים בחו"ל: "אני לא חושבת שמישהו בישראל, חוץ מהממשלה, יכול לסייע בנושא", אומרת דרשן- לייטנר.
חלק מקרובי המשפחה של הנעדרים תולים תקווה בבג"ץ שהוגש, והאחרים סקפטיים אבל משתפים פעולה כדי להשיג כל בדל של מידע: "עד עכשיו לא מצאנו אותם", אומרת אירית אלחנן. "הלוואי שזה יעזור. יותר גרוע ממה שיש עכשיו אי אפשר".
ofralax@walla.co.il