הדילמה הזו קורעת את לבם. הם צעירים, אידיאליסטים ובעלי ומוטיבציה שעל כנפיה נישאו ליחידות הכי קרביות. התקדמות ההתנתקות והדיון של ועד רבני יש"ע בשאלת סירוב הפקודה שוב חידדו אצלם את השאלה המסתמנת באופק: כיצד עליהם לנהוג ביום פקודת עקירה?
לרבים מהם השאלה הזו אינה נותנת מנוח. הם מאמינים בכל לבם בתרומה למדינה ולעם ונכונים לחרף את נפשם למענם. במידה לא פחותה מכך הם אוהדים את מפעל התיישבות ביש"ע או מהווים בשר מבשרו, דור שני או שלישי של מתנחלים. גם אחרים שכלל אינם משתייכים לציונות הדתית מתחבטים בשאלה.
"התגייסנו לצבא כדי להילחם במחבלים לא כדי להוציא אנשים מביתם. זה לא עניין של אידיאולוגיה אלא של מוטיבציה. עבודה כזו איננו רוצים לעשות", הם אומרים במפגש אקראי. באופן טבעי, עוצמת התלבטות מחריפה דווקא אצל מי שנוהגים לכנות 'מיטב בנינו', בני הזרם הדתי לאומי, אלפים במספר, שמשרתים או ששירתו ביחידות השדה של צה"ל. סוגיות ערכיות הרות עולם מונחות על כתפיהם.
בינתיים, וזה מובן לגמרי, נוח להם יותר לפסוח על הדילמה. הם מעדיפים שלא להכריע כעת, ומקווים שלא יצטרכו לעשות זאת לעולם כך לפחות עולה ממשאל בלתי מחייב שערכנו. אין להם דעה, הם אומרים. כיוון שכך הם אינם מוכנים לדבר, לעיתון ובכלל, גם לא בעילום שם.
ייתכן בהחלט שכך גם ינהגו למעשה אם אכן ייקראו לאירוע פינוי. התחמקות, שביתה איטלקית או אפילו בקשת פטור מן המפקד הם פתרונות מתקבלים על הדעת ברמת החייל הבודד. הבעיה הולכת ומחריפה כשהדרגה עולה. אם אתה סמג"ד או מ"פ, פתרונות חלקיים הם בלתי אפשריים מבחינתך. בתפקידים האלה חייבים לחתוך, ועבור רבים מדובר בחיתוך בבשר החי ממש.
במאמצים מרובים איתרנו לצורך הדיון, שניים, רב סרן (בקבע) יאיר וסרן (מיל') אמיתי (שניהם בנפרד העדיפו להיקרא בשם בדוי, מסיבות שיובהרו בהמשך). שיבוץ התפקידים הנוכחי שלהם מקטין במידת מה את הסבירות שייקראו להשתתף בפינוי יישוב, ועם זאת לא מדובר באפשרות מופרכת.
שניהם בני למעלה מ-30, דור שני לגרעין האידיאולוגי של ההתנחלויות. הם גדלו באותו אזור ומכירים היטב מימי הנערות והילדות. שניהם צמחו להיות מפקדי שטח ביחידות חי"ר, ולאחר השירות רכשו תואר אקדמי. גם כיום הם מתגוררים בהתיישבות וחשים חלק בלתי נפרד ממנה. בקיצור, שניים שהיו ועודם מאותו הכפר. העמדות שלהם, מתברר, הפוכות.
יום פקודה
האפשרות לעקירת גוש קטיף נראית כיום מוחשית. והיה ואתה ופקודיך נקראתם לקחת חלק באופן מעשי בפינוי עצמו, כיצד תנהג?
אמיתי: "ראשית, אני מבקש להעיר ששימוש בחיילי מילואים איננו נראה לי ריאלי, ולכן כל מה שאומר הוא במידה מסוימת תיאורטית, ואולי קל לי יותר משום שכנראה לא אצטרך ליישם את דברי בפועל. אני מעריך שרק חיילים סדירים ישתתפו בפינוי, ומבחינה זו אני מדבר כאילו הייתי כעת בסדיר.
"לאחר ההסתייגות אני אומר כך: בשלב ראשון אנסה להתחמק, להסביר למפקדי שמסיבות שונות אינני מסוגל לבצע את הפקודה ושאני מבקש שתוטל עלי משימה אחרת. אם בקשתי לא תיענה, אודיע שאיני מוכן לבצע את המשימה".
כלומר, בשום שלב אינך מתכוון להניף את דגל הסירוב אלא מעדיף את ההתחמקות. מדוע?
אמיתי: "אי ציות לפקודה ואי מילוי הוראה הם מעשים חמורים שמשמעותם קשה מכל הבחינות, גם זו ההלכתית. אנחנו רואים את המדינה כבעלת ערך דתי ורוחני, ומייחסים חשיבות לה ולמוסדותיה. הצבא הוא אחד מן המוסדות האלה, וכידוע הוא בנוי על כך שכל הפרטים נשמעים להוראות.
"מעבר לכך, לאי מילוי פקודה ישנן משמעויות חברתיות במישורים שונים, ובהן ניתוק אפשרי מכלל הציבור. ייתכן גם מצב שבו אחרים לא ימלאו הוראות שלא נראות להם. בשל כל זאת אני מציע סירוב אישי ולא סרבנות כדגל".
לשמור על העמדה המוסרית
יאיר: "דברי מורכבים, ובכל זאת חד-משמעיים. אם בחרתי להיות קצין בימים האלה, משמע שאני בוחר גם לעמוד בדילמות הללו. אני חושב שצריך למלא את הפקודה, משום שאסור לנו להרשות סרבנות במחנה שלנו. כאדם פרטי שמתנגד לנסיגה ולעקירת יישובים וכמי שמאמין שלא יצליחו לפנות את גוש קטיף, אני חושב שיש באזרחות די אמצעים לגיטימיים כדי לעצור את הפינוי מבלי לערב את מרכיב הסרבנות".
שמתי לב שלא השבת לי במישור המעשי אלא העקרוני. אמרת 'אני חושב שצריך לבצע', ולא 'אני אבצע'. אולי בעצם גם אתה לא מסוגל לבצע פינוי?
יאיר: "ממש לא. אם אתה שם אותי בתוך הסיטואציה אני מבצע את הפקודה, עושה מה שצריך, נותן תדריכים לחיילים, מחלק אותם לכוחות והולך לפנות את היישוב".
אתה, יאיר, דור שני למתנחלים ובעצמך חלק מהמפעל, עושה את זה עד הסוף?
"כן".
ומרגיש מה?
"מרגיש מה שהרגישו אנשי האצ"ל כשבגין הורה להם לא להתנגד לסזון".
אתה מוציא אנשים מביתם, מיישובים שנבנו כחוק, שקיימים עשרות שנים? אתה הולך ועוקר ממקומם חיים של אנשים, חיים של ההורים שלך ושל חבריך, ומחריב מקומות שהמדינה שלחה אותם אליהם?
"אנחנו רוצים שהמדינה הזו תמשיך להתקיים, גם אם חלילה יעשו טרנספר אפילו לכל תושבי יהודה ושומרון. מצב יותר גרוע הוא חברה משוסעת ומפולגת, שדווקא אנחנו, מי שטוענים למוסריות גבוהה, נהיה אלה שמעניקים גושפנקה למוסד המתהווה של הסרבנות. אם נעשה כך, נהיה אנחנו אלה ששומטים את הקרקע תחת רגלינו בשם המוסר. אם נעשה כך כבר לא נוכל לטעון למוסריות. מדינת ישראל, שקמה אחרי 2000 שנות גלות, צריכה להמשיך להתקיים גם אם חלילה יתחרשו האירועים הנוראיים האלה. גם אחריהם עוד יהיה לנו מה לעשות, בית המקדש השלישי עוד לא נבנה".
כלומר, אתה מסכים שיש בעיה מוסרית בעצם פעולת העקירה, אלא שאתה מעדיף את הפגיעה המוסרית הזו על פני החמורה ביותר בעיניך הסרבנות?
"נכון. אני לא רוצה למצוא את עצמי שכם אל שכם ליד סגן דוד זונשיין, מראשי הסרבנים בשמאל. באי מילוי הפקודה אני מעמיד את עצמי בשורה אחת איתו. סרבנות לפקודת פינוי משמעותה כריתת הענף המוסרי שעליו אנחנו יושבים".
משימה צבאית?
כל חייל לומד שאסור לציית ל"פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה". האם פינוי יישובים נכנס לדעתך תחת ההגדרה הזו?
אמיתי: "כן. פקודה לפינוי יישובים יהודיים בארץ ישראל, במיוחד אם הם הוקמו כחוק וקיימים כבר עשרות שנים ואין חולק שמדובר ביישובים לכל דבר גירוש האנשים המתגוררים ביישובים והחרבת בתיהם הם מעשה פסול, פשע מכל בחינה: יהודית, הלכתית, ציונית ומוסרית אנושית. בכל מישור, זהו דבר שאסור שייעשה. אני רואה בפקודה כזו דבר חמור מאין כמותו, ולכן גם איני מוכן לומר 'אני לא אשתתף בפינוי, אבל אחרים יעשו זאת'. אינני רוצה שאחרים יעשו זאת, וזו אגב הסיבה שאני אומר את דברי בעיתון".
יאיר: "פינוי איננו פקודה בלתי חוקית בעליל. יש מעטים מאוד שזו בכלל עמדתם, וודאי שאין על כך קונצנזוס. עצם העובדה שיש על כך דיון אפילו בימין גופו, הופך פקודה כזו מקסימום לבלתי חוקית אך לא לכזו שדגל שחור מתנופף מעליה.
"אפשר להציג טיעון אחר, ולומר שפקודת פינוי אינה פקודה צבאית לגיטימית. כלומר, תפקידו של הצבא הוא להילחם, וכאן לוקחים את הצבא לדברים אחרים לגמרי. למשל, אם חייל מקבל פקודה להעביר את הדירה של אלוף פיקוד העורף מחולון לבת ים, זו פקודה שאינה צבאית. באופן דומה, יש מי שטוענים שפינוי יישובים אינו תפקיד של הצבא.
"זו טענה בעלת משקל, אבל גם אותה בסופו של דבר אני לא מקבל. הצבא הוא הריבון ביש"ע, ולכן זה מתפקידו לבצע כל פעולה שלטונית באזורים הללו. אגב, אני בהחלט מעדיף שלא חיילים יהיו אלה שיפנו, כי באמת לא לשם כך הם התגייסו לצה"ל. ועדיין, לתפיסתי, פינוי שאני מאוד מקווה שלא יתרחש אינו בלתי חוקי אלא משימה צבאית לגיטימית.
"אני מבקש לומר שבעיני קיים מבדל בין סרבן שלא ישתתף בפינוי לבין סרבן שאינו לוקח חלק בלחימה. הראשון מסרב לפעולה שאינה פעולת לחימה, בעוד שהשני מסרב להילחם. אחרי הכל, עיקר תפקידו של הצבא הוא להילחם. יש כאן הבדל, אך השורה התחתונה אחת היא שזה וזה סרבנים".
הסירוב ככלי לעצירת פינוי
מדוע אינך מוכן להזדהות?
אמיתי: "הזדהות שלי עלולה להיתפס כקריאה ציבורית לסירוב, ובכך איני מעוניין. אני מבטא את העמדה האישית שלי ומאמין שכך צריך לנהוג כל אחד. יחד עם זאת, אינני חושב שצריך להרים דגל של סרבנות. כלומר, ראוי שפרטים רבים ינהגו כך, אבל לא צריכה להיות התארגנות מסודרת. אסור שסרבנות תהיה שיטה לשינוי הכרעות חברתיות ופוליטיות בישראל. זו אינה דרך לרבים, אלא דרך לפרטים רבים".
אתה מביע כאן עמדה מוסרית נוקבת. אם זו אכן עמדתך, מדוע לא לצאת בפומבי, לומר את הדברים בצורה ברורה, ובכך לשרטט את הקווים האדומים המוסריים שאתה מאמין בהם?
אמיתי: "אני מנסה לשקול נזק מול תועלת. יש אמירה מוסרית-יהודית שאכן צריכה להיאמר, אולם יש גם נזקים שאי אפשר להתעלם מהם. הכרזה כמו שלי כעת עלולה להיתפס כמרד, כפירוק המערכות. איני בטוח שאם יהיה סירוב של רבים אכן ייגרם נזק כה כבד למערכת, אף על פי שתמיד מפריחים לאוויר את האיומים האלה, אבל הנקודה שהיא שכך זה ייתפס. הקרע עלול להתרחש לא בגלל מה שיהיה בפועל אלא בגלל האופן שבו יצטייר סירוב מימין כי הרי משמאל זה מקבל התייחסות אחרת, והדברים ידועים".
יאיר: "באופן עקרוני אין לי שום בעיה להזדהות, אדרבה, קל לי לעשות זאת משום שאני מביא את עמדת הצבא. יחד עם זאת, פורמלית אני נחשב לאיש צבא, וכפי שניתן לראות, חלק מדברי משקפים את עמדתי האישית כבן ההתיישבות. את הדברים אלה לא הייתי יכול לומר בראיון רשמי".
האם הסירוב צריך לדעתך להיות כלי לעצירת הנסיגה?
אמיתי: "אינני חושב שהדרך הזו צריכה להיות כלי לעצירת הנסיגה. הדרכים לבלימת הנסיגה שמורות לאזרחים, לא לחיילים. אני מתייחס רק למישור ההתנהגות האישי. להערכתי בכל מקרה, גם אם יהיו הרבה מאוד סירובים, לא יהיה די בכך כדי לסכל את הפינוי. הצבא גדול מאוד, ויש משטרה וכוחות נוספים".
יאיר: "יש כאן כמה היבטים. ראשית, המצב אינו כזה שאם החיילים הדתיים יסרבו הפינוי אכן לא ייצא לפועל. זה לא תלוי בנו. מעבר לכך, לפי מיטב היכרותי את עמדות החיילים והקצינים הדתיים, רובם אינם מתכננים לסרב פקודה. אני יכול לומר שכמפקד אני לא אטיל על מ"מ מגוש קטיף להשתתף בפינוי הגוש, אלא להיות זה שמביא את המים. באותה מידה אני לא אבקש מחייל שמאלני שאמו חברה בארבע אמהות לפזר הפגנה של תאעיוש (גוף שמאל רדיקלי הפועל בירושלים וסביבתה). זה נוגע לעדינות של מפקד".
להכין עמדות מראש
חיילים שנמצאים כיום בשירות סדיר צריכים לדון בינם לבין עצמם בנושא, או שעדיף לא לפתוח בעיה שכרגע איננה מונחת לפתחם?
יאיר: "אני לא אוהב שמדברים בשם החיילים. זה לא הוגן שאנשים באזרחות ידברו בשם החיילים. אסור לנו לנהוג כמו סרבני השמאל, שבהיותם אזרחים הלכו ונטענו בעמדות שלהם, ואחר-כך באו והלבישו אותם במדי המילואים. אסור לנו לאיים או להציב אולטימטומים של אי ציות, כי הסרבנות היא חרב פיפיות. צריך להבין ש'טובי בנינו בקרבי' אינם חלק מהמאבק".
כלומר, כקצין בשירות פעיל אתה מבקש שיעזבו אתכם החיילים בשקט?
יאיר: "נכון. למאבק נגד הפינוי יש ידיים ורגליים חזקות דיים בלעדינו, החיילים והקצינים. אותנו לא צריך לשתף בו. אנחנו אמנם רגילים להיות בחזית, אבל בהקשר הזה אנחנו רוצים וצריכים להיות בעורף. או בקיצור, תנו לצה"ל רק לנצח..."
אמיתי: "לדעתי, החיילים הסדירים חייבים להעסיק עצמם בנושא הזה, משום שהוא רלוונטי מאוד. כשחלילה יגיע הרגע, החייל יבצע את הפקודה בלי חשיבה, משום שעיקר חינוכו הוא לבצע פקודה בלי לחשוב. ייתכן שהעניין יקרע אותו בשעת מעשה, אך תוך כדי האירוע כבר יהיה קשה ללבן את הסוגיה.
"מי שלא ידון בינו לבין עצמו בשלב מוקדם, ייגרר אחרי הנורמה ואחרי התעמולה שוודאי תשתולל. עדיף לקיים את הדיון עכשיו עם חברים, הורים ורבנים, ולקבל החלטה. יש כאן נקודה נוספת: לכל אדם יש, או צריכים להיות, קווים אדומים. אני חושב שהמצב הקיים כיום, שבו גירוש יהודים מבתיהם אינו נתפס כחמור או כקו אדום למשל כמו הרג חפים מפשע הוא בעייתי מאוד. בציבור, ובכלל זה הציוני דתי ואפילו המתנחל, גירוש יהודים מאדמתם אינו נתפס כדבר חמור, וזו בעיה בפני עצמה. אני חושב שזו תוצאה של טפטוף רב שנים בשמאל ובאמצעי תקשורת".
איום הקרע
שניכם חוששים שסרבנות מימין תיתפס כפירוק מערכות. אך ניתן ללמוד מסרבנות השמאל שהמערכת לכל היותר מזדעזעת. בסופו של דבר לא קרה שום אסון. מצד שני, הסרבנים הצליחו להבהיר את הקווים האדומים שלהם והמערכת לוקחת זאת בחשבון. כולם יודעים שיש דברים שלא ניתן לעשות כי יוסי שריד ישכב לרגלי המשאיות.
אמיתי: "ייתכן שאם היינו מרימים את נס הסירוב, היה הדבר משפיע על מקבלי ההחלטות באופן מוגבל והם גם היו לוקחים זאת בחשבון. ובכל זאת, אינני חושב שמהלך כזה היה בכלל משנה את דעתם עד כדי ביטול כל רעיון העקירה ושינוי המדיניות. במילים אחרות, הנזק היה נוצר והתועלת לא היתה מתקבלת.
"מעבר לכך, גם אם היתה תועלת מסוימת, אסור לדעתי שסרבנות תהיה כלי להשפעה על מדיניות. זה בדיוק מה שהשמאל עושה, ובעיני זהו מעשה חמור מאוד. המוסר שלהם בשאול תחתית, ואני לא מנסה להתחרות בו".
הבעת עמדה מורכבת, שתומכת בסירוב כדרך לפרטים רבים אך לא להמון. אינך חושש באמת ממצב שאותו מעלה יאיר, שאכן המערכות יתפרקו, שאתה תשמוט את בסיס האחדות האחרון שלנו צה"ל?
אמיתי: "איני חושש שכך יהיה, משום שהתפרקות תיתכן רק אם סדרי הגודל יהיו גדולים מאוד, וזה אינו המצב הצפוי. אפילו אם יהיו רבים מאוד שיסרבו, אינני בטוח שאכן תהיה התפרקות. אני לא כל-כך רואה מצב של אנרכיה שבו כל קבוצה מושכת לכיוון שלה. ושוב, הדרך שאני מציע היא דרך ליחידים רבים. בדרך הזו אין קריאת תיגר על המערכת, ולכן אין סכנה להתפרקותה".
יאיר: "אני חייל, וככזה איני יכול להשתתף בכל סוג של פעילות פוליטית, ולכן כל הדיון הזה אינו רלוונטי מבחינתי. מעבר לכך, יש שני שיקולים נוספים: ראשית, אני חושב שעצם הדיבורים על סירוב מסבים אותו הנזק של פירוק המערכת. שנית, הסרבנות היא כתם שלא נשכח ולא יישכח. קח את אלי גבע כדוגמה. עברו 20 שנה וכולם יודעים מיהו, כי זה כתם ענק במצח השמאל. כנ"ל לגבי הסרבנות כיום, לכאורה היא נמשכת והכל בסדר, אבל היא היתה ותישאר כתם מוסרי".
חיילים בקונפליקט
אחרי שהגעת לעמדה מסוימת, עד כמה הבחירה בדרך הזו קורעת אותך ברמה הרגשית?
יאיר: "העניין הזה מלווה אותי כבר יותר מעשור, ומזמן כבר אין לי התלבטות. הדבר היחיד שייתכן מבחינתי הוא בקשת פטור ברמה הפרטית, כלומר שלא להשתתף בפינוי היישוב שבו גדלתי, כי ברור שרגשית זה עלול להיות קשה. זה כמו קרב שבו מחבל מצמיד לך אקדח לראש, ואז אתה לא יכול לדעת איך תתנהג. זה עניין של רגשות, וסביר שיהיה לי מאוד קשה, אבל עצם ההתלבטות מאחורי ואינה מעמיסה עלי".
אמיתי: "מאז שדובר בעניין הזה, כלומר בנעורי, היה לי די ברור שזו עמדתי. לאורך השנים התחדדו הנימוקים. המשבר שלי הוא בעצם ההיתכנות של אסון כזה, של גירוש יהודים מביתם, של גלות בתוך ארץ ישראל. ברור שיש כאן בעיה אישית קשה של ערכים מתנגשים, אבל היא מתגמדת לעומת הבעיה הגדולה של החרבת יישובים בארץ. בכל מקרה, ההכרעה שלי קיימת, ואינני חש משבר בעצם ההצגה של עמדתי".
הקונפליקט של אמיתי, יאיר וחבריהם נשאר תלוי ועומד עד לרגע ההכרעה, ששניהם מקווים שלא יגיע. ימים יגידו מה יקרה כשבפועל תופקד בידיהם הבחירה הבלתי אפשרית בין צה"ל להתיישבות.
לרבים מהם השאלה הזו אינה נותנת מנוח. הם מאמינים בכל לבם בתרומה למדינה ולעם ונכונים לחרף את נפשם למענם. במידה לא פחותה מכך הם אוהדים את מפעל התיישבות ביש"ע או מהווים בשר מבשרו, דור שני או שלישי של מתנחלים. גם אחרים שכלל אינם משתייכים לציונות הדתית מתחבטים בשאלה.
"התגייסנו לצבא כדי להילחם במחבלים לא כדי להוציא אנשים מביתם. זה לא עניין של אידיאולוגיה אלא של מוטיבציה. עבודה כזו איננו רוצים לעשות", הם אומרים במפגש אקראי. באופן טבעי, עוצמת התלבטות מחריפה דווקא אצל מי שנוהגים לכנות 'מיטב בנינו', בני הזרם הדתי לאומי, אלפים במספר, שמשרתים או ששירתו ביחידות השדה של צה"ל. סוגיות ערכיות הרות עולם מונחות על כתפיהם.
בינתיים, וזה מובן לגמרי, נוח להם יותר לפסוח על הדילמה. הם מעדיפים שלא להכריע כעת, ומקווים שלא יצטרכו לעשות זאת לעולם כך לפחות עולה ממשאל בלתי מחייב שערכנו. אין להם דעה, הם אומרים. כיוון שכך הם אינם מוכנים לדבר, לעיתון ובכלל, גם לא בעילום שם.
ייתכן בהחלט שכך גם ינהגו למעשה אם אכן ייקראו לאירוע פינוי. התחמקות, שביתה איטלקית או אפילו בקשת פטור מן המפקד הם פתרונות מתקבלים על הדעת ברמת החייל הבודד. הבעיה הולכת ומחריפה כשהדרגה עולה. אם אתה סמג"ד או מ"פ, פתרונות חלקיים הם בלתי אפשריים מבחינתך. בתפקידים האלה חייבים לחתוך, ועבור רבים מדובר בחיתוך בבשר החי ממש.
במאמצים מרובים איתרנו לצורך הדיון, שניים, רב סרן (בקבע) יאיר וסרן (מיל') אמיתי (שניהם בנפרד העדיפו להיקרא בשם בדוי, מסיבות שיובהרו בהמשך). שיבוץ התפקידים הנוכחי שלהם מקטין במידת מה את הסבירות שייקראו להשתתף בפינוי יישוב, ועם זאת לא מדובר באפשרות מופרכת.
שניהם בני למעלה מ-30, דור שני לגרעין האידיאולוגי של ההתנחלויות. הם גדלו באותו אזור ומכירים היטב מימי הנערות והילדות. שניהם צמחו להיות מפקדי שטח ביחידות חי"ר, ולאחר השירות רכשו תואר אקדמי. גם כיום הם מתגוררים בהתיישבות וחשים חלק בלתי נפרד ממנה. בקיצור, שניים שהיו ועודם מאותו הכפר. העמדות שלהם, מתברר, הפוכות.
יום פקודה
האפשרות לעקירת גוש קטיף נראית כיום מוחשית. והיה ואתה ופקודיך נקראתם לקחת חלק באופן מעשי בפינוי עצמו, כיצד תנהג?
אמיתי: "ראשית, אני מבקש להעיר ששימוש בחיילי מילואים איננו נראה לי ריאלי, ולכן כל מה שאומר הוא במידה מסוימת תיאורטית, ואולי קל לי יותר משום שכנראה לא אצטרך ליישם את דברי בפועל. אני מעריך שרק חיילים סדירים ישתתפו בפינוי, ומבחינה זו אני מדבר כאילו הייתי כעת בסדיר.
"לאחר ההסתייגות אני אומר כך: בשלב ראשון אנסה להתחמק, להסביר למפקדי שמסיבות שונות אינני מסוגל לבצע את הפקודה ושאני מבקש שתוטל עלי משימה אחרת. אם בקשתי לא תיענה, אודיע שאיני מוכן לבצע את המשימה".
כלומר, בשום שלב אינך מתכוון להניף את דגל הסירוב אלא מעדיף את ההתחמקות. מדוע?
אמיתי: "אי ציות לפקודה ואי מילוי הוראה הם מעשים חמורים שמשמעותם קשה מכל הבחינות, גם זו ההלכתית. אנחנו רואים את המדינה כבעלת ערך דתי ורוחני, ומייחסים חשיבות לה ולמוסדותיה. הצבא הוא אחד מן המוסדות האלה, וכידוע הוא בנוי על כך שכל הפרטים נשמעים להוראות.
"מעבר לכך, לאי מילוי פקודה ישנן משמעויות חברתיות במישורים שונים, ובהן ניתוק אפשרי מכלל הציבור. ייתכן גם מצב שבו אחרים לא ימלאו הוראות שלא נראות להם. בשל כל זאת אני מציע סירוב אישי ולא סרבנות כדגל".
לשמור על העמדה המוסרית
יאיר: "דברי מורכבים, ובכל זאת חד-משמעיים. אם בחרתי להיות קצין בימים האלה, משמע שאני בוחר גם לעמוד בדילמות הללו. אני חושב שצריך למלא את הפקודה, משום שאסור לנו להרשות סרבנות במחנה שלנו. כאדם פרטי שמתנגד לנסיגה ולעקירת יישובים וכמי שמאמין שלא יצליחו לפנות את גוש קטיף, אני חושב שיש באזרחות די אמצעים לגיטימיים כדי לעצור את הפינוי מבלי לערב את מרכיב הסרבנות".
שמתי לב שלא השבת לי במישור המעשי אלא העקרוני. אמרת 'אני חושב שצריך לבצע', ולא 'אני אבצע'. אולי בעצם גם אתה לא מסוגל לבצע פינוי?
יאיר: "ממש לא. אם אתה שם אותי בתוך הסיטואציה אני מבצע את הפקודה, עושה מה שצריך, נותן תדריכים לחיילים, מחלק אותם לכוחות והולך לפנות את היישוב".
אתה, יאיר, דור שני למתנחלים ובעצמך חלק מהמפעל, עושה את זה עד הסוף?
"כן".
ומרגיש מה?
"מרגיש מה שהרגישו אנשי האצ"ל כשבגין הורה להם לא להתנגד לסזון".
אתה מוציא אנשים מביתם, מיישובים שנבנו כחוק, שקיימים עשרות שנים? אתה הולך ועוקר ממקומם חיים של אנשים, חיים של ההורים שלך ושל חבריך, ומחריב מקומות שהמדינה שלחה אותם אליהם?
"אנחנו רוצים שהמדינה הזו תמשיך להתקיים, גם אם חלילה יעשו טרנספר אפילו לכל תושבי יהודה ושומרון. מצב יותר גרוע הוא חברה משוסעת ומפולגת, שדווקא אנחנו, מי שטוענים למוסריות גבוהה, נהיה אלה שמעניקים גושפנקה למוסד המתהווה של הסרבנות. אם נעשה כך, נהיה אנחנו אלה ששומטים את הקרקע תחת רגלינו בשם המוסר. אם נעשה כך כבר לא נוכל לטעון למוסריות. מדינת ישראל, שקמה אחרי 2000 שנות גלות, צריכה להמשיך להתקיים גם אם חלילה יתחרשו האירועים הנוראיים האלה. גם אחריהם עוד יהיה לנו מה לעשות, בית המקדש השלישי עוד לא נבנה".
כלומר, אתה מסכים שיש בעיה מוסרית בעצם פעולת העקירה, אלא שאתה מעדיף את הפגיעה המוסרית הזו על פני החמורה ביותר בעיניך הסרבנות?
"נכון. אני לא רוצה למצוא את עצמי שכם אל שכם ליד סגן דוד זונשיין, מראשי הסרבנים בשמאל. באי מילוי הפקודה אני מעמיד את עצמי בשורה אחת איתו. סרבנות לפקודת פינוי משמעותה כריתת הענף המוסרי שעליו אנחנו יושבים".
משימה צבאית?
כל חייל לומד שאסור לציית ל"פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה". האם פינוי יישובים נכנס לדעתך תחת ההגדרה הזו?
אמיתי: "כן. פקודה לפינוי יישובים יהודיים בארץ ישראל, במיוחד אם הם הוקמו כחוק וקיימים כבר עשרות שנים ואין חולק שמדובר ביישובים לכל דבר גירוש האנשים המתגוררים ביישובים והחרבת בתיהם הם מעשה פסול, פשע מכל בחינה: יהודית, הלכתית, ציונית ומוסרית אנושית. בכל מישור, זהו דבר שאסור שייעשה. אני רואה בפקודה כזו דבר חמור מאין כמותו, ולכן גם איני מוכן לומר 'אני לא אשתתף בפינוי, אבל אחרים יעשו זאת'. אינני רוצה שאחרים יעשו זאת, וזו אגב הסיבה שאני אומר את דברי בעיתון".
יאיר: "פינוי איננו פקודה בלתי חוקית בעליל. יש מעטים מאוד שזו בכלל עמדתם, וודאי שאין על כך קונצנזוס. עצם העובדה שיש על כך דיון אפילו בימין גופו, הופך פקודה כזו מקסימום לבלתי חוקית אך לא לכזו שדגל שחור מתנופף מעליה.
"אפשר להציג טיעון אחר, ולומר שפקודת פינוי אינה פקודה צבאית לגיטימית. כלומר, תפקידו של הצבא הוא להילחם, וכאן לוקחים את הצבא לדברים אחרים לגמרי. למשל, אם חייל מקבל פקודה להעביר את הדירה של אלוף פיקוד העורף מחולון לבת ים, זו פקודה שאינה צבאית. באופן דומה, יש מי שטוענים שפינוי יישובים אינו תפקיד של הצבא.
"זו טענה בעלת משקל, אבל גם אותה בסופו של דבר אני לא מקבל. הצבא הוא הריבון ביש"ע, ולכן זה מתפקידו לבצע כל פעולה שלטונית באזורים הללו. אגב, אני בהחלט מעדיף שלא חיילים יהיו אלה שיפנו, כי באמת לא לשם כך הם התגייסו לצה"ל. ועדיין, לתפיסתי, פינוי שאני מאוד מקווה שלא יתרחש אינו בלתי חוקי אלא משימה צבאית לגיטימית.
"אני מבקש לומר שבעיני קיים מבדל בין סרבן שלא ישתתף בפינוי לבין סרבן שאינו לוקח חלק בלחימה. הראשון מסרב לפעולה שאינה פעולת לחימה, בעוד שהשני מסרב להילחם. אחרי הכל, עיקר תפקידו של הצבא הוא להילחם. יש כאן הבדל, אך השורה התחתונה אחת היא שזה וזה סרבנים".
הסירוב ככלי לעצירת פינוי
מדוע אינך מוכן להזדהות?
אמיתי: "הזדהות שלי עלולה להיתפס כקריאה ציבורית לסירוב, ובכך איני מעוניין. אני מבטא את העמדה האישית שלי ומאמין שכך צריך לנהוג כל אחד. יחד עם זאת, אינני חושב שצריך להרים דגל של סרבנות. כלומר, ראוי שפרטים רבים ינהגו כך, אבל לא צריכה להיות התארגנות מסודרת. אסור שסרבנות תהיה שיטה לשינוי הכרעות חברתיות ופוליטיות בישראל. זו אינה דרך לרבים, אלא דרך לפרטים רבים".
אתה מביע כאן עמדה מוסרית נוקבת. אם זו אכן עמדתך, מדוע לא לצאת בפומבי, לומר את הדברים בצורה ברורה, ובכך לשרטט את הקווים האדומים המוסריים שאתה מאמין בהם?
אמיתי: "אני מנסה לשקול נזק מול תועלת. יש אמירה מוסרית-יהודית שאכן צריכה להיאמר, אולם יש גם נזקים שאי אפשר להתעלם מהם. הכרזה כמו שלי כעת עלולה להיתפס כמרד, כפירוק המערכות. איני בטוח שאם יהיה סירוב של רבים אכן ייגרם נזק כה כבד למערכת, אף על פי שתמיד מפריחים לאוויר את האיומים האלה, אבל הנקודה שהיא שכך זה ייתפס. הקרע עלול להתרחש לא בגלל מה שיהיה בפועל אלא בגלל האופן שבו יצטייר סירוב מימין כי הרי משמאל זה מקבל התייחסות אחרת, והדברים ידועים".
יאיר: "באופן עקרוני אין לי שום בעיה להזדהות, אדרבה, קל לי לעשות זאת משום שאני מביא את עמדת הצבא. יחד עם זאת, פורמלית אני נחשב לאיש צבא, וכפי שניתן לראות, חלק מדברי משקפים את עמדתי האישית כבן ההתיישבות. את הדברים אלה לא הייתי יכול לומר בראיון רשמי".
האם הסירוב צריך לדעתך להיות כלי לעצירת הנסיגה?
אמיתי: "אינני חושב שהדרך הזו צריכה להיות כלי לעצירת הנסיגה. הדרכים לבלימת הנסיגה שמורות לאזרחים, לא לחיילים. אני מתייחס רק למישור ההתנהגות האישי. להערכתי בכל מקרה, גם אם יהיו הרבה מאוד סירובים, לא יהיה די בכך כדי לסכל את הפינוי. הצבא גדול מאוד, ויש משטרה וכוחות נוספים".
יאיר: "יש כאן כמה היבטים. ראשית, המצב אינו כזה שאם החיילים הדתיים יסרבו הפינוי אכן לא ייצא לפועל. זה לא תלוי בנו. מעבר לכך, לפי מיטב היכרותי את עמדות החיילים והקצינים הדתיים, רובם אינם מתכננים לסרב פקודה. אני יכול לומר שכמפקד אני לא אטיל על מ"מ מגוש קטיף להשתתף בפינוי הגוש, אלא להיות זה שמביא את המים. באותה מידה אני לא אבקש מחייל שמאלני שאמו חברה בארבע אמהות לפזר הפגנה של תאעיוש (גוף שמאל רדיקלי הפועל בירושלים וסביבתה). זה נוגע לעדינות של מפקד".
להכין עמדות מראש
חיילים שנמצאים כיום בשירות סדיר צריכים לדון בינם לבין עצמם בנושא, או שעדיף לא לפתוח בעיה שכרגע איננה מונחת לפתחם?
יאיר: "אני לא אוהב שמדברים בשם החיילים. זה לא הוגן שאנשים באזרחות ידברו בשם החיילים. אסור לנו לנהוג כמו סרבני השמאל, שבהיותם אזרחים הלכו ונטענו בעמדות שלהם, ואחר-כך באו והלבישו אותם במדי המילואים. אסור לנו לאיים או להציב אולטימטומים של אי ציות, כי הסרבנות היא חרב פיפיות. צריך להבין ש'טובי בנינו בקרבי' אינם חלק מהמאבק".
כלומר, כקצין בשירות פעיל אתה מבקש שיעזבו אתכם החיילים בשקט?
יאיר: "נכון. למאבק נגד הפינוי יש ידיים ורגליים חזקות דיים בלעדינו, החיילים והקצינים. אותנו לא צריך לשתף בו. אנחנו אמנם רגילים להיות בחזית, אבל בהקשר הזה אנחנו רוצים וצריכים להיות בעורף. או בקיצור, תנו לצה"ל רק לנצח..."
אמיתי: "לדעתי, החיילים הסדירים חייבים להעסיק עצמם בנושא הזה, משום שהוא רלוונטי מאוד. כשחלילה יגיע הרגע, החייל יבצע את הפקודה בלי חשיבה, משום שעיקר חינוכו הוא לבצע פקודה בלי לחשוב. ייתכן שהעניין יקרע אותו בשעת מעשה, אך תוך כדי האירוע כבר יהיה קשה ללבן את הסוגיה.
"מי שלא ידון בינו לבין עצמו בשלב מוקדם, ייגרר אחרי הנורמה ואחרי התעמולה שוודאי תשתולל. עדיף לקיים את הדיון עכשיו עם חברים, הורים ורבנים, ולקבל החלטה. יש כאן נקודה נוספת: לכל אדם יש, או צריכים להיות, קווים אדומים. אני חושב שהמצב הקיים כיום, שבו גירוש יהודים מבתיהם אינו נתפס כחמור או כקו אדום למשל כמו הרג חפים מפשע הוא בעייתי מאוד. בציבור, ובכלל זה הציוני דתי ואפילו המתנחל, גירוש יהודים מאדמתם אינו נתפס כדבר חמור, וזו בעיה בפני עצמה. אני חושב שזו תוצאה של טפטוף רב שנים בשמאל ובאמצעי תקשורת".
איום הקרע
שניכם חוששים שסרבנות מימין תיתפס כפירוק מערכות. אך ניתן ללמוד מסרבנות השמאל שהמערכת לכל היותר מזדעזעת. בסופו של דבר לא קרה שום אסון. מצד שני, הסרבנים הצליחו להבהיר את הקווים האדומים שלהם והמערכת לוקחת זאת בחשבון. כולם יודעים שיש דברים שלא ניתן לעשות כי יוסי שריד ישכב לרגלי המשאיות.
אמיתי: "ייתכן שאם היינו מרימים את נס הסירוב, היה הדבר משפיע על מקבלי ההחלטות באופן מוגבל והם גם היו לוקחים זאת בחשבון. ובכל זאת, אינני חושב שמהלך כזה היה בכלל משנה את דעתם עד כדי ביטול כל רעיון העקירה ושינוי המדיניות. במילים אחרות, הנזק היה נוצר והתועלת לא היתה מתקבלת.
"מעבר לכך, גם אם היתה תועלת מסוימת, אסור לדעתי שסרבנות תהיה כלי להשפעה על מדיניות. זה בדיוק מה שהשמאל עושה, ובעיני זהו מעשה חמור מאוד. המוסר שלהם בשאול תחתית, ואני לא מנסה להתחרות בו".
הבעת עמדה מורכבת, שתומכת בסירוב כדרך לפרטים רבים אך לא להמון. אינך חושש באמת ממצב שאותו מעלה יאיר, שאכן המערכות יתפרקו, שאתה תשמוט את בסיס האחדות האחרון שלנו צה"ל?
אמיתי: "איני חושש שכך יהיה, משום שהתפרקות תיתכן רק אם סדרי הגודל יהיו גדולים מאוד, וזה אינו המצב הצפוי. אפילו אם יהיו רבים מאוד שיסרבו, אינני בטוח שאכן תהיה התפרקות. אני לא כל-כך רואה מצב של אנרכיה שבו כל קבוצה מושכת לכיוון שלה. ושוב, הדרך שאני מציע היא דרך ליחידים רבים. בדרך הזו אין קריאת תיגר על המערכת, ולכן אין סכנה להתפרקותה".
יאיר: "אני חייל, וככזה איני יכול להשתתף בכל סוג של פעילות פוליטית, ולכן כל הדיון הזה אינו רלוונטי מבחינתי. מעבר לכך, יש שני שיקולים נוספים: ראשית, אני חושב שעצם הדיבורים על סירוב מסבים אותו הנזק של פירוק המערכת. שנית, הסרבנות היא כתם שלא נשכח ולא יישכח. קח את אלי גבע כדוגמה. עברו 20 שנה וכולם יודעים מיהו, כי זה כתם ענק במצח השמאל. כנ"ל לגבי הסרבנות כיום, לכאורה היא נמשכת והכל בסדר, אבל היא היתה ותישאר כתם מוסרי".
חיילים בקונפליקט
אחרי שהגעת לעמדה מסוימת, עד כמה הבחירה בדרך הזו קורעת אותך ברמה הרגשית?
יאיר: "העניין הזה מלווה אותי כבר יותר מעשור, ומזמן כבר אין לי התלבטות. הדבר היחיד שייתכן מבחינתי הוא בקשת פטור ברמה הפרטית, כלומר שלא להשתתף בפינוי היישוב שבו גדלתי, כי ברור שרגשית זה עלול להיות קשה. זה כמו קרב שבו מחבל מצמיד לך אקדח לראש, ואז אתה לא יכול לדעת איך תתנהג. זה עניין של רגשות, וסביר שיהיה לי מאוד קשה, אבל עצם ההתלבטות מאחורי ואינה מעמיסה עלי".
אמיתי: "מאז שדובר בעניין הזה, כלומר בנעורי, היה לי די ברור שזו עמדתי. לאורך השנים התחדדו הנימוקים. המשבר שלי הוא בעצם ההיתכנות של אסון כזה, של גירוש יהודים מביתם, של גלות בתוך ארץ ישראל. ברור שיש כאן בעיה אישית קשה של ערכים מתנגשים, אבל היא מתגמדת לעומת הבעיה הגדולה של החרבת יישובים בארץ. בכל מקרה, ההכרעה שלי קיימת, ואינני חש משבר בעצם ההצגה של עמדתי".
הקונפליקט של אמיתי, יאיר וחבריהם נשאר תלוי ועומד עד לרגע ההכרעה, ששניהם מקווים שלא יגיע. ימים יגידו מה יקרה כשבפועל תופקד בידיהם הבחירה הבלתי אפשרית בין צה"ל להתיישבות.