חברי עמותת משל"ט, בנים למשפחות שכולות, למדו משפטים במיוחד לכבוד המאורע הזה. יקיריהם שנרצחו על-ידי מחבלים משוחררים כבר לא יחזרו, אבל הם מקווים לפחות למנוע את שחרור המפגע הבא
"המבוקש מספר אחת באזור ג´נין נתפס", קוראות מדי פעם כותרות העיתונים בקול גדול ומתארות בפירוט רב את המבצע האדיר שעשו צה"ל והשב"כ כדי ללכוד אותו. הכתבות, מתובלות בסגנון של ספרי בלשים, מתארות את שלב המעקב המודיעיני, את הזיהוי והמרדף וכמובן את התוצאה הסופית: הוא בידינו. כל הכבוד לצה"ל.
האזרח הישראלי נושם לרווחה וסופר עוד מחבל שננעל מאחורי דלת הברזל. אבל המחבל הכלוא, אם יביט קצת לצדדים, לא צריך לומר נואש. עליו רק להפוך את שעון החול ולהמתין עד למחווה / הסכם / פסגה הבאה. השבוע הוכח שאפילו לא צריך לחכות עד שיעברו שני שלישים מתקופת המאסר, ושגם למי שרצח וגורש לחו"ל יש סיכוי סביר לשוב תוך חמש שנים לביתו ולמשפחתו.
כשכל אלה ישובו לסביבתם, חמושים בקילו או שניים של הילת גיבורים ועוד שלושה קילו של שנאה ותחבולות שרכשו בכלא, איש לא ימנע מהם לשוב ולעסוק ברצח יהודים.
אז מי אמר שלא שווה לעשות עסק עם ישראלים?
´הדלת המסתובבת´, נוהל שהמציאה הרשות עבור מחבליה, אומצה לא מכבר על-ידי ממשלת ישראל, אשר שחררה בשנה האחרונה מאות רבות של אסירים, לבנוניים ופלשתיניים. רבים מהם, אם כי לא ברור בדיוק כמה, שבים לעסוק בטרור מיד אחרי שחרורם.
בשבועות האחרונים עמל ארגון משל"ט, שמטרתו להיאבק בטרור באמצעים משפטיים, לעצור את השחרור הזה, האחרון. הם הגישו בג"ץ, הכינו דו"ח על מחבלים ששוחררו וחזרו לסורם ונפגשו עם חברי כנסת.
כמו בדה-ז´ה-וו הם התייצבו בפני בג"ץ וזה דחה את עתירתם, והמחבלים עלו על האוטובוסים וסימנו באצבעותיהם את ה-V המפורסם, סימן הניצחון.
ובכל זאת, במשל"ט, שחבריה הם נפגעי טרור, לא מתייאשים. הם בוחנים את ההתקדמות במילימטרים, בונים מאגר עם שמות מחבלים, עובדים על שינוי החקיקה, פונים למקבלי ההחלטות ומקווים שעם הזמן ההיגיון יחלחל גם אליהם.
לנצח בדרכים חוקיות
כ´ בתמוז תשנ"ה. אורי שחור ואוהד בכרך יוצאים לחצי יום טיול באזור יהודה. אוהד, שעמד להתגייס למחרת, ביקש מאורי להתלוות אליו לכמה שעות של טבע לפני המסלול הצבאי המפרך. אורי, תלמיד ישיבת ´מרכז הרב´, מודיע לחברותא של השעה שתיים וחצי שלא ידאג, הוא כבר יגיע.
אורי, בחור אחראי, לא ממלא את הבטחתו. הוא לא הגיע יותר לבית המדרש. מחבלים ירו עליו ועל אוהד כשרחצו במימיו של ואדי קלט. הרוצחים התקדמו מאחור, בחסות רעש המים המפכים, וירו בשניים בעורף. אורי ואוהד אפילו לא ידעו.
כ"ג בסיון תשנ"ו. אפרת וירון אונגר, זוג צעיר, שבים הביתה מחתונה. את דביר, בנם בן השנה וחצי השאירו אצל סבא וסבתא. את ישי בן תשעת החודשים לקחו איתם.
כארבעה קילומטרים מצומת מסמייה עקפו שישה מחבלים את מכוניתה של משפחת אונגר וירו עליה חמישים כדורים. ישי הקטן שישב מאחור יצא בלא פגע. הוריו נהרגו במקום.
