הפנים הנקיים מאיפור, הבגדים הבלתי ממותגים משווים לעילית איתם, אשתו של השר לשעבר אפי איתם, מראה ספרטני משהו. אבל כשהבן אביחי מגיע הביתה לחופשת שבת מהטירונות בסיירת אגוז, מתפרצת האמא שמתחת למעטה הקשיחות, והוא זוכה לברכת אהלן שאפשר כמעט לממש את האהבה שבה ולחיבוק חם. מה שלא מפריע לה לגעור בו במהלך הראיון ש'מהר יטיס את הנעליים מהסלון, כי אפשר להריח אותם מרחוק'.
כזו היא עילית איתם, אשה דעתנית שגידלה לבד את שמונת ילדיה בבית המרווח בנוב, חזרה בתשובה יחד עם בעלה, יליד קיבוץ עין גב, ויש לה תפישות מוצקות ביחס לחינוך, משפחה, מעמד האשה ופוליטיקה, כמובן.
עד כמה אפי מתייעץ איתך?
אנחנו משפחה ובאופן טבעי מדברים על הכל. אני לא נותנת לאפי עצות פוליטיות איך להתנהג בתוך המפלגה. אבל בהכרעות חשובות הוא נועץ גם איתי.
כמו למשל להתפטר מהממשלה?
בוודאי, וגם להיכנס לפוליטיקה ולממשלה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים הטקטיים של האם היה כדאי להתפטר מיד או לחכות לישיבת הסיעה, לבקש הנחיות מהרבנים או לא. זה לא התפקיד שלי, לא אותי בחרו, ודעתי לא רלוונטית לעניין.
בדיעבד ההחלטה להיכנס לממשלה עם שינוי היתה טעות?
לדעתי שיקול הדעת באותו זמן היה נכון. אלא שבפוליטיקה יש ביקורת כל הזמן. כשאתה איש ציבור, אתה חוטף מכל הכיוונים.
ולא היה עניין כאן של רדיפת כיסאות?
זה כל כך לא מתאים במקרה הזה. כשאתה מדבר על אדם שמגיל 18 לא הקדיש דקה לעצמו, אלא הכל למען עם ישראל, הביטוי רדיפת כיסאות לא שייך, ואפילו מעליב. להיות שר זה ג'וב קשה. תאמין לי שהציעו לאפי תפקידים הרבה יותר טובים במגזר הפרטי, עם תנאים פי עשר.
הכניסה לממשלה היתה מתוך חשיבה שמדובר בצעד משמעותי של שיתוף פעולה עם כוחות המרכז לצורך זה שינוי הוצגו כמרכז שיתרום לשיח אמיתי בין הזרמים. זה היה יכול מהלך עם השלכות חשובות, וגם תיקון של כל מיני עוולות שהצטברו במשך השנים בממסד הדתי היה חלק מהמטרות.
אבל המהלך נכשל.
נכון, אהוד אולמרט נחשב אז ימני ופתאום התברר שהוא באותן דעות של יוסי שריד. טומי לפיד היה מרכז, ועכשיו הפך לאיש שמאל. גם שרון, להזכירך, היה נחשב גיבור ישראל, אבי ההתיישבות. לצערי המציאות השתנתה, וזה חייב אותנו לפרוש.
זו גם הטענה של אריק הנסיבות השתנו ולכן חייבים לצאת מעזה.
יש לנו חילוקי דעות עם שרון גם בהקשר של ראיית המציאות. לשיטתנו היא נקבעת לפי התודעה והאמונה שלנו ולא לפי הלחץ האמריקני או הטרור הפלשתיני.
אולי היה עדיף לאפי ללכת מלכתחילה לאיחוד הלאומי?
כשהוא קיבל את התפקיד הוא עשה זאת מתוך אמונה ברעיון של התורה הגואלת והמפד"ל היתה הגוף הפוליטי שחרת זאת על דגלו. מפלגה זה בסך הכל כלי. זה לא דבר קדוש. בתור ילדה גדלתי בבית מפא"יניקי, אבל אבא שלי עבר ממפא"י לתחיה כשהרגיש שהמפלגה המקורית שלו סוטה מהדרך כפי שהוא ראה אותה. הרי למה קראו לאפי? כי הרגישו שהמפלגה מתפוררת ורצו מישהו שיעצור את התהליך ויוביל אותה לדרך חדשה. המפד"ל, אגב, היא המפלגה היחידה שיותר מחמישים שנה לא שינתה את שמה. אני חושבת שמעט אנשים היו מסרבים להצעה כזו.
שיהיה קשה אפי ידע מהתחלה, שיהיה מאוד קשה- הוא גם ידע, שאולי מדובר במשימה בלתי אפשרית הוא עדיין מאמין שזה אפשרי.
למה לא להצטרף לליכוד ולהוביל משם חטיבת יהודית חזקה?
זו גם גישה, אבל מבחן התוצאה של מנהיגות יהודית הביא בסך הכל חבר כנסת אחד (משה פייגלין) שגם הוא לא נכנס בסופו של דבר (בגלל שהורשע בעבירה שיש עימה קלון). אבל אם המפד"ל היתה עם 15 מנדטים היה לה כוח רב יותר. זו אחת הבעיות בציבור שלנו הפיצול. את שלל ההסברים שאני שמעתי לפני הבחירות מאנשים שלא יצביעו מפד"ל אפשר היה לכנס בספר.
זו מפלגה מלאת אינטריגות ותככים, לא?
"והליכוד יותר טוב? שם אין חשודים בפלילים? אין יצרים ושנאות? אז נכון שאת שרון לא תקפו אישית, כי הוא מכהן כראש ממשלה והעם אוהב אותו בגלל התפקיד".
קשה לחלץ מעילית איתם ביקורת ישירה על בכירי המפד"ל ("אפי עדיין יושב ראש המפלגה, להזכירך".) המקסימום שהיא מוכנה לומר הוא: "אני מקווה שהציבור הצדיק והקדוש שלנו יצליח להוציא מנהיגות ראויה. זה מה שעם ישראל צריך".
וכרגע זה לא קיים במפד"ל?
"אני לא מוכנה לומר לשון הרע. לא על אנשים ואפילו לא על מפלגה".
אם אורלב היה מתקשר ומתייעץ איתך?
הייתי אומרת לו לצאת מהממשלה. מה השיקולים שלו להישאר אני לא יודעת. אני לא מכירה אותו מספיק טוב.
אין לך קשר עם בכירים אחרים במפד"ל? אולי זה חלק מהבעיה שלא נקלטתם מספיק טוב?
"זו מפלגה שבנויה מהמון מנגנונים שמשמנים אחד את השני כבר ארבעים שנה. עצם העובדה שהמרכז הנוכחי הוא בן 12 שנה מעיד על כך שיש מי שהאינטרס שלו הוא לשמר את הכוח. זה אחד הדברים שאפי בא לשנות. ויש הרבה גורמים שלא מעוניינים בשינוי, אבל זה חלק מהפוליטיקה. אני מאמינה שרוב תומכי המפד"ל מקבל ורוצה את המנהיגות של אפי. כמובן שיש גם כאלה שלא, וזה גם חלק מהמשחק הפוליטי".
ובכל זאת נדמה שהיחסים האישיים במפד"ל פחות טובים מאלו שבמפלגות אחרות. בעבודה, נניח, כשמישהו עורך שמחה משפחתית, כולם מגיעים. במפד"ל, זה לא תמיד כך. מעט ח"כים הגיעו, למשל, לחתונת בתו של הרב יצחק לוי.
"גם אנחנו חיתנו את בתנו לפני כמה חודשים ולא הגיעו הרבה ח"כים. כנראה שלא היה להם זמן. אם כי לא הייתי לוקחת דוגמה לחברויות ממפלגת העבודה. להזכירך המנהיג שלפני הנוכחי, שרד חצי שנה ואחר כל ברח משם. לצערי המפלגות די דומות המפד"ל לא מחדשת בתחום, וזה התיקון שאנחנו צריכים כולנו לעשות".
מתבגרים בני שנתיים
איתם למדה במשך שלוש הנחיית קבוצות במדרשת אמונה בתוכנית שנועדה להעשרת הזוגיות. "קשה להוציא אנשים בציבור שלנו שיהיו מוכנים להשקיע ערב בשבוע כדי לדבר על שיפור חיי המשפחה שלהם", היא אומרת. "מניסיוני בחוגים מסוג זה עדיף שהמשתתפות יהיו נשואות בסביבות החמש שנים, שאז כבר יודעים על מה מדברים ולא מתעסקים בתיאוריה". בין השנה החמישית לשביעית, אומרת עילית איתם, עוברים זוגות רבים משבר בחיי הנישואים שלהם, ולכן מי שיגיע מוכן עם תובנות חדשות בקשר לזוגיות שלו יוכל להתגבר עליו בקלות רבה יותר.
היא החלה את ההתעניינות בנושא כשרצתה לעסוק במשפחה של אנשי צבא. "היינו אז די חלוצים בעניין. כיום יש יותר אנשים שמטפלים בתחומים הללו, ועדיין זה לא מספיק כי יש הרבה יותר משפחות של אנשי צבא ממה שהיו כשאפי ואני נישאנו, בשנת 1978. יש חשדנות מצד רבנים כלפי התכנים וכנראה שאני גם לא מארגנת מספיק טובה. לכן העברתי את הפוקוס לתחום קרוב חינוך להורות. למעשה שיפור ההורות משדרג גם את הזוגיות".
מה הגישה שלך להורות?
את עיקר הגישה למדתי מבלהה שפר מאלון שבות. אנחנו מתבססים על שיטת אדלר ומוסיפים לה פרקטיקה ופילוסופיה יהודית. אני מנסה לשנות את צורת החשיבה לגבי יחסי הורים וילדים. ומתוך כך נפתרות בעיות באופן מעשי, שמתאים גם לאנשים שאינם דתיים. אין לנו הנחיות בנוסח 'שים ידך על ראש הילד ושא תפילה'.
מה העקרונות בגדול?
אחת הנקודות המרכזיות שאנחנו מדגישים היא שאדם לא פועל מתוך הכרח או מתוך דחפים גנטיים, אלא הוא פועל מבחירה. מעשיו של כל אדם נועדו להשגת מטרה מסוימת. וזה נכון בכל גיל מהרגע שהתינוק פוקח את עיניו ועד שהוא עוצם אותן לנצח.
רובה של הפסיכולוגיה חלוקה על הגישה היהודית הזו. פרויד, למשל, מאמין שאדם פועל בגלל דחפים, שהוא בעצם מתוכנת מראש, או שטראומות ילדות משפיעות עליו. אנחנו מאמינים שאפשר לשנות.
הרי באותה משפחה אתה רואה לא אחת ילדים שונים לחלוטין. זה מוכיח שעם אותה גנטיקה ואותה סביבה אפשר לעשות בחירות שונות ולהגיע לתוצאות אחרות. יש כמה עקרונות שיכולים לעזור להורה לפענח את אופני הבחירה של הילד ולסייע לו לצמוח כאדם שבוחר בצורה מודעת וחכמה, בהתאם לערכים".
איתם לא עושה הנחות להורים המודרניים: "רובנו נופלים בזה. כשאני מתארת בחוגים להורים צעירים את הסיטואציה שאמא מגיעה הביתה אחרי יום עבודה, לוקחת אוויר וחושבת לעצמה איך אני אעבור את הכמה שעות האלה עד שהילדים יילכו לישון. אין לך מושג כמה הורים מחייכים מתוך הזדהות עם התיאור הזה. זה קורה בכל בית. והרי אנחנו רוצים להגיע הביתה מתוך שמחה ושותפות בדבר הנפלא שנקרא משפחה. אבל ברוב הבתים כל ילד מחפש את הנישה שלו וכשהוא לא מוצא אותה הוא דורש תשומת לב, בדרך כלל שלילית. את זה אנחנו מנסים למנוע".
אז מה עושים כשילד הופך לבעייתי?
אני לא יכולה לתת ייעוץ באמצעות העיתון. תמיד עובדים עם מקרים מסוימים. לפעמים אותו מקרה, של ילד שבא הביתה וזורק את הילקוט על הרצפה ולא מוריד את הצלחת אחרי האוכל, נובע ממקום אחר, ולכן גם הפתרון יהיה שונה.
בדור הנוכחי זה הרבה יותר בולט. המדריכות הוותיקות מספרות לי שלפני עשרים ושלושים שנה תופעות גיל ההתבגרות קרו בגיל 12 ומעלה. היום, תשאל כל הורה והוא יגיד לך שגיל ההתבגרות מתחיל כשהילד בן שנתיים. רוח התקופה משפיעה עליהם והילדים קולטים את זה וכבר מגיל צעיר הם יותר אינדווידואליסטים ועומדים על שלהם.
אז מה בעצם הבעיה העיקרית כיום?
העובדה שהילד הופך להיות מרכז המשפחה. זה נובע גם בגלל הדגש העצום ששמים על הזכויות: זכות האזרח, הילד, האישה, התלמיד ואפילו החיות. לכולם יש זכויות. לאף אחד אין חובות. זה העולם שבו אנו חיים, והילדים מסתגלים לכך מיד: אם הילד במרכז, אז ההורים צריכים לציית לו ולעשות כרצונו. רוב ההורים פשוט לא יודעים איך להתמודד עם זה.
בלי פטורים
איתם: חשוב להחזיר להורים את הביטחון שהם המחנכים של הילדים ויש להם הזכות והחובה להכווין אותם. זה לא שהם לא מכבדים את הילדים, אלא שהם עושים את זה מהמקום האמיתי שלהם. אם נעביר את מרכז כובד מהילד למשפחה, הבעיה תיפתר. כשהילד הוא חלק ממשפחה, יש לו זכויות אבל גם חובות. השיוך המשפחתי יוצר גם גאוות יחידה. וכשזה נבנה נכון, כל אחד תורם בצורה חיובית וזה ממשיך הלאה בחייו הבוגרים.
בשנים האחרונות הדרכתי קבוצות רק מהציבור הדתי לאומי. כולם היו אנשים טובים, עם מודעות ורצון טוב. כולם התלוננו על בעיות כאלה. לדעתי זו ממש נקודת ארכימדס שאם נתקן אותה, נשנה את העולם. כי בלי חינוך מהבית, בית הספר נראה כמו שהוא נראה כיום. הבת שלי עושה עכשיו בגרויות והיא אחת מהבודדות שעושה בגרות בלי הקלות. רובם של התלמידים מוציא כל מיני פטורים והקלות.
יש ילדים שעושים בגרות באנגלית בלי לכתוב אות אחת! קוראים לזה דיסלקציה ועוד כל מיני שמות מפוצצים שמתחילים עם 'דיס'. ושלא תבין אותי לא נכון, מי שבאמת יש לו בעיה, צריך להקל עליו בהתאם, אבל לא ייתכן שכל כך הרבה תלמידים הם בעייתיים. מה, לכולם היתה 'תקלה הייצור'?
אם נתייחס לתלמידים מתוך ציפייה ליותר, נצמיח אנשים עם יכולות ולא עם פטורים. זו גם הסיבה שילדי ישראל, שהיו פעם מהראשונים בעולם המתמטיקה ומדעים, משתרכים מאחור.
דווקא הנוער שלנו מצליח בצבא.
כי זו מסגרת שבה קשה יותר לקבל הקלות ואי אפשר לרוץ לאמא. למרות שגם בצבא יש כיום יותר מדי דריסת רגל להורים. פעם אמא אחת התקשרה לאחד הבנים שלי שהיה מפקד מחלקה ודרשה לשחרר את הבן שלה לשבת כי 'סבא שלו מאוד מתגעגע אליו'. לא עזרו ההסברים שמישהו יצטרך להישאר שבת במקומו האמא התקשרה למפקד הפלוגה והילד קיבל חופשת שבת. אבל עדיין הצבא הוא מקום שבו אתה נשפט בצורה אובייקטיבית וזה מוציא מאנשים את המקסימום שלהם. מה שאנחנו צריכים לשאוף זה להוציא מאנשים את אותה יכולת גבוהה בגיל הרבה יותר צעיר בלי פקודות ובלי כפייה.
איתם מדברת גם על מושג האחריות: אם כל אחד עושה את הבחירות שלו, הוא גם צריך לשאת בתוצאות. וזה נכון בכל מערכות החיים. וכמובן גם בפוליטיקה. שרון למשל אומר שהוא טעה בעניין ההתנחלויות ועכשיו הוא משנה כיוון והולך על פינוי. כל הכבוד, אני מעריכה את היושר, אבל איפה האחריות? למה המתיישבים צריכם לשלם על הטעויות של שרון, ולא הוא עצמו? על 'טעות' כל כך חמורה שרון צריך לשאת בתוצאות ולהתפטר.
מה את חושבת על תופעת הרווקות במגזר?
בציבור שלנו יש שני קטבים: זוגות שמתחתנים בגיל מאוד צעיר וכאלה שנותרים רווקים בגיל מאוחר. אדם צריך לרצות לקים משפחה ולהתאמץ בשביל זה. אני לא מתמחה בתחום, אבל נראה לי שחלק מהתופעה נובע מהפחד לקחת אחריות: למה שאני אחליט להתחתן עם פלוני, אולי יש יותר טובים ממנו? ומשפחה זה גם 'עול' - אנשים מפחדים לצאת מהסינר של אמא, מההגנה של המורה, ובבוקר אחד בגיל עשרים ומשהו לעזוב הכל ולהתחבר למישהו שלא מכירים מספיק טוב ולחיות איתו כל כך הרבה שנים? איך אומר השיר 'הילד בן שלושים ויש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו'.
בחברה החילונית רואים את זה עוד יותר. יש לי חברה חילונית שהבן שלה, בגיל 35, גר אצלה. יש לו חברה וילדה, אבל הוא לא מסתדר איתן. זה מאוד כיף: יש שירותי כביסה ואוכל טוב ולא משלמים שכר דירה, אז למה לקחת אחריות? אבל אני מאמינה שהתהליכים האלה יגיעו לנקודת שפל נמוכה כל כך שיהיה צימאון למשהו אחר, וכדאי שנכין תשובה.
תורנות לחם בגולני
משפחת איתם היתה כאמור בין המשפחות הראשונות של אנשי צבא דתיים בדרגות הבכירות. כיום, אומרת עילית, כשיצטרכו למנות מח"טים לא תהיה ברירה אלא למנות קצינים דתיים. "הדוגמה שלנו היא גולני. כשאפי היה מפקד סיירת היה חייל אחד דתי שלא אכל בסדרת שטח, ואפי, כמפקד הסיירת הלך לבדוק את היצור המוזר הזה. היום הבנים שלי מספרים שבגולני יש נוהל בטירונות שנקרא 'תורן לחם'. תפקידו הוא לעמוד עם חתיכות לחם ליד הכיורים בהם נוטלים ידיים, ולחלק לחיילים כדי שלא תהיה הפסקה בין הנטילה לברכה. בסוף הארוחה המפקד, החילוני, שואל את כולם אם הם בירכו. בכל צוות בגולני אפשר לעשות מניין".
לאיתם, שרואה בחינוך אתגר מרכזי, יש גם ביקורת על לימוד התורה בישיבות.
מה לא בסדר?
"אני חושבת שלימוד התורה לא מספיק רציני. אני לא יודעת לשים את האצבע על הבעיות, אבל מההתרשמות שלי מהתוצרים של המערכת, ממבחן התוצאה. נראה לי שחסר לנו ביטחון בלימוד".
אולי הפמיניסטיות הדתיות שרוצות ללמוד יעזרו?
אני לא פמיניסטית, ואני לא חושבת שצריך לכרוך את הפמיניזם עם לימוד התורה. אם נשים רוצות ללמוד, ומדובר בנשים טובות, סימן שזה דבר טוב. אני מאמינה בכוח של הנשים ואולי זה באמת יגרום לגברים ללמוד יותר. אם כל הבית ישאף ללמוד, הגברים יהפכו פחות 'בעלבתים'.
אני הולכת למפגשים של לימוד נשים כמו בניין שלם ומדרשת אביב. יש בזה כוח עצום, כשאלפיים נשים, מכל הגילאים והזרמים, עם כיסוי ראש ובלי, עם מכנסיים וחצאיות, לומדות בכזו שמחה. אני חושבת שזה צורך חשוב ונכון של נשים להעמיק את הידע בתחומים כמו משפחה, או פסיכולוגיה יהודית תחומים 'נשיים'. אבל אני זרה לכיוון הפמיניסטי. אני מתנגדת לגישה של 'כל מה שתעשה אני יכולה לעשות טוב יותר'. תיקון העולם יהיה כשנשים יהיו נשים וגברים גברים.
כלומר נשים צריכות להיות רק עקרות בית?
אני לא חושבת שיש בזה כללים. אם מסתכלים על נשים צעירות כיום רואים שהן נקרעות בין הרצון להקים משפחה גדולה ודרישות הפרנסה. אני מתנגדת להגשמה העצמית כאידיאל מרכזי. מי שיותר חשוב לה להיות מתכנת מחשבים מאשר אמא, יש לה בעיה מבחינתי. האמהות צריכה להיות בראש סדר העדיפויות , וצריך למצוא את הדרכים לתמרן. זה לא קל, באות אלי הרבה נשים להתייעץ והתשובות שאני נותנת הן מאוד אישיות. אבל בגדול מי שהכי חשוב לה הקריירה בעצם נכנסת לתחרות בטריטוריה גברית וזה לדעתי מפיר את האיזון.
רמת חיים
משפחת איתם מתגוררת 25 שנה בגולן. איתם לא רואה את עצמה מנותקת מההוויה. "הידיים שלך מנותקות מהכתפיים? כל חיי חייתי בפרובינציה ואני לא נמשכת לעיר. רמת הגולן מתאימה לי. גדלתי בתור ילדה בשדה בוקר של שנות השישים, אבא שלי היה ממקימי המדרשה במקום, ואז היינו מחוברים למרכז באמצעות אוטובוס שהיה מגיע פעם ביום. לא היתה טלוויזיה. אפילו טלפונים בקושי היו. ובכל זאת הרגשנו במרכז העולם. מי שזו הווייתו לא משנה היכן הוא גר".
הבנות שלך שירתו בצבא. את ממליצה על המסלול?
באופן עקרוני לא אהבנו את זה, אבל זו היתה הבחירה שלהן וכיבדנו אותה. היה להן צורך לתרום משהו משמעותי והן לא מצאו את עצמן בשירות הלאומי. אני לא פוחדת מזה. נכון שמדברים על החשש שהבנות 'יתקלקלו', אבל אני מאמינה שכל אחד בוחר מה הוא ייקח מהסביבה ואיך הוא יושפע, או ישפיע עליה. הבת שלי היתה בקריה בחיל האוויר, דתייה יחידה, והיא התחזקה ולדעתי עשתה קידוש השם גדול. קיבלתי מחמאות מקצינים בכירים בחיל האוויר שאמרו שכך בדיוק היו רוצים שילדיהם יתחנכו. אבל זה לא היה קל, ושיהיה ברור שאני לא קוראת לכולם לעשות את זה.
איך גידלת לבד את כל שמונת הילדים?
היום השאלה הזאת נראית לי קצת נוסטלגית. כשהיו לי שישה ילדים כשהגדול מביניהם היה בן שש וחצי, לא היה לי קל. אבל זו היתה בחירה שלי ושל אפי ועמדנו בה בצורה טובה. תמיד היתה לנו אפשרות בחירה אם היינו מרגישים שזה גדול עלינו, אפי היה יכול לעזוב את הצבא. זה ניסיון קשה, שיש לו גם הרבה בונוסים. הילדים גדלים מתוך תחושה שהקשיים נובעים מתוך מסירות נפש למען עם ישראל, הם מקבלים הרבה כוחות.
יש לך מחשבות על קריירה שנייה כשהילדים יצאו מהבית בעוד כמה שנים?
אני רוצה להרחיב את הסדנאות של הזוגיות וההורות. זה נראה לי נושא בעל חשיבות רבה.
אבל הקריירה הראשונה שלי היתה האמהות וזה ג'וב שלא נגמר. אני מקווה שהוא ישודרג בקרוב לסבתאות.
על שפת הכנרת
לזוג אפי ועילית איתם שמונה ילדים: עמיצור בן 25, היה קצין באגוז, לומד בעטרת כהנים וימשיך בלימודי משפטים וכולל בעלי. איתמר (23), קצין בגולני, אמנה (22), נשואה וגרה בירושלים ומתכוננת להירשם ללימודי חינוך ומדעי המדינה. רעות (21), קצינה בצבא. אביחי (19), טירון באגוז, רז (18) מסיימת תיכון והולכת לשירות לאומי, ישורון (14) מסיים כיתה ח' ונכנס לישיבה בחיספין ואליאב (13) עולה לכיתה ח'.
חוץ מהמשפחה והסדנאות, איתם מטפחת גם גינה גדולה ועוסקת בחרטות עץ: בניית קערות, כלים ושעונים מעץ.
יש לכם זמן לבלות?
איתם מחייכת: מסעדת הבית שלנו זה בית גבריאל, על שפת הכנרת. אנחנו הולכים לשם לשתות קפה ואחר כך יושבים על הטיילת בעין גב.
חוץ לארץ?
יצא לי לנסוע הרבה בזמן המאבק על הגולן כשעבדתי בוועד יישובי הגולן. עברתי בערים רבות בארה"ב ופגשתי המון אנשים. גיליתי שיש יהודים רבים שאוהבים את הארץ. יש אנשים שגרים בניו יורק וניזונים ממה שקורה בארץ. זו ההוויה שלהם. הדיסוננס הזה קורע אותם. מצד שני, לבוא ולומר לכל אותם אנשים לארוז הכל ולעלות, זה מאוד קשה. הם שוחים בביצה האמריקנית כל כך עמוק שצריך מנוף על בסיס יצוק בבטון כדי להוציא אותם משם.
אני מאמינה שאם יעלו ארצה 100 אלף מיהודי ארה"ב, שאמונים על יוזמה וערכי חופש ודמוקרטיה כל המדינה תזנק קדימה.
כזו היא עילית איתם, אשה דעתנית שגידלה לבד את שמונת ילדיה בבית המרווח בנוב, חזרה בתשובה יחד עם בעלה, יליד קיבוץ עין גב, ויש לה תפישות מוצקות ביחס לחינוך, משפחה, מעמד האשה ופוליטיקה, כמובן.
עד כמה אפי מתייעץ איתך?
אנחנו משפחה ובאופן טבעי מדברים על הכל. אני לא נותנת לאפי עצות פוליטיות איך להתנהג בתוך המפלגה. אבל בהכרעות חשובות הוא נועץ גם איתי.
כמו למשל להתפטר מהממשלה?
בוודאי, וגם להיכנס לפוליטיקה ולממשלה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים הטקטיים של האם היה כדאי להתפטר מיד או לחכות לישיבת הסיעה, לבקש הנחיות מהרבנים או לא. זה לא התפקיד שלי, לא אותי בחרו, ודעתי לא רלוונטית לעניין.
בדיעבד ההחלטה להיכנס לממשלה עם שינוי היתה טעות?
לדעתי שיקול הדעת באותו זמן היה נכון. אלא שבפוליטיקה יש ביקורת כל הזמן. כשאתה איש ציבור, אתה חוטף מכל הכיוונים.
ולא היה עניין כאן של רדיפת כיסאות?
זה כל כך לא מתאים במקרה הזה. כשאתה מדבר על אדם שמגיל 18 לא הקדיש דקה לעצמו, אלא הכל למען עם ישראל, הביטוי רדיפת כיסאות לא שייך, ואפילו מעליב. להיות שר זה ג'וב קשה. תאמין לי שהציעו לאפי תפקידים הרבה יותר טובים במגזר הפרטי, עם תנאים פי עשר.
הכניסה לממשלה היתה מתוך חשיבה שמדובר בצעד משמעותי של שיתוף פעולה עם כוחות המרכז לצורך זה שינוי הוצגו כמרכז שיתרום לשיח אמיתי בין הזרמים. זה היה יכול מהלך עם השלכות חשובות, וגם תיקון של כל מיני עוולות שהצטברו במשך השנים בממסד הדתי היה חלק מהמטרות.
אבל המהלך נכשל.
נכון, אהוד אולמרט נחשב אז ימני ופתאום התברר שהוא באותן דעות של יוסי שריד. טומי לפיד היה מרכז, ועכשיו הפך לאיש שמאל. גם שרון, להזכירך, היה נחשב גיבור ישראל, אבי ההתיישבות. לצערי המציאות השתנתה, וזה חייב אותנו לפרוש.
זו גם הטענה של אריק הנסיבות השתנו ולכן חייבים לצאת מעזה.
יש לנו חילוקי דעות עם שרון גם בהקשר של ראיית המציאות. לשיטתנו היא נקבעת לפי התודעה והאמונה שלנו ולא לפי הלחץ האמריקני או הטרור הפלשתיני.
אולי היה עדיף לאפי ללכת מלכתחילה לאיחוד הלאומי?
כשהוא קיבל את התפקיד הוא עשה זאת מתוך אמונה ברעיון של התורה הגואלת והמפד"ל היתה הגוף הפוליטי שחרת זאת על דגלו. מפלגה זה בסך הכל כלי. זה לא דבר קדוש. בתור ילדה גדלתי בבית מפא"יניקי, אבל אבא שלי עבר ממפא"י לתחיה כשהרגיש שהמפלגה המקורית שלו סוטה מהדרך כפי שהוא ראה אותה. הרי למה קראו לאפי? כי הרגישו שהמפלגה מתפוררת ורצו מישהו שיעצור את התהליך ויוביל אותה לדרך חדשה. המפד"ל, אגב, היא המפלגה היחידה שיותר מחמישים שנה לא שינתה את שמה. אני חושבת שמעט אנשים היו מסרבים להצעה כזו.
שיהיה קשה אפי ידע מהתחלה, שיהיה מאוד קשה- הוא גם ידע, שאולי מדובר במשימה בלתי אפשרית הוא עדיין מאמין שזה אפשרי.
למה לא להצטרף לליכוד ולהוביל משם חטיבת יהודית חזקה?
זו גם גישה, אבל מבחן התוצאה של מנהיגות יהודית הביא בסך הכל חבר כנסת אחד (משה פייגלין) שגם הוא לא נכנס בסופו של דבר (בגלל שהורשע בעבירה שיש עימה קלון). אבל אם המפד"ל היתה עם 15 מנדטים היה לה כוח רב יותר. זו אחת הבעיות בציבור שלנו הפיצול. את שלל ההסברים שאני שמעתי לפני הבחירות מאנשים שלא יצביעו מפד"ל אפשר היה לכנס בספר.
זו מפלגה מלאת אינטריגות ותככים, לא?
"והליכוד יותר טוב? שם אין חשודים בפלילים? אין יצרים ושנאות? אז נכון שאת שרון לא תקפו אישית, כי הוא מכהן כראש ממשלה והעם אוהב אותו בגלל התפקיד".
קשה לחלץ מעילית איתם ביקורת ישירה על בכירי המפד"ל ("אפי עדיין יושב ראש המפלגה, להזכירך".) המקסימום שהיא מוכנה לומר הוא: "אני מקווה שהציבור הצדיק והקדוש שלנו יצליח להוציא מנהיגות ראויה. זה מה שעם ישראל צריך".
וכרגע זה לא קיים במפד"ל?
"אני לא מוכנה לומר לשון הרע. לא על אנשים ואפילו לא על מפלגה".
אם אורלב היה מתקשר ומתייעץ איתך?
הייתי אומרת לו לצאת מהממשלה. מה השיקולים שלו להישאר אני לא יודעת. אני לא מכירה אותו מספיק טוב.
אין לך קשר עם בכירים אחרים במפד"ל? אולי זה חלק מהבעיה שלא נקלטתם מספיק טוב?
"זו מפלגה שבנויה מהמון מנגנונים שמשמנים אחד את השני כבר ארבעים שנה. עצם העובדה שהמרכז הנוכחי הוא בן 12 שנה מעיד על כך שיש מי שהאינטרס שלו הוא לשמר את הכוח. זה אחד הדברים שאפי בא לשנות. ויש הרבה גורמים שלא מעוניינים בשינוי, אבל זה חלק מהפוליטיקה. אני מאמינה שרוב תומכי המפד"ל מקבל ורוצה את המנהיגות של אפי. כמובן שיש גם כאלה שלא, וזה גם חלק מהמשחק הפוליטי".
ובכל זאת נדמה שהיחסים האישיים במפד"ל פחות טובים מאלו שבמפלגות אחרות. בעבודה, נניח, כשמישהו עורך שמחה משפחתית, כולם מגיעים. במפד"ל, זה לא תמיד כך. מעט ח"כים הגיעו, למשל, לחתונת בתו של הרב יצחק לוי.
"גם אנחנו חיתנו את בתנו לפני כמה חודשים ולא הגיעו הרבה ח"כים. כנראה שלא היה להם זמן. אם כי לא הייתי לוקחת דוגמה לחברויות ממפלגת העבודה. להזכירך המנהיג שלפני הנוכחי, שרד חצי שנה ואחר כל ברח משם. לצערי המפלגות די דומות המפד"ל לא מחדשת בתחום, וזה התיקון שאנחנו צריכים כולנו לעשות".
מתבגרים בני שנתיים
איתם למדה במשך שלוש הנחיית קבוצות במדרשת אמונה בתוכנית שנועדה להעשרת הזוגיות. "קשה להוציא אנשים בציבור שלנו שיהיו מוכנים להשקיע ערב בשבוע כדי לדבר על שיפור חיי המשפחה שלהם", היא אומרת. "מניסיוני בחוגים מסוג זה עדיף שהמשתתפות יהיו נשואות בסביבות החמש שנים, שאז כבר יודעים על מה מדברים ולא מתעסקים בתיאוריה". בין השנה החמישית לשביעית, אומרת עילית איתם, עוברים זוגות רבים משבר בחיי הנישואים שלהם, ולכן מי שיגיע מוכן עם תובנות חדשות בקשר לזוגיות שלו יוכל להתגבר עליו בקלות רבה יותר.
היא החלה את ההתעניינות בנושא כשרצתה לעסוק במשפחה של אנשי צבא. "היינו אז די חלוצים בעניין. כיום יש יותר אנשים שמטפלים בתחומים הללו, ועדיין זה לא מספיק כי יש הרבה יותר משפחות של אנשי צבא ממה שהיו כשאפי ואני נישאנו, בשנת 1978. יש חשדנות מצד רבנים כלפי התכנים וכנראה שאני גם לא מארגנת מספיק טובה. לכן העברתי את הפוקוס לתחום קרוב חינוך להורות. למעשה שיפור ההורות משדרג גם את הזוגיות".
מה הגישה שלך להורות?
את עיקר הגישה למדתי מבלהה שפר מאלון שבות. אנחנו מתבססים על שיטת אדלר ומוסיפים לה פרקטיקה ופילוסופיה יהודית. אני מנסה לשנות את צורת החשיבה לגבי יחסי הורים וילדים. ומתוך כך נפתרות בעיות באופן מעשי, שמתאים גם לאנשים שאינם דתיים. אין לנו הנחיות בנוסח 'שים ידך על ראש הילד ושא תפילה'.
מה העקרונות בגדול?
אחת הנקודות המרכזיות שאנחנו מדגישים היא שאדם לא פועל מתוך הכרח או מתוך דחפים גנטיים, אלא הוא פועל מבחירה. מעשיו של כל אדם נועדו להשגת מטרה מסוימת. וזה נכון בכל גיל מהרגע שהתינוק פוקח את עיניו ועד שהוא עוצם אותן לנצח.
רובה של הפסיכולוגיה חלוקה על הגישה היהודית הזו. פרויד, למשל, מאמין שאדם פועל בגלל דחפים, שהוא בעצם מתוכנת מראש, או שטראומות ילדות משפיעות עליו. אנחנו מאמינים שאפשר לשנות.
הרי באותה משפחה אתה רואה לא אחת ילדים שונים לחלוטין. זה מוכיח שעם אותה גנטיקה ואותה סביבה אפשר לעשות בחירות שונות ולהגיע לתוצאות אחרות. יש כמה עקרונות שיכולים לעזור להורה לפענח את אופני הבחירה של הילד ולסייע לו לצמוח כאדם שבוחר בצורה מודעת וחכמה, בהתאם לערכים".
איתם לא עושה הנחות להורים המודרניים: "רובנו נופלים בזה. כשאני מתארת בחוגים להורים צעירים את הסיטואציה שאמא מגיעה הביתה אחרי יום עבודה, לוקחת אוויר וחושבת לעצמה איך אני אעבור את הכמה שעות האלה עד שהילדים יילכו לישון. אין לך מושג כמה הורים מחייכים מתוך הזדהות עם התיאור הזה. זה קורה בכל בית. והרי אנחנו רוצים להגיע הביתה מתוך שמחה ושותפות בדבר הנפלא שנקרא משפחה. אבל ברוב הבתים כל ילד מחפש את הנישה שלו וכשהוא לא מוצא אותה הוא דורש תשומת לב, בדרך כלל שלילית. את זה אנחנו מנסים למנוע".
אז מה עושים כשילד הופך לבעייתי?
אני לא יכולה לתת ייעוץ באמצעות העיתון. תמיד עובדים עם מקרים מסוימים. לפעמים אותו מקרה, של ילד שבא הביתה וזורק את הילקוט על הרצפה ולא מוריד את הצלחת אחרי האוכל, נובע ממקום אחר, ולכן גם הפתרון יהיה שונה.
בדור הנוכחי זה הרבה יותר בולט. המדריכות הוותיקות מספרות לי שלפני עשרים ושלושים שנה תופעות גיל ההתבגרות קרו בגיל 12 ומעלה. היום, תשאל כל הורה והוא יגיד לך שגיל ההתבגרות מתחיל כשהילד בן שנתיים. רוח התקופה משפיעה עליהם והילדים קולטים את זה וכבר מגיל צעיר הם יותר אינדווידואליסטים ועומדים על שלהם.
אז מה בעצם הבעיה העיקרית כיום?
העובדה שהילד הופך להיות מרכז המשפחה. זה נובע גם בגלל הדגש העצום ששמים על הזכויות: זכות האזרח, הילד, האישה, התלמיד ואפילו החיות. לכולם יש זכויות. לאף אחד אין חובות. זה העולם שבו אנו חיים, והילדים מסתגלים לכך מיד: אם הילד במרכז, אז ההורים צריכים לציית לו ולעשות כרצונו. רוב ההורים פשוט לא יודעים איך להתמודד עם זה.
בלי פטורים
איתם: חשוב להחזיר להורים את הביטחון שהם המחנכים של הילדים ויש להם הזכות והחובה להכווין אותם. זה לא שהם לא מכבדים את הילדים, אלא שהם עושים את זה מהמקום האמיתי שלהם. אם נעביר את מרכז כובד מהילד למשפחה, הבעיה תיפתר. כשהילד הוא חלק ממשפחה, יש לו זכויות אבל גם חובות. השיוך המשפחתי יוצר גם גאוות יחידה. וכשזה נבנה נכון, כל אחד תורם בצורה חיובית וזה ממשיך הלאה בחייו הבוגרים.
בשנים האחרונות הדרכתי קבוצות רק מהציבור הדתי לאומי. כולם היו אנשים טובים, עם מודעות ורצון טוב. כולם התלוננו על בעיות כאלה. לדעתי זו ממש נקודת ארכימדס שאם נתקן אותה, נשנה את העולם. כי בלי חינוך מהבית, בית הספר נראה כמו שהוא נראה כיום. הבת שלי עושה עכשיו בגרויות והיא אחת מהבודדות שעושה בגרות בלי הקלות. רובם של התלמידים מוציא כל מיני פטורים והקלות.
יש ילדים שעושים בגרות באנגלית בלי לכתוב אות אחת! קוראים לזה דיסלקציה ועוד כל מיני שמות מפוצצים שמתחילים עם 'דיס'. ושלא תבין אותי לא נכון, מי שבאמת יש לו בעיה, צריך להקל עליו בהתאם, אבל לא ייתכן שכל כך הרבה תלמידים הם בעייתיים. מה, לכולם היתה 'תקלה הייצור'?
אם נתייחס לתלמידים מתוך ציפייה ליותר, נצמיח אנשים עם יכולות ולא עם פטורים. זו גם הסיבה שילדי ישראל, שהיו פעם מהראשונים בעולם המתמטיקה ומדעים, משתרכים מאחור.
דווקא הנוער שלנו מצליח בצבא.
כי זו מסגרת שבה קשה יותר לקבל הקלות ואי אפשר לרוץ לאמא. למרות שגם בצבא יש כיום יותר מדי דריסת רגל להורים. פעם אמא אחת התקשרה לאחד הבנים שלי שהיה מפקד מחלקה ודרשה לשחרר את הבן שלה לשבת כי 'סבא שלו מאוד מתגעגע אליו'. לא עזרו ההסברים שמישהו יצטרך להישאר שבת במקומו האמא התקשרה למפקד הפלוגה והילד קיבל חופשת שבת. אבל עדיין הצבא הוא מקום שבו אתה נשפט בצורה אובייקטיבית וזה מוציא מאנשים את המקסימום שלהם. מה שאנחנו צריכים לשאוף זה להוציא מאנשים את אותה יכולת גבוהה בגיל הרבה יותר צעיר בלי פקודות ובלי כפייה.
איתם מדברת גם על מושג האחריות: אם כל אחד עושה את הבחירות שלו, הוא גם צריך לשאת בתוצאות. וזה נכון בכל מערכות החיים. וכמובן גם בפוליטיקה. שרון למשל אומר שהוא טעה בעניין ההתנחלויות ועכשיו הוא משנה כיוון והולך על פינוי. כל הכבוד, אני מעריכה את היושר, אבל איפה האחריות? למה המתיישבים צריכם לשלם על הטעויות של שרון, ולא הוא עצמו? על 'טעות' כל כך חמורה שרון צריך לשאת בתוצאות ולהתפטר.
מה את חושבת על תופעת הרווקות במגזר?
בציבור שלנו יש שני קטבים: זוגות שמתחתנים בגיל מאוד צעיר וכאלה שנותרים רווקים בגיל מאוחר. אדם צריך לרצות לקים משפחה ולהתאמץ בשביל זה. אני לא מתמחה בתחום, אבל נראה לי שחלק מהתופעה נובע מהפחד לקחת אחריות: למה שאני אחליט להתחתן עם פלוני, אולי יש יותר טובים ממנו? ומשפחה זה גם 'עול' - אנשים מפחדים לצאת מהסינר של אמא, מההגנה של המורה, ובבוקר אחד בגיל עשרים ומשהו לעזוב הכל ולהתחבר למישהו שלא מכירים מספיק טוב ולחיות איתו כל כך הרבה שנים? איך אומר השיר 'הילד בן שלושים ויש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו'.
בחברה החילונית רואים את זה עוד יותר. יש לי חברה חילונית שהבן שלה, בגיל 35, גר אצלה. יש לו חברה וילדה, אבל הוא לא מסתדר איתן. זה מאוד כיף: יש שירותי כביסה ואוכל טוב ולא משלמים שכר דירה, אז למה לקחת אחריות? אבל אני מאמינה שהתהליכים האלה יגיעו לנקודת שפל נמוכה כל כך שיהיה צימאון למשהו אחר, וכדאי שנכין תשובה.
תורנות לחם בגולני
משפחת איתם היתה כאמור בין המשפחות הראשונות של אנשי צבא דתיים בדרגות הבכירות. כיום, אומרת עילית, כשיצטרכו למנות מח"טים לא תהיה ברירה אלא למנות קצינים דתיים. "הדוגמה שלנו היא גולני. כשאפי היה מפקד סיירת היה חייל אחד דתי שלא אכל בסדרת שטח, ואפי, כמפקד הסיירת הלך לבדוק את היצור המוזר הזה. היום הבנים שלי מספרים שבגולני יש נוהל בטירונות שנקרא 'תורן לחם'. תפקידו הוא לעמוד עם חתיכות לחם ליד הכיורים בהם נוטלים ידיים, ולחלק לחיילים כדי שלא תהיה הפסקה בין הנטילה לברכה. בסוף הארוחה המפקד, החילוני, שואל את כולם אם הם בירכו. בכל צוות בגולני אפשר לעשות מניין".
לאיתם, שרואה בחינוך אתגר מרכזי, יש גם ביקורת על לימוד התורה בישיבות.
מה לא בסדר?
"אני חושבת שלימוד התורה לא מספיק רציני. אני לא יודעת לשים את האצבע על הבעיות, אבל מההתרשמות שלי מהתוצרים של המערכת, ממבחן התוצאה. נראה לי שחסר לנו ביטחון בלימוד".
אולי הפמיניסטיות הדתיות שרוצות ללמוד יעזרו?
אני לא פמיניסטית, ואני לא חושבת שצריך לכרוך את הפמיניזם עם לימוד התורה. אם נשים רוצות ללמוד, ומדובר בנשים טובות, סימן שזה דבר טוב. אני מאמינה בכוח של הנשים ואולי זה באמת יגרום לגברים ללמוד יותר. אם כל הבית ישאף ללמוד, הגברים יהפכו פחות 'בעלבתים'.
אני הולכת למפגשים של לימוד נשים כמו בניין שלם ומדרשת אביב. יש בזה כוח עצום, כשאלפיים נשים, מכל הגילאים והזרמים, עם כיסוי ראש ובלי, עם מכנסיים וחצאיות, לומדות בכזו שמחה. אני חושבת שזה צורך חשוב ונכון של נשים להעמיק את הידע בתחומים כמו משפחה, או פסיכולוגיה יהודית תחומים 'נשיים'. אבל אני זרה לכיוון הפמיניסטי. אני מתנגדת לגישה של 'כל מה שתעשה אני יכולה לעשות טוב יותר'. תיקון העולם יהיה כשנשים יהיו נשים וגברים גברים.
כלומר נשים צריכות להיות רק עקרות בית?
אני לא חושבת שיש בזה כללים. אם מסתכלים על נשים צעירות כיום רואים שהן נקרעות בין הרצון להקים משפחה גדולה ודרישות הפרנסה. אני מתנגדת להגשמה העצמית כאידיאל מרכזי. מי שיותר חשוב לה להיות מתכנת מחשבים מאשר אמא, יש לה בעיה מבחינתי. האמהות צריכה להיות בראש סדר העדיפויות , וצריך למצוא את הדרכים לתמרן. זה לא קל, באות אלי הרבה נשים להתייעץ והתשובות שאני נותנת הן מאוד אישיות. אבל בגדול מי שהכי חשוב לה הקריירה בעצם נכנסת לתחרות בטריטוריה גברית וזה לדעתי מפיר את האיזון.
רמת חיים
משפחת איתם מתגוררת 25 שנה בגולן. איתם לא רואה את עצמה מנותקת מההוויה. "הידיים שלך מנותקות מהכתפיים? כל חיי חייתי בפרובינציה ואני לא נמשכת לעיר. רמת הגולן מתאימה לי. גדלתי בתור ילדה בשדה בוקר של שנות השישים, אבא שלי היה ממקימי המדרשה במקום, ואז היינו מחוברים למרכז באמצעות אוטובוס שהיה מגיע פעם ביום. לא היתה טלוויזיה. אפילו טלפונים בקושי היו. ובכל זאת הרגשנו במרכז העולם. מי שזו הווייתו לא משנה היכן הוא גר".
הבנות שלך שירתו בצבא. את ממליצה על המסלול?
באופן עקרוני לא אהבנו את זה, אבל זו היתה הבחירה שלהן וכיבדנו אותה. היה להן צורך לתרום משהו משמעותי והן לא מצאו את עצמן בשירות הלאומי. אני לא פוחדת מזה. נכון שמדברים על החשש שהבנות 'יתקלקלו', אבל אני מאמינה שכל אחד בוחר מה הוא ייקח מהסביבה ואיך הוא יושפע, או ישפיע עליה. הבת שלי היתה בקריה בחיל האוויר, דתייה יחידה, והיא התחזקה ולדעתי עשתה קידוש השם גדול. קיבלתי מחמאות מקצינים בכירים בחיל האוויר שאמרו שכך בדיוק היו רוצים שילדיהם יתחנכו. אבל זה לא היה קל, ושיהיה ברור שאני לא קוראת לכולם לעשות את זה.
איך גידלת לבד את כל שמונת הילדים?
היום השאלה הזאת נראית לי קצת נוסטלגית. כשהיו לי שישה ילדים כשהגדול מביניהם היה בן שש וחצי, לא היה לי קל. אבל זו היתה בחירה שלי ושל אפי ועמדנו בה בצורה טובה. תמיד היתה לנו אפשרות בחירה אם היינו מרגישים שזה גדול עלינו, אפי היה יכול לעזוב את הצבא. זה ניסיון קשה, שיש לו גם הרבה בונוסים. הילדים גדלים מתוך תחושה שהקשיים נובעים מתוך מסירות נפש למען עם ישראל, הם מקבלים הרבה כוחות.
יש לך מחשבות על קריירה שנייה כשהילדים יצאו מהבית בעוד כמה שנים?
אני רוצה להרחיב את הסדנאות של הזוגיות וההורות. זה נראה לי נושא בעל חשיבות רבה.
אבל הקריירה הראשונה שלי היתה האמהות וזה ג'וב שלא נגמר. אני מקווה שהוא ישודרג בקרוב לסבתאות.
על שפת הכנרת
לזוג אפי ועילית איתם שמונה ילדים: עמיצור בן 25, היה קצין באגוז, לומד בעטרת כהנים וימשיך בלימודי משפטים וכולל בעלי. איתמר (23), קצין בגולני, אמנה (22), נשואה וגרה בירושלים ומתכוננת להירשם ללימודי חינוך ומדעי המדינה. רעות (21), קצינה בצבא. אביחי (19), טירון באגוז, רז (18) מסיימת תיכון והולכת לשירות לאומי, ישורון (14) מסיים כיתה ח' ונכנס לישיבה בחיספין ואליאב (13) עולה לכיתה ח'.
חוץ מהמשפחה והסדנאות, איתם מטפחת גם גינה גדולה ועוסקת בחרטות עץ: בניית קערות, כלים ושעונים מעץ.
יש לכם זמן לבלות?
איתם מחייכת: מסעדת הבית שלנו זה בית גבריאל, על שפת הכנרת. אנחנו הולכים לשם לשתות קפה ואחר כך יושבים על הטיילת בעין גב.
חוץ לארץ?
יצא לי לנסוע הרבה בזמן המאבק על הגולן כשעבדתי בוועד יישובי הגולן. עברתי בערים רבות בארה"ב ופגשתי המון אנשים. גיליתי שיש יהודים רבים שאוהבים את הארץ. יש אנשים שגרים בניו יורק וניזונים ממה שקורה בארץ. זו ההוויה שלהם. הדיסוננס הזה קורע אותם. מצד שני, לבוא ולומר לכל אותם אנשים לארוז הכל ולעלות, זה מאוד קשה. הם שוחים בביצה האמריקנית כל כך עמוק שצריך מנוף על בסיס יצוק בבטון כדי להוציא אותם משם.
אני מאמינה שאם יעלו ארצה 100 אלף מיהודי ארה"ב, שאמונים על יוזמה וערכי חופש ודמוקרטיה כל המדינה תזנק קדימה.