"השמאל מבין את חשיבות המאבק על התודעה, ואילו הימין בפיגור", קובע פרסבורגר שהחליט לעשות מעשה, ובמימון פרטי הוציא לאור את ´רוח אחרת´ אלבום מפואר ועב כרס המנציח את הסטיקרים, הפגנות היחיד והרבבות, המיצגים ושאר פעולות המחאה
כבר שמונה שנים מתעד יונה פרסבורגר את המחאה נגד הסכמי אוסלו וגרורותיהם. הוא מקדיש את כל זמנו לפרויקט: מראיין את המפגינים, אוסף מסמכים וצילומים מארכיונים ומאנשים פרטיים, גם מצלם וכותב בעצמו. כשאמרתי לו היכן אני גרה, מיד ציין את שמות אנשי המושב שהתייצבו באוהל המחאה האזורי והפגינו נגד אסון אוסלו. לפי מהירות התגובה שלו, נראה שהוא היה מכיר את שמות המפגינים גם לו הייתי מוסרת לו כתובת אחרת כלשהי. ואיך לא? הבקיאות הזאת נובעת מכך שפרסבורגר נסע בשנים האחרונות "לכל מקום שהיה בו מוקד מחאה, מנהרייה ועד אילת".
לאחרונה, פרסבורגר, כיום בן 38, תושב מצפה-יריחו, נשוי ואב לשלושה, הוציא לאור ספר בפורמט אלבומי: ´רוח אחרת: סיפור המאבק והמחאה בעידן אשליות השלום, מהסכם אוסלו למלחמת אוסלו´. 422 עמודי הספר כוללים צילומים של המפגינים, הסטיקרים, כרזות המחאה. לאלה נלווים פרקים המתארים את התקופה, שנכתבו בידי כותבים שונים. בסוף מופיעה סקירה מעניינת של ארגוני המאבק החוץ-פרלמנטריים ולוח אירועים לפי תאריכים, מדהים יש לומר, שסוקר את קורות חיינו כאן מיוני 1992, עליית השמאל לשלטון, ועד יוני 2004, עת ממשלת שרון קיבלה את תוכנית ההכנה להתנתקות מחבל-עזה ומצפון השומרון.
כרזה שזעזעה את התקשורת
עוד לפני היוזמה הזאת, שארכה שמונה שנים, שילב פרסבורגר כישורים גרפיים עם הכרה לאומית ומסירות, כשהפיץ בארץ כרזות מחאה עם ציורים שממחישים את המציאות העגומה.
"עם חתימת הסכמי אוסלו, הקמנו צוות חשיבה: אבי, אני וההיסטוריון ד"ר גבריאל בר-שקד", הוא מספר. "הבנו שזו קטסטרופה בקנה מידה היסטורי ושיישום ההסכמים ימיט חורבן, וחשבנו איך להביא מסר אחר מול תקשורת שמגויסת, רובה ככולה, לטובת אוסלו.
"ההשראה באה ממרד הסטודנטים בצרפת ב-1968. אבי היה אז סטודנט בפריז. המאפיינים דמו לתקופת רבין: שלטון דורסני ותקשורת מגויסת. הסטודנטים יצרו כרזות מחאה חריפות בביטוי האמנותי ובמסר החד שלהן. הם השתלטו על הקירות, וכך הצליחו להגיע אל הציבור. זה הרשים אותו.
"הרעיון שלנו היה לעצב, להדפיס ולהפיץ כרזות. יצרנו שלוש כרזות מחאה, והלכנו לגייס כסף מבעלי ממון. מכאן החלה תקופה של השתתפות במחאה הציבורית, כשהכנסנו גורם משמעותי: הכרזות שיצרנו, שהשפיעו חזק על נוף המחאה".
את הכרזות ציירו יונה ואביו, יצחק, ביחד. יצחק הוא ניצול שואה שעלה מהונגריה. לאחר שירותו הצבאי פגש את מזכירתו של ז´בוטינסקי, שעודדה אותו לפתח את נטיותיו האמנותיות, תחילה בבית-הספר ´אבני´ ולאחר מכן בפריז. הוא שב לישראל עם המשפחה שהקים ב-1979, לאחר שנטש קריירה נוצצת כאמן, כשהמשפחה חזרה בתשובה. יונה אומר שכשראה שאביו מוכן, למרות כל מה שהיה לו שם, להתחיל כאן מאפס כדי לדבוק באידיאלים, הבין מהי הקרבה. "מזה, ומשמונה השנים שלמדתי בישיבה בקריית-ארבע, למדתי להתמסר לרעיון".
בפורים 1995 הם עיצבו כרזת מחאה עם פורטרט ערפאת, המסיר מעל פניו מסכה עם פניו של פרס. העיתונות רעשה: ´מקור ההשראה של הציירים האלמונים הוא התעמולה הנאצית´, קבע אחד היומונים, ותוכנית אקטואליה ברדיו ביקשה ממאיר אינדור שיגלה מי אחראי לציור. אינדור סרב, לאחר שהתקשר אל הפרסבורגרים ושמע מהם שאינם מעונינים להיחשף. "כי זו היתה תקופת הרדיפות רבין-פרס", מסביר יונה.
"ואז, כמו הפעולות של אבישי רביב, פנה אל אבי איש שביקש שיצייר את רבין כמפלצת עם דם על הידיים, וציין שיש לו הרבה כסף לשלם עבור זה. אבי ניסה להסביר לו שהמסר לא יעבור, ושצריך לבקר את דרכו בענייניות. מאוחר יותר, כשביררנו מי המזמין, אנשים מגוש-עציון, שם התגורר, העידו שהוא סוכן שב"כ. זה היה בשנת 95´, חודשים לפני רצח רבין. אחרי הזמנת הציור קיבלנו איומים בטלפון, היו מתקשרים ואומרים לנו בקול מאיים: ´אתם עוסקים בהסברה? אנחנו נשלח לכם את מכונת ההסברה, נחסל אתכם´".
היתה מחאה, לא הסתה
ב-1996, עם ניצחון הימין בראשות נתניהו בבחירות, התכנסו יונה, אביו וד"ר בר-שקד לשיחת סיכום. "המסקנה היתה שמול אוסלו, משבר היסטורי חמור, הודלק אור: ציבור גדול שהתנגד, תנועת מחאה. אלא שהתקשורת והשלטון דיכאו אותה, וזה החריף עם רצח רבין. השתמשו ברצח לדיכוי המחאה באמצעות דה-לגיטימציה. ניסו להשתיק. כיוון שאנחנו נמצאים תחת משטר הכחשה, שמציג בצורה שקרית מה שקרה, היה צורך לספר את האמת, לתעד את המחאה שלא זכתה לכיסוי תקשורתי הוגן. אנשים היו בצמתים משך שלוש שנים: ערב, בוקר, גשם, חמסין, והתקשורת לא סיקרה את התופעה".
ואז יצא יונה למסע התיעוד שארך שמונה שנים, מ-1996 ועד 2004. "הופתעתי לראות שכמעט אף גורם בימין לא עסק בצורה מסודרת בתיעוד", הוא מספר. "הבנתי שאני בודד במערכה. לשמאל יש תרבות פוליטית דרך תיאטרון, שירים ועוד. בימין תרבות כזאת לא מפותחת.
"רצינו לעשות צדק היסטורי, לספר את הסיפור האמיתי של ימי אוסלו ולהיות אלטרנטיבה להצגה המעוותת של אמצעי התקשורת ואלה ששולטים בשיח התרבותי הישראלי. אחרת מה תהיה ההיסטוריה? מה שהצד השני מתעד.
"האלבומים של יובל לישראל יצאו על-ידי אנשי שמאל, וזה השפיע על הצגת הדברים. השמאל מבין את חשיבות המאבק על התודעה, הימין לוקה בנקודה זו. כל תנועות המחאה בעולם תיעדו. בפלמ"ח הקימו מחלקות הסברה, כתבו על עצמם ספרים, ובסוף זה הפך להיות חלק מהפולקלור הישראלי. הם יצרו תדמית שחדרה להכרה הקולקטיבית. מי שרוצה שלטון מתעד. כי תיעוד הוא כוח. העם היהודי חי על הזיכרון שלו, ותיעוד מחדיר לזיכרון הציבורי ולתודעה מסרים".
אלו מסרים אתה מקווה שיחלחלו לתודעה בזכות האלבום שלך?
"האלבום לא ישאיר מקום לטענה של ביילין שלא היתה התנגדות ציבורית לאוסלו, שהעם הסכים. השמאל טוען שמיעוט סהרורי של מתנחלים ´הסית´, והיה אחד שלחץ על ההדק. זו הסתרה של הסיפור האמיתי. האלבום מביא את סיפורו של ציבור גדול, שהיה רוב העם, שהתנגד למהלכי אוסלו.
"רציתי שציבור נאמני ארץ-ישראל ייכנס אל קדמת הבמה של ההוויה הישראלית. צריך לנהל מאבק על התודעה. אם הדור הזה לא יזכה, לפחות שהדור הבא, כשהדברים יתבהרו והוא ישאל שאלות, ימצא דרך אותה יוכל להמשיך".
בשמאל ובכלי תקשורת מסוימים טוענים שהימין הסית לרצח רבין. יש בספר חומרים על הסתה לרצח?
"אחרי שנים של מחקר ותיעוד מקיף של המאבק על ארץ-ישראל בעידן תהליך אוסלו, איסוף אלפי צילומים, ראיונות עם מאות אנשים ומעבר על ארכיונים של צלמי עיתונות, לא מצאנו הסתה לרצח. גם אם היו ביטויים חריפים, לא היתה הסתה. מי שהפיץ בהפגנה את רבין במדי אס-אס היה אבישי רביב. ביטויי הסתה שצריך לחסל את ראש הממשלה לא היו, רק ביטויי זעם, בעיקר אחרי פיגועים גדולים".
אתה מבחין בין הסתה לביטויי זעם.
"כן. הסתה זה כשאדם מתכוון בדבריו להסית למעשה. אדם שזועק כיוון שכואב לו, זעקת שבר של עם שרוצחים את בניו, זה לא הסתה. שימוש במילה הזאת, יש בו משום רשעות".
והסתה.
"נכון, זה בעצמו הסתה".
ומה על הטענה הוותיקה שהפגנות הימין אלימות?
"כילד בצרפת ראיתי מה זו אלימות בהפגנות. מי שמדבר על אלימות, שילך לחו"ל ויראה מה זה שמפגינים מפרקים בלאטות מהכביש וזורקים על השוטרים, או בקבוקי תבערה. גם שוברים חנויות. בארץ לא היתה אלימות. דחיפות אינן אלימות. זה שקר אחד גדול, זה ניסיון לעשות דה-לגיטימציה. שלטון שבאופן דיקטטורי עוקר אנשים מבתיהם, הוא האלים, לא הצד שמוחה על זה".
להפגנות יש כוח
תיעדת הרבה הפגנות. יש לך נתונים מה היתה ההפגנה הגדולה ביותר בארץ? עד כמה נכונה האמירה שהפגנת המאה אלף בעקבות סברה ושאתילה היתה הגדולה מכולן?
"זה סיפור מפוברק, גם לפי הצילומים. מאז היו הפגנות גדולות ממנה. כמה ימים אחרי חתימת הסכם אוסלו היתה הפגנה בירושלים, שלפי ההערכות היו בה קרוב לרבע מיליון איש, היא מתועדת באלבום. והיו גם של 300 אלף ואחרות".
לפי המעקב שלך, איזו השפעה היתה למחאה על דעת הקהל ועל מקבלי ההחלטות?
"לא מעט בגלל ההתנגדות הציבורית, רבין היה גמור בסקרים וזה גמר את השמאל. לולא נרצח, השמאל היה מתרסק, ויכול להיות שעל תהליך אוסלו היה נסתם הגולל.
"הכוונה לגרש את יהודי חברון סוכלה בזכות המחאה. אורי סביר, אז מנכ"ל משרד החוץ, אמר שרבין נרתע כי חשש מהעימות. קבר רחל, לפי התוכנית, היה צריך להימסר לאש"ף. הלחץ הציבורי השיב אותו לשליטתנו. המאבק בלם את תהליך הנסיגה למרות שלא עצר לגמרי. אלמלא המאבק, היינו היום במציאות אחרת לגמרי.
"יש חובת מחאה, מי שלא מוחה, כאילו שותק ומשלים עם המצב. כתוצאה מזה, הצד השני מתחזק. המחאה מקרינה על תדמיתנו בעיני אחרים ובעיני עצמנו. מי ששותק, אחר-כך לא יכול להסתכל במראה. אם היית יודעת שנעשה למישהו עוול ואף אחד לא מדבר, זה עובר בשקט, איך היית מרגישה? להפגנות יש כוח להשפיע על המציאות".
יכולנו להשפיע על המציאות אילו חיינו באנגליה, שהיא דמוקרטיה אמיתית. אצלנו המסגרת החיצונית דמוקרטית, אבל מנהיגים מחליטים כרצונם, בוא נקרא לזה נטיות דיקטטוריות. האם מצאת שלהפגנות בעשור האחרון היתה לפחות השפעה ממתנת על המנהיגים?
"אנחנו חיים במשטר דורסני שמכתיב בכוחניות את מהלכיו, ולמדתי שבמציאות כזאת לא מספיק להפגין, צריך תעוזה, מסירות ויצירתיות. זה אומר, לדוגמא, לעשות מעין מצור על קריית הממשלה, כדי שראש-הממשלה ירגיש מה זה שהוא עושה מצור על גוש-קטיף. וצריכה להיות נכונות להתעמת. צריכים ללכד שורות במאבק, להקים הנהגה לתנועות המחאה".
יש בספרך ביקורת על כך שתנועות המחאה לא התאחדו.
"זו חולשה של המאבק שלנו".
הפיצול החל עוד במערכת הבחירות של 92´, כשריבוי מפלגות ימין קטנות הביא לאובדן קולות ולניצחון רבין.
"נכון, מוכרחים לאחד שורות".
בתקופת המאבק נגד אוסלו קמו מנהיגים שהובילו תנועות מחאה בולטות, לדוגמא משה פייגלין ונדיה מטר. אפשר לזהות אותם בין המפגינים המצולמים באלבום, אבל לא ראיתי אותם לבד, כנציגים. מדוע בחרת לעשות כך?
"כל תנועות הימין לא השכילו להקים הנהגה. בדרום-אפריקה היה נלסון מנדלה, בראש המאבק לשחרור הודו מהטמה גנדי, בארה"ב מרתין לותר קינג. אצלנו, כל אחד היה מנהיג תנועתו, פייגלין של ´זו ארצנו´, מטר של ´נשים בירוק´. הציבור שלנו, נאמני ארץ-ישראל, צריך להתאחד ולהעמיד הנהגה שבפוטנציאל יכולה להוות אלטרנטיבה לשלטון. בכל המהפכות בעולם, כשהיו אנשים שהעם הלך אחריהם, הם נכלאו, ובסוף התמודדו מול השלטון והעם בחר אותם. מול שלטון כוחני, שכופה עצמו על העם, לפעמים אין ברירה אלא ללכת לדרך של מאבק לא אלים. אי אפשר לסמוך על פוליטיקאים שהם חסרי אמונה".
אין אצלך תמונות גדולות של פוליטיקאים מהמחנה הלאומי שנטלו חלק במחאה.
"הפוליטיקאים לא הובילו, הם היו קרייריסטים. הלכו אחרי העם. חוץ מחנן פורת וגנדי, רחבעם זאבי".
הפגנה היא סוג של תפילה
אני זוכרת שהיו לא מעט הפגנות יחיד. אנשים עטו על עצמם פלקטים, הדביקו מדבקות, ויצאו לרחוב לבדם. איך קרה שבתקופה הזאת היו כל כך הרבה הפגנות יחיד?
"הפגנות יחיד באות כשאין הנהגה. אנשים מרגישים שעליהם לצאת. זה אות כבוד לאדם שמוכן לעשות זאת, אך סימן חולשה להנהגת המחאה".
מה היה כוחן?
"כשאנשים עמדו כל שבוע בצמתים, זה יצר אווירת התנגדות. זה מה שצריך לעשות היום, לא מספיק לתלות שלטים".
נדמה שבהפגנות נגד קריעת חבלי מולדת יש נוכחות גדולה יותר לדתיים, למרות שיש ציבור ימני-חילוני מעולה, ערכי, שנושא ארץ-ישראל חשוב לו לא פחות. זו שאלה של ארגון?
"הציבור הדתי מוביל במאבק על הארץ, לא צריך להתבייש בזה. פגשתי אנשים שחזרו בתשובה בגלל שראו את כוחו של הציבור הדתי בהפגנות. לגבי חב"ד, הרבי שלהם היה כל כולו איש שעסק בבניין לקראת הגאולה, זה כולל את בניין הארץ ובניין התורה. לכן חסידיו מסורים לנושא ארץ-ישראל והם תרמו תרומה חשובה. הרבי מלובביץ´ ראה את הקטסטרופה שהולכת להיות עוד לפני הסכם אוסלו, וקרא לחסידיו לצאת למערכה ציבורית. השלטים ´ארץ-ישראל בסכנה´ הופיעו בחוצות עוד לפני הסכם אוסלו הראשון. הוא חזה מה שיהיה".
אנחנו מבינים שהפגנות גורמות להפנמת היקף ההתנגדות בעם למהלכי הממשלה. אבל לפרט שיושב בבית יש נטייה לחשוב ´יהיו שם מספיק אנשים גם בלעדיי, עוד אחד לא ישנה´. אחרי שהשתתפת בהרבה הפגנות, כמפגין וכמתעד, אתה מסוגל לשכנע מישהו שדווקא הנוכחות שלו חשובה?
"מה שמניע אדם לצאת להפגין זה המצפון. עם ישראל כוחו באחדותו. יש חובה לעם להיפגש שלוש פעמים בשנה, בעלייה לרגל. גם זה סוג של הפגנה. לא מספיק לשבת בבית ולהגיד ´כולם עולים לרגל לירושלים, גם אני צריך?´ מי שחושב שההפגנה לא מועילה, שידע שהיא פועלת כלפי מעלה. היא מהווה סוג של תפילה. עצם ה´יחד´, האמירה המשותפת".
יש טענה שחלק הרבנים במאבק מוצנע באלבום יחסית לפעילותם.
"החלק שמלווה בצילומים מספר את סיפור המחאה הכללית ואת סיפור העם. תמונת צעדת הרבנים שהולכים שלובי זרוע שווה יותר מאלף מילים, והם מופיעים בתמונות נוספות. גם הובא פסק ההלכה, שעולה שוב בימים אלה, לאיסור ´פינוי´ יישובים בארץ-ישראל. הוא פורסם ב-1995, וגרם לסערה ציבורית, במהלכה כינה אותם רבין ´אייטולות´. בפרק על הארגונים החוץ-פרלמנטריים, שבסוף הספר, מפורטת פעילותם.
"ההנהגה הרבנית היתה חשובה ואמרה דברים ברורים. אבל ציבור גדול בארץ, פחות תורני, הרגיש אותם פחות. הם לא העמידו עצמם בתור הנהגה מובילה לכלל הציבור. עשו כנסים, הוציאו גילויי דעת, אך לא היו בראש המחנה ברחוב. לכן, התמונה שלהם שלובי זרוע חריגה. דווקא הרב ולדמן נשכב על האדמה בגבעת-הדגן, ותמונתו מופיעה. תביני, אנשים רצו לראותם בשטח, מובילים, ולא רק מוציאים גילויי דעת. ציפו שהם ייתנו דוגמא".
האלבום של כולם
מפעל התיעוד של פרסבורגר חיוני. יש לקוות שהיוזמה שלו תוליד יוזמות נוספות, כדי שדברי הימים האלה לא ייראו רק דרך העדשה השמאלית של משקפי המתבונן. עם זאת, ודווקא כיוון שפרסבורגר מדבר על מסמך תיעודי שהוא אמירה לדורות, מן הראוי להעיר על טעות או שתיים שטוב לתת עליהן את הדעת, אולי לקראת המהדורה הבאה או הספר הבא.
הפרק השישי, ´הרוח האחרת בעיתונות ובכתבי העת´, עוסק בתקשורת ומחברו חתם עליו בשם משה אבי-יצחק. התיאור הקצר של ´מקור ראשון´, שקם על רקע החד-צדדיות בסיקור התקשורתי את ימי אוסלו, מלמד על חוסר התמצאות. לפי מחבר הפרק, מקור ראשון החל להופיע בתשנ"ח 1998. במציאות העיתון החל להופיע ביולי 1997. מסמך תיעודי? אז הבה נדייק.
ועוד, נדמה שהמשפט המתאר את העיתון, "שבועון משכיל המשלב אקטואליה והגות עם כתבים ועיתונאים מעולים כ..." לא מנוסח כדי לתעד את ההיסטוריה אלא כדי לפאר את השמות המוזכרים, שמקבלים מהכותב ציון. לעומתם, מי שלא מוזכרים הם העורך הראשון, מאיר עוזיאל, ומקימי העיתון, גדי ליסטנברג והרב שמואל טל.
´האגודה לזכות הציבור לדעת´ לא זכתה בספר לבמה הראויה לה. היא מוזכרת בחלק הסוקר את ארגוני המאבק החוץ-פרלמנטריים, בתוך ´חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי´ שמתוכו קמה. האגודה, בשמה המקוצר ´לדעת´, אמנם איננה כלי תקשורת, אבל טוב היה לו נמצא לה מקום בפרק העוסק בתקשורת, כשם שנמצא שם מקום לגוף חשוב אחר שגם הוא איננו כלי תקשורת, בית-הספר ´מעלה´.
´לדעת´ קמה ב-1995, לאחר שחוג הפרופסורים, שמנה עשרות, קיים הפגנה מול בניין הטלוויזיה הישראלית במחאה על מה שכינה "התעמולה של רשות השידור לטובת תהליך אוסלו", ונתקל בהתעלמות. זאת, בתוספת יוזמתו של צחי הנגבי לבדוק את הגינות התקשורת, הביאו להקמת הארגון בראשות פרופ´ אלי פולק.
ל´לדעת´ תרומה חשובה למאבק: הגשת בג"צים נגד עיתונאים שהטו פוליטית את הסיקור של הסכמי אוסלו ונגד אבישי רביב, סיפוק חומר מצולם מהמאגר שהכינה לארגוני המחאה ולאנשים פרטיים, ולחימה על טוהר השפה בסיקור אובייקטיבי: לא ´המתנחלים´ מפגינים, אלא לפחות חצי עם, לא ´פעילי שלום´, אלא ´פעילי שמאל´ ועוד.
"אני מסכים איתך בנקודה הזאת", אומר פרסבורגר, "הכל פתוח לספר נוסף, בו אני מקווה שתהיה רוח אחרת להנהגה, לא רק לעם".
מי קהל היעד של האלבום?
"ציבור נאמני ארץ-ישראל הוא קהל היעד הראשוני. בנוסף, כל אדם שרוצה לדעת את קורות עמנו בעידן אוסלו".
זה בטח כולל את ´מרכז פרס לשלום´, תגלה לי כמה עותקים הם הזמינו.
"ייתכן שהם קנו כמה עותקים. באמת רצינו שאנשים בעלי יושר אינטלקטואלי, שמעונינים לראות דברים מזווית נוספת, ירכשו את הספר. ובניגוד לאותו ´איחוד אירופי´, שאולי בכספיו הם יכולים לרכוש עותקים, אני לא הייתי ממומן על-ידי גוף מסוים עם תקציב מסודר. אל השמאל הכספים זורמים, לי עזרו אנשים פרטיים".
פרסבורגר דווקא קיבל הצעה למימון מגוף ימני שהוא מסרב לחשוף את שמו, אבל החליט להמשיך לתעד בעזרת תורמים פרטיים. "הגוף רצה ששמו יופיע על האלבום, והתכוון לשווק אותו בשיווק ישיר לציבור הימני בלבד, בעוד שאני רציתי שהאלבום יופיע בחנויות הספרים הגדולות, כדי שכל אחד יהיה חשוף לו. זאת כחלק מהמאבק על התרבות והרוח בישראל".
ההתעקשות של פרסבורגר להפיץ את האלבום לכל הציבור, למרות שיכל לעשות לעצמו חיים קלים באמצעות המימון שהוצע לו, ראויה לשבח. אם רוצים להשפיע, לא די בהפצה בתוך המחנה. מוטב להפסיד כמה שקלים בהסכם עם רשתות חנויות הספרים, ובלבד שקולך יישמע.
אם כלי תקשורת התעלמו מהמאבק הממושך נגד הסכמי אוסלו, אולי הם יתעלמו גם מהאלבום?
"שאלה טובה. יש להם בעיה רצינית עם האלבום, שמציג מה שהם היו צריכים להציג מבחינה מקצועית, אך התעלמו או עיוותו. אז עכשיו הם יגידו ´טעינו´? ´לא עשינו עבודתנו נאמנה´?".
להמשיך להיאבק
יונה, מה מסע תיעוד ממושך כזה עושה לחיים הפרטיים?
"העיסוק הזה דרש הקרבה, קודם כל מאישתי, עליזה, שגם עזרה בעבודה על טקסטים ובצד הלוגיסטי. ויתרתי הרבה פעמים על המשפחה, הייתי קשוב למהדורות החדשות, עקבתי אחרי הטלוויזיה והאינטרנט, נסעתי לאירועים רבים. הייתי במתח מתמיד.
"לפני כשמונה חודשים נחקרתי בשב"כ במשך שעתיים", הוא מספר. "הסיבה הרשמית היתה שצילמתי הפגנה ליד משרד ראש-הממשלה. כשהייתי במקום, אחראי ביטחון תיחקר ושיחרר אותי, והזימון לחקירה היה לאחר זמן רב. זה מוזר, הם מכירים אותי ויודעים שאני מתעד. השם שלי מופיע אצלם מזמן, בתקופת ברק הייתי כל יום ראשון ליד קריית הממשלה".
כמתעד או כמפגין?
"שניהם, ועוכבתי לחקירות. אם היו תופסים אותי לבד עם מצלמה ליד קריית הממשלה, אני מבין, אבל היתה הפגנה גדולה".
מה שאלו אותך?
"על הצילומים ועל מטרת התיעוד. התחושה שלי היתה שהם הבינו שהפרויקט יצא לאור, ורצו לדעת לקראת מה הם הולכים. אולי היה להם חשש שאכתוב עליהם דברים לא טובים. חששתי שהם רוצים לשים יד על החומר הארכיוני שלי. בעצם, הם רצו להפחיד אותי".
מה מרגישים כשפרויקט כזה נגמר?
"נסגר מעגל, מהתקופה בה התחוללו השינויים הדרסטיים ועד לתוצאות שמוכיחות את צדקת המאבק. אני מרגיש שבזה עשינו דבר חשוב לתודעה הציבורית.
"הרב דורדק, סגן ראש הישיבה במצפה-יריחו, קנה ממני עותק. אחר-כך בא בחור מהישיבה וסיפר לי שהרב מצא ש´יונה פרסבורגר´ ו´רוח אחרת´ זו אותה גימטרייה, חסר אחד. רוח אחרת זה 823, ויונה פרסבורגר 822. לפי כללי הגימטרייה מותר לסטות במספר אחד, אבל הרב דורדק אמר שכיוון שהפרדנו בכותרת ´רוח אחרת´ את ה-א´ משאר האותיות, אז הגימטרייה היא בול, 822. זה ריגש אותי יומיים. לאורך הדרך באמת הרגשתי שליח".
הסיבה לכך שהאות א´ מודפסת בצבע שונה מכל אותיות כותרת הספר, נעוצה, הוא מסביר, במה שהאות מסמלת: "הרוח האחרת שיש בעם נובעת מה-א´, הקשר לשורשים. מי שקשור לאמונה, לה´, לתורה ולארץ ישראל, יש לו רוח אחרת. שם הספר נלקח מסיפור המרגלים. לולא השניים האלה, לכאורה הכל היה אבוד, לא היתה תקווה בעם. גם היום ההמשך ייבנה מתוך הציבור שלא נכנע לחולשות ולחוסר האמונה".
יהיו אלבומי המשך של עידן פוסט-אוסלו?
"כן. אני ממשיך לתעד".
יש בספר מסרים שמתאימים למאבק נגד מסירת צפון השומרון וגוש-קטיף לידיים ערביות?
"הציבור שעומד על משמר הארץ, שנרמס ועושים לו דה-לגיטימציה מתמדת, צריך להתחזק: האלבום מוכיח שהמאבק עוזר. מי שיקרא יראה שההפגנות לא היו לחינם, אלא עזרו לבלום את תהליך אוסלו ולמנוע את יישומו כפי שתוכנן על-ידי רוקמיו. הספר מחדד את דרכי המאבק ומאפשר להסיק מה אפקטיבי במחאה הציבורית.
"כיוון ששוב נכנסים למאבק על ארץ-ישראל, האלבום מהווה תמרור אזהרה לשלטון, שלא ימשיך בדרך הנסיגות. יש קריאה לא לאבד את האמונה, הדרך, ואזהרה מפני הקטסטרופה".
כבר שמונה שנים מתעד יונה פרסבורגר את המחאה נגד הסכמי אוסלו וגרורותיהם. הוא מקדיש את כל זמנו לפרויקט: מראיין את המפגינים, אוסף מסמכים וצילומים מארכיונים ומאנשים פרטיים, גם מצלם וכותב בעצמו. כשאמרתי לו היכן אני גרה, מיד ציין את שמות אנשי המושב שהתייצבו באוהל המחאה האזורי והפגינו נגד אסון אוסלו. לפי מהירות התגובה שלו, נראה שהוא היה מכיר את שמות המפגינים גם לו הייתי מוסרת לו כתובת אחרת כלשהי. ואיך לא? הבקיאות הזאת נובעת מכך שפרסבורגר נסע בשנים האחרונות "לכל מקום שהיה בו מוקד מחאה, מנהרייה ועד אילת".
לאחרונה, פרסבורגר, כיום בן 38, תושב מצפה-יריחו, נשוי ואב לשלושה, הוציא לאור ספר בפורמט אלבומי: ´רוח אחרת: סיפור המאבק והמחאה בעידן אשליות השלום, מהסכם אוסלו למלחמת אוסלו´. 422 עמודי הספר כוללים צילומים של המפגינים, הסטיקרים, כרזות המחאה. לאלה נלווים פרקים המתארים את התקופה, שנכתבו בידי כותבים שונים. בסוף מופיעה סקירה מעניינת של ארגוני המאבק החוץ-פרלמנטריים ולוח אירועים לפי תאריכים, מדהים יש לומר, שסוקר את קורות חיינו כאן מיוני 1992, עליית השמאל לשלטון, ועד יוני 2004, עת ממשלת שרון קיבלה את תוכנית ההכנה להתנתקות מחבל-עזה ומצפון השומרון.
כרזה שזעזעה את התקשורת
עוד לפני היוזמה הזאת, שארכה שמונה שנים, שילב פרסבורגר כישורים גרפיים עם הכרה לאומית ומסירות, כשהפיץ בארץ כרזות מחאה עם ציורים שממחישים את המציאות העגומה.
"עם חתימת הסכמי אוסלו, הקמנו צוות חשיבה: אבי, אני וההיסטוריון ד"ר גבריאל בר-שקד", הוא מספר. "הבנו שזו קטסטרופה בקנה מידה היסטורי ושיישום ההסכמים ימיט חורבן, וחשבנו איך להביא מסר אחר מול תקשורת שמגויסת, רובה ככולה, לטובת אוסלו.
"ההשראה באה ממרד הסטודנטים בצרפת ב-1968. אבי היה אז סטודנט בפריז. המאפיינים דמו לתקופת רבין: שלטון דורסני ותקשורת מגויסת. הסטודנטים יצרו כרזות מחאה חריפות בביטוי האמנותי ובמסר החד שלהן. הם השתלטו על הקירות, וכך הצליחו להגיע אל הציבור. זה הרשים אותו.
"הרעיון שלנו היה לעצב, להדפיס ולהפיץ כרזות. יצרנו שלוש כרזות מחאה, והלכנו לגייס כסף מבעלי ממון. מכאן החלה תקופה של השתתפות במחאה הציבורית, כשהכנסנו גורם משמעותי: הכרזות שיצרנו, שהשפיעו חזק על נוף המחאה".
את הכרזות ציירו יונה ואביו, יצחק, ביחד. יצחק הוא ניצול שואה שעלה מהונגריה. לאחר שירותו הצבאי פגש את מזכירתו של ז´בוטינסקי, שעודדה אותו לפתח את נטיותיו האמנותיות, תחילה בבית-הספר ´אבני´ ולאחר מכן בפריז. הוא שב לישראל עם המשפחה שהקים ב-1979, לאחר שנטש קריירה נוצצת כאמן, כשהמשפחה חזרה בתשובה. יונה אומר שכשראה שאביו מוכן, למרות כל מה שהיה לו שם, להתחיל כאן מאפס כדי לדבוק באידיאלים, הבין מהי הקרבה. "מזה, ומשמונה השנים שלמדתי בישיבה בקריית-ארבע, למדתי להתמסר לרעיון".
בפורים 1995 הם עיצבו כרזת מחאה עם פורטרט ערפאת, המסיר מעל פניו מסכה עם פניו של פרס. העיתונות רעשה: ´מקור ההשראה של הציירים האלמונים הוא התעמולה הנאצית´, קבע אחד היומונים, ותוכנית אקטואליה ברדיו ביקשה ממאיר אינדור שיגלה מי אחראי לציור. אינדור סרב, לאחר שהתקשר אל הפרסבורגרים ושמע מהם שאינם מעונינים להיחשף. "כי זו היתה תקופת הרדיפות רבין-פרס", מסביר יונה.
"ואז, כמו הפעולות של אבישי רביב, פנה אל אבי איש שביקש שיצייר את רבין כמפלצת עם דם על הידיים, וציין שיש לו הרבה כסף לשלם עבור זה. אבי ניסה להסביר לו שהמסר לא יעבור, ושצריך לבקר את דרכו בענייניות. מאוחר יותר, כשביררנו מי המזמין, אנשים מגוש-עציון, שם התגורר, העידו שהוא סוכן שב"כ. זה היה בשנת 95´, חודשים לפני רצח רבין. אחרי הזמנת הציור קיבלנו איומים בטלפון, היו מתקשרים ואומרים לנו בקול מאיים: ´אתם עוסקים בהסברה? אנחנו נשלח לכם את מכונת ההסברה, נחסל אתכם´".
היתה מחאה, לא הסתה
ב-1996, עם ניצחון הימין בראשות נתניהו בבחירות, התכנסו יונה, אביו וד"ר בר-שקד לשיחת סיכום. "המסקנה היתה שמול אוסלו, משבר היסטורי חמור, הודלק אור: ציבור גדול שהתנגד, תנועת מחאה. אלא שהתקשורת והשלטון דיכאו אותה, וזה החריף עם רצח רבין. השתמשו ברצח לדיכוי המחאה באמצעות דה-לגיטימציה. ניסו להשתיק. כיוון שאנחנו נמצאים תחת משטר הכחשה, שמציג בצורה שקרית מה שקרה, היה צורך לספר את האמת, לתעד את המחאה שלא זכתה לכיסוי תקשורתי הוגן. אנשים היו בצמתים משך שלוש שנים: ערב, בוקר, גשם, חמסין, והתקשורת לא סיקרה את התופעה".
ואז יצא יונה למסע התיעוד שארך שמונה שנים, מ-1996 ועד 2004. "הופתעתי לראות שכמעט אף גורם בימין לא עסק בצורה מסודרת בתיעוד", הוא מספר. "הבנתי שאני בודד במערכה. לשמאל יש תרבות פוליטית דרך תיאטרון, שירים ועוד. בימין תרבות כזאת לא מפותחת.
"רצינו לעשות צדק היסטורי, לספר את הסיפור האמיתי של ימי אוסלו ולהיות אלטרנטיבה להצגה המעוותת של אמצעי התקשורת ואלה ששולטים בשיח התרבותי הישראלי. אחרת מה תהיה ההיסטוריה? מה שהצד השני מתעד.
"האלבומים של יובל לישראל יצאו על-ידי אנשי שמאל, וזה השפיע על הצגת הדברים. השמאל מבין את חשיבות המאבק על התודעה, הימין לוקה בנקודה זו. כל תנועות המחאה בעולם תיעדו. בפלמ"ח הקימו מחלקות הסברה, כתבו על עצמם ספרים, ובסוף זה הפך להיות חלק מהפולקלור הישראלי. הם יצרו תדמית שחדרה להכרה הקולקטיבית. מי שרוצה שלטון מתעד. כי תיעוד הוא כוח. העם היהודי חי על הזיכרון שלו, ותיעוד מחדיר לזיכרון הציבורי ולתודעה מסרים".
אלו מסרים אתה מקווה שיחלחלו לתודעה בזכות האלבום שלך?
"האלבום לא ישאיר מקום לטענה של ביילין שלא היתה התנגדות ציבורית לאוסלו, שהעם הסכים. השמאל טוען שמיעוט סהרורי של מתנחלים ´הסית´, והיה אחד שלחץ על ההדק. זו הסתרה של הסיפור האמיתי. האלבום מביא את סיפורו של ציבור גדול, שהיה רוב העם, שהתנגד למהלכי אוסלו.
"רציתי שציבור נאמני ארץ-ישראל ייכנס אל קדמת הבמה של ההוויה הישראלית. צריך לנהל מאבק על התודעה. אם הדור הזה לא יזכה, לפחות שהדור הבא, כשהדברים יתבהרו והוא ישאל שאלות, ימצא דרך אותה יוכל להמשיך".
בשמאל ובכלי תקשורת מסוימים טוענים שהימין הסית לרצח רבין. יש בספר חומרים על הסתה לרצח?
"אחרי שנים של מחקר ותיעוד מקיף של המאבק על ארץ-ישראל בעידן תהליך אוסלו, איסוף אלפי צילומים, ראיונות עם מאות אנשים ומעבר על ארכיונים של צלמי עיתונות, לא מצאנו הסתה לרצח. גם אם היו ביטויים חריפים, לא היתה הסתה. מי שהפיץ בהפגנה את רבין במדי אס-אס היה אבישי רביב. ביטויי הסתה שצריך לחסל את ראש הממשלה לא היו, רק ביטויי זעם, בעיקר אחרי פיגועים גדולים".
אתה מבחין בין הסתה לביטויי זעם.
"כן. הסתה זה כשאדם מתכוון בדבריו להסית למעשה. אדם שזועק כיוון שכואב לו, זעקת שבר של עם שרוצחים את בניו, זה לא הסתה. שימוש במילה הזאת, יש בו משום רשעות".
והסתה.
"נכון, זה בעצמו הסתה".
ומה על הטענה הוותיקה שהפגנות הימין אלימות?
"כילד בצרפת ראיתי מה זו אלימות בהפגנות. מי שמדבר על אלימות, שילך לחו"ל ויראה מה זה שמפגינים מפרקים בלאטות מהכביש וזורקים על השוטרים, או בקבוקי תבערה. גם שוברים חנויות. בארץ לא היתה אלימות. דחיפות אינן אלימות. זה שקר אחד גדול, זה ניסיון לעשות דה-לגיטימציה. שלטון שבאופן דיקטטורי עוקר אנשים מבתיהם, הוא האלים, לא הצד שמוחה על זה".
להפגנות יש כוח
תיעדת הרבה הפגנות. יש לך נתונים מה היתה ההפגנה הגדולה ביותר בארץ? עד כמה נכונה האמירה שהפגנת המאה אלף בעקבות סברה ושאתילה היתה הגדולה מכולן?
"זה סיפור מפוברק, גם לפי הצילומים. מאז היו הפגנות גדולות ממנה. כמה ימים אחרי חתימת הסכם אוסלו היתה הפגנה בירושלים, שלפי ההערכות היו בה קרוב לרבע מיליון איש, היא מתועדת באלבום. והיו גם של 300 אלף ואחרות".
לפי המעקב שלך, איזו השפעה היתה למחאה על דעת הקהל ועל מקבלי ההחלטות?
"לא מעט בגלל ההתנגדות הציבורית, רבין היה גמור בסקרים וזה גמר את השמאל. לולא נרצח, השמאל היה מתרסק, ויכול להיות שעל תהליך אוסלו היה נסתם הגולל.
"הכוונה לגרש את יהודי חברון סוכלה בזכות המחאה. אורי סביר, אז מנכ"ל משרד החוץ, אמר שרבין נרתע כי חשש מהעימות. קבר רחל, לפי התוכנית, היה צריך להימסר לאש"ף. הלחץ הציבורי השיב אותו לשליטתנו. המאבק בלם את תהליך הנסיגה למרות שלא עצר לגמרי. אלמלא המאבק, היינו היום במציאות אחרת לגמרי.
"יש חובת מחאה, מי שלא מוחה, כאילו שותק ומשלים עם המצב. כתוצאה מזה, הצד השני מתחזק. המחאה מקרינה על תדמיתנו בעיני אחרים ובעיני עצמנו. מי ששותק, אחר-כך לא יכול להסתכל במראה. אם היית יודעת שנעשה למישהו עוול ואף אחד לא מדבר, זה עובר בשקט, איך היית מרגישה? להפגנות יש כוח להשפיע על המציאות".
יכולנו להשפיע על המציאות אילו חיינו באנגליה, שהיא דמוקרטיה אמיתית. אצלנו המסגרת החיצונית דמוקרטית, אבל מנהיגים מחליטים כרצונם, בוא נקרא לזה נטיות דיקטטוריות. האם מצאת שלהפגנות בעשור האחרון היתה לפחות השפעה ממתנת על המנהיגים?
"אנחנו חיים במשטר דורסני שמכתיב בכוחניות את מהלכיו, ולמדתי שבמציאות כזאת לא מספיק להפגין, צריך תעוזה, מסירות ויצירתיות. זה אומר, לדוגמא, לעשות מעין מצור על קריית הממשלה, כדי שראש-הממשלה ירגיש מה זה שהוא עושה מצור על גוש-קטיף. וצריכה להיות נכונות להתעמת. צריכים ללכד שורות במאבק, להקים הנהגה לתנועות המחאה".
יש בספרך ביקורת על כך שתנועות המחאה לא התאחדו.
"זו חולשה של המאבק שלנו".
הפיצול החל עוד במערכת הבחירות של 92´, כשריבוי מפלגות ימין קטנות הביא לאובדן קולות ולניצחון רבין.
"נכון, מוכרחים לאחד שורות".
בתקופת המאבק נגד אוסלו קמו מנהיגים שהובילו תנועות מחאה בולטות, לדוגמא משה פייגלין ונדיה מטר. אפשר לזהות אותם בין המפגינים המצולמים באלבום, אבל לא ראיתי אותם לבד, כנציגים. מדוע בחרת לעשות כך?
"כל תנועות הימין לא השכילו להקים הנהגה. בדרום-אפריקה היה נלסון מנדלה, בראש המאבק לשחרור הודו מהטמה גנדי, בארה"ב מרתין לותר קינג. אצלנו, כל אחד היה מנהיג תנועתו, פייגלין של ´זו ארצנו´, מטר של ´נשים בירוק´. הציבור שלנו, נאמני ארץ-ישראל, צריך להתאחד ולהעמיד הנהגה שבפוטנציאל יכולה להוות אלטרנטיבה לשלטון. בכל המהפכות בעולם, כשהיו אנשים שהעם הלך אחריהם, הם נכלאו, ובסוף התמודדו מול השלטון והעם בחר אותם. מול שלטון כוחני, שכופה עצמו על העם, לפעמים אין ברירה אלא ללכת לדרך של מאבק לא אלים. אי אפשר לסמוך על פוליטיקאים שהם חסרי אמונה".
אין אצלך תמונות גדולות של פוליטיקאים מהמחנה הלאומי שנטלו חלק במחאה.
"הפוליטיקאים לא הובילו, הם היו קרייריסטים. הלכו אחרי העם. חוץ מחנן פורת וגנדי, רחבעם זאבי".
הפגנה היא סוג של תפילה
אני זוכרת שהיו לא מעט הפגנות יחיד. אנשים עטו על עצמם פלקטים, הדביקו מדבקות, ויצאו לרחוב לבדם. איך קרה שבתקופה הזאת היו כל כך הרבה הפגנות יחיד?
"הפגנות יחיד באות כשאין הנהגה. אנשים מרגישים שעליהם לצאת. זה אות כבוד לאדם שמוכן לעשות זאת, אך סימן חולשה להנהגת המחאה".
מה היה כוחן?
"כשאנשים עמדו כל שבוע בצמתים, זה יצר אווירת התנגדות. זה מה שצריך לעשות היום, לא מספיק לתלות שלטים".
נדמה שבהפגנות נגד קריעת חבלי מולדת יש נוכחות גדולה יותר לדתיים, למרות שיש ציבור ימני-חילוני מעולה, ערכי, שנושא ארץ-ישראל חשוב לו לא פחות. זו שאלה של ארגון?
"הציבור הדתי מוביל במאבק על הארץ, לא צריך להתבייש בזה. פגשתי אנשים שחזרו בתשובה בגלל שראו את כוחו של הציבור הדתי בהפגנות. לגבי חב"ד, הרבי שלהם היה כל כולו איש שעסק בבניין לקראת הגאולה, זה כולל את בניין הארץ ובניין התורה. לכן חסידיו מסורים לנושא ארץ-ישראל והם תרמו תרומה חשובה. הרבי מלובביץ´ ראה את הקטסטרופה שהולכת להיות עוד לפני הסכם אוסלו, וקרא לחסידיו לצאת למערכה ציבורית. השלטים ´ארץ-ישראל בסכנה´ הופיעו בחוצות עוד לפני הסכם אוסלו הראשון. הוא חזה מה שיהיה".
אנחנו מבינים שהפגנות גורמות להפנמת היקף ההתנגדות בעם למהלכי הממשלה. אבל לפרט שיושב בבית יש נטייה לחשוב ´יהיו שם מספיק אנשים גם בלעדיי, עוד אחד לא ישנה´. אחרי שהשתתפת בהרבה הפגנות, כמפגין וכמתעד, אתה מסוגל לשכנע מישהו שדווקא הנוכחות שלו חשובה?
"מה שמניע אדם לצאת להפגין זה המצפון. עם ישראל כוחו באחדותו. יש חובה לעם להיפגש שלוש פעמים בשנה, בעלייה לרגל. גם זה סוג של הפגנה. לא מספיק לשבת בבית ולהגיד ´כולם עולים לרגל לירושלים, גם אני צריך?´ מי שחושב שההפגנה לא מועילה, שידע שהיא פועלת כלפי מעלה. היא מהווה סוג של תפילה. עצם ה´יחד´, האמירה המשותפת".
יש טענה שחלק הרבנים במאבק מוצנע באלבום יחסית לפעילותם.
"החלק שמלווה בצילומים מספר את סיפור המחאה הכללית ואת סיפור העם. תמונת צעדת הרבנים שהולכים שלובי זרוע שווה יותר מאלף מילים, והם מופיעים בתמונות נוספות. גם הובא פסק ההלכה, שעולה שוב בימים אלה, לאיסור ´פינוי´ יישובים בארץ-ישראל. הוא פורסם ב-1995, וגרם לסערה ציבורית, במהלכה כינה אותם רבין ´אייטולות´. בפרק על הארגונים החוץ-פרלמנטריים, שבסוף הספר, מפורטת פעילותם.
"ההנהגה הרבנית היתה חשובה ואמרה דברים ברורים. אבל ציבור גדול בארץ, פחות תורני, הרגיש אותם פחות. הם לא העמידו עצמם בתור הנהגה מובילה לכלל הציבור. עשו כנסים, הוציאו גילויי דעת, אך לא היו בראש המחנה ברחוב. לכן, התמונה שלהם שלובי זרוע חריגה. דווקא הרב ולדמן נשכב על האדמה בגבעת-הדגן, ותמונתו מופיעה. תביני, אנשים רצו לראותם בשטח, מובילים, ולא רק מוציאים גילויי דעת. ציפו שהם ייתנו דוגמא".
האלבום של כולם
מפעל התיעוד של פרסבורגר חיוני. יש לקוות שהיוזמה שלו תוליד יוזמות נוספות, כדי שדברי הימים האלה לא ייראו רק דרך העדשה השמאלית של משקפי המתבונן. עם זאת, ודווקא כיוון שפרסבורגר מדבר על מסמך תיעודי שהוא אמירה לדורות, מן הראוי להעיר על טעות או שתיים שטוב לתת עליהן את הדעת, אולי לקראת המהדורה הבאה או הספר הבא.
הפרק השישי, ´הרוח האחרת בעיתונות ובכתבי העת´, עוסק בתקשורת ומחברו חתם עליו בשם משה אבי-יצחק. התיאור הקצר של ´מקור ראשון´, שקם על רקע החד-צדדיות בסיקור התקשורתי את ימי אוסלו, מלמד על חוסר התמצאות. לפי מחבר הפרק, מקור ראשון החל להופיע בתשנ"ח 1998. במציאות העיתון החל להופיע ביולי 1997. מסמך תיעודי? אז הבה נדייק.
ועוד, נדמה שהמשפט המתאר את העיתון, "שבועון משכיל המשלב אקטואליה והגות עם כתבים ועיתונאים מעולים כ..." לא מנוסח כדי לתעד את ההיסטוריה אלא כדי לפאר את השמות המוזכרים, שמקבלים מהכותב ציון. לעומתם, מי שלא מוזכרים הם העורך הראשון, מאיר עוזיאל, ומקימי העיתון, גדי ליסטנברג והרב שמואל טל.
´האגודה לזכות הציבור לדעת´ לא זכתה בספר לבמה הראויה לה. היא מוזכרת בחלק הסוקר את ארגוני המאבק החוץ-פרלמנטריים, בתוך ´חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי´ שמתוכו קמה. האגודה, בשמה המקוצר ´לדעת´, אמנם איננה כלי תקשורת, אבל טוב היה לו נמצא לה מקום בפרק העוסק בתקשורת, כשם שנמצא שם מקום לגוף חשוב אחר שגם הוא איננו כלי תקשורת, בית-הספר ´מעלה´.
´לדעת´ קמה ב-1995, לאחר שחוג הפרופסורים, שמנה עשרות, קיים הפגנה מול בניין הטלוויזיה הישראלית במחאה על מה שכינה "התעמולה של רשות השידור לטובת תהליך אוסלו", ונתקל בהתעלמות. זאת, בתוספת יוזמתו של צחי הנגבי לבדוק את הגינות התקשורת, הביאו להקמת הארגון בראשות פרופ´ אלי פולק.
ל´לדעת´ תרומה חשובה למאבק: הגשת בג"צים נגד עיתונאים שהטו פוליטית את הסיקור של הסכמי אוסלו ונגד אבישי רביב, סיפוק חומר מצולם מהמאגר שהכינה לארגוני המחאה ולאנשים פרטיים, ולחימה על טוהר השפה בסיקור אובייקטיבי: לא ´המתנחלים´ מפגינים, אלא לפחות חצי עם, לא ´פעילי שלום´, אלא ´פעילי שמאל´ ועוד.
"אני מסכים איתך בנקודה הזאת", אומר פרסבורגר, "הכל פתוח לספר נוסף, בו אני מקווה שתהיה רוח אחרת להנהגה, לא רק לעם".
מי קהל היעד של האלבום?
"ציבור נאמני ארץ-ישראל הוא קהל היעד הראשוני. בנוסף, כל אדם שרוצה לדעת את קורות עמנו בעידן אוסלו".
זה בטח כולל את ´מרכז פרס לשלום´, תגלה לי כמה עותקים הם הזמינו.
"ייתכן שהם קנו כמה עותקים. באמת רצינו שאנשים בעלי יושר אינטלקטואלי, שמעונינים לראות דברים מזווית נוספת, ירכשו את הספר. ובניגוד לאותו ´איחוד אירופי´, שאולי בכספיו הם יכולים לרכוש עותקים, אני לא הייתי ממומן על-ידי גוף מסוים עם תקציב מסודר. אל השמאל הכספים זורמים, לי עזרו אנשים פרטיים".
פרסבורגר דווקא קיבל הצעה למימון מגוף ימני שהוא מסרב לחשוף את שמו, אבל החליט להמשיך לתעד בעזרת תורמים פרטיים. "הגוף רצה ששמו יופיע על האלבום, והתכוון לשווק אותו בשיווק ישיר לציבור הימני בלבד, בעוד שאני רציתי שהאלבום יופיע בחנויות הספרים הגדולות, כדי שכל אחד יהיה חשוף לו. זאת כחלק מהמאבק על התרבות והרוח בישראל".
ההתעקשות של פרסבורגר להפיץ את האלבום לכל הציבור, למרות שיכל לעשות לעצמו חיים קלים באמצעות המימון שהוצע לו, ראויה לשבח. אם רוצים להשפיע, לא די בהפצה בתוך המחנה. מוטב להפסיד כמה שקלים בהסכם עם רשתות חנויות הספרים, ובלבד שקולך יישמע.
אם כלי תקשורת התעלמו מהמאבק הממושך נגד הסכמי אוסלו, אולי הם יתעלמו גם מהאלבום?
"שאלה טובה. יש להם בעיה רצינית עם האלבום, שמציג מה שהם היו צריכים להציג מבחינה מקצועית, אך התעלמו או עיוותו. אז עכשיו הם יגידו ´טעינו´? ´לא עשינו עבודתנו נאמנה´?".
להמשיך להיאבק
יונה, מה מסע תיעוד ממושך כזה עושה לחיים הפרטיים?
"העיסוק הזה דרש הקרבה, קודם כל מאישתי, עליזה, שגם עזרה בעבודה על טקסטים ובצד הלוגיסטי. ויתרתי הרבה פעמים על המשפחה, הייתי קשוב למהדורות החדשות, עקבתי אחרי הטלוויזיה והאינטרנט, נסעתי לאירועים רבים. הייתי במתח מתמיד.
"לפני כשמונה חודשים נחקרתי בשב"כ במשך שעתיים", הוא מספר. "הסיבה הרשמית היתה שצילמתי הפגנה ליד משרד ראש-הממשלה. כשהייתי במקום, אחראי ביטחון תיחקר ושיחרר אותי, והזימון לחקירה היה לאחר זמן רב. זה מוזר, הם מכירים אותי ויודעים שאני מתעד. השם שלי מופיע אצלם מזמן, בתקופת ברק הייתי כל יום ראשון ליד קריית הממשלה".
כמתעד או כמפגין?
"שניהם, ועוכבתי לחקירות. אם היו תופסים אותי לבד עם מצלמה ליד קריית הממשלה, אני מבין, אבל היתה הפגנה גדולה".
מה שאלו אותך?
"על הצילומים ועל מטרת התיעוד. התחושה שלי היתה שהם הבינו שהפרויקט יצא לאור, ורצו לדעת לקראת מה הם הולכים. אולי היה להם חשש שאכתוב עליהם דברים לא טובים. חששתי שהם רוצים לשים יד על החומר הארכיוני שלי. בעצם, הם רצו להפחיד אותי".
מה מרגישים כשפרויקט כזה נגמר?
"נסגר מעגל, מהתקופה בה התחוללו השינויים הדרסטיים ועד לתוצאות שמוכיחות את צדקת המאבק. אני מרגיש שבזה עשינו דבר חשוב לתודעה הציבורית.
"הרב דורדק, סגן ראש הישיבה במצפה-יריחו, קנה ממני עותק. אחר-כך בא בחור מהישיבה וסיפר לי שהרב מצא ש´יונה פרסבורגר´ ו´רוח אחרת´ זו אותה גימטרייה, חסר אחד. רוח אחרת זה 823, ויונה פרסבורגר 822. לפי כללי הגימטרייה מותר לסטות במספר אחד, אבל הרב דורדק אמר שכיוון שהפרדנו בכותרת ´רוח אחרת´ את ה-א´ משאר האותיות, אז הגימטרייה היא בול, 822. זה ריגש אותי יומיים. לאורך הדרך באמת הרגשתי שליח".
הסיבה לכך שהאות א´ מודפסת בצבע שונה מכל אותיות כותרת הספר, נעוצה, הוא מסביר, במה שהאות מסמלת: "הרוח האחרת שיש בעם נובעת מה-א´, הקשר לשורשים. מי שקשור לאמונה, לה´, לתורה ולארץ ישראל, יש לו רוח אחרת. שם הספר נלקח מסיפור המרגלים. לולא השניים האלה, לכאורה הכל היה אבוד, לא היתה תקווה בעם. גם היום ההמשך ייבנה מתוך הציבור שלא נכנע לחולשות ולחוסר האמונה".
יהיו אלבומי המשך של עידן פוסט-אוסלו?
"כן. אני ממשיך לתעד".
יש בספר מסרים שמתאימים למאבק נגד מסירת צפון השומרון וגוש-קטיף לידיים ערביות?
"הציבור שעומד על משמר הארץ, שנרמס ועושים לו דה-לגיטימציה מתמדת, צריך להתחזק: האלבום מוכיח שהמאבק עוזר. מי שיקרא יראה שההפגנות לא היו לחינם, אלא עזרו לבלום את תהליך אוסלו ולמנוע את יישומו כפי שתוכנן על-ידי רוקמיו. הספר מחדד את דרכי המאבק ומאפשר להסיק מה אפקטיבי במחאה הציבורית.
"כיוון ששוב נכנסים למאבק על ארץ-ישראל, האלבום מהווה תמרור אזהרה לשלטון, שלא ימשיך בדרך הנסיגות. יש קריאה לא לאבד את האמונה, הדרך, ואזהרה מפני הקטסטרופה".