יהודית שחור, אמו של אורי, וזאב דסברג, אחיה של אפרת, הלכו ללמוד משפטים בעקבות רצח קרוביהם. זאב: "הייתי אז בן 23, וכמו רבים אחרים שקורה להם כזה דבר, הרגשתי שאי אפשר להמשיך לחיות כרגיל". דסברג החליט להתגייס לשב"כ או למוסד כדי לעשות משהו. לשם כך הוא נפגש עם אפי איתם, אז תת אלוף, כדי שיעזור לו.
"סיפרתי לו את הסיפור שלי, והוא שאל אותי: ´אם תגיע למקומות האלה, מה תעשה? תהרוג מחבל אחד? שניים? עשרה? מה שתצליח לעשות לא יהיה משמעותי. ´יש היום שני שדות עיקריים שבאמצעותם אפשר להשפיע על הפסקת הטרור: חינוך לערכים ומשפט´". דסברג הלך על התחום המשפטי, ולפני ארבעה חודשים אף הקים את עמותת משל"ט, שבה חברים גם עו"ד יהודית שחור, עו"ד יעקב רובין, ד"ר רחל פיקאר ואחרים.
"ראינו שבנושא המשפטי, בכל הנוגע למאבק בטרור, אין התייחסות משפטית רצינית". מסביר דסברג. "כשמסתכלים על תנועות מקבילות, כמו ´עדאללה´ ו´בצלם´, ועל העתירות שלהם לבג"ץ, רואים כמות רצינית, נושאים רציניים ואיכות גבוהה. לאגודות האלה יש הרבה כסף, והן מממנות עורכי דין שישבו ויכינו עבורן עתירות. לעובדה שהשופטים מתייחסים ברצינות ל´בצלם´ ולא לימניים יש סיבה. אם אתה הולך לעורך דין, אומר לו ´קח, תעבוד על זה שעה ותכתוב לי עתירה´, ככה זה גם נראה. אז אנחנו החלטנו לעבוד על הדברים בצורה יותר יסודית".
חברי משל"ט עובדים ברצינות לא רק על עתירות. הם בונים בימים אלה מאגר מידע על טרוריסטים והעברות שהם עברו. כך יוכלו, ביום פקודה, לקשר את שם המחבל והמעשה שעשה ולעתור באופן מידי נגד שחרורו. כיום אין רישום כזה, ומי שמבקש לעתור נגד שחרור של מחבל זה או אחר צריך לשבת במשרד המשפטים ולנבור בתיק החקירה שלו אחד לאחד. כאשר רשימת המועמדים לשחרור מתפרסמת 48 שעות לפני שהוא מתבצע ומדובר בכמות של 500 מחבלים, הדבר הוא בלתי אפשרי.
כוחות של טרור לרצועה
יום רביעי, ל´ בשבט, יום המשפחה. יולי אדלשטיין מארח בכנסת אנשים ש´משפחה´ בשבילם זה משהו חצוי, חתוך, קטוע. עשרים נפגעי טרור הציגו בפני חברי הכנסת נעמי בלומנטל, איוב קרא, יורי שטרן ואחרים את הדו"ח שחיברה משל"ט על מחבלים שהיו עצורים בישראל, שוחררו וחזרו לסורם.
השיחה נעה סביב שחרור אפשרי של המחבלים ועל הפעולות שאפשר לעשות כדי למנוע שחרור עתידי. המארח, ח"כ אדלשטיין, חושב שבמצב הנוכחי אסור לשחרר מחבלים. "לא ברמה האמוציונלית, אלא ברמה של הגיון. אנחנו רוצים לחזק את השלום ואת כוחות השלום, אבל אנחנו מזרימים לרחובות טרוריסטים, אנשי חמאס וג´יהאד במקום להיאבק בהם. אולי בעוד כמה שנים יהיה שלום במושגים אירופיים, ואז נוכל לתת חנינה כללית לכולם. כרגע זה לא המצב".
מה אתה אומר על הטענה שחייבים לשחרר כדי שיהיה שלום?
"אני לא מקנא במי שהאחריות מוטלת עליו. יחד עם זאת, האמירה לגבי ה´דברים שרואים משם´ היא מאוד מסוכנת לדמוקרטיה, כי אז כל מי שלא היה ראש ממשלה לא יכול להגיד שום דבר. זה שומט את הלגיטימציה של הביקורת, ולמעשה סותם פיות".
אתה חושב שראש הממשלה סופר אתכם?
"אפילו טיפה של מים פורצת לה דרך באבן", משיב אדלשטיין בדימוי שאינו מוסיף כבוד לשרון.
אחד מנפגעי הטרור שנכחו במפגש דווקא לא יצא כל-כך אופטימי: "חברי הכנסת רוצים שאנחנו נעבוד בשבילם. הם אמרו: אתם תכינו את החוקים, אנחנו נעביר. הם נתנו לנו תחושה שהם לא יכולים להשפיע".
אחרי המפגש נשארו נפגעי הטרור לארוב לח"כים מימין ומשמאל לשיחות מסדרון. הם נכנסו לחדרו של יו"ר סיעת העבודה, איתן כבל. כבל אמר על הדו"ח: "זה מאיר עיניים. אני אעביר את זה גם לפרס ולרמון ואבקש מהם תגובה".
ייתכן שכבל אמר את דבריו כדי לרצות את נפגעי הטרור. אם הדו"ח באמת חידש לו דברים, הדבר חמור מאוד, ואם הוא מכיר את הנתונים ובכל זאת מסכים לשחרור מחבלים, הדבר חמור עוד יותר.
דסברג העביר את הדו"ח לכל חברי הממשלה, וביום רביעי הוא מקווה "שלפחות מישהו ידפוק על השולחן".
משתחררים ורוצחים
הדו"ח שמסרה עמותת משל"ט לחברי הכנסת הציג נתונים קשים. הוא המחיש, בגיבוי נתונים, את העובדה שאחוז גבוה מהמחבלים ששוחררו בגלי השחרור העיקריים חזרו לבצע פעולות רצח והרג. בעסקת ג´יבריל, מלפני 20 שנה, שוחררו 1,150 מחבלים, ש"יותר משליש מביניהם חידשו את פעילותם במחתרת בצורה זו או אחרת בתוך שנה בלבד ממועד יציאתם לחופשי. רוב הנותרים נכנסו לפעולה כמעט ללא שהיות עם פרוץ גל המהומות הראשון" (זאב שיף ואהוד יערי).
השבת 415 מגורשי החמאס 7 שנים אחר-כך הניבה רבי-מחבלים, בהם מאמנו של יחיא עייש, עבד אל עזיז רנטיסי, שהיה אחראי למותם של למעלה מ-200 ישראלים, ואחראים על פיגועים חמורים אחרים במדינה.
הגל השלישי, כך נטען בדו"ח, הם משוחררי מחוות אוסלו, אשר כ-50 אחוזים מהם חזרו ונכלאו בשנית לאחר ששבו לעסוק בטרור. 854 ליתר דיוק.
מהמסמך ניבטות תמונותיהם של הרוצחים שהיו בכלא הישראלי ושוחררו, ולהבדיל של קרבנותיהם שנרצחו לאחר המחווה. הדו"ח מצטט גם את אמירותיהם של מקבלי החלטות על הנושא, כולל את דבריו של שרון מלפני שש שנים ("בסך הכול אנחנו מקבלים נייר, ועל-ידי שחרור הרוצחים אנחנו מגיעים לפשיטת רגל מוסרית ולפגיעה ביטחונית"). מחברי הדו"ח אף מביאים מדבריהם של צחי הנגבי, גדעון עזרא ואישים אחרים, שהתנגדו נחרצות לשחרור מחבלים. השבוע לא נשמע קולם.
הצטרפו לשווא למעגל השכול
ראש השנה תשס"ד, נגוהות. משפחת אברהם הצעירה מתארחת אצל בני הזוג יברבוים לסעודת ליל החג. אחרי המרק נשמעות נקישות חשודות בדלת. הנוכחים שואלים מי זה, והאורח מלמל משהו לא ברור. הם לא פותחים. האורח ממשיך לדפוק.
בפעם השלישית מתקדם בעל הבית, אייל, לעבר הדלת עם אקדח טעון. אז מתחילות היריות. אייל נופל מיד. הירי חודר את דלת הקרוואן והורג אותו. המחבל ממשיך לירות לרוחב הקרוואן ופוגע גם בשקד אברהם בת שבעת החודשים. שירה, אמה של שקד, מנסה להנשים אותה, בעוד בעלה מנסה להפיח רוח חיים באייל.
שירה היא בת 26. היום יש לה תינוק בן חצי שנה, יהונתן חיים, "עם כל המשמעות". בחודש הבא היתה שקד אמורה להיות בת שנתיים, ויהונתן יהיה בדיוק בן שבעה חודשים, הגיל שבו תישאר אחותו הבכורה לנצח.
את הפיגוע בנגוהות ביצע מחבל שהשתחרר תקופה קצרה מאוד לפני כן. "עד היום הייתי די עסוקה בעצמי ובמה שקרה לי", מספרת שירה. "לא הייתי מחוברת למה שקורה מסביב, אבל השבוע יצאתי קצת מעצמי ופתאום הבנתי שזה נורא. בעצם לא היינו צריכים להיות נפגעי טרור ולא הייתי אמורה להיות אם שכולה בגיל 26, אבל בגלל שמישהו החליט לשחרר אותו אני במצב הזה. אי אפשר לדמיין איך החיים משתנים כשקורה לך כזה דבר. לא יחזירו לי את שקד, היא נהרגה. אבל יש אפשרות שלאחרים זה לא יקרה".
ערן, בנה השני מתוך ארבעה של ד"ר רחל פיקאר, היה תלמיד של המכינה הקדם-צבאית בעצמונה. בכ"ד באדר תשס"ב הוא נרצח יחד עם ארבעה מחבריו, על-ידי מחבל ששלח אסיר משוחרר. מישהו סיפר לה שהוא היה בידי ישראל ושוחרר שלוש פעמים.
גם רחל היתה בכנסת. "חברי הכנסת טענו שחשוב להם לראות אותנו, ואני באתי כדי להסביר להם שזו החובה הבסיסית שלהם כלפי. הם באים להלוויות שלנו, אבל כאן זה המבחן האמיתי שלהם".
פיקאר יוצאת כנגד הניסיון להסתפק בהנהון מרחם ובהבנה כלפי המשפחות השכולות: "אף אחד לא צריך לראות אותי בוכה ובגלל זה להשתכנע. זו החובה הבסיסית שלהם. כולם מסתכלים עלינו כאל ´אתם´ נפגעי הטרור, בניגוד ל´אנחנו´. אני הייתי פעם ´אנחנו´ והיום אני ´אתם´. לא ייאמן איזה מעבר חד זה. אנחנו, נפגעי הטרור, אכלנו אותה, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה לעוד אנשים".
דגי הרקק של אתמול הפכו לרבי מחבלים
מי שמתעמק ברשימת המחבלים שחזרו לסורם יתפלא לראות שלא כולם ישבו בכלא על עברות קשות. חלקם עמדו להשתחרר כעבור שנה או פחות, והורשעו בעברות של סיוע עקיף בלבד. כעבור שנים, כשחזרו לפגע, חלקם כבר היו מפקדים ברמות כאלה ואחרות בארגוני הטרור.
גורם צה"לי מסביר: "ישנם חמישה אחוזים מסוכנים, ששוחררו בלי בקרה ובלי אחריות והפכו למנהיגים, אבל חלק מן הפעילים שהיו בכלא נחשבו כ´דגי רקק´, כאנשים שרוב הזמן מדברים אבל אין סיכוי שיעשו משהו. הם נתפסו על דברים פעוטים. ראש השב"כ היה חותם לך שהבן אדם הזה לא יעשה כלום כשהוא יהיה בחוץ. בפועל הם שוחררו לפני אינתיפאדת אל אקצא, בתקופה שהטרור חדר עמוק לתוך האוכלוסיה הפלשתינית. הטרור נהיה מקובל, וגם הם החלו לפעול.
"כשצה"ל התחיל במדיניות החיסולים ו´הוריד´ את שכבת המנהיגים הראשונה. הסגנים, שהיו טרוריסטים קטנים יותר, החלו להנהיג. גם אותם חיסלו כוחות הביטחון, ואז הרמה השלישית תפסה את ההגה. כך, אנשים שלא חלמנו שהם יכולים לעשות משהו פתאום נהיו ראשי חוליות וראשי ארגונים במקומות שונים. קשה היה לצפות ששחרור של פעיל כזה יקבל משמעות רבה כל-כך".
ד"ר מוטי קידר (סא"ל במיל´) מבהיר את דעתו באשר לשחרור מחבלים טרם ריצוי תקופת המאסר שלהם. הוא אומר כי הדבר מוריד את מעמדו של בת המשפט הישראלי ומציג אותו ככפוף לשיקולים פוליטיים משתנים. עוד הוא מבהיר כי שחרור רוצחים מכשיר בדיעבד, בעיני האוכלוסיה הפלשתינית, את מעשי הרצח, וגורם להם לקבל את ההרג ככלי לגיטימי במאבק בין העמים.
לעומת זאת, תת אלוף במיל´ יעקב עמידרור מחלק את הסוגיה למוסרית ופוליטית-ביטחונית. "לזו המוסרית אני לא רוצה להתייחס, כי אני לא מומחה למוסר. לגבי השאלה השנייה, אם מדינת ישראל החליטה שהיא רוצה לעודד את אבו מאזן זה מוצדק לעשות פעולות כאלה ואחרות כדי לסייע לו. אי אפשר לרצות לסייע לו וגם לא לעשות את זה.
"בתוך הסוגיה המוסרית יש מוטיב ביטחוני, והוא שאלת ההרתעה. מי ששפך דם אחרי הסכמי אוסלו אסור בשום פנים ואופן לשחרר אותו, כדי להבהיר לערבים שאנחנו חותמים הסכמים וגם מתכוונים אליהם. מי שעשה את המעשים האלה לפני 30 שנה, מההיבט הביטחוני דינו אחר".
את העובדה שיש כאלה ששוחררו וחזרו לעסוק בטרור עמידרור מכיר, והוא חושב שיש להפעיל קריטריונים בעת השחרור (שלא ישחררו את מי שעלול לחזור לפשוע בעתיד, או את מי שהחזקתו תורמת להרתעה, למשל מחבלים שהפכו לסמל).
מערכת הביטחון די כשלה בעניין הזה. רבים מאלה ששוחררו חזרו לעסוק בטרור.
"אם רוצים לא לשחרר אף אחד אפשר להיתלות בטיעון הזה, אבל זה עניין של החלטה פוליטית. מלבד זאת יש אנשים שעוסקים בכך, אבל למעשה אין לכוחות הביטחון סיכוי לדעת".
כשעבדת על דו"חות מודיעין וראית שהמחבל זה או אחר שרודפים אחריו עכשיו היה בידינו ושוחרר, זה לא תסכל אותך?
"זה מתסכל, אבל תסכול איננו תכנית עבודה. צריך להחליט פוליטית מה רוצים לעשות, ולהעריך מה באמת אבו מאזן חושב ולאן הוא יוביל את אנשיו. ואם מאמינים לאבו מאזן, אז זה נראה סיכון לא בלתי סביר".
דסברג, אגב, אינו חושב שהעמותה תצליח להביא אי פעם למניעת שחרור אסירים כולל, אולם הוא מנסה להביא לנוהל מסודר של ועדת שחרורים. "כשפושע רגיל מבקש חנינה מעבירים אותו דרך עובדת סוציאלית, נותנים תסקיר על המצב שלו, על המשפחה שלו, על הסיכוי שהוא ישוב לעסוק בפשע. כאן הנוהל הזה לא מופעל".
דסברג מביא את המקרה של יורם שקולניק, שקיבל חנינה מהנשיא. זהבה גלאון עתרה לבג"ץ נגד שחרורו וטענה שהעברה שלו היא אידיאולוגית, ולכן חזקה עליו שהוא מסוכן לציבור, מפני שמניע אידיאולוגי מצריך שינוי עמוק ופנימי. בג"ץ קיבל את העתירה. דסברג מבקש להחיל את הקריטריון הזה גם כאן.
תזוזה קלה בעליון
יום שני, ה´ באדר א´. רשימת המועמדים לשחרור מתפרסמת ושעון החול מתהפך. ב-48 השעות הקרובות אפשר יהיה לעתור נגד שחרור של מחבל זה או אחר. אנשי משל"ט מתחילים להפוך במאגר של משרד המשפטים ולהתחקות אחר מעשיהם של המועמדים לשחרור.
בשעה 13:00 הם מגישים עתירה כללית לבג"ץ נגד השחרור. עד היום נדחו כל העתירות הכלליות נגד שחרורי מחבלים. בג"ץ נוהג להשיב לעותרים כי אין זה בסמכותו להתערