בני משפחתה מספרים על בת ואחות למופת, מדריכה מסורה בבני עקיבא שלא הרשתה לעצמה להחסיר פעולה, גומלת חסדים שסייעה לכל נזקק, ואיכפתניקית שהלכה לכל ההפגנות למען גוש קטיף. עיריית שדרות ובני משפחתה מנציחים את זכרה באמצעות מבנה גדול שבו יעסקו בתפילה, בחסד, בתורה ובחינוך כמו אלה
היום בשעה 15:30 יתקיים מול הספרייה העירונית בשדרות טקס הנחת אבן-הפינה להקמת 'משכן אלה', לזכרה של הנערה אלה איילה-חיה אבוקסיס, שנהרגה לפני כחודש מפגיעת טיל קסאם. עיריית שדרות ומשפחת אבוקסיס המצפות לקהל מכל הארץ יקימו מבנה על שטח של שני דונם וחצי, שיכלול בית-כנסת, בית-תמחוי, סניף בני-עקיבא ובית-הוראה לקירוב לבבות. מסביב עתיד להינטע גן ובו עצים משבעת המינים.
לפני חמישה שבועות, במוצאי-שבת, יצאו אלה בת ה-17.5 ואחיה הקטן תמיר-יעקב (11.5) אבוקסיס מסניף בני-עקיבא בשדרות לכיוון ביתם. טיל קסאם שנורה ונחת לידם, מאה מטר מביתם, גרם למותה של אלה, שנפצעה אנושות ומשך שישה ימים היתה תלויה בין החיים למוות בבית-החולים 'סורוקה'. אלה גילתה תושייה ואומץ לב כשזינקה על אחיה הקטן, והגנה עליו בגופה מפגיעת רסיסי הקסאם הקטלני. היא לא שרדה.
מדריכה של (שבט) 'אחיה'
בחצר בית משפחת אבוקסיס בשדרות מתוחה יריעה שחורה. בסלון הבית המטופח מוצבים צילומים מוגדלים של אלה. פה היא נשענת אל מעקה במרפסת, מחייכת אל המצלמה, ופה היא מחזיקה בידיה באושר את האחיין שזה עתה נולד, איתיאל, הנכד הראשון במשפחה.
כשביקרתי אצלם, עדיין לא חלפו ימי השלושים למותה. יונתן, האב, היה בדרך מ'סורוקה' לאחר שתמיר התלונן על כאבי ראש ונלקח לבדיקת סי-טי. התוקפנות הפלשתינית על שדרות הותירה רסיס בראשו של הילד בן ה-11.5, מילימטר בלבד מהמוח. הרופאים אמרו למשפחה שלא כדאי לנתח, בשל הסיכון, ולמעשה אפשר לחיות עם זה. בינתיים הגיעה רשת טלוויזיה זרה שביקשה לראיין את המשפחה ללא תיאום מראש, וחיכתה שיונתן ישוב מבית-החולים כדי לשאול אם הוא שונא את הערבים או לא.
מול בית המשפחה מתגוררים הוריו של ראש העירייה אלי מויאל. סימה, האם, מספרת שהוא מגיע מדי יום ומתפלל בביתם, "וכשהוא לא יכול לבוא, הוא מתקשר. ראש עיר נפלא ומקסים, כל הזמן שואל מה אנחנו צריכים".
רבים פקדו את בית המשפחה. רבנים, משלחות מאזורים שונים בארץ, חברי תנועות השומר-הצעיר והצופים, תושבי חו"ל העושים בארץ ועוד. סימה: "אפילו דוד חטואל בא לנחם. את מתארת לך שהוא עם כל מה שקרה לו בא לנחם אותי?". תמיר לומד ג'ודו במתנ"ס בשדרות, ובשבעה ביקר אצלו אלוף הג'ודו אריק זאבי.
ראש-הממשלה שלח מכתב תנחומים, לשבעה לא הגיע "היה לו קשה להגיע, אמרו לנו מטעמים בטיחותיים. הילדים שלנו הפקר", היא אומרת בכאב, "הם כן יכלו ללכת על המדרכה ונפל עליהם קסאם.
"יש אנשים כל-כך טובים שהכרנו מאז הפציעה שלה. כשהיינו בבית-החולים, זעקו לשמיים מכל העולם, התחננו בכל המדרשות ובתי-הכנסת. גם המסדרון ב'סורוקה' לא היה ריק רגע אחד. לא עזבו אותנו לדקה, ועד היום זה כך. אנשים עוזרים ומנחמים. יש אנשים טובים, כולם באים, עוזרים ורוצים כמה שיותר לתת. צריך לומר את זה".
גם סימה (46) וגם יונתן (46) הם ילידי שדרות. סימה היא סייעת בגן ילדים ויונתן הוא אב-בית במתנ"ס, שהשתחרר לפני כשנה וחצי לאחר 28 שנות שירות בקבע בבית-ספר נ"מ. אלה נולדה להם שלישית, אחרי שלומית (23), אם לתינוק בן ארבעה חודשים הלומדת הוראה ורן (21) הלומד בישיבת ההסדר בשדרות. אחריה נולדו להם קרן (15.5) הלומדת באולפנה בשדרות ותמיר-יעקב.
מכריה של אלה מתארים נערה חרוצה, חברותית, דואגת למכריה ואוהבת לעזור, אכפתניקית. היא וחברותיה היו אוספות מצרכים מבתיהן ומביאות אותן אל מרכז החסד, ממנו הם היו מחלקים לנזקקים.
אלה למדה בבית-ספר בשדרות שנבנה לפני כעשור כדי לתת פתרון לילדים שעד אז יצאו ללמוד בקיבוצי האזור. בבית-הספר, 'מדעים' שמו, הושם דגש על התחום הריאלי, והתקבל אליו רק מי שעבר מבחני מיון במכון ויצמן ברחובות. יונתן: "אופי בית-הספר היה חילוני, ולכן היה מובן שבתיכון היא תעזוב, עקב קשיים של בחורה שרוצה לשמור על אורח חיים דתי. אז היא עברה לאולפנת צביה".
משך שלוש שנים היתה מדריכה מסורה בסניף בני-עקיבא. לפעמים, כשהיה קר מאוד או כשהיתה צריכה להתכונן למבחן גדול, אמא שלה הציעה שתדלג על פעולה אחת. אבל אלה לא רצתה להחסיר אף פעולה. "אמא, החניכים מחכים לי", היתה עונה לה.
"היא הדריכה שבט שקוראים לו אחיה, והצילה את אחיה", מעיר רן.
אלה בחנה כמה מקומות בהם חשבה לעשות את השירות הלאומי, והתקבלה לכולם. מי שפגש אותה התרשם, והיו כאלה שכבר אמרו לה שמקומה מובטח והם לא יחפשו בנות שירות לאומי אחרות לתפקיד. "ביקשתי ממנה שלא תלך לעשות שירות לאומי בירושלים בגלל הפיגועים ושתעדיף את ראשון-לציון. אז היא לא הלכה לירושלים, בגלל שאמא שלה ביקשה, אבל נהרגה פה, ליד הבית", אומרת סימה.
אהבה את גוש-קטיף
עוד לפני האסון שפקד אותם, החיים בשדרות לא היו פשוטים. טילי הקסאם שהפלשתינים שיגרו אל העיר החרידו את השלווה. "היה פה סיוט", מספרת סימה, "פחד. אבל כל אחד אומר 'לי זה לא יקרה'. הייתי אומרת לילדים שלי 'אלוקים גדול ועושה נסים', וכשזה פגע בבת שלי, הבנתי שזה מה שה' רצה, ואין מה לעשות. כל העולם התפלל, כל הרבנים והצדיקים קראו פרקי תהילים ותקעו בשופרות, והקב"ה לקח אותה, הוא קבע שזהו.
"אבל את יודעת, הלכתי לראות איפה נפל הקסאם כמה ימים אחרי הנפילה באתי הביתה כי אמרו לנו להביא חולצה שלה ולשחוט על זה תרנגול, לעשות עם זה כפרות. אז עברתי וסיקרן אותי לראות איפה נפל הקסאם. הסתכלתי על זה, וחשכו עיניי. הסתכלתי למעלה, ואמרתי לקב"ה: 'תודה שהשארת לי את הילד הזה בחיים'. אני מודה לו, הוא גדול. ברוך ה'".
"כשהלכת ברחוב בשדרות", מתאר יונתן את הימים שלפני, "היית רואה שכולם במתח. כבר לא היינו מדברים על הנושאים שהעסיקו אותנו קודם, אלא מחכים לשמוע את ההתרעה על טיל הקסאם. כל הזמן היינו מדברים על 'איפה בפעם הבאה ייפול הקסאם'. היתה בהלה מכל טריקה של דלת מכונית או מכה בפח מתכת בחוץ".
כיליד שדרות, אתה זוכר ימים אחרים של שכנות?
"בטח, הערבים עבדו עם אבי, הם באו אלינו הביתה והשתתפו בשמחות שלנו. ב-67', כילד, הייתי הולך עם אבי לעזה חופשי. היינו נוסעים למוסכים שם, עושים קניות בשוק, הולכים לדוג דגים".
מתי האווירה הזאת השתנתה?
"בשנות התשעים".
אתה יכול לומר מדוע?
"פעם אמרתי, אולי בצחוק, שצריך לעשות סרט תיעודי איך הערבים חיו שם לפני 67' בלי מים זורמים, בלי חשמל, אפילו בלי נעליים, ולהסריט לצעירים שלהם. שיבינו שבמקום להתקומם נגד המצרים על התנאים שהם חיו בהם קודם, הם מתקוממים נגד אלה ששיקמו אותם. הם רואים שאנחנו גרים היום בווילות עם חממות, וחושבים שהאדמה עושה את זה בעצמה. אם הם היו שם לפנינו, למה הם לא פיתחו אותה כך?
"פעם ידענו שמלחמות מתבצעות בגבול. פחדנו ממסתננים, אבל לא ברמת הפגזות על יישובים, את זה הם לא העיזו לעשות".
מה אתם חושבים שיהיה כאן אחרי ההתנתקות?
סימה: "אני לא יודעת אם יתגשם החלום של שרון, אבל אם כן, אני אפחד כי זה יהיה יותר גרוע. הם יהיו קרובים יותר אלינו".
האם לדעתכם יחסן של הרשויות לשדרות מספק?
"אנחנו חיים במלחמה, ומה ראש העיר יכול לעשות בשביל התושבים כשאין לו תקציבים וידיו כבולות? מבטיחים לנו תקציבים, ותכלס בשטח אין. התקציבים לא יעזרו לנו, אנחנו צריכים שקט נפשי, שתהיה פה שלווה, שהבן שלי לא יפחד. אנחנו מתלווים אליו לכל מקום, אסור לעזוב אותו לשנייה. וזה ככה כבר שלוש שנים. אלה ישנה איתו כל ערב, אפילו כשהיו לה מבחנים".
יונתן: "אומנם מנסים לסייע כלכלית, אבל מה שחשוב זה הביטחון הפיזי, לשבת בבית וללכת ברחוב בבטחה. זה שבנאדם יהיה לו וילות וגינות אבל לא יהיה לו שקט, זה לעג לרש".
יומיים לאחר פטירתה, קיימה ממשלת ישראל את ישיבתה בשדרות, לאות הזדהות עם מצבם הביטחוני של התושבים. ראש-הממשלה הזמין את יונתן לפגישה.
מה היה בשיחה שלכם?
"הוא הבטיח שיעשה יותר למען הביטחון וש'משכן אלה' יקום בסיוע הממשלה. ובאמת, לפני חצי שעה אלי מויאל הודיע לנו ששרון נתן הנחייה להתחיל לפעול בנושא. בשיחה הזכרתי לו שאנחנו שכנים שצריכים לדאוג זה לזה (יוזכר כי חוות-השקמים, ביתו של ראש הממשלה, סמוכה לשדרות, ח.ר). בתי עזרה לו, ברוך ה' יש מאז רגיעה בשדרות".
סימה מספרת שאלה בתה קיוותה שתוכנית ההתנתקות של שרון לא תבוצע, ותושבי גוש-קטיף יישארו לבטח בבתיהם. "היא הלכה לכל ההפגנות למען גוש-קטיף. היא היתה בשרשרת, חזרה נרגשת, ואמרה שאין מצב שיהיה פינוי".
"כל הזמן היה לה אכפת מגוש-קטיף", מספר רן, "זה היה חשוב לה".
"שבועיים לפני שנפצעה", סימה מספרת, "היא רצתה ללכת להפגנה בירושלים. התחננתי שלא תלך, והיא שמעה בקולי. אמרתי לה: 'אל תלכי לירושלים, יש שם פיגועים'".
יונתן: "היא הבינה שאם אנחנו לא נחיה עם הערבים ביחד, זה לא ייקרא שלום. שלום בעיניה זה חיים ביחד, כשאנחנו יכולים להתהלך חופשי אצלם ברובע המוסמי, והם אצלנו ברובע היהודי. היא רצתה להאמין שזה אפשרי, ו'במשכן אלה' נחבר בין יהודים ללא-יהודים, נגרום למפגשים ונעשה כמיטב יכולתנו כדי שהם יהיו הדדיים".
גומלת חסדים
"אלה רצתה שיהיה שוויון בין אנשים", מספר יונתן. "אילו יכלה, היתה בונה לכולם בתים, כך שלכולם יהיה בית באותו גובה ובאותו גודל".
"היא לא יכלה להשלים עם המציאות שיש אנשים שאין להם", מסביר רן.
יונתן: "היא גם אמרה שנכים נותנים לנו תפקיד לעזור להם".
אבי אבוקסיס, הדוד של אלה ואחיו הגדול של יונתן, מספר שהיא שמה שלט על המקרר 'לא לשכוח לדאוג לגמ"ח'. "והיא גם פיזרה פה בבית שקיות, וכתבה על כל אחת מה לתרום לתוכה: בגדים, אוכל וכדומה".
תמיר: "לפני שנה, בחנוכה, אבא שלי קנה שקיות הפתעה, והלכנו עם הסניף לבית-אבות של אנשים עיוורים וחרשים, ושימחנו אותם יחד. זה היה רעיון שלה, וכל הסניף הלך. האנשים שם התרגשו".
"בפורים ובחנוכה היה ברור לה ולצוות ההדרכה שלא הולכים לבלות, אלא נוסעים לבית-חולים, כדי לחנך את החברים לגמילות חסדים", מספר יונתן. "היא ישבה לכתוב ולעטר משפטים, והם הביאו אותם לבית-החולים".
"היא דאגה לנו ורצתה כל הזמן לעזור לאנשים", מספרת סימה, "כשלמישהו היה איזה צורך, השיגה בשבילו חומר באינטרנט. למשל, כשלאבא שלה היו כאבים ביד, היא גלשה והשיגה לו מידע. כל הזמן היא אומרת 'אתם הורים טובים'", ממשיכה סימה ומיד מתקנת בכאב ל'אמרה', בלשון עבר. "'כשתהיו מבוגרים', אלה הבטיחה לי, 'אנחנו ניתן לכם את הנשמה ונעזור לכם'. היא הבטיחה שכשנהיה מבוגרים היא תעזור לנו. קשה לדבר כאילו היא לא נמצאת פה".
לאלה היה קשר הדוק עם סבתה, נכה על כסא גלגלים. "כשהסבתא היתה אומרת לה שתבוא, גם אם זה היה ערב מבחן, היא היתה מוותרת, הולכת לשבת אצלה חצי שעה, וחוזרת ללמוד. תמיד דאגה למצוא זמן להיות אצלה. היא סידרה לה את הציפורניים, אהבה אותה מאוד.
"היא היתה מיוחדת. כשאבא שלה נתן לה חמישים שקלים בפעם האחרונה, היא כעסה מה פתאום הוא נותן. וילדים הרי שמחים לקבל. היו לה בגדים מטמטמים והיה לי כיף להסתכל איך היא לבושה. עדינה, לא מרימה את הקול, נשמה טובה".
מאלה לאיילה-חיה
"היינו בבית כשזה קרה", מתארת סימה. "הבת הגדולה באה לשבת, ובמוצאי-שבת עשינו הבדלה כדי שתוכל להתחיל לארגן את החפצים שלה. קרן (15.5) ירדה בריצה מהמדרגות, וצעקה 'שחר אדום'. אמרתי לה: 'בטח זה שום דבר ונפל בשטח פתוח', וכמו שגמרתי להגיד את זה, שמעתי בום חזק.
"כל שבת בעלי הולך להביא את אלה ותמיר מסניף בני-עקיבא. אותה שבת, לא יודעת מה היה, הוא לא הלך. שמעתי את הבום ואמרתי לבעלי: 'אבל תמיר ואלה בדרך'. רצנו החוצה, והגענו אל המקום משני הצדדים של הרחוב, יונתן עם האוטו ואני ברגל. ראיתי את תמיר מלא דם, והוא אמר: 'אמא, אני בסדר, אבל אלה'. רצתי וראיתי אותה שם".
רן: "איך היא היתה שם, זרוקה על הרצפה".
סימה: "כל פעם שאני עוברת שם, המראה חוזר אליי. כל רגע נראה לי כמו שנה. צעקתי 'איפה האמבולנס?'. הכל התנפץ והתפורר במקום הזה. תמיר סיפר שאלה עטפה אותו, קראה בשמו וחיבקה אותו. היא רצתה לדעת שהכל בסדר איתו. מלאך, איזו גבורה".
כשנאבקה על חייה, הוחלט לשנות את שמה מאלה לאיילה-חיה, בתקווה ששינוי השם יסייע לשינוי המזל. האח רן: "אלה בגימטרייה זה ל"ו, כמו ל"ו צדיקים, ואיל"ה זה: ארץ ישראל לה'.
"לפני שנפטרה, התכנסה מועצת חכמי התורה, ביניהם הרב יוסף שלום אלישיב והרב מרדכי אליהו, ודנה בשאלה אם היא סיימה את תפקידה בעולם או לא. הם אמרו לנו לא לחדש את מתן התרופות, זה מוות מוחי, ולפי ההלכה זה מוות לכל דבר".
אחד הרגעים הקשים עמם נאלצה המשפחה להתמודד היה כשרופאי בית-החולים ביקשו מהם לתרום את אבריה של הבת להשתלה. באותה שעה הם עדיין התפללו לשלומה וקיוו לנס. "דחינו את זה על הסף", מספר האב יונתן, "זה היה קשה ולא יכולנו להשלים עם זה שכשאנחנו רואים אותה מונשמת והידיים שלה היו חמות והדם שלה זרם והפנים היפות, הם מדברים איתנו על תרומת אברים".
תגובת ביה"ח:
כמו אחות משה
לאלה ותמיר היה קשר מיוחד. בני המשפחה מספרים שהיא היתה דואגת שיגיע לפעולות בבני-עקיבא, מלווה אותו לשם ובחזרה, מלמדת אותו מגוון פונקציות במחשב, מסייעת לו בשיעורי-הבית ואפילו משכיבה אותו לישון.
אם היו אומרים לבני משפחת אבוקסיס מראש שאלה תמסור את חייה כדי להציל את אחיה, הם היו אומרים שזה מתאים לה. "איזו שאלה, בלי שום ספק", אומרת סימה. "משך 17 שנים וחצי היה לי מלאך בבית".
"אפי איתם היה פה השבוע", מספר רן, "והוא אומר שישב עם הרב מרדכי אליהו בשבוע שאלה היתה בבית-החולים, והרב אמר לו שהיא משורש נשמתה של מרים הנביאה".
עכשיו תמיר נשאר בלעדיה ויש לו סיוטים, הוא לא מוכן להיכנס לבד לחדר סגור, ותמיד מישהו ישן איתו. בלוויית אחותו בחר לתקוע בשופר וגרם התרגשות גדולה לקהל המלווים הגדול.
מהשיחה איתו ניכר שהוא ילד נבון, רגיש, בעל כושר ביטוי מצוין. קשה שלא להתפעל מהתושייה ואומץ הלב שגילה ברגעי האימה, כשטיל הקסאם הפתיע אותו ואת אחותו הגדולה ברחוב. "חזרנו מהסניף", הוא מספר, "הגענו לרח' דרך-ירושלים, והיא חיבקה אותי".
היא אמרה משהו?
"לא. באמת לא הבנתי למה. המשכנו ללכת, ואז שמענו את ההתרעה שעומד ליפול טיל, 'שחר אדום'. אלה חיבקה אותי, ואז היה בום. היא זינקה עליי, אני הייתי על הרצפה והיא מעליי. היה מלא עשן, ברחתי מהר והתחלתי לדפוק על הדלתות לבקש עזרה. חזרתי אליה בריצה והיה הרבה עשן, אז עשיתי רוח עם המעיל שלי לכיוון הפנים שלה כדי להעיף אותו ושיהיה לה אוויר לנשום.
"תפסתי את הראש שלה ושמתי על הברכיים שלי, והגיע בן-אדם שמהלחץ לא הצליח להתקשר למד"א. חטפתי לו את הפלאפון, חייגתי 101, ונתתי לו לדבר.
"תוך כדי באו המתפללים מבית-הכנסת וניסו להזיז את האנשים שעמדו מסביב. זה תמיד ככה בשדרות, כשיש משהו, יש התקהלות.
"אמרתי לה 'אלה, אלה', והיא אמרה 'תמיר', כמו בקריאה של מישהו שמחפש מישהו, כאילו היא חיפשה אותי. הייתי חשוב מאוד בשבילה, ואפילו במצב כזה היא חיפשה אותי.
"העלו אותה לאמבולנס, ואותי שמו באמבולנס אחר. ביקשתי מהרופאים לעבור לאמבולנס שלה, והם לא ממש הסכימו לי. אז ברחתי לאמבולנס שלה. היה שם פרמדיק ערבי-ישראלי, אז אמרתי לו: 'תגיד לי, אתה הולך לעזה, שולח קסאם, ובא לטפל בפצועים?'. הוא ענה לי: 'אל תתעסק בעניינים שלי'. אמרתי לו: 'אני לא מתעסק, רק מעיר לך'".
איך עברה עליך הדרך לבית-החולים עם אלה באמבולנס?
"כל הדרך קראתי תהילים. תמיד אני מחזיק תהילים בכיס".
איזה קשר היה לך עם אחותך אלה?
"היינו משחקים, רבים, רואים סרטים, היינו קרובים במיוחד. היא תמיד שמרה עליי. היתה מוותרת על כל מיני דברים, ושומרת עליי. היא היתה מין אמא שנייה. למשל, אם היא הצטרכה להתכונן למבחן אצל חברה, אז היא לא היתה הולכת, ואם רצתה לראות סרט עם חברה, הזמינה אותה לפה כדי להיות איתי. וכאלה דברים".
היית רוצה לומר משהו לאנשים שקוראים את הכתבה?
"אני רוצה להגיד לאריק שרון שהערבים ימח שמם הורגים יהודים, בייחוד את אחותי שלא היתה יהודייה רגילה, והוא נותן להם צ'ופר את גוש-קטיף. 'קחו ממתק', הוא אומר להם, 'קחו'.
"כתוב בתורה וגם במגילה שצריך למחות את זרע עמלק, לא לתת להם צ'ופרים ותחזוק. הממשלה נותנת להם כסף, והם קונים בזה קסאמים. ויש לי עוד מסר, לא לאריק, אלא לכל הארץ: לנו יש כל כך הרבה טילים שעולים מלא כסף, והם לוקחים חתיכת שרוול מברזל, שמים בו חומר נפץ, והורגים בו אנשים.
"לממשלה הזאת אין שכל. לאריק שרון כדאי לעזוב את הממשלה, הוא יותר מדי מתבגר".
כשהוא דיבר עם אבא, הוא דיבר גם איתך?
"לא, זה לא היה מהכבוד שלו. אני בשבילו מישהו פשוט".
רן: "יש אנשים שחיים מאה שנה ולא מספיקים מה שהספיקה ב-17 שנה. היא כתבה על מערכת השעות שלה 'אני רץ כדי להספיק כל מה שהעולם מציע לי'. אף פעם לא ראינו את זה, רק עכשיו, כשעלינו לחדר שלה". בני המשפחה מספרים שאלה נהגה לכתוב על דפים פתגמים ואמירות שאספה. בלוויה הקריא אביה פתק שנשארה אחריה: "לפעמים אנו נוטים לשכוח שהחיים ייגמרו יום אחד, ואנחנו לא יודעים מתי היום הזה יגיע. והלא תמיד נשמעים השבחים מאוחר מדי... תגידו לאנשים שאתם אוהבים שאיכפת לכם, שהם יקרים וחשובים. תגידו לפני שיהיה מאוחר מדי". הוא גם הודה לבתו על כך שבזכותה הוא לא צריך לומר קדיש פעמים.
"אני מקווה שהבת שלי תהיה האחרונה", אומרת סימה, "שנחיה פה בשקט. הילדים שלי אוהבים מאוד את שדרות. אנחנו נולדנו פה, והם נולדו פה. אנחנו ממשיכים את החיים, הילדים שלי ממשיכים ללכת לסניף בני-עקיבא, ואוהבים לגור פה. אנחנו רק מבקשים שקט. ולזה שהממשלה תדאג לנו. שהממשלה והכנסת ידאגו לצבא, כדי שנוכל לחיות בשקט".
היום בשעה 15:30 יתקיים מול הספרייה העירונית בשדרות טקס הנחת אבן-הפינה להקמת 'משכן אלה', לזכרה של הנערה אלה איילה-חיה אבוקסיס, שנהרגה לפני כחודש מפגיעת טיל קסאם. עיריית שדרות ומשפחת אבוקסיס המצפות לקהל מכל הארץ יקימו מבנה על שטח של שני דונם וחצי, שיכלול בית-כנסת, בית-תמחוי, סניף בני-עקיבא ובית-הוראה לקירוב לבבות. מסביב עתיד להינטע גן ובו עצים משבעת המינים.
לפני חמישה שבועות, במוצאי-שבת, יצאו אלה בת ה-17.5 ואחיה הקטן תמיר-יעקב (11.5) אבוקסיס מסניף בני-עקיבא בשדרות לכיוון ביתם. טיל קסאם שנורה ונחת לידם, מאה מטר מביתם, גרם למותה של אלה, שנפצעה אנושות ומשך שישה ימים היתה תלויה בין החיים למוות בבית-החולים 'סורוקה'. אלה גילתה תושייה ואומץ לב כשזינקה על אחיה הקטן, והגנה עליו בגופה מפגיעת רסיסי הקסאם הקטלני. היא לא שרדה.
מדריכה של (שבט) 'אחיה'
בחצר בית משפחת אבוקסיס בשדרות מתוחה יריעה שחורה. בסלון הבית המטופח מוצבים צילומים מוגדלים של אלה. פה היא נשענת אל מעקה במרפסת, מחייכת אל המצלמה, ופה היא מחזיקה בידיה באושר את האחיין שזה עתה נולד, איתיאל, הנכד הראשון במשפחה.
כשביקרתי אצלם, עדיין לא חלפו ימי השלושים למותה. יונתן, האב, היה בדרך מ'סורוקה' לאחר שתמיר התלונן על כאבי ראש ונלקח לבדיקת סי-טי. התוקפנות הפלשתינית על שדרות הותירה רסיס בראשו של הילד בן ה-11.5, מילימטר בלבד מהמוח. הרופאים אמרו למשפחה שלא כדאי לנתח, בשל הסיכון, ולמעשה אפשר לחיות עם זה. בינתיים הגיעה רשת טלוויזיה זרה שביקשה לראיין את המשפחה ללא תיאום מראש, וחיכתה שיונתן ישוב מבית-החולים כדי לשאול אם הוא שונא את הערבים או לא.
מול בית המשפחה מתגוררים הוריו של ראש העירייה אלי מויאל. סימה, האם, מספרת שהוא מגיע מדי יום ומתפלל בביתם, "וכשהוא לא יכול לבוא, הוא מתקשר. ראש עיר נפלא ומקסים, כל הזמן שואל מה אנחנו צריכים".
רבים פקדו את בית המשפחה. רבנים, משלחות מאזורים שונים בארץ, חברי תנועות השומר-הצעיר והצופים, תושבי חו"ל העושים בארץ ועוד. סימה: "אפילו דוד חטואל בא לנחם. את מתארת לך שהוא עם כל מה שקרה לו בא לנחם אותי?". תמיר לומד ג'ודו במתנ"ס בשדרות, ובשבעה ביקר אצלו אלוף הג'ודו אריק זאבי.
ראש-הממשלה שלח מכתב תנחומים, לשבעה לא הגיע "היה לו קשה להגיע, אמרו לנו מטעמים בטיחותיים. הילדים שלנו הפקר", היא אומרת בכאב, "הם כן יכלו ללכת על המדרכה ונפל עליהם קסאם.
"יש אנשים כל-כך טובים שהכרנו מאז הפציעה שלה. כשהיינו בבית-החולים, זעקו לשמיים מכל העולם, התחננו בכל המדרשות ובתי-הכנסת. גם המסדרון ב'סורוקה' לא היה ריק רגע אחד. לא עזבו אותנו לדקה, ועד היום זה כך. אנשים עוזרים ומנחמים. יש אנשים טובים, כולם באים, עוזרים ורוצים כמה שיותר לתת. צריך לומר את זה".
גם סימה (46) וגם יונתן (46) הם ילידי שדרות. סימה היא סייעת בגן ילדים ויונתן הוא אב-בית במתנ"ס, שהשתחרר לפני כשנה וחצי לאחר 28 שנות שירות בקבע בבית-ספר נ"מ. אלה נולדה להם שלישית, אחרי שלומית (23), אם לתינוק בן ארבעה חודשים הלומדת הוראה ורן (21) הלומד בישיבת ההסדר בשדרות. אחריה נולדו להם קרן (15.5) הלומדת באולפנה בשדרות ותמיר-יעקב.
מכריה של אלה מתארים נערה חרוצה, חברותית, דואגת למכריה ואוהבת לעזור, אכפתניקית. היא וחברותיה היו אוספות מצרכים מבתיהן ומביאות אותן אל מרכז החסד, ממנו הם היו מחלקים לנזקקים.
אלה למדה בבית-ספר בשדרות שנבנה לפני כעשור כדי לתת פתרון לילדים שעד אז יצאו ללמוד בקיבוצי האזור. בבית-הספר, 'מדעים' שמו, הושם דגש על התחום הריאלי, והתקבל אליו רק מי שעבר מבחני מיון במכון ויצמן ברחובות. יונתן: "אופי בית-הספר היה חילוני, ולכן היה מובן שבתיכון היא תעזוב, עקב קשיים של בחורה שרוצה לשמור על אורח חיים דתי. אז היא עברה לאולפנת צביה".
משך שלוש שנים היתה מדריכה מסורה בסניף בני-עקיבא. לפעמים, כשהיה קר מאוד או כשהיתה צריכה להתכונן למבחן גדול, אמא שלה הציעה שתדלג על פעולה אחת. אבל אלה לא רצתה להחסיר אף פעולה. "אמא, החניכים מחכים לי", היתה עונה לה.
"היא הדריכה שבט שקוראים לו אחיה, והצילה את אחיה", מעיר רן.
אלה בחנה כמה מקומות בהם חשבה לעשות את השירות הלאומי, והתקבלה לכולם. מי שפגש אותה התרשם, והיו כאלה שכבר אמרו לה שמקומה מובטח והם לא יחפשו בנות שירות לאומי אחרות לתפקיד. "ביקשתי ממנה שלא תלך לעשות שירות לאומי בירושלים בגלל הפיגועים ושתעדיף את ראשון-לציון. אז היא לא הלכה לירושלים, בגלל שאמא שלה ביקשה, אבל נהרגה פה, ליד הבית", אומרת סימה.
אהבה את גוש-קטיף
עוד לפני האסון שפקד אותם, החיים בשדרות לא היו פשוטים. טילי הקסאם שהפלשתינים שיגרו אל העיר החרידו את השלווה. "היה פה סיוט", מספרת סימה, "פחד. אבל כל אחד אומר 'לי זה לא יקרה'. הייתי אומרת לילדים שלי 'אלוקים גדול ועושה נסים', וכשזה פגע בבת שלי, הבנתי שזה מה שה' רצה, ואין מה לעשות. כל העולם התפלל, כל הרבנים והצדיקים קראו פרקי תהילים ותקעו בשופרות, והקב"ה לקח אותה, הוא קבע שזהו.
"אבל את יודעת, הלכתי לראות איפה נפל הקסאם כמה ימים אחרי הנפילה באתי הביתה כי אמרו לנו להביא חולצה שלה ולשחוט על זה תרנגול, לעשות עם זה כפרות. אז עברתי וסיקרן אותי לראות איפה נפל הקסאם. הסתכלתי על זה, וחשכו עיניי. הסתכלתי למעלה, ואמרתי לקב"ה: 'תודה שהשארת לי את הילד הזה בחיים'. אני מודה לו, הוא גדול. ברוך ה'".
"כשהלכת ברחוב בשדרות", מתאר יונתן את הימים שלפני, "היית רואה שכולם במתח. כבר לא היינו מדברים על הנושאים שהעסיקו אותנו קודם, אלא מחכים לשמוע את ההתרעה על טיל הקסאם. כל הזמן היינו מדברים על 'איפה בפעם הבאה ייפול הקסאם'. היתה בהלה מכל טריקה של דלת מכונית או מכה בפח מתכת בחוץ".
כיליד שדרות, אתה זוכר ימים אחרים של שכנות?
"בטח, הערבים עבדו עם אבי, הם באו אלינו הביתה והשתתפו בשמחות שלנו. ב-67', כילד, הייתי הולך עם אבי לעזה חופשי. היינו נוסעים למוסכים שם, עושים קניות בשוק, הולכים לדוג דגים".
מתי האווירה הזאת השתנתה?
"בשנות התשעים".
אתה יכול לומר מדוע?
"פעם אמרתי, אולי בצחוק, שצריך לעשות סרט תיעודי איך הערבים חיו שם לפני 67' בלי מים זורמים, בלי חשמל, אפילו בלי נעליים, ולהסריט לצעירים שלהם. שיבינו שבמקום להתקומם נגד המצרים על התנאים שהם חיו בהם קודם, הם מתקוממים נגד אלה ששיקמו אותם. הם רואים שאנחנו גרים היום בווילות עם חממות, וחושבים שהאדמה עושה את זה בעצמה. אם הם היו שם לפנינו, למה הם לא פיתחו אותה כך?
"פעם ידענו שמלחמות מתבצעות בגבול. פחדנו ממסתננים, אבל לא ברמת הפגזות על יישובים, את זה הם לא העיזו לעשות".
מה אתם חושבים שיהיה כאן אחרי ההתנתקות?
סימה: "אני לא יודעת אם יתגשם החלום של שרון, אבל אם כן, אני אפחד כי זה יהיה יותר גרוע. הם יהיו קרובים יותר אלינו".
האם לדעתכם יחסן של הרשויות לשדרות מספק?
"אנחנו חיים במלחמה, ומה ראש העיר יכול לעשות בשביל התושבים כשאין לו תקציבים וידיו כבולות? מבטיחים לנו תקציבים, ותכלס בשטח אין. התקציבים לא יעזרו לנו, אנחנו צריכים שקט נפשי, שתהיה פה שלווה, שהבן שלי לא יפחד. אנחנו מתלווים אליו לכל מקום, אסור לעזוב אותו לשנייה. וזה ככה כבר שלוש שנים. אלה ישנה איתו כל ערב, אפילו כשהיו לה מבחנים".
יונתן: "אומנם מנסים לסייע כלכלית, אבל מה שחשוב זה הביטחון הפיזי, לשבת בבית וללכת ברחוב בבטחה. זה שבנאדם יהיה לו וילות וגינות אבל לא יהיה לו שקט, זה לעג לרש".
יומיים לאחר פטירתה, קיימה ממשלת ישראל את ישיבתה בשדרות, לאות הזדהות עם מצבם הביטחוני של התושבים. ראש-הממשלה הזמין את יונתן לפגישה.
מה היה בשיחה שלכם?
"הוא הבטיח שיעשה יותר למען הביטחון וש'משכן אלה' יקום בסיוע הממשלה. ובאמת, לפני חצי שעה אלי מויאל הודיע לנו ששרון נתן הנחייה להתחיל לפעול בנושא. בשיחה הזכרתי לו שאנחנו שכנים שצריכים לדאוג זה לזה (יוזכר כי חוות-השקמים, ביתו של ראש הממשלה, סמוכה לשדרות, ח.ר). בתי עזרה לו, ברוך ה' יש מאז רגיעה בשדרות".
סימה מספרת שאלה בתה קיוותה שתוכנית ההתנתקות של שרון לא תבוצע, ותושבי גוש-קטיף יישארו לבטח בבתיהם. "היא הלכה לכל ההפגנות למען גוש-קטיף. היא היתה בשרשרת, חזרה נרגשת, ואמרה שאין מצב שיהיה פינוי".
"כל הזמן היה לה אכפת מגוש-קטיף", מספר רן, "זה היה חשוב לה".
"שבועיים לפני שנפצעה", סימה מספרת, "היא רצתה ללכת להפגנה בירושלים. התחננתי שלא תלך, והיא שמעה בקולי. אמרתי לה: 'אל תלכי לירושלים, יש שם פיגועים'".
יונתן: "היא הבינה שאם אנחנו לא נחיה עם הערבים ביחד, זה לא ייקרא שלום. שלום בעיניה זה חיים ביחד, כשאנחנו יכולים להתהלך חופשי אצלם ברובע המוסמי, והם אצלנו ברובע היהודי. היא רצתה להאמין שזה אפשרי, ו'במשכן אלה' נחבר בין יהודים ללא-יהודים, נגרום למפגשים ונעשה כמיטב יכולתנו כדי שהם יהיו הדדיים".
גומלת חסדים
"אלה רצתה שיהיה שוויון בין אנשים", מספר יונתן. "אילו יכלה, היתה בונה לכולם בתים, כך שלכולם יהיה בית באותו גובה ובאותו גודל".
"היא לא יכלה להשלים עם המציאות שיש אנשים שאין להם", מסביר רן.
יונתן: "היא גם אמרה שנכים נותנים לנו תפקיד לעזור להם".
אבי אבוקסיס, הדוד של אלה ואחיו הגדול של יונתן, מספר שהיא שמה שלט על המקרר 'לא לשכוח לדאוג לגמ"ח'. "והיא גם פיזרה פה בבית שקיות, וכתבה על כל אחת מה לתרום לתוכה: בגדים, אוכל וכדומה".
תמיר: "לפני שנה, בחנוכה, אבא שלי קנה שקיות הפתעה, והלכנו עם הסניף לבית-אבות של אנשים עיוורים וחרשים, ושימחנו אותם יחד. זה היה רעיון שלה, וכל הסניף הלך. האנשים שם התרגשו".
"בפורים ובחנוכה היה ברור לה ולצוות ההדרכה שלא הולכים לבלות, אלא נוסעים לבית-חולים, כדי לחנך את החברים לגמילות חסדים", מספר יונתן. "היא ישבה לכתוב ולעטר משפטים, והם הביאו אותם לבית-החולים".
"היא דאגה לנו ורצתה כל הזמן לעזור לאנשים", מספרת סימה, "כשלמישהו היה איזה צורך, השיגה בשבילו חומר באינטרנט. למשל, כשלאבא שלה היו כאבים ביד, היא גלשה והשיגה לו מידע. כל הזמן היא אומרת 'אתם הורים טובים'", ממשיכה סימה ומיד מתקנת בכאב ל'אמרה', בלשון עבר. "'כשתהיו מבוגרים', אלה הבטיחה לי, 'אנחנו ניתן לכם את הנשמה ונעזור לכם'. היא הבטיחה שכשנהיה מבוגרים היא תעזור לנו. קשה לדבר כאילו היא לא נמצאת פה".
לאלה היה קשר הדוק עם סבתה, נכה על כסא גלגלים. "כשהסבתא היתה אומרת לה שתבוא, גם אם זה היה ערב מבחן, היא היתה מוותרת, הולכת לשבת אצלה חצי שעה, וחוזרת ללמוד. תמיד דאגה למצוא זמן להיות אצלה. היא סידרה לה את הציפורניים, אהבה אותה מאוד.
"היא היתה מיוחדת. כשאבא שלה נתן לה חמישים שקלים בפעם האחרונה, היא כעסה מה פתאום הוא נותן. וילדים הרי שמחים לקבל. היו לה בגדים מטמטמים והיה לי כיף להסתכל איך היא לבושה. עדינה, לא מרימה את הקול, נשמה טובה".
מאלה לאיילה-חיה
"היינו בבית כשזה קרה", מתארת סימה. "הבת הגדולה באה לשבת, ובמוצאי-שבת עשינו הבדלה כדי שתוכל להתחיל לארגן את החפצים שלה. קרן (15.5) ירדה בריצה מהמדרגות, וצעקה 'שחר אדום'. אמרתי לה: 'בטח זה שום דבר ונפל בשטח פתוח', וכמו שגמרתי להגיד את זה, שמעתי בום חזק.
"כל שבת בעלי הולך להביא את אלה ותמיר מסניף בני-עקיבא. אותה שבת, לא יודעת מה היה, הוא לא הלך. שמעתי את הבום ואמרתי לבעלי: 'אבל תמיר ואלה בדרך'. רצנו החוצה, והגענו אל המקום משני הצדדים של הרחוב, יונתן עם האוטו ואני ברגל. ראיתי את תמיר מלא דם, והוא אמר: 'אמא, אני בסדר, אבל אלה'. רצתי וראיתי אותה שם".
רן: "איך היא היתה שם, זרוקה על הרצפה".
סימה: "כל פעם שאני עוברת שם, המראה חוזר אליי. כל רגע נראה לי כמו שנה. צעקתי 'איפה האמבולנס?'. הכל התנפץ והתפורר במקום הזה. תמיר סיפר שאלה עטפה אותו, קראה בשמו וחיבקה אותו. היא רצתה לדעת שהכל בסדר איתו. מלאך, איזו גבורה".
כשנאבקה על חייה, הוחלט לשנות את שמה מאלה לאיילה-חיה, בתקווה ששינוי השם יסייע לשינוי המזל. האח רן: "אלה בגימטרייה זה ל"ו, כמו ל"ו צדיקים, ואיל"ה זה: ארץ ישראל לה'.
"לפני שנפטרה, התכנסה מועצת חכמי התורה, ביניהם הרב יוסף שלום אלישיב והרב מרדכי אליהו, ודנה בשאלה אם היא סיימה את תפקידה בעולם או לא. הם אמרו לנו לא לחדש את מתן התרופות, זה מוות מוחי, ולפי ההלכה זה מוות לכל דבר".
אחד הרגעים הקשים עמם נאלצה המשפחה להתמודד היה כשרופאי בית-החולים ביקשו מהם לתרום את אבריה של הבת להשתלה. באותה שעה הם עדיין התפללו לשלומה וקיוו לנס. "דחינו את זה על הסף", מספר האב יונתן, "זה היה קשה ולא יכולנו להשלים עם זה שכשאנחנו רואים אותה מונשמת והידיים שלה היו חמות והדם שלה זרם והפנים היפות, הם מדברים איתנו על תרומת אברים".
תגובת ביה"ח:
כמו אחות משה
לאלה ותמיר היה קשר מיוחד. בני המשפחה מספרים שהיא היתה דואגת שיגיע לפעולות בבני-עקיבא, מלווה אותו לשם ובחזרה, מלמדת אותו מגוון פונקציות במחשב, מסייעת לו בשיעורי-הבית ואפילו משכיבה אותו לישון.
אם היו אומרים לבני משפחת אבוקסיס מראש שאלה תמסור את חייה כדי להציל את אחיה, הם היו אומרים שזה מתאים לה. "איזו שאלה, בלי שום ספק", אומרת סימה. "משך 17 שנים וחצי היה לי מלאך בבית".
"אפי איתם היה פה השבוע", מספר רן, "והוא אומר שישב עם הרב מרדכי אליהו בשבוע שאלה היתה בבית-החולים, והרב אמר לו שהיא משורש נשמתה של מרים הנביאה".
עכשיו תמיר נשאר בלעדיה ויש לו סיוטים, הוא לא מוכן להיכנס לבד לחדר סגור, ותמיד מישהו ישן איתו. בלוויית אחותו בחר לתקוע בשופר וגרם התרגשות גדולה לקהל המלווים הגדול.
מהשיחה איתו ניכר שהוא ילד נבון, רגיש, בעל כושר ביטוי מצוין. קשה שלא להתפעל מהתושייה ואומץ הלב שגילה ברגעי האימה, כשטיל הקסאם הפתיע אותו ואת אחותו הגדולה ברחוב. "חזרנו מהסניף", הוא מספר, "הגענו לרח' דרך-ירושלים, והיא חיבקה אותי".
היא אמרה משהו?
"לא. באמת לא הבנתי למה. המשכנו ללכת, ואז שמענו את ההתרעה שעומד ליפול טיל, 'שחר אדום'. אלה חיבקה אותי, ואז היה בום. היא זינקה עליי, אני הייתי על הרצפה והיא מעליי. היה מלא עשן, ברחתי מהר והתחלתי לדפוק על הדלתות לבקש עזרה. חזרתי אליה בריצה והיה הרבה עשן, אז עשיתי רוח עם המעיל שלי לכיוון הפנים שלה כדי להעיף אותו ושיהיה לה אוויר לנשום.
"תפסתי את הראש שלה ושמתי על הברכיים שלי, והגיע בן-אדם שמהלחץ לא הצליח להתקשר למד"א. חטפתי לו את הפלאפון, חייגתי 101, ונתתי לו לדבר.
"תוך כדי באו המתפללים מבית-הכנסת וניסו להזיז את האנשים שעמדו מסביב. זה תמיד ככה בשדרות, כשיש משהו, יש התקהלות.
"אמרתי לה 'אלה, אלה', והיא אמרה 'תמיר', כמו בקריאה של מישהו שמחפש מישהו, כאילו היא חיפשה אותי. הייתי חשוב מאוד בשבילה, ואפילו במצב כזה היא חיפשה אותי.
"העלו אותה לאמבולנס, ואותי שמו באמבולנס אחר. ביקשתי מהרופאים לעבור לאמבולנס שלה, והם לא ממש הסכימו לי. אז ברחתי לאמבולנס שלה. היה שם פרמדיק ערבי-ישראלי, אז אמרתי לו: 'תגיד לי, אתה הולך לעזה, שולח קסאם, ובא לטפל בפצועים?'. הוא ענה לי: 'אל תתעסק בעניינים שלי'. אמרתי לו: 'אני לא מתעסק, רק מעיר לך'".
איך עברה עליך הדרך לבית-החולים עם אלה באמבולנס?
"כל הדרך קראתי תהילים. תמיד אני מחזיק תהילים בכיס".
איזה קשר היה לך עם אחותך אלה?
"היינו משחקים, רבים, רואים סרטים, היינו קרובים במיוחד. היא תמיד שמרה עליי. היתה מוותרת על כל מיני דברים, ושומרת עליי. היא היתה מין אמא שנייה. למשל, אם היא הצטרכה להתכונן למבחן אצל חברה, אז היא לא היתה הולכת, ואם רצתה לראות סרט עם חברה, הזמינה אותה לפה כדי להיות איתי. וכאלה דברים".
היית רוצה לומר משהו לאנשים שקוראים את הכתבה?
"אני רוצה להגיד לאריק שרון שהערבים ימח שמם הורגים יהודים, בייחוד את אחותי שלא היתה יהודייה רגילה, והוא נותן להם צ'ופר את גוש-קטיף. 'קחו ממתק', הוא אומר להם, 'קחו'.
"כתוב בתורה וגם במגילה שצריך למחות את זרע עמלק, לא לתת להם צ'ופרים ותחזוק. הממשלה נותנת להם כסף, והם קונים בזה קסאמים. ויש לי עוד מסר, לא לאריק, אלא לכל הארץ: לנו יש כל כך הרבה טילים שעולים מלא כסף, והם לוקחים חתיכת שרוול מברזל, שמים בו חומר נפץ, והורגים בו אנשים.
"לממשלה הזאת אין שכל. לאריק שרון כדאי לעזוב את הממשלה, הוא יותר מדי מתבגר".
כשהוא דיבר עם אבא, הוא דיבר גם איתך?
"לא, זה לא היה מהכבוד שלו. אני בשבילו מישהו פשוט".
רן: "יש אנשים שחיים מאה שנה ולא מספיקים מה שהספיקה ב-17 שנה. היא כתבה על מערכת השעות שלה 'אני רץ כדי להספיק כל מה שהעולם מציע לי'. אף פעם לא ראינו את זה, רק עכשיו, כשעלינו לחדר שלה". בני המשפחה מספרים שאלה נהגה לכתוב על דפים פתגמים ואמירות שאספה. בלוויה הקריא אביה פתק שנשארה אחריה: "לפעמים אנו נוטים לשכוח שהחיים ייגמרו יום אחד, ואנחנו לא יודעים מתי היום הזה יגיע. והלא תמיד נשמעים השבחים מאוחר מדי... תגידו לאנשים שאתם אוהבים שאיכפת לכם, שהם יקרים וחשובים. תגידו לפני שיהיה מאוחר מדי". הוא גם הודה לבתו על כך שבזכותה הוא לא צריך לומר קדיש פעמים.
"אני מקווה שהבת שלי תהיה האחרונה", אומרת סימה, "שנחיה פה בשקט. הילדים שלי אוהבים מאוד את שדרות. אנחנו נולדנו פה, והם נולדו פה. אנחנו ממשיכים את החיים, הילדים שלי ממשיכים ללכת לסניף בני-עקיבא, ואוהבים לגור פה. אנחנו רק מבקשים שקט. ולזה שהממשלה תדאג לנו. שהממשלה והכנסת ידאגו לצבא, כדי שנוכל לחיות בשקט".