"את ארצי חילקו", זעק הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ותוך זמן קצר אירעה המלחמה בזכותה שבנו אל חבלי ארץ אבודים. היום כבר כולנו זועקים "את ארצי חילקו", אך הפעם המלחמה שתשאיר בידינו את אותם חבלי ארץ.
זו לא תהיה מלחמה של טנקים וארטילריה. זו תהיה כנראה מלחמה מסוג שונה לחלוטין: מלחמתם של אזרחים בשלטון שרוצה לעקור אותם מבתיהם. כדי לנצח במלחמה כזו יש צורך באסטרטגיה וטקטיקה ברמה הפוליטית והציבורית. אז מה עושים? שואלים את עצמם נאמני ארץ ישראל בתום כל מהדורת חדשות מתסכלת.
כדי לענות על שאלת מיליון הדולר הזו, נדרשנו לכמה מאישי הציבור במחנה הלאומי, בתקווה לקבל תשובות מספקות.
מישור הפעולה הפוליטי מקיף את כל שכבות המבנה הדמוקרטי: ממתפקדים, דרך חברי המרכז וח"כים ועד השרים וראש הממשלה. בכל רובד, טוענים הנשאלים, יש מקום להשפיע באופן שיהווה אבן נגף נוספת במסלול המרוצים של שרון, שאת קו הגמר שלו נראה בעוד תשעה חודשים.
בראש הפירמידה ניצבת הממשלה ושריה. בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע, רואה את המטרה העליונה בהפלת הממשלה, על-ידי יצירת משבר בקואליציה: "אנחנו נלחץ על כל חבר מרכז מפד"ל, שילחץ על חברי הכנסת והשר לפרוש מידית מהממשלה. זהו צעד נכון אידיאולוגית ומעשית; אם יש למפד"ל יכולת להשפיע, זה רק מחוץ לממשלה. אינני חושש מכך שהעבודה תחבור לליכוד לאחר מכן, כיוון שקואליציה כזו תהיה קצרת מועד. המטרה שלנו היא להחליף את שרון ולהחזיר אותו לחווה".
עם זאת, מתכוון ליברמן ליצור קו חזית של המורדים בליכוד, שיעצרו את כניסת מפלגת העבודה פנימה. "אמנם אינני נותן לכך סיכוי גדול, מתוך היכרות אישית, אך יצירת מערך כזה תועיל לנו בהמשך, אם לא עכשיו".
להוציא את שרון מהקונצנזוס בליכוד
המטרה במניעת הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלה משותפת לכלל חברי הליכוד שעמם שוחחנו. ח"כ גילה גמליאל הודיעה לראש הממשלה בשם חברי הליכוד המתנגדים לתכנית כי ברגע שיחצה את הקו האדום הזה, הוא יכול לשכוח מהגיבוי שהעניקו לו בכנסת עד כה. אותה קבוצת ח"כים, בראשות השר עוזי לנדאו, התכנסה כבר כמה פעמים מאז החלטת הממשלה, ובין השאר החליטו החברים כי לא יקדמו מהלך של בחירות חדשות.
למרות זאת, הם לא מתכוונים לערוך לשרון ירח דבש בכנסת בחודשים הקרובים: הם מתכוננים להיעדר מהצבעות אי אמון ולהצביע נגד כל הצעת חוק שתעסוק בקידום ההכנות לפינוי. הפלת שרון עצמו היא מבחינתם אופציה בעדיפות אחרונה, שתעלה רק כאשר למרות כל המאמצים, התכנית תתקדם לקראת מימוש. השר לנדאו עובר בימים אלו באופן אישי בכנסים של פעילי ליכוד על מנת ליצור תסיסה נגדית בשטח, שתתבטא בדיונים בכינוס המרכז.
כינוס מרכז הליכוד הוא אחד ממוקדי הכוח שאליו נשואות עיני פעילים רבים, בראשם כמובן אנשי 'מנהיגות יהודית' בליכוד. מיכאל פואה, העומד בראשם, אומר כי תנועתו לא שמה לה למטרה להיאבק בתכניות פינוי. עם זאת, היא מתכוונת להפעיל לחץ על המתפקדים וחברי המרכז: "אנחנו רוצים לטפח בהם את הגישה שלפיה 'שרון שבר את הכללים שרון איננו לגיטימי כראש ממשלה'. אם חברי הכנסת של הליכוד ירגישו את ההתנגדות מלמטה, זה ישפיע עליהם".
הכלי החזק שבו אחזה 'מנהיגות יהודית', הלא הוא סעיף 19ג בחוקת הליכוד, שלפיו שרים שיצביעו נגד החלטות המרכז לא ימשיכו לכהן, לא נמצא כרגע בשלב היישום המעשי: "אנחנו לוחצים לקדם את שלב קבלת התיקונים בחוקה, אך זהו תהליך ביורוקרטי ארוך במוסדות הליכוד", אומר פואה.
גם ראש מועצת גוש עציון, שאול גולדשטיין, התפקד לליכוד, והוא חבר מרכז בעל השפעה רבה בקרב אנשי הליכוד ושריו. את השפעתו הוא מפעיל בין השאר על השר ישראל כץ ואורי שני, על מנת שיכנסו את המרכז. "שרון מנטרל את מוסדות הליכוד, לכן יש צורך בכינוס המרכז, שבו ישמיעו החברים את דעתם. חברי הכנסת של הליכוד, התלויים בפריימריז במפלגה, צריכים לדעת מהו הלך הרוח השולט בקרב חברי המרכז, ואני יודע שהם איתנו".
גולדשטיין פועל גם ליצירת תשתית שתפיל את שרון ותקבל מנהיג חדש לליכוד, כמו נתניהו או לנדאו. "חברי הכנסת לא סומכים זה על זה, וחוששים שחבריהם ייסוגו בגלל ג'ובים והבטחות כאלו ואחרות. צריך לשכנע אותם שאפשר לנצח וליצור רוב של 61 חברי כנסת נגד שרון".
מתכוננים למאבק מבפנים
'העם אמר את דברו העם יכול ללכת' היא פרפראזה שמשקפת יפה את התנהלותה של הדמוקרטיה הישראלית בחודשיים האחרונים. עם זאת, יש שתולים תקוות דווקא ברוחו של העם, שתעזור למתנגדי הנסיגה שעדיין נותרו בשלטון. כשמדברים בחוגי הימין על המערכה הציבורית לעצירת העקירה, נזכרים כולם בגעגועים באותם שבועיים נטולי שינה וציניות שבהם התקיים המבצע מדלת לדלת.
מבחינת מקבלי ההחלטות, זה עומד להיות המהלך המרכזי גם במערכה הנוכחית.
במועצת יש"ע דואגים לספק לאזרחי ישראל טריגר שיגרום להם לפתוח את הדלת למסבירים: החתמה על אמנה לאומית-ציונית שתגובש בשבוע הקרוב. ח"כ צבי הנדל אומר כי הפעילות ההסברתית הפרטנית תטה, בתהליך אטי אמנם, את האחוזים בסקרים נגד הנסיגה. ההשלכות יהיו מעשיות לחלוטין: "צריך לעבוד. אם נעבוד ונזיע, נלך לאנשים פעמיים-שלוש בשבוע, נקיים שבתות בערים, אני משוכנע שזה ייתן כוח גדול לאוהדינו בליכוד. ברגע שהם יתחזקו, 14 הח"כים יהפכו ל-32, ואז ייווצר רוב של 61 כדי להרכיב ממשלה חדשה ללא בחירות".
בנצי ליברמן אומר שמהלך כזה, מטרתו להחליף את אווירת היאוש שפשתה בעם, ובכך לשנות את גישתו הרופפת כלפי מאבקים: "שינוי הגישה יגרום להפעלת לחץ ציבורי על שרון, מתוך תקווה שהמהלך ישפיע כבר לקראת ההחלטה בעוד תשעה חודשים. אם לא ניעזר בכך במאבקים הבאים". ליברמן מדגיש שהפעילות תיעשה בחכמה, ואנשי שמאל קיצוני לא יזכו לביקורים כאלו.
בגוש קטיף עצמו, לאחר הכנס הגדול שנערך ביום ראשון, נערכים אנשי המטה אף הם לפעילות ברוח זו. קובי בורנשטיין, איש המטה, מסביר את האסטרטגיה שתינקט ביחס לציבור בישראל: "אנחנו מתכוננים להבעיר את הרחוב הישראלי באש של אמונה וציונות אמיתית. לא הבערת צמיגים, אלא התנגדות עממית דמוקרטית. לאחר שנגרום לרחוב להתעורר, נביא את הרוח הציבורית לידי ביטוי, כל פעם באמצעות פעילות ממוקדת אחרת".
בתרגום חופשי, הפעילות ברחוב כוללת את הפעילות ההסברתית המוכרת: הליכה מבית לבית, שבתות בערים, דוכני הסברה ושילוט. הפעילות הממוקדת תהיה פרוייקט שיא תקופתי, והראשון בסדרת הפרוייקטים הוא יצירת שרשרת אנושית מגוש קטיף לירושלים בתשעה באב. במטה מתארגנים להקמת מוקד שירכז אנשים וייתן מיקום ספציפי לכל אחד מהאלפים שישתתפו באירוע.
הרב אלישע וישליצקי, חבר במטה המאבק שנוסע כמה פעמים בשבוע מירושלים לגוש קטיף לצורך השתתפות פעילה במטה, מדגיש את הצורך בחיזוק הקשר שנוצר עם אנשי עיירות הפיתוח: "המאבק יהפוך למאבק לאומי, ויבינו שפינוי הוא לא בעיה של מתנחלים בלבד, אלא משהו שנוגע גם לתושבי עיירות הפיתוח. צריך לפתח את הקשר מתוך ענווה ונתינה. הפעילות הזו תחזק גם את המחנה שלנו, כיוון שנוצר שיתוף פעולה בין פעילי יש"ע לפעילים בתוך הקו הירוק. אני בעד להתעסק באנרגיה חיובית ולא בתסריטים שחורים. אני מאמין שהגזרה הזו היא לטובה. התעוררו כוחות שהם קצה חוט למהפכה גדולה".
אורי אליצור, חבר מועצת יש"ע, רואה גם הוא ברחוב את מרכז הפעילות: "לא נמציא את הגלגל מחדש. צריך להשתמש בכלים המוכרים לנו: נחלק את כל אנשינו למשמרות של כמה שעות עמידה ברחוב, לעמידה בדוכנים, חלוקת סטיקרים, שילוט חוצות ועמידה בצמתים. אם נעבוד כך יומם ולילה זה ישפיע.
"התהליך עדיין הפיך, ויש לנו תשעה חודשים ליצור לחץ מהרחוב שיטה את הרוב בליכוד נגד התכנית. שרון לא יוכל לצפצף לאורך זמן על הכל, יהיה לזה גבול. צריך רק לתזמן זאת כך ששרון יתרסק לפני שגוש קטיף יתרסק. אלא שהזמן פועל לטובתו, וכל יום שאיננו זועקים בפעילות ענקית הוא מרוויח".
אין כניסה לשמאים
בגוש קטיף לא שוכחים גם את החוסן הפנימי: קובי בורנשטיין מספר על שיח נשים שנערך בשבת האחרונה, ועל היערכות לשיחות עם הילדים והנוער לגבי אפשרות של פינוי. "איננו מטאטאים דברים מתחת לשטיח. הספקות קיימים לנוכח המציאות, ואנחנו מעלים אותם על השולחן ומחזקים זה את זה, כדי לפנות אנרגיה למאבק עצמו". מבחינת אנשי גוש קטיף, חלק מהמאבק הוא גם המשך חיי השגרה של לימודים, עבודה, גידול הילדים וטיולים על שפת הים.
ביחס לסוגיית הפיצויים אומר בורנשטיין, כי למרות שבגני טל נתלה שלט בפתח היישוב המכריז: "אין כניסה לשמאים", הוא מעריך כי במקומות אחרים יכבדו את השמאים בכוס קפה, ואחר-כך יחזירו אותם כלעומת שבאו. לגבי המיעוט שמסכים לנהל משא ומתן, אומר בורנשטיין: "מי שעבר פה את התקופה הקשה הזו מגיע לו צל"ש. מי שלא יכול יותר, נחבק אותו והוא ילך לדרכו. גם במלחמה מחליפים כוחות".
צבי הנדל מגנה בחריפות את הצעת הפיצויים, ומכנה אותה 'הצעה מגונה': "צריך לדחות בשאט נפש את האתנן למתיישבים. זהו שפל מוסרי שאין כדוגמתו, שממשלה מציעה לאנשים כסף כדי שיגורשו מביתם".
הנדל מסביר את עניין האגודות השיתופיות בגוש קטיף, שמינו לעצמן עו"ד שינהל את המשא ומתן על הפיצויים: "לא מדובר ביישובים שמוכנים להתפנות, נהפוך הוא. מזכירות היישוב רוצה להסיר דאגה מלב התושבים על מנת שיוכלו להתרכז במאבק, ולכן לוקחת על עצמה את הטיפול המשפטי, כדי שלא ייווצר חלילה מצב שמשפחה תמצא את עצמה ברחוב בסופו של תהליך".
בנצי ליברמן, בדומה להנדל, מבין את התושבים שמוכנים לקבל פיצויים, אך הוא מקווה שהיישובים "יעיפו את השמאים לכל הרוחות", כלשונו. כתשובת נגד לשמאים, מתוכנן מהלך של עיבוי ההתנחלויות, במיוחד ביישובי צפון השומרון, שבהם ייערכו שיפוץ ובינוי אינטנסיבי בקיץ הקרוב לקראת קליטת משפחות חדשות.
פרק בפני עצמו ראוי להקדיש לרעיונותיו המקוריים, יש לומר, של עו"ד אליקים העצני: "ראשית יש להחליט החלטה עקרונית, שלפיה אנו מתייחסים למעשה העקירה כמעשה אסור ובלתי חוקי, על כל המשתמע מכך. לאחר מכן נפעל בכמה חזיתות: חיילי צה"ל, שעוברים בימים אלו שטיפת מוח והכנה לקראת הפינוי, צריכים לקבל מאיתנו משקל נגד. יש לחלק עלוני הסברה לחיילים בכל מקום שהם נגד השתתפות בפינוי. על הכרוזים יחתמו הורים שכולים, אמהות לחיילים ומנהיגים. יאמרו שזו הסתה? שיכניסו את החותמים לכלא, שינהלו נגדם משפטים. בשלב מסוים השמאל ירגיש לא בנוח, ואנחנו ניצור אווירה נגדית. במקביל, נפנה לפקידים בוועדות במשרדי הממשלה השונים המכינים את התשתית לגירוש. גם עליהם נפעיל לחץ, כדי שלא ישתפו פעולה ויפעלו לפי צו מצפונם".
המפתח לניצחון הוא גם פוליטי, מסכים העצני, והוא קורא להקים משמרות מחאה מול בתיהם של חברי הליכוד והמפד"ל שבונים לשרון גשר שעליו יוכל להעביר את תכניתו. "אלה שהתנגדו וכעת מפחדים על הכיסא, הציבור יעמיד אותם במבחן: אידיאלים או כיסא? אלו אנשים שחיים על סקרים, וכדי שישנו את עמדתם הם צריכים להרגיש שיש עליהם דעת קהל גרועה".
לאחר מכן, הוא סבור, יש לאחד כוחות מכל מחנה אפשרי על מנת להפיל את שרון, ולעבוד בתוך סניפי המרכז באופן שיונף מתוכם נס המרד של הליכודניקים בשרון. "אני מעדיף עכשיו אפילו את יוסי שריד על פני שרון. הוא האדם המסוכן לנו ביותר".
שאלת הרוב
סוגיה נוספת המצריכה עיון במסגרת הדרכים האפשריות למאבק, היא משאל העם. בעניין זה גילינו דעות חלוקות, החל ממיכאל פואה תומך נלהב ברעיון, שבטוח שננצח במשאל וכל הסקרים שהשמאל מציג הם אשליה שנועדה לכסות על פחד מפני ניצחון הימין. קצת הצדה ממנו נמצא שאול גולדשטיין, הסובר כי מדובר בהימור מסוכן, ויש לשקול היטב אם הוא כדאי. בנצי ליברמן חושב שזהו מהלך שלא יתקבל בציבור, והשר עוזי לנדאו מתנגד עקרונית למשאלים.
צבי הנדל מציג עמדה מורכבת: "אני מזדהה עם העמדה הטוענת שלא עושים משאלים על נושא הלכתי כמו שמירת שבת או ארץ ישראל. עם זאת, לא מן הנמנע שכשיראו עד כמה המתיישבים איתנים בדעתם, המבצע מדלת לדלת ייגרר למשאל עם. ואז, בסיטואציה המיוחדת הזו, כשהממשלה החליטה על עקירה והמשאל יכול למנוע אותה ייתכן שהדבר יהיה מותר, ויש לשקול זאת תוך התייעצות עם רבנים. לי אין ספק שיש לנו רוב בעם".
הפעילות המתוכננת עד כה היא בגדר פעילות מנע בלבד. רוב הדוברים סירבו להתייחס ליום הפינוי עצמו, במקרה שיגיע למרות הכל, חלילה. בנצי ליברמן היה מוכן לומר ש"אם נראה שהתכנית מתקדמת למימוש, ניערך להבאת עשרות אלפים למקסימום מחאה".
שתי השאלות החמורות המרחפות מעל הסיטואציות האפשריות בעת פינוי הן סירוב הפקודה ואופי ההתנגדות לחיילים ולשוטרים המפנים. גם בעניין זה אין קול אחד במחנה הלאומי; קובי בורנשטיין התנסח בזהירות: "העסק עוד רחוק, ולא דנו בו עדיין. אני יכול לומר רק שהמאבק יהיה נוקב, אך יתנהל באחריות כלפי החברה בישראל".
הרב וישליצקי מסביר שככל שהרוח בעם תהיה חיובית יותר, גם חיילי צה"ל ומפקדיו יחושו קושי כלפי יישום הפקודה, באופן שלא תופעל אלימות ולא יהיה צורך בסירוב פקודה. גם צבי הנדל סבור שלא נגיע לשלב הפינוי. לדבריו, יש גבול לדיקטטורה של שרון, ובשלב כלשהו העם יתקומם: "שאלת המפתח היא מתי נתחיל לעבוד בשטח?" ובכל זאת הוא אומר: "מצדנו לא תהיה מלחמת אחים, אך אם הדיקטטור יורה לחייליו להילחם באחים זה מה שיקרה".
לסרב או לציית, זאת השאלה
שאול גולדשטיין מתנגד לכל אלימות שהיא בפינוי, ומצדד בהתגוננות בלבד. לגבי סירוב פקודה, הוא אומר: "לא אמליץ על זה לכלל הציבור, אך אקבל זאת כצעד לגיטימי לחלוטין אם חייל יסרב לבצע פעולה בלתי דמוקרטית כמו עקירה".
בנצי ליברמן שולל בחריפות את עצם העלאת המושג 'סירוב פקודה' לתחום הדיון: "רקמת החיים של העם, הצורך לחיות יחד, לא פחות חשובים מארץ ישראל. סירוב פקודה ישמוט את יכולת הקיום שלנו בארץ, הוא מחוץ לתחום. באופן אישי, כל חייל יכול לבקש להיות ש.ג. באותו יום".
ליברמן גם מתנגד לכל סוג של אלימות, פיזית או מילולית כנגד חיילים. הוא היה מן הסתם מזדעזע לשמע עמדתו של אורי אליצור: "עקירת יישוב היא דבר בלתי חוקי ומזעזע, ולכן מצדיק סירוב פקודה, אלימות וכל דרך שבה יוכל אדם להגן על ביתו, שממנו הוא מגורש מסיבות פוליטיות.
"אני ממליץ על סירוב פקודה, כיוון שמדובר בפקודה בלתי חוקית, ומי שיבצע אותה הוא שיועמד לדין. לא בלתי הגיוני בעיני שהדברים יגיעו לכדי שפיכות דמים. כל אוכלוסיה בעולם תנהג כך בסיטואציה דומה, אם כי אינני סבור שזה יועיל למניעת הפינוי. בעיני, כל הפעלת כוח, מלבד בנשק חם, היא לגיטימית במקרה כזה. בדיעבד, גם מי שיפצע את אלו שבאו לפנות אותו אקבל בהבנה את התנהגותו".
אליקים העצני לא חושב שנשק חם או קר ייטלו חלק פעיל בזירת הפינוי: "לפי החוק, אם שוטר תוקף אותך שלא כדין ומתפרץ לתוך ביתך ללא צו מעצר, מותר לך להפעיל כוח סביר כדי לעצור אותו. בניגוד למצטייר בתקשורת, הכוח היחיד שיופעל הוא שרירים. לכן, אם יסחבו אותי אסחב בחזרה, אם יכו אותי במקל אכה במקל בחזרה. הכל כדי להגן על הבית".
בעניין סירוב הפקודה הוא אומר: "רק אם יגיעו למקום עשרות אלפים, באופן שהצבא לא יספיק, נוכל לעצור זאת. במצב כזה, יותר חיילים גם ייטו שלא לציית לפקודה. מסקרים שנערכו עולה כי 40 אחוזים מהחיילים לא יצייתו. יש דרכים רבות לסירוב. איך יכול המפקד שלך לבדוק עד כמה אימצת את השרירים?"
האם הוגי תכניות המאבק בעקירה הכינו שיעורי בית כראוי? את התשובה לכך נדע רק לפי מבחן התוצאה.
זו לא תהיה מלחמה של טנקים וארטילריה. זו תהיה כנראה מלחמה מסוג שונה לחלוטין: מלחמתם של אזרחים בשלטון שרוצה לעקור אותם מבתיהם. כדי לנצח במלחמה כזו יש צורך באסטרטגיה וטקטיקה ברמה הפוליטית והציבורית. אז מה עושים? שואלים את עצמם נאמני ארץ ישראל בתום כל מהדורת חדשות מתסכלת.
כדי לענות על שאלת מיליון הדולר הזו, נדרשנו לכמה מאישי הציבור במחנה הלאומי, בתקווה לקבל תשובות מספקות.
מישור הפעולה הפוליטי מקיף את כל שכבות המבנה הדמוקרטי: ממתפקדים, דרך חברי המרכז וח"כים ועד השרים וראש הממשלה. בכל רובד, טוענים הנשאלים, יש מקום להשפיע באופן שיהווה אבן נגף נוספת במסלול המרוצים של שרון, שאת קו הגמר שלו נראה בעוד תשעה חודשים.
בראש הפירמידה ניצבת הממשלה ושריה. בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע, רואה את המטרה העליונה בהפלת הממשלה, על-ידי יצירת משבר בקואליציה: "אנחנו נלחץ על כל חבר מרכז מפד"ל, שילחץ על חברי הכנסת והשר לפרוש מידית מהממשלה. זהו צעד נכון אידיאולוגית ומעשית; אם יש למפד"ל יכולת להשפיע, זה רק מחוץ לממשלה. אינני חושש מכך שהעבודה תחבור לליכוד לאחר מכן, כיוון שקואליציה כזו תהיה קצרת מועד. המטרה שלנו היא להחליף את שרון ולהחזיר אותו לחווה".
עם זאת, מתכוון ליברמן ליצור קו חזית של המורדים בליכוד, שיעצרו את כניסת מפלגת העבודה פנימה. "אמנם אינני נותן לכך סיכוי גדול, מתוך היכרות אישית, אך יצירת מערך כזה תועיל לנו בהמשך, אם לא עכשיו".
להוציא את שרון מהקונצנזוס בליכוד
המטרה במניעת הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלה משותפת לכלל חברי הליכוד שעמם שוחחנו. ח"כ גילה גמליאל הודיעה לראש הממשלה בשם חברי הליכוד המתנגדים לתכנית כי ברגע שיחצה את הקו האדום הזה, הוא יכול לשכוח מהגיבוי שהעניקו לו בכנסת עד כה. אותה קבוצת ח"כים, בראשות השר עוזי לנדאו, התכנסה כבר כמה פעמים מאז החלטת הממשלה, ובין השאר החליטו החברים כי לא יקדמו מהלך של בחירות חדשות.
למרות זאת, הם לא מתכוונים לערוך לשרון ירח דבש בכנסת בחודשים הקרובים: הם מתכוננים להיעדר מהצבעות אי אמון ולהצביע נגד כל הצעת חוק שתעסוק בקידום ההכנות לפינוי. הפלת שרון עצמו היא מבחינתם אופציה בעדיפות אחרונה, שתעלה רק כאשר למרות כל המאמצים, התכנית תתקדם לקראת מימוש. השר לנדאו עובר בימים אלו באופן אישי בכנסים של פעילי ליכוד על מנת ליצור תסיסה נגדית בשטח, שתתבטא בדיונים בכינוס המרכז.
כינוס מרכז הליכוד הוא אחד ממוקדי הכוח שאליו נשואות עיני פעילים רבים, בראשם כמובן אנשי 'מנהיגות יהודית' בליכוד. מיכאל פואה, העומד בראשם, אומר כי תנועתו לא שמה לה למטרה להיאבק בתכניות פינוי. עם זאת, היא מתכוונת להפעיל לחץ על המתפקדים וחברי המרכז: "אנחנו רוצים לטפח בהם את הגישה שלפיה 'שרון שבר את הכללים שרון איננו לגיטימי כראש ממשלה'. אם חברי הכנסת של הליכוד ירגישו את ההתנגדות מלמטה, זה ישפיע עליהם".
הכלי החזק שבו אחזה 'מנהיגות יהודית', הלא הוא סעיף 19ג בחוקת הליכוד, שלפיו שרים שיצביעו נגד החלטות המרכז לא ימשיכו לכהן, לא נמצא כרגע בשלב היישום המעשי: "אנחנו לוחצים לקדם את שלב קבלת התיקונים בחוקה, אך זהו תהליך ביורוקרטי ארוך במוסדות הליכוד", אומר פואה.
גם ראש מועצת גוש עציון, שאול גולדשטיין, התפקד לליכוד, והוא חבר מרכז בעל השפעה רבה בקרב אנשי הליכוד ושריו. את השפעתו הוא מפעיל בין השאר על השר ישראל כץ ואורי שני, על מנת שיכנסו את המרכז. "שרון מנטרל את מוסדות הליכוד, לכן יש צורך בכינוס המרכז, שבו ישמיעו החברים את דעתם. חברי הכנסת של הליכוד, התלויים בפריימריז במפלגה, צריכים לדעת מהו הלך הרוח השולט בקרב חברי המרכז, ואני יודע שהם איתנו".
גולדשטיין פועל גם ליצירת תשתית שתפיל את שרון ותקבל מנהיג חדש לליכוד, כמו נתניהו או לנדאו. "חברי הכנסת לא סומכים זה על זה, וחוששים שחבריהם ייסוגו בגלל ג'ובים והבטחות כאלו ואחרות. צריך לשכנע אותם שאפשר לנצח וליצור רוב של 61 חברי כנסת נגד שרון".
מתכוננים למאבק מבפנים
'העם אמר את דברו העם יכול ללכת' היא פרפראזה שמשקפת יפה את התנהלותה של הדמוקרטיה הישראלית בחודשיים האחרונים. עם זאת, יש שתולים תקוות דווקא ברוחו של העם, שתעזור למתנגדי הנסיגה שעדיין נותרו בשלטון. כשמדברים בחוגי הימין על המערכה הציבורית לעצירת העקירה, נזכרים כולם בגעגועים באותם שבועיים נטולי שינה וציניות שבהם התקיים המבצע מדלת לדלת.
מבחינת מקבלי ההחלטות, זה עומד להיות המהלך המרכזי גם במערכה הנוכחית.
במועצת יש"ע דואגים לספק לאזרחי ישראל טריגר שיגרום להם לפתוח את הדלת למסבירים: החתמה על אמנה לאומית-ציונית שתגובש בשבוע הקרוב. ח"כ צבי הנדל אומר כי הפעילות ההסברתית הפרטנית תטה, בתהליך אטי אמנם, את האחוזים בסקרים נגד הנסיגה. ההשלכות יהיו מעשיות לחלוטין: "צריך לעבוד. אם נעבוד ונזיע, נלך לאנשים פעמיים-שלוש בשבוע, נקיים שבתות בערים, אני משוכנע שזה ייתן כוח גדול לאוהדינו בליכוד. ברגע שהם יתחזקו, 14 הח"כים יהפכו ל-32, ואז ייווצר רוב של 61 כדי להרכיב ממשלה חדשה ללא בחירות".
בנצי ליברמן אומר שמהלך כזה, מטרתו להחליף את אווירת היאוש שפשתה בעם, ובכך לשנות את גישתו הרופפת כלפי מאבקים: "שינוי הגישה יגרום להפעלת לחץ ציבורי על שרון, מתוך תקווה שהמהלך ישפיע כבר לקראת ההחלטה בעוד תשעה חודשים. אם לא ניעזר בכך במאבקים הבאים". ליברמן מדגיש שהפעילות תיעשה בחכמה, ואנשי שמאל קיצוני לא יזכו לביקורים כאלו.
בגוש קטיף עצמו, לאחר הכנס הגדול שנערך ביום ראשון, נערכים אנשי המטה אף הם לפעילות ברוח זו. קובי בורנשטיין, איש המטה, מסביר את האסטרטגיה שתינקט ביחס לציבור בישראל: "אנחנו מתכוננים להבעיר את הרחוב הישראלי באש של אמונה וציונות אמיתית. לא הבערת צמיגים, אלא התנגדות עממית דמוקרטית. לאחר שנגרום לרחוב להתעורר, נביא את הרוח הציבורית לידי ביטוי, כל פעם באמצעות פעילות ממוקדת אחרת".
בתרגום חופשי, הפעילות ברחוב כוללת את הפעילות ההסברתית המוכרת: הליכה מבית לבית, שבתות בערים, דוכני הסברה ושילוט. הפעילות הממוקדת תהיה פרוייקט שיא תקופתי, והראשון בסדרת הפרוייקטים הוא יצירת שרשרת אנושית מגוש קטיף לירושלים בתשעה באב. במטה מתארגנים להקמת מוקד שירכז אנשים וייתן מיקום ספציפי לכל אחד מהאלפים שישתתפו באירוע.
הרב אלישע וישליצקי, חבר במטה המאבק שנוסע כמה פעמים בשבוע מירושלים לגוש קטיף לצורך השתתפות פעילה במטה, מדגיש את הצורך בחיזוק הקשר שנוצר עם אנשי עיירות הפיתוח: "המאבק יהפוך למאבק לאומי, ויבינו שפינוי הוא לא בעיה של מתנחלים בלבד, אלא משהו שנוגע גם לתושבי עיירות הפיתוח. צריך לפתח את הקשר מתוך ענווה ונתינה. הפעילות הזו תחזק גם את המחנה שלנו, כיוון שנוצר שיתוף פעולה בין פעילי יש"ע לפעילים בתוך הקו הירוק. אני בעד להתעסק באנרגיה חיובית ולא בתסריטים שחורים. אני מאמין שהגזרה הזו היא לטובה. התעוררו כוחות שהם קצה חוט למהפכה גדולה".
אורי אליצור, חבר מועצת יש"ע, רואה גם הוא ברחוב את מרכז הפעילות: "לא נמציא את הגלגל מחדש. צריך להשתמש בכלים המוכרים לנו: נחלק את כל אנשינו למשמרות של כמה שעות עמידה ברחוב, לעמידה בדוכנים, חלוקת סטיקרים, שילוט חוצות ועמידה בצמתים. אם נעבוד כך יומם ולילה זה ישפיע.
"התהליך עדיין הפיך, ויש לנו תשעה חודשים ליצור לחץ מהרחוב שיטה את הרוב בליכוד נגד התכנית. שרון לא יוכל לצפצף לאורך זמן על הכל, יהיה לזה גבול. צריך רק לתזמן זאת כך ששרון יתרסק לפני שגוש קטיף יתרסק. אלא שהזמן פועל לטובתו, וכל יום שאיננו זועקים בפעילות ענקית הוא מרוויח".
אין כניסה לשמאים
בגוש קטיף לא שוכחים גם את החוסן הפנימי: קובי בורנשטיין מספר על שיח נשים שנערך בשבת האחרונה, ועל היערכות לשיחות עם הילדים והנוער לגבי אפשרות של פינוי. "איננו מטאטאים דברים מתחת לשטיח. הספקות קיימים לנוכח המציאות, ואנחנו מעלים אותם על השולחן ומחזקים זה את זה, כדי לפנות אנרגיה למאבק עצמו". מבחינת אנשי גוש קטיף, חלק מהמאבק הוא גם המשך חיי השגרה של לימודים, עבודה, גידול הילדים וטיולים על שפת הים.
ביחס לסוגיית הפיצויים אומר בורנשטיין, כי למרות שבגני טל נתלה שלט בפתח היישוב המכריז: "אין כניסה לשמאים", הוא מעריך כי במקומות אחרים יכבדו את השמאים בכוס קפה, ואחר-כך יחזירו אותם כלעומת שבאו. לגבי המיעוט שמסכים לנהל משא ומתן, אומר בורנשטיין: "מי שעבר פה את התקופה הקשה הזו מגיע לו צל"ש. מי שלא יכול יותר, נחבק אותו והוא ילך לדרכו. גם במלחמה מחליפים כוחות".
צבי הנדל מגנה בחריפות את הצעת הפיצויים, ומכנה אותה 'הצעה מגונה': "צריך לדחות בשאט נפש את האתנן למתיישבים. זהו שפל מוסרי שאין כדוגמתו, שממשלה מציעה לאנשים כסף כדי שיגורשו מביתם".
הנדל מסביר את עניין האגודות השיתופיות בגוש קטיף, שמינו לעצמן עו"ד שינהל את המשא ומתן על הפיצויים: "לא מדובר ביישובים שמוכנים להתפנות, נהפוך הוא. מזכירות היישוב רוצה להסיר דאגה מלב התושבים על מנת שיוכלו להתרכז במאבק, ולכן לוקחת על עצמה את הטיפול המשפטי, כדי שלא ייווצר חלילה מצב שמשפחה תמצא את עצמה ברחוב בסופו של תהליך".
בנצי ליברמן, בדומה להנדל, מבין את התושבים שמוכנים לקבל פיצויים, אך הוא מקווה שהיישובים "יעיפו את השמאים לכל הרוחות", כלשונו. כתשובת נגד לשמאים, מתוכנן מהלך של עיבוי ההתנחלויות, במיוחד ביישובי צפון השומרון, שבהם ייערכו שיפוץ ובינוי אינטנסיבי בקיץ הקרוב לקראת קליטת משפחות חדשות.
פרק בפני עצמו ראוי להקדיש לרעיונותיו המקוריים, יש לומר, של עו"ד אליקים העצני: "ראשית יש להחליט החלטה עקרונית, שלפיה אנו מתייחסים למעשה העקירה כמעשה אסור ובלתי חוקי, על כל המשתמע מכך. לאחר מכן נפעל בכמה חזיתות: חיילי צה"ל, שעוברים בימים אלו שטיפת מוח והכנה לקראת הפינוי, צריכים לקבל מאיתנו משקל נגד. יש לחלק עלוני הסברה לחיילים בכל מקום שהם נגד השתתפות בפינוי. על הכרוזים יחתמו הורים שכולים, אמהות לחיילים ומנהיגים. יאמרו שזו הסתה? שיכניסו את החותמים לכלא, שינהלו נגדם משפטים. בשלב מסוים השמאל ירגיש לא בנוח, ואנחנו ניצור אווירה נגדית. במקביל, נפנה לפקידים בוועדות במשרדי הממשלה השונים המכינים את התשתית לגירוש. גם עליהם נפעיל לחץ, כדי שלא ישתפו פעולה ויפעלו לפי צו מצפונם".
המפתח לניצחון הוא גם פוליטי, מסכים העצני, והוא קורא להקים משמרות מחאה מול בתיהם של חברי הליכוד והמפד"ל שבונים לשרון גשר שעליו יוכל להעביר את תכניתו. "אלה שהתנגדו וכעת מפחדים על הכיסא, הציבור יעמיד אותם במבחן: אידיאלים או כיסא? אלו אנשים שחיים על סקרים, וכדי שישנו את עמדתם הם צריכים להרגיש שיש עליהם דעת קהל גרועה".
לאחר מכן, הוא סבור, יש לאחד כוחות מכל מחנה אפשרי על מנת להפיל את שרון, ולעבוד בתוך סניפי המרכז באופן שיונף מתוכם נס המרד של הליכודניקים בשרון. "אני מעדיף עכשיו אפילו את יוסי שריד על פני שרון. הוא האדם המסוכן לנו ביותר".
שאלת הרוב
סוגיה נוספת המצריכה עיון במסגרת הדרכים האפשריות למאבק, היא משאל העם. בעניין זה גילינו דעות חלוקות, החל ממיכאל פואה תומך נלהב ברעיון, שבטוח שננצח במשאל וכל הסקרים שהשמאל מציג הם אשליה שנועדה לכסות על פחד מפני ניצחון הימין. קצת הצדה ממנו נמצא שאול גולדשטיין, הסובר כי מדובר בהימור מסוכן, ויש לשקול היטב אם הוא כדאי. בנצי ליברמן חושב שזהו מהלך שלא יתקבל בציבור, והשר עוזי לנדאו מתנגד עקרונית למשאלים.
צבי הנדל מציג עמדה מורכבת: "אני מזדהה עם העמדה הטוענת שלא עושים משאלים על נושא הלכתי כמו שמירת שבת או ארץ ישראל. עם זאת, לא מן הנמנע שכשיראו עד כמה המתיישבים איתנים בדעתם, המבצע מדלת לדלת ייגרר למשאל עם. ואז, בסיטואציה המיוחדת הזו, כשהממשלה החליטה על עקירה והמשאל יכול למנוע אותה ייתכן שהדבר יהיה מותר, ויש לשקול זאת תוך התייעצות עם רבנים. לי אין ספק שיש לנו רוב בעם".
הפעילות המתוכננת עד כה היא בגדר פעילות מנע בלבד. רוב הדוברים סירבו להתייחס ליום הפינוי עצמו, במקרה שיגיע למרות הכל, חלילה. בנצי ליברמן היה מוכן לומר ש"אם נראה שהתכנית מתקדמת למימוש, ניערך להבאת עשרות אלפים למקסימום מחאה".
שתי השאלות החמורות המרחפות מעל הסיטואציות האפשריות בעת פינוי הן סירוב הפקודה ואופי ההתנגדות לחיילים ולשוטרים המפנים. גם בעניין זה אין קול אחד במחנה הלאומי; קובי בורנשטיין התנסח בזהירות: "העסק עוד רחוק, ולא דנו בו עדיין. אני יכול לומר רק שהמאבק יהיה נוקב, אך יתנהל באחריות כלפי החברה בישראל".
הרב וישליצקי מסביר שככל שהרוח בעם תהיה חיובית יותר, גם חיילי צה"ל ומפקדיו יחושו קושי כלפי יישום הפקודה, באופן שלא תופעל אלימות ולא יהיה צורך בסירוב פקודה. גם צבי הנדל סבור שלא נגיע לשלב הפינוי. לדבריו, יש גבול לדיקטטורה של שרון, ובשלב כלשהו העם יתקומם: "שאלת המפתח היא מתי נתחיל לעבוד בשטח?" ובכל זאת הוא אומר: "מצדנו לא תהיה מלחמת אחים, אך אם הדיקטטור יורה לחייליו להילחם באחים זה מה שיקרה".
לסרב או לציית, זאת השאלה
שאול גולדשטיין מתנגד לכל אלימות שהיא בפינוי, ומצדד בהתגוננות בלבד. לגבי סירוב פקודה, הוא אומר: "לא אמליץ על זה לכלל הציבור, אך אקבל זאת כצעד לגיטימי לחלוטין אם חייל יסרב לבצע פעולה בלתי דמוקרטית כמו עקירה".
בנצי ליברמן שולל בחריפות את עצם העלאת המושג 'סירוב פקודה' לתחום הדיון: "רקמת החיים של העם, הצורך לחיות יחד, לא פחות חשובים מארץ ישראל. סירוב פקודה ישמוט את יכולת הקיום שלנו בארץ, הוא מחוץ לתחום. באופן אישי, כל חייל יכול לבקש להיות ש.ג. באותו יום".
ליברמן גם מתנגד לכל סוג של אלימות, פיזית או מילולית כנגד חיילים. הוא היה מן הסתם מזדעזע לשמע עמדתו של אורי אליצור: "עקירת יישוב היא דבר בלתי חוקי ומזעזע, ולכן מצדיק סירוב פקודה, אלימות וכל דרך שבה יוכל אדם להגן על ביתו, שממנו הוא מגורש מסיבות פוליטיות.
"אני ממליץ על סירוב פקודה, כיוון שמדובר בפקודה בלתי חוקית, ומי שיבצע אותה הוא שיועמד לדין. לא בלתי הגיוני בעיני שהדברים יגיעו לכדי שפיכות דמים. כל אוכלוסיה בעולם תנהג כך בסיטואציה דומה, אם כי אינני סבור שזה יועיל למניעת הפינוי. בעיני, כל הפעלת כוח, מלבד בנשק חם, היא לגיטימית במקרה כזה. בדיעבד, גם מי שיפצע את אלו שבאו לפנות אותו אקבל בהבנה את התנהגותו".
אליקים העצני לא חושב שנשק חם או קר ייטלו חלק פעיל בזירת הפינוי: "לפי החוק, אם שוטר תוקף אותך שלא כדין ומתפרץ לתוך ביתך ללא צו מעצר, מותר לך להפעיל כוח סביר כדי לעצור אותו. בניגוד למצטייר בתקשורת, הכוח היחיד שיופעל הוא שרירים. לכן, אם יסחבו אותי אסחב בחזרה, אם יכו אותי במקל אכה במקל בחזרה. הכל כדי להגן על הבית".
בעניין סירוב הפקודה הוא אומר: "רק אם יגיעו למקום עשרות אלפים, באופן שהצבא לא יספיק, נוכל לעצור זאת. במצב כזה, יותר חיילים גם ייטו שלא לציית לפקודה. מסקרים שנערכו עולה כי 40 אחוזים מהחיילים לא יצייתו. יש דרכים רבות לסירוב. איך יכול המפקד שלך לבדוק עד כמה אימצת את השרירים?"
האם הוגי תכניות המאבק בעקירה הכינו שיעורי בית כראוי? את התשובה לכך נדע רק לפי מבחן התוצאה.