אנחנו יושבים בבית קפה ירושלמי. דידי מזמינה שוקו עם הרבה חלב. כשהמלצרית שואלת אותה אם היא רוצה את השוקו עם שוקולית או עם שוקולד, היא פוסקת: "שוקולד, שוקולד, אין אמצע!!" אולי זה מבטא את הלך חייה של דידי אין אמצע.
דיטהילד הנקה נולדה בגרמניה בשנת 1942, באמצע המלחמה, והיתה הצעירה מתוך חמישה ילדים. במשך המלחמה שהו מחוץ לעיר מינסטר: "כל המשפחות יצאו בגלל הסכנה. לא היה אוכל, והמצב לא היה טוב". אלה היו השנים שעיצבו את דידי. "גדלתי במשק, ומאז אני קשורה לטבע. כשרציתי לינוק רדפתי אחרי פרות, לא אחרי אמא שלי. עד היום זה משפיע עלי. אני אוהבת לחיות ולאכול טבעי, לא דברים מלאכותיים. כשאני נוסעת לחופש באילת או בסיני אני מעדיפה לישון בים לא בהילטון". ב-49' חזרה המשפחה למינסטר.
אבא, המפקד
במשך המלחמה חייתה משפחת הנקה, שמנתה אז שש נפשות, במשק מחוץ לעיר, "אבל אמא הסתדרה יפה". בתור ילדים, נזכרת דידי, כבר עבדנו ועזרנו לאמא עם הבקר. זו לא היתה עבודה, היא מציינת, אלו היו החיים. "עבדתי עבור 5 פני לשעה, והדבר הראשון שקניתי היתה בובה שעלתה 18 מארק. עבדתי כמה שנים בשביל הבובה הזו, ותאמין לי שיש לי אותה עד היום. אבל במשק לא היה חסר לנו כלום, כי היה אוכל ומה ילדים צריכים חוץ מזה? אבא היה במקום בטוח בעיר, כמו כל האבות, אז לא היה צריך לדאוג. לישראלים אני לא צריכה לספר מהי מלחמה".
האבא, הנס הנקה, היה קצין גרמני בס"א ש"לא הרג אף אחד, אבל היה אחראי למה שקרה בעיר שלנו וזה הרבה". אחרי המלחמה הוא ישב בכלא, וחזר הביתה רק ב-49'. דידי גדלה בבית די עשיר, אבל עד היום היא לא אוהבת את זה.
למה?
"איך אתה חושב שמישהו נהיה עשיר? מאיפה בא הכסף? רק כי מישהו אחר לא קיבל את מה שמגיע לו. הדוגמה היא אני: הלא אני בת של נאצי, ואחרי המלחמה היה כסף רק לנאצים! כל העניין בעייתי מאוד. אצלי זה חוק: אתה יכול להיות עשיר מאוד רק אם אתה חי על חשבון מישהו אחר. כשאתה מנצל את הסיכוי שיש לך להצליח על חשבון אנשים אחרים".
מה את זוכרת מאבא?
"אבא תמיד דיבר על העתיד שלנו. עלינו לכוון את החיים לעתיד ולא לחשוב על העבר. אני חושבת שהוא צדק, כי בסוף המלחמה לא נשאר כלום לאף אחד, ואפשר היה להישען רק על העתיד. זה היה המוטו שלו: לנסות לחשוב קדימה".
הוא לא דיבר על המלחמה?
"רק הרבה שנים אחר-כך קלטתי למה הוא לא דיבר. בעצם עד יומו האחרון. אולי הוא לא רצה שיקרה לנו משהו, בתור ילדים של נאצי".
אולי הוא התבייש?
"תאמין לי שעד היום אני לא יודעת. הוא פשוט לא רצה לדבר על זה, נקודה. לא קיבלתי תשובה ולא נתנו לי לשאול. גם האחים הגדולים שלי לא שאלו".
מה עם אמא?
באותה תקופה,מה שהאבא אמר היה קדוש, לא שאלו שום שאלה".
לא קונים אצל היהודים
"בגיל 13", ממשיכה דידי, "ביקשתי ממנו נעליים, והוא באמת הסכים".
היית צריכה לבקש ממנו נעליים? הוא לא היה היוזם?
"לא. אף פעם. הוא רצה להשאיר אותנו קטנים. הוא היה הבוס הגדול. אתה רוצה? תבוא לבקש ואני אחליט אם זה טוב בשבילך או לא.
"אז לא ראיתי בזה משהו יוצא דופן. אני רוצה נעליים אני מבקשת, אבל יכולתי לבד להחליט איזה נעליים לקנות. אני זוכרת שרציתי נעליים אדומות ובכל העיר לא היו כאלה. בסוף מצאתי בקצה העיר נעליים שרציתי והתאימו לתקציב, אז קניתי. הייתי כל-כך שמחה, אך כשחזרתי אבא שאל אותי: 'איפה קנית?' עניתי: 'אצל דוטמן', ואז אבא קבע בפסקנות: 'הנקס לא קונים בדוטמן! הנקס לא קונים אצל יהודים!'
"זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזו, 'יהודים'. לא ידעתי מה זה, שיחקתי כדורגל עם כולם. ההורים שלי עשו הכל כדי שלא אשמע ולא אתייחס ל'בעיה' שנקראת יהודים. 'את חייבת להחזיר את הנעליים', קבע אבא וכיוון שסירבתי, הוא הוריד לי כל חודש מהחסכונות.
"עד אז ידעתי שיש רק קתולים ופרוטסטנטים, אבל אז שמעתי בפעם ראשונה שיש דבר כזה יהודים. בבית הספר לא דיברו על זה, וכששאלתי אותו למה לא קיבלתי שום תשובה. 'לא קונים אצל יהודים', הוא פסק. מאותו רגע התחלתי לשאול ולברר.
"גדלתי לבד בבית הספר עם עוד 930 בנים, כי לא היו בנות. אבא שלי רצה שאלמד ברמה גבוהה. הבנות אז למדו רק לבשל, ואני רציתי לשחק כדורגל".
כשהתבגרה דידי ועשתה בגרות רצתה להמשיך ללימודי הוראת היסטוריה: "בגרמניה אתה לא יכול להיות מורה להיסטוריה בלי לדעת את ההיסטוריה של העיר שלך ובמקרה שלי של מינסטר. אבא, כמובן, ידע את זה ולכן לא רצה שאלמד היסטוריה. 'תלמדי הכל, הוא אמר לי, אני אשלם לך! רק לא היסטוריה. מה זה היסטוריה? צריך להסתכל רק קדימה'".
דידי לא ויתרה והלכה ללמוד. "במשך הלימודים למדתי על אבא שלי, והיה לי קשה מאוד עם זה. אבא אף פעם לא התווכח איתנו, ותמיד אמר: 'הדרך הכללית של היטלר היתה בסדר. אולי עשו בדרך כמה טעויות'. אף פעם לא ידעתי אם הוא התבייש או לא. כך הייתי בנויה כך תוכנתי. הוא לא רצה לדבר אז לא שואלים".
והאחים לא שאלו?
"האחים היו תוצרת של אבא. אני נזכרת שכשעשינו מסיבה להורים לרגל חתונת הכסף, אבא קם ואמר: 'ארבע פעמים הצלחתי לחנך את הילדים. אני לא יודע למה, אבל בפעם האחרונה לא הצלחתי'. הוא אמר את זה כאילו בצחוק, אבל ידעתי שהוא באמת התכוון לכך. וזה נכון. האחים שלי יצאו כפי התכניות של ההורים שלי, רק אני מרדתי".
כשגילית על השואה, הלכת לשאול את אבא?
"הלכתי לבדוק בספרייה של המוזיאון העירוני היכן הוא היה ומה הוא עשה. כשהוא היה מבוגר לא רציתי לשאול אותו, להיכנס איתו לוויכוחים ולהפריע לו".
ואמא?
"בוודאי שלא שאלה. ואני גם לא מצטערת שלא שאלתי אותה, אבל אני בטוחה שזה הפריע לה".
חיים בלי גברים
רק מאוחר יותר קראה דידי את הספר על אנה פרנק, ודרכו התוודעה לכל מה שקרה. "מאז עשיתי סוויץ' בראש, והייתי מוכנה לשאול ולשמוע. יש הבדל אם אתה לומד בשביל בחינה או מסקרנות, כי זה מעניין אותך. אנה פרנק היתה המניע והקטליזטור שלי ללמוד בשביל לדעת ולכוון את חיים שלי לכיוון מסוים. מאז התחלתי להרהר, איך זה שאדם לוקח לעצמו את הרשות לקחת חיים של מישהו אחר? איך מוציאים אנשים מהחברה רק בגלל הדת שלהם או בגלל הצבע שלהם?"
עד לשלב מסוים דידי גדלה בדיוק לפי התכנון של אבא שלה. כ'פלורליסט וכסובלן' הוא רצה לחתן אותה על דעת עצמו, אבל אז אמרה לו "עד כאן", והלכה ללמוד באוניברסיטה הוראת היסטוריה, אנגלית, מתמטיקה וספורט.
בעצם, אף פעם לא התחתנת.
"אני חושבת שזה בגלל ההורים שלי. להתחתן עם ימני לא בא בחשבון מבחינתי, ולהתחתן עם שמאלן לא רציתי, כי בכל אופן אלה הורי ורציתי להישאר איתם בקשר, אז יצא שלא התחתנתי. אבל חייתי עם מישהו 14 שנה, עד שהוא הסכים שנאמץ שני ילדים. שש שנים גרנו ביחד, עד שנמאס לו. הוא לא היה מוכן לחלק את האהבה שלו אלי עם הילדים, אז נפרדנו. תאמין לי נמאס לי מגברים. השלמתי את כל החסר הזה דרך הילדים שאימצתי".
ויתרת על משהו אקוטי בשביל הורים שלא אהבו אותך.
"נכון. אספר לך עוד משהו: כשהייתי כבר בארץ, הדרכתי קבוצת תיירים מגרמניה, ופגשתי אישה שאני מכירה מהעיר שלי, והיא מסתכלת עלי ושואלת: 'את חיה?! אמא שלך אמרה שנשארו לה רק ארבעה ילדים!' מתברר שאמא שלי התעלמה ממני, כי הלכתי לחיות עם יהודים!"
דידי לא הגיבה, למרות שהיה לה קשה: "אמא היתה כבר מבוגרת, וגם אחרי שאבא כבר נפטר היא עשתה מה שהוא רצה. לא היתה לה חשיבה עצמאית בשום נושא. היא היתה קשורה מאוד לעבר, ולא בנתה לעצמה עתיד". במשך השנים דידי נסעה לבקר אותה בגרמניה עוד שלוש פעמים, אך זכתה ליחס צונן "כמו לאחד מהרחוב".
גרמניה הסובלנית
את יכולה לספר על גרמניה שאחרי המלחמה?
"בגרמניה שאחרי המלחמה עשו הכל נגד אנטישמיות ובעד סובלנות. זה החינוך שקיבלתי בבית הספר. מאז הסיפור של הנעליים תמיד הייתי זו ששאלה למה זה קרה, והמורים, שהיו מפס הייצור של החינוך הנאצי והרי אי אפשר ברגע אחד לשנות אידיאולוגיה, כפי שמנסים היום להשיג בעיראק ניסו לענות לי ש'זו היתה טעות גדולה שלנו, וגם הנצרות נגד זה'.
"בשנות ה-70", מספרת דידי, "היתה ביקורת קפדנית על מה שהמורים מלמדים בבתי הספר, והקפידו מאוד על דמוקרטיה, סבלנות וסובלנות, ועל חיים משותפים ביחד ללא אפליה. גם החוק הגרמני הורה שאף אחד לא מקבל יותר או פחות בגלל הדת או הצבע.
"אספר לך סיפור: כספורטאית, נהגתי בכל שבת לשחק טניס עם ידיד, ואחרי שנים בתו התחילה לשחק טניס עם אחיינית שלי. פעם רצינו לערוך טורניר בינינו ובתו סירבה, כיוון שהיא לא משחקת בשבת. התברר שהחבר שלי היה יהודי. הוא אף פעם לא אמר לי את זה, למרות ששנים שיחקנו יחד".
אז מה?
"אני בטוחה שדיברתי על נושאים מהעבר, והרגשתי שהוא שיקר אותי. אחרי שנים, כששאלתי אותו, הוא אמר שהיה לו קשה לדבר על זה".
את גרמנייה שעזבה את ארצה ובאה לישראל. מה את חושבת על יהודים ניצולי שואה שנשארו בגרמניה?
"אני מעריכה אותם מאוד, כי זה אומר שהם נתנו צ'אנס לגרמנים. זה אומר שהם חושבים שיש גם גרמנים אחרים".
היסטוריה בעיניים אובייקטיביות
אז את אבא לא שאלת, אבל עם מישהו אחר דיברת?
"תראה, אם אתה לומד היסטוריה זה כבר סלקציה", היא אומרת במבטא גרמני כבד. "כל הסטודנטים האחרים רצו גם לדעת את ההיסטוריה, כולם היו באותו ראש ולא היה צריך להתווכח איתם. אני לא זוכרת שהיה לי מקרה עם מישהו מהמרצים או מהחברים, ואפילו במכולת, כמו הסיפור עם אבא שלא קונים אצל יהודים.
"הרבה שנים אחר-כך גיליתי שאפילו למדתי עם שני יהודים, שלא הזדהו, ולאף אחד זה לא היה אכפת. בשביל המרצים באוניברסיטה, התקופה הנאצית היתה בושה להיסטוריה הגרמנית. זה לא נגרם על-ידי שני אנשים", היא אומרת, "כל העם הגרמני נתן להם לשלוט.
"הלימודים עצמם היו אובייקטיבים. למדו על שנות המלחמה, אבל גם את 'מיין קאמפף', והתווכחו עליו. אבל צריך לזכור כי באותם שנים אנשים בקושי למדו באוניברסיטה, ובטח לא היסטוריה. את הסטודנטים לרפואה לימדו על מנגלה ועל השיטות שלו, אבל מעבר לכך לא דיברו מטוב ועד רע".
אירופה של שנות ה-70. המלחמה הקרה בין גרמניה לרוסיה. דידי מספרת שהיה מרצה אחד שהיה אפילו מוכן להגיד להם שגם הרוסים הם בני אדם ואנשים טובים, ויגיע היום שישתפו פעולה איתם.
רק אחד?
"כן. מדובר ברוסים. צריך להבין שכל יום רואים בטלוויזיה שהם הורגים, וכולם מסיתים נגדם ובכל אופן הוא הסכים לומר את המשפט הזה, והוא צדק", דידי מציינת בסיפוק.
בתום לימודיה הפכה דידי למורה: "משרד החינוך נתן לי גיבוי מלא ללמד את מה שהאמנתי בו, ולתת לתלמידים שלי להתמודד עם האמת".
במהלך שיעור סקי עם תלמידים נפצעה דידי בתאונה קשה: "62 ילדים חזרו בריאים, רק המורה שברה את הרגליים". היא עברה ניתוח, ושנה שלמה הסתובבה עם קביים. בגרמניה יש חוק שאם אי אפשר להבריא מתאונת עבודה העובד יוצא לפנסיה מוקדמת, ולאחר 10 שנים של משפט נגד הממשלה, כשהיא בת 45, לאחר שילדיה התחתנו, דידי אכן יצאה לפנסיה. באותו חודש כבר מצאה את עצמה בדרכה לישראל.
למה דווקא ישראל?
"האמת, הלכתי למשרד נסיעות וביקשתי מקום שיש בו שמש ב-Christmas. שאלתי את החבר שלי אם הוא מוכן להיות אחראי על הילדים לזמן קצר, כי אני רוצה לנסוע לישראל. הוא אמר לי שאני משוגעת, אמרתי לו 'נכון' ונסעתי, כך שהגעתי הנה ממש במקרה".
דידי מספרת על הקשר העמוק שלה לארץ ישראל: "ודאי שזה לא רק השמש והכנסיות היפיפיות". 52 פעמים הגיעה לכאן כתיירת, עד שעלתה סופית: "הרגשתי את הקשר שלי למקום הזה ולאנשים כאן, והחלטתי לבוא לישראל".
שידורים עוינים ופעילות תומכת
איך המשפחה והחברים שלך בגרמניה הגיבו להחלטה?
"כולם, אבל באמת כולם, אמרו לי שאני משוגעת. חוץ מהילדים שלי, שאומרים לי שאם זה טוב לי אז זה טוב גם להם, וזה חשוב לי. האחים שלי עדיין אומרים: 'היהודים הרעים'. תבין, הם מקבלים את כל האינפורמציה שלהם מהמדיה. לך אין אפשרות לראות את זה, אבל לי יש צלחת על הגג ואני רואה את שידורי גרמניה. כל ערב אותן חדשות. הגרמנים לא באמת אשמים, הם פשוט לא יודעים מה קורה כאן.
"אני לא מבינה למה משרד החוץ לא עושה שום דבר נגד ה-BBC. הבוקר ראיתי כותרת 'הישראלים הרגו 7 פלשתינים בעזה' אחרי ששישה נהרגו בפיצוץ (אסון הנגמ"ש). בחדשות שלהם אומרים תמיד את האמת, אבל נותנים את הדגש על הפלשתינים".
כשהגיעה לכאן, החלה דידי לטפל בניצול שואה: "הוא היה אדם מבוגר שרצה לחזור לדבר בגרמנית, כמו רבים מהניצולים. הלכתי איתו לכל מקום, אפילו לבית הכנסת, ועזרתי לו רבות. היה לי סיפוק רב".
כדי לקבל מעמד של קבע בארץ היתה צריכה דידי אישור התנדבות מהמחלקה להתנדבות של משרד העבודה, ושם אמרו לה שהיא צריכה לעבוד במקום יותר רציני. "לטפל בניצולי שואה לא היה מספיק רציני בשבילם", היא מציינת במרירות. וכך היא הגיעה ל'יד שרה'.
"התחלתי במחלקת מתנדבים לניסיון של שלושה שבועות, לראות אם אני מתאימה לשם והם מתאימים לי, וכדי לבדוק אם אני מצליחה להתמודד עם דתיים", היא מספרת בסיפוק. "התחלתי בזהירות, כי גם לא ידעתי עברית טוב, ולאט לאט נכנסתי פנימה".
'יד שרה' היא אגודה שייסד אורי לופוליאנסקי בחורף 1976, והיום היא אגודת המתנדבים הגדולה בישראל, המעניקה מגוון רחב של שירותים לחולים, קשישים ומוגבלים. השירותים הנפוצים ביותר של 'יד שרה' הם השאלת ציוד רפואי שיקומי, הסעה למוגבלי תנועה, לחצני מצוקה ממוחשבים המחוברים למוקד, תעסוקה למרותקי בית, מרכזי מידע ממוחשבים לקשישים, מרכזי יום שיקומיים, בתי קפה לגיל הזהב ועוד.
יותר מ-6,000 מתנדבים מכל גווני הקשת בישראל פועלים בלמעלה מ-100 סניפים ברחבי הארץ. כ-380,000 אנשים בישראל, גם הם מכל גווני האוכלוסייה ללא אפליה כלשהי, נהנים בכל שנה משירותי 'יד שרה'. כל שירותי האגודה ניתנים בחינם. כל תקציב האגודה, כ-60 מיליון ¤ בשנה, מגיע מתרומות.
יו"ר 'יד שרה' וכיום ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, שהקים את האגודה לזכר סבתו, עשה זאת בעזרת כספי השילומים. הוא לא רצה להשתמש בכסף הגרמני, ולכן הקים בעזרתו את האגודה.
דידי מספרת שבשיחה ביניהם הוא השתמש במילה 'דווקא'. "להשתמש בכספים האלה שלקחו חיים על מנת להקל על החיים. וזה", מסבירה דידי, "גם מה שאני הרגשתי. ה'דווקא' הזה נתן לי הרבה כוח". כיום היא מתנדבת בהשאלת ציוד רפואי, במוקד המצוקה ובמרכז המבקרים (בעיקר לדוברי גרמנית).
יקית בארץ הקודש
את בקשר עם המשפחה שלך?
"כן. עם הילדים תמיד ועם האחרים פחות. אחותי היתה פה. אבל מתחילת האינתיפאדה אני לא מוכנה שאף אחד יגיע לכאן. אמנם הרווחתי בלוטו כרטיס לאירופה, אבל אני לא בטוחה שאסע. לא איבדתי שם כלום, ואם הילדים אומרים לי אחרי פיגוע 'בואי הביתה', אני אומרת: 'אני כבר בבית'.
"היום זה ברור לי שזה קשור למלחמה. אני לא יכולה לבחור רק את מיסטר שילר ואת גוטה (פילוסופים גרמניים) בתור מורישי התרבות הגרמנית. אי אפשר להתעלם מהיטלר, שהוא גם חלק מההיסטוריה שלנו. אבל אלו תובנות שנוצרו עם הזמן".
איך את מסבירה את זה שרוב האירופים בעד הפלשתינים?
"ההסבר העיקרי הוא שהנוצרים תמיד בעד החלשים. סיבה נוספת היא שהתקשורת באירופה עוינת, והגרמנים ניזונים רק מהתקשורת. אני עדיין לא דואגת מהאנטישמיות שיש במזרח גרמניה, אבל צריך להישמר".
איך הישראלים מקבלים אותך?
"בתוך יקית. אני מנסה מאוד להיות בסדר בעבודה, לבוא בזמן, ולהקפיד שמילה שלי תהיה מילה. אני מנסה לא לפגוע באנשים ולוותר בכל דבר, במיוחד עם המבוגרים. היהודים עברו כל-כך הרבה, והיה להם כל-כך רע, אפילו שהרבה פעמים אני יודעת שהם טועים, אני מרגישה שאפילו בדברים הקטנים אני לא יכולה לעשות להם עוד רע אחרי כל הסבל. יש לי הידע והרצון בעבודה, וזה עוזר.
"בדרך כלל נותנים לי כבוד כי אני מ'יד שרה', אבל פעם אחת הרגשתי יחס שלילי. עוד בתור תיירת, הוזמנתי פעם לארוחת ליל שבת אצל חבר בקיבוץ לוחמי הגטאות. הסבא, שנהיה לבן כשראה אותי, אמר שהוא לא מוכן לאכול עם גרמנייה באותו שולחן".
מה עשית?
"כלום. פשוט קמתי ונסעתי. היה לי קשה מאוד, ראשית כי הוא צדק ושנית כי הוא נאלץ לעמוד בסיטואציה כזו. הבחור היה צריך לדעת שסבא שלו יגיב כך".
יש 'גרמניה האחרת'?
"אין ספק. לפעמים אפילו יותר מדי שמאלה. אני לא מפחדת מהעתיד, אבל אי אפשר להיות בטוחים שזה לא יחזור. אני לא כל-כך אופטימית ביחס לטבע האנושי. האדם מורכב מטוב ורע, ואם אין חינוך אתה יכול ליפול לרע. אני למשל אף פעם לא יכולה לומר שאני לא אהרוג אף אחד, אני יכולה לומר שאני מקווה לא לעשות את זה. בתוך כל אדם יש רע, השאלה מה משפיע עליך יותר, הטוב או הרע".
חרדים ונוצרים
את מרגישה שזה שאת חיה בישראל ועוזרת לעם היהודי מכפר על המעשים של אבא, או של העם הגרמני?
"אני לא מנסה לכפר, כי אני לא אחראית על המעשים של מישהו אחר וגם לא יכולה לתקן. אני גם לא מבקשת סליחה. אבל אם יש לי הזדמנות לעשות משהו טוב למען היהודים אני לא חושבת פעמיים. בארץ למדתי לוותר על רגשי האשמה ולא להיות רצינית כל הזמן, אלא פשוט לחיות".
איך את מסתדרת עם החינוך המאוד לא גרמני של הארץ?
"החינוך פה בסדר גמור, נותנים יותר צ'אנס להצליח. אבל זה כמו רשת עם הרבה חורים. אם הצלחת להישאר ברשת תצליח. אני מכירה הרבה אנשים שנפלו, וזה כואב לי. הבוקר, למשל, הייתי בבית שבו שבעת הילדים לא הלכו לבית הספר, כי לא היה להם חשק.
"בגרמניה אין דבר כזה, אם ילד מחסיר פעמיים ואמו לא מתקשרת, שולחים משטרה להביא את הילדים. לא נותנים לילדים ליפול. יש שם את הכוח לומר 'אני אחראי שילד יגדל כמו שצריך'. עיקר החינוך מגיע מהבית, והמורים הם רק ערך מוסף. פה המורים חלשים מאוד. אני גם לא אוהבת את החוצפה הישראלית, אבל למדתי הרבה סבלנות, ופה בארץ אני בהחלט צריכה את זה", היא מחייכת.
מה את אוהבת בישראל?
"את הלב ואת שמחת החיים. את הקלות שביום יום ואת החבר'המניות, ואני מאוד מאוד אוהבת את הדת. החברה הכי טובה שלי היא חרדית שחזרה בתשובה. היא קצת משוגעת, כמוני, אבל מה שאני לומדת ממנה על היהדות נותן לי בסיס להבין למה אני אוהבת את ישראל. היא מאוד יקרה לי. הצלחתי להיות יותר נוצרייה (פרוטסטנטית) דרך הוויכוח עם הילדים שלה. מצחיק, אבל כשאני מתווכחת עם הבן שלה, על כל שאלה שלי הוא רץ לשאול את הרב...
"אני לא הולכת למקומות המוניים, ובוחרת לנסוע רק באוטובוסים ריקים. אפילו לכנסייה אני לא הולכת בחגים, כשיש הרבה אנשים".
חשבת לחזור?
"לא", פוסקת דידי. "מחר יהיה אותו דבר באירופה".
לא קונה את הזכויות
עוד שאלה אחרונה: חשבת להתגייר?
"חשבתי על זה. אני חושבת שלעזוב את השורש זה בעייתי, והשורש הוא נוצרי, אבל תאמין לי שזה לא סופי. אני כל הזמן חושבת. אמרו לי רבים שכדי לקבל את הוויזה לארץ אולי אתחתן עם יהודי, ואת זה לא אעשה. בוודאי שלא לפני שאקבל את הוויזה. אני לא קונה את הזכויות, אבל מי יודע? אז אני אזרחית ארעי, ובעזרת השם עוד מעט אולי אקבל את הקבע".
למה?
"כי לא רוצים פה גויים. כל שלושה חודשים אני במשרד הפנים. זה באמת חבל, כי יש אנשים שרוצים להתנדב בבתי חולים ולא יכולים כי הם גויים".
יש לך פה חברים גרמניים?
"לא באתי לארץ להיות עם גרמנים, אבל יש. החברים שלי יהודים. בשביל זה באתי. אני כבר לא תיירת, אני כאן".
עם סגירת הגיליון נודע לנו שמהשבוע שעבר דידי היא תושבת הקבע.
דיטהילד הנקה נולדה בגרמניה בשנת 1942, באמצע המלחמה, והיתה הצעירה מתוך חמישה ילדים. במשך המלחמה שהו מחוץ לעיר מינסטר: "כל המשפחות יצאו בגלל הסכנה. לא היה אוכל, והמצב לא היה טוב". אלה היו השנים שעיצבו את דידי. "גדלתי במשק, ומאז אני קשורה לטבע. כשרציתי לינוק רדפתי אחרי פרות, לא אחרי אמא שלי. עד היום זה משפיע עלי. אני אוהבת לחיות ולאכול טבעי, לא דברים מלאכותיים. כשאני נוסעת לחופש באילת או בסיני אני מעדיפה לישון בים לא בהילטון". ב-49' חזרה המשפחה למינסטר.
אבא, המפקד
במשך המלחמה חייתה משפחת הנקה, שמנתה אז שש נפשות, במשק מחוץ לעיר, "אבל אמא הסתדרה יפה". בתור ילדים, נזכרת דידי, כבר עבדנו ועזרנו לאמא עם הבקר. זו לא היתה עבודה, היא מציינת, אלו היו החיים. "עבדתי עבור 5 פני לשעה, והדבר הראשון שקניתי היתה בובה שעלתה 18 מארק. עבדתי כמה שנים בשביל הבובה הזו, ותאמין לי שיש לי אותה עד היום. אבל במשק לא היה חסר לנו כלום, כי היה אוכל ומה ילדים צריכים חוץ מזה? אבא היה במקום בטוח בעיר, כמו כל האבות, אז לא היה צריך לדאוג. לישראלים אני לא צריכה לספר מהי מלחמה".
האבא, הנס הנקה, היה קצין גרמני בס"א ש"לא הרג אף אחד, אבל היה אחראי למה שקרה בעיר שלנו וזה הרבה". אחרי המלחמה הוא ישב בכלא, וחזר הביתה רק ב-49'. דידי גדלה בבית די עשיר, אבל עד היום היא לא אוהבת את זה.
למה?
"איך אתה חושב שמישהו נהיה עשיר? מאיפה בא הכסף? רק כי מישהו אחר לא קיבל את מה שמגיע לו. הדוגמה היא אני: הלא אני בת של נאצי, ואחרי המלחמה היה כסף רק לנאצים! כל העניין בעייתי מאוד. אצלי זה חוק: אתה יכול להיות עשיר מאוד רק אם אתה חי על חשבון מישהו אחר. כשאתה מנצל את הסיכוי שיש לך להצליח על חשבון אנשים אחרים".
מה את זוכרת מאבא?
"אבא תמיד דיבר על העתיד שלנו. עלינו לכוון את החיים לעתיד ולא לחשוב על העבר. אני חושבת שהוא צדק, כי בסוף המלחמה לא נשאר כלום לאף אחד, ואפשר היה להישען רק על העתיד. זה היה המוטו שלו: לנסות לחשוב קדימה".
הוא לא דיבר על המלחמה?
"רק הרבה שנים אחר-כך קלטתי למה הוא לא דיבר. בעצם עד יומו האחרון. אולי הוא לא רצה שיקרה לנו משהו, בתור ילדים של נאצי".
אולי הוא התבייש?
"תאמין לי שעד היום אני לא יודעת. הוא פשוט לא רצה לדבר על זה, נקודה. לא קיבלתי תשובה ולא נתנו לי לשאול. גם האחים הגדולים שלי לא שאלו".
מה עם אמא?
באותה תקופה,מה שהאבא אמר היה קדוש, לא שאלו שום שאלה".
לא קונים אצל היהודים
"בגיל 13", ממשיכה דידי, "ביקשתי ממנו נעליים, והוא באמת הסכים".
היית צריכה לבקש ממנו נעליים? הוא לא היה היוזם?
"לא. אף פעם. הוא רצה להשאיר אותנו קטנים. הוא היה הבוס הגדול. אתה רוצה? תבוא לבקש ואני אחליט אם זה טוב בשבילך או לא.
"אז לא ראיתי בזה משהו יוצא דופן. אני רוצה נעליים אני מבקשת, אבל יכולתי לבד להחליט איזה נעליים לקנות. אני זוכרת שרציתי נעליים אדומות ובכל העיר לא היו כאלה. בסוף מצאתי בקצה העיר נעליים שרציתי והתאימו לתקציב, אז קניתי. הייתי כל-כך שמחה, אך כשחזרתי אבא שאל אותי: 'איפה קנית?' עניתי: 'אצל דוטמן', ואז אבא קבע בפסקנות: 'הנקס לא קונים בדוטמן! הנקס לא קונים אצל יהודים!'
"זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזו, 'יהודים'. לא ידעתי מה זה, שיחקתי כדורגל עם כולם. ההורים שלי עשו הכל כדי שלא אשמע ולא אתייחס ל'בעיה' שנקראת יהודים. 'את חייבת להחזיר את הנעליים', קבע אבא וכיוון שסירבתי, הוא הוריד לי כל חודש מהחסכונות.
"עד אז ידעתי שיש רק קתולים ופרוטסטנטים, אבל אז שמעתי בפעם ראשונה שיש דבר כזה יהודים. בבית הספר לא דיברו על זה, וכששאלתי אותו למה לא קיבלתי שום תשובה. 'לא קונים אצל יהודים', הוא פסק. מאותו רגע התחלתי לשאול ולברר.
"גדלתי לבד בבית הספר עם עוד 930 בנים, כי לא היו בנות. אבא שלי רצה שאלמד ברמה גבוהה. הבנות אז למדו רק לבשל, ואני רציתי לשחק כדורגל".
כשהתבגרה דידי ועשתה בגרות רצתה להמשיך ללימודי הוראת היסטוריה: "בגרמניה אתה לא יכול להיות מורה להיסטוריה בלי לדעת את ההיסטוריה של העיר שלך ובמקרה שלי של מינסטר. אבא, כמובן, ידע את זה ולכן לא רצה שאלמד היסטוריה. 'תלמדי הכל, הוא אמר לי, אני אשלם לך! רק לא היסטוריה. מה זה היסטוריה? צריך להסתכל רק קדימה'".
דידי לא ויתרה והלכה ללמוד. "במשך הלימודים למדתי על אבא שלי, והיה לי קשה מאוד עם זה. אבא אף פעם לא התווכח איתנו, ותמיד אמר: 'הדרך הכללית של היטלר היתה בסדר. אולי עשו בדרך כמה טעויות'. אף פעם לא ידעתי אם הוא התבייש או לא. כך הייתי בנויה כך תוכנתי. הוא לא רצה לדבר אז לא שואלים".
והאחים לא שאלו?
"האחים היו תוצרת של אבא. אני נזכרת שכשעשינו מסיבה להורים לרגל חתונת הכסף, אבא קם ואמר: 'ארבע פעמים הצלחתי לחנך את הילדים. אני לא יודע למה, אבל בפעם האחרונה לא הצלחתי'. הוא אמר את זה כאילו בצחוק, אבל ידעתי שהוא באמת התכוון לכך. וזה נכון. האחים שלי יצאו כפי התכניות של ההורים שלי, רק אני מרדתי".
כשגילית על השואה, הלכת לשאול את אבא?
"הלכתי לבדוק בספרייה של המוזיאון העירוני היכן הוא היה ומה הוא עשה. כשהוא היה מבוגר לא רציתי לשאול אותו, להיכנס איתו לוויכוחים ולהפריע לו".
ואמא?
"בוודאי שלא שאלה. ואני גם לא מצטערת שלא שאלתי אותה, אבל אני בטוחה שזה הפריע לה".
חיים בלי גברים
רק מאוחר יותר קראה דידי את הספר על אנה פרנק, ודרכו התוודעה לכל מה שקרה. "מאז עשיתי סוויץ' בראש, והייתי מוכנה לשאול ולשמוע. יש הבדל אם אתה לומד בשביל בחינה או מסקרנות, כי זה מעניין אותך. אנה פרנק היתה המניע והקטליזטור שלי ללמוד בשביל לדעת ולכוון את חיים שלי לכיוון מסוים. מאז התחלתי להרהר, איך זה שאדם לוקח לעצמו את הרשות לקחת חיים של מישהו אחר? איך מוציאים אנשים מהחברה רק בגלל הדת שלהם או בגלל הצבע שלהם?"
עד לשלב מסוים דידי גדלה בדיוק לפי התכנון של אבא שלה. כ'פלורליסט וכסובלן' הוא רצה לחתן אותה על דעת עצמו, אבל אז אמרה לו "עד כאן", והלכה ללמוד באוניברסיטה הוראת היסטוריה, אנגלית, מתמטיקה וספורט.
בעצם, אף פעם לא התחתנת.
"אני חושבת שזה בגלל ההורים שלי. להתחתן עם ימני לא בא בחשבון מבחינתי, ולהתחתן עם שמאלן לא רציתי, כי בכל אופן אלה הורי ורציתי להישאר איתם בקשר, אז יצא שלא התחתנתי. אבל חייתי עם מישהו 14 שנה, עד שהוא הסכים שנאמץ שני ילדים. שש שנים גרנו ביחד, עד שנמאס לו. הוא לא היה מוכן לחלק את האהבה שלו אלי עם הילדים, אז נפרדנו. תאמין לי נמאס לי מגברים. השלמתי את כל החסר הזה דרך הילדים שאימצתי".
ויתרת על משהו אקוטי בשביל הורים שלא אהבו אותך.
"נכון. אספר לך עוד משהו: כשהייתי כבר בארץ, הדרכתי קבוצת תיירים מגרמניה, ופגשתי אישה שאני מכירה מהעיר שלי, והיא מסתכלת עלי ושואלת: 'את חיה?! אמא שלך אמרה שנשארו לה רק ארבעה ילדים!' מתברר שאמא שלי התעלמה ממני, כי הלכתי לחיות עם יהודים!"
דידי לא הגיבה, למרות שהיה לה קשה: "אמא היתה כבר מבוגרת, וגם אחרי שאבא כבר נפטר היא עשתה מה שהוא רצה. לא היתה לה חשיבה עצמאית בשום נושא. היא היתה קשורה מאוד לעבר, ולא בנתה לעצמה עתיד". במשך השנים דידי נסעה לבקר אותה בגרמניה עוד שלוש פעמים, אך זכתה ליחס צונן "כמו לאחד מהרחוב".
גרמניה הסובלנית
את יכולה לספר על גרמניה שאחרי המלחמה?
"בגרמניה שאחרי המלחמה עשו הכל נגד אנטישמיות ובעד סובלנות. זה החינוך שקיבלתי בבית הספר. מאז הסיפור של הנעליים תמיד הייתי זו ששאלה למה זה קרה, והמורים, שהיו מפס הייצור של החינוך הנאצי והרי אי אפשר ברגע אחד לשנות אידיאולוגיה, כפי שמנסים היום להשיג בעיראק ניסו לענות לי ש'זו היתה טעות גדולה שלנו, וגם הנצרות נגד זה'.
"בשנות ה-70", מספרת דידי, "היתה ביקורת קפדנית על מה שהמורים מלמדים בבתי הספר, והקפידו מאוד על דמוקרטיה, סבלנות וסובלנות, ועל חיים משותפים ביחד ללא אפליה. גם החוק הגרמני הורה שאף אחד לא מקבל יותר או פחות בגלל הדת או הצבע.
"אספר לך סיפור: כספורטאית, נהגתי בכל שבת לשחק טניס עם ידיד, ואחרי שנים בתו התחילה לשחק טניס עם אחיינית שלי. פעם רצינו לערוך טורניר בינינו ובתו סירבה, כיוון שהיא לא משחקת בשבת. התברר שהחבר שלי היה יהודי. הוא אף פעם לא אמר לי את זה, למרות ששנים שיחקנו יחד".
אז מה?
"אני בטוחה שדיברתי על נושאים מהעבר, והרגשתי שהוא שיקר אותי. אחרי שנים, כששאלתי אותו, הוא אמר שהיה לו קשה לדבר על זה".
את גרמנייה שעזבה את ארצה ובאה לישראל. מה את חושבת על יהודים ניצולי שואה שנשארו בגרמניה?
"אני מעריכה אותם מאוד, כי זה אומר שהם נתנו צ'אנס לגרמנים. זה אומר שהם חושבים שיש גם גרמנים אחרים".
היסטוריה בעיניים אובייקטיביות
אז את אבא לא שאלת, אבל עם מישהו אחר דיברת?
"תראה, אם אתה לומד היסטוריה זה כבר סלקציה", היא אומרת במבטא גרמני כבד. "כל הסטודנטים האחרים רצו גם לדעת את ההיסטוריה, כולם היו באותו ראש ולא היה צריך להתווכח איתם. אני לא זוכרת שהיה לי מקרה עם מישהו מהמרצים או מהחברים, ואפילו במכולת, כמו הסיפור עם אבא שלא קונים אצל יהודים.
"הרבה שנים אחר-כך גיליתי שאפילו למדתי עם שני יהודים, שלא הזדהו, ולאף אחד זה לא היה אכפת. בשביל המרצים באוניברסיטה, התקופה הנאצית היתה בושה להיסטוריה הגרמנית. זה לא נגרם על-ידי שני אנשים", היא אומרת, "כל העם הגרמני נתן להם לשלוט.
"הלימודים עצמם היו אובייקטיבים. למדו על שנות המלחמה, אבל גם את 'מיין קאמפף', והתווכחו עליו. אבל צריך לזכור כי באותם שנים אנשים בקושי למדו באוניברסיטה, ובטח לא היסטוריה. את הסטודנטים לרפואה לימדו על מנגלה ועל השיטות שלו, אבל מעבר לכך לא דיברו מטוב ועד רע".
אירופה של שנות ה-70. המלחמה הקרה בין גרמניה לרוסיה. דידי מספרת שהיה מרצה אחד שהיה אפילו מוכן להגיד להם שגם הרוסים הם בני אדם ואנשים טובים, ויגיע היום שישתפו פעולה איתם.
רק אחד?
"כן. מדובר ברוסים. צריך להבין שכל יום רואים בטלוויזיה שהם הורגים, וכולם מסיתים נגדם ובכל אופן הוא הסכים לומר את המשפט הזה, והוא צדק", דידי מציינת בסיפוק.
בתום לימודיה הפכה דידי למורה: "משרד החינוך נתן לי גיבוי מלא ללמד את מה שהאמנתי בו, ולתת לתלמידים שלי להתמודד עם האמת".
במהלך שיעור סקי עם תלמידים נפצעה דידי בתאונה קשה: "62 ילדים חזרו בריאים, רק המורה שברה את הרגליים". היא עברה ניתוח, ושנה שלמה הסתובבה עם קביים. בגרמניה יש חוק שאם אי אפשר להבריא מתאונת עבודה העובד יוצא לפנסיה מוקדמת, ולאחר 10 שנים של משפט נגד הממשלה, כשהיא בת 45, לאחר שילדיה התחתנו, דידי אכן יצאה לפנסיה. באותו חודש כבר מצאה את עצמה בדרכה לישראל.
למה דווקא ישראל?
"האמת, הלכתי למשרד נסיעות וביקשתי מקום שיש בו שמש ב-Christmas. שאלתי את החבר שלי אם הוא מוכן להיות אחראי על הילדים לזמן קצר, כי אני רוצה לנסוע לישראל. הוא אמר לי שאני משוגעת, אמרתי לו 'נכון' ונסעתי, כך שהגעתי הנה ממש במקרה".
דידי מספרת על הקשר העמוק שלה לארץ ישראל: "ודאי שזה לא רק השמש והכנסיות היפיפיות". 52 פעמים הגיעה לכאן כתיירת, עד שעלתה סופית: "הרגשתי את הקשר שלי למקום הזה ולאנשים כאן, והחלטתי לבוא לישראל".
שידורים עוינים ופעילות תומכת
איך המשפחה והחברים שלך בגרמניה הגיבו להחלטה?
"כולם, אבל באמת כולם, אמרו לי שאני משוגעת. חוץ מהילדים שלי, שאומרים לי שאם זה טוב לי אז זה טוב גם להם, וזה חשוב לי. האחים שלי עדיין אומרים: 'היהודים הרעים'. תבין, הם מקבלים את כל האינפורמציה שלהם מהמדיה. לך אין אפשרות לראות את זה, אבל לי יש צלחת על הגג ואני רואה את שידורי גרמניה. כל ערב אותן חדשות. הגרמנים לא באמת אשמים, הם פשוט לא יודעים מה קורה כאן.
"אני לא מבינה למה משרד החוץ לא עושה שום דבר נגד ה-BBC. הבוקר ראיתי כותרת 'הישראלים הרגו 7 פלשתינים בעזה' אחרי ששישה נהרגו בפיצוץ (אסון הנגמ"ש). בחדשות שלהם אומרים תמיד את האמת, אבל נותנים את הדגש על הפלשתינים".
כשהגיעה לכאן, החלה דידי לטפל בניצול שואה: "הוא היה אדם מבוגר שרצה לחזור לדבר בגרמנית, כמו רבים מהניצולים. הלכתי איתו לכל מקום, אפילו לבית הכנסת, ועזרתי לו רבות. היה לי סיפוק רב".
כדי לקבל מעמד של קבע בארץ היתה צריכה דידי אישור התנדבות מהמחלקה להתנדבות של משרד העבודה, ושם אמרו לה שהיא צריכה לעבוד במקום יותר רציני. "לטפל בניצולי שואה לא היה מספיק רציני בשבילם", היא מציינת במרירות. וכך היא הגיעה ל'יד שרה'.
"התחלתי במחלקת מתנדבים לניסיון של שלושה שבועות, לראות אם אני מתאימה לשם והם מתאימים לי, וכדי לבדוק אם אני מצליחה להתמודד עם דתיים", היא מספרת בסיפוק. "התחלתי בזהירות, כי גם לא ידעתי עברית טוב, ולאט לאט נכנסתי פנימה".
'יד שרה' היא אגודה שייסד אורי לופוליאנסקי בחורף 1976, והיום היא אגודת המתנדבים הגדולה בישראל, המעניקה מגוון רחב של שירותים לחולים, קשישים ומוגבלים. השירותים הנפוצים ביותר של 'יד שרה' הם השאלת ציוד רפואי שיקומי, הסעה למוגבלי תנועה, לחצני מצוקה ממוחשבים המחוברים למוקד, תעסוקה למרותקי בית, מרכזי מידע ממוחשבים לקשישים, מרכזי יום שיקומיים, בתי קפה לגיל הזהב ועוד.
יותר מ-6,000 מתנדבים מכל גווני הקשת בישראל פועלים בלמעלה מ-100 סניפים ברחבי הארץ. כ-380,000 אנשים בישראל, גם הם מכל גווני האוכלוסייה ללא אפליה כלשהי, נהנים בכל שנה משירותי 'יד שרה'. כל שירותי האגודה ניתנים בחינם. כל תקציב האגודה, כ-60 מיליון ¤ בשנה, מגיע מתרומות.
יו"ר 'יד שרה' וכיום ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, שהקים את האגודה לזכר סבתו, עשה זאת בעזרת כספי השילומים. הוא לא רצה להשתמש בכסף הגרמני, ולכן הקים בעזרתו את האגודה.
דידי מספרת שבשיחה ביניהם הוא השתמש במילה 'דווקא'. "להשתמש בכספים האלה שלקחו חיים על מנת להקל על החיים. וזה", מסבירה דידי, "גם מה שאני הרגשתי. ה'דווקא' הזה נתן לי הרבה כוח". כיום היא מתנדבת בהשאלת ציוד רפואי, במוקד המצוקה ובמרכז המבקרים (בעיקר לדוברי גרמנית).
יקית בארץ הקודש
את בקשר עם המשפחה שלך?
"כן. עם הילדים תמיד ועם האחרים פחות. אחותי היתה פה. אבל מתחילת האינתיפאדה אני לא מוכנה שאף אחד יגיע לכאן. אמנם הרווחתי בלוטו כרטיס לאירופה, אבל אני לא בטוחה שאסע. לא איבדתי שם כלום, ואם הילדים אומרים לי אחרי פיגוע 'בואי הביתה', אני אומרת: 'אני כבר בבית'.
"היום זה ברור לי שזה קשור למלחמה. אני לא יכולה לבחור רק את מיסטר שילר ואת גוטה (פילוסופים גרמניים) בתור מורישי התרבות הגרמנית. אי אפשר להתעלם מהיטלר, שהוא גם חלק מההיסטוריה שלנו. אבל אלו תובנות שנוצרו עם הזמן".
איך את מסבירה את זה שרוב האירופים בעד הפלשתינים?
"ההסבר העיקרי הוא שהנוצרים תמיד בעד החלשים. סיבה נוספת היא שהתקשורת באירופה עוינת, והגרמנים ניזונים רק מהתקשורת. אני עדיין לא דואגת מהאנטישמיות שיש במזרח גרמניה, אבל צריך להישמר".
איך הישראלים מקבלים אותך?
"בתוך יקית. אני מנסה מאוד להיות בסדר בעבודה, לבוא בזמן, ולהקפיד שמילה שלי תהיה מילה. אני מנסה לא לפגוע באנשים ולוותר בכל דבר, במיוחד עם המבוגרים. היהודים עברו כל-כך הרבה, והיה להם כל-כך רע, אפילו שהרבה פעמים אני יודעת שהם טועים, אני מרגישה שאפילו בדברים הקטנים אני לא יכולה לעשות להם עוד רע אחרי כל הסבל. יש לי הידע והרצון בעבודה, וזה עוזר.
"בדרך כלל נותנים לי כבוד כי אני מ'יד שרה', אבל פעם אחת הרגשתי יחס שלילי. עוד בתור תיירת, הוזמנתי פעם לארוחת ליל שבת אצל חבר בקיבוץ לוחמי הגטאות. הסבא, שנהיה לבן כשראה אותי, אמר שהוא לא מוכן לאכול עם גרמנייה באותו שולחן".
מה עשית?
"כלום. פשוט קמתי ונסעתי. היה לי קשה מאוד, ראשית כי הוא צדק ושנית כי הוא נאלץ לעמוד בסיטואציה כזו. הבחור היה צריך לדעת שסבא שלו יגיב כך".
יש 'גרמניה האחרת'?
"אין ספק. לפעמים אפילו יותר מדי שמאלה. אני לא מפחדת מהעתיד, אבל אי אפשר להיות בטוחים שזה לא יחזור. אני לא כל-כך אופטימית ביחס לטבע האנושי. האדם מורכב מטוב ורע, ואם אין חינוך אתה יכול ליפול לרע. אני למשל אף פעם לא יכולה לומר שאני לא אהרוג אף אחד, אני יכולה לומר שאני מקווה לא לעשות את זה. בתוך כל אדם יש רע, השאלה מה משפיע עליך יותר, הטוב או הרע".
חרדים ונוצרים
את מרגישה שזה שאת חיה בישראל ועוזרת לעם היהודי מכפר על המעשים של אבא, או של העם הגרמני?
"אני לא מנסה לכפר, כי אני לא אחראית על המעשים של מישהו אחר וגם לא יכולה לתקן. אני גם לא מבקשת סליחה. אבל אם יש לי הזדמנות לעשות משהו טוב למען היהודים אני לא חושבת פעמיים. בארץ למדתי לוותר על רגשי האשמה ולא להיות רצינית כל הזמן, אלא פשוט לחיות".
איך את מסתדרת עם החינוך המאוד לא גרמני של הארץ?
"החינוך פה בסדר גמור, נותנים יותר צ'אנס להצליח. אבל זה כמו רשת עם הרבה חורים. אם הצלחת להישאר ברשת תצליח. אני מכירה הרבה אנשים שנפלו, וזה כואב לי. הבוקר, למשל, הייתי בבית שבו שבעת הילדים לא הלכו לבית הספר, כי לא היה להם חשק.
"בגרמניה אין דבר כזה, אם ילד מחסיר פעמיים ואמו לא מתקשרת, שולחים משטרה להביא את הילדים. לא נותנים לילדים ליפול. יש שם את הכוח לומר 'אני אחראי שילד יגדל כמו שצריך'. עיקר החינוך מגיע מהבית, והמורים הם רק ערך מוסף. פה המורים חלשים מאוד. אני גם לא אוהבת את החוצפה הישראלית, אבל למדתי הרבה סבלנות, ופה בארץ אני בהחלט צריכה את זה", היא מחייכת.
מה את אוהבת בישראל?
"את הלב ואת שמחת החיים. את הקלות שביום יום ואת החבר'המניות, ואני מאוד מאוד אוהבת את הדת. החברה הכי טובה שלי היא חרדית שחזרה בתשובה. היא קצת משוגעת, כמוני, אבל מה שאני לומדת ממנה על היהדות נותן לי בסיס להבין למה אני אוהבת את ישראל. היא מאוד יקרה לי. הצלחתי להיות יותר נוצרייה (פרוטסטנטית) דרך הוויכוח עם הילדים שלה. מצחיק, אבל כשאני מתווכחת עם הבן שלה, על כל שאלה שלי הוא רץ לשאול את הרב...
"אני לא הולכת למקומות המוניים, ובוחרת לנסוע רק באוטובוסים ריקים. אפילו לכנסייה אני לא הולכת בחגים, כשיש הרבה אנשים".
חשבת לחזור?
"לא", פוסקת דידי. "מחר יהיה אותו דבר באירופה".
לא קונה את הזכויות
עוד שאלה אחרונה: חשבת להתגייר?
"חשבתי על זה. אני חושבת שלעזוב את השורש זה בעייתי, והשורש הוא נוצרי, אבל תאמין לי שזה לא סופי. אני כל הזמן חושבת. אמרו לי רבים שכדי לקבל את הוויזה לארץ אולי אתחתן עם יהודי, ואת זה לא אעשה. בוודאי שלא לפני שאקבל את הוויזה. אני לא קונה את הזכויות, אבל מי יודע? אז אני אזרחית ארעי, ובעזרת השם עוד מעט אולי אקבל את הקבע".
למה?
"כי לא רוצים פה גויים. כל שלושה חודשים אני במשרד הפנים. זה באמת חבל, כי יש אנשים שרוצים להתנדב בבתי חולים ולא יכולים כי הם גויים".
יש לך פה חברים גרמניים?
"לא באתי לארץ להיות עם גרמנים, אבל יש. החברים שלי יהודים. בשביל זה באתי. אני כבר לא תיירת, אני כאן".
עם סגירת הגיליון נודע לנו שמהשבוע שעבר דידי היא תושבת הקבע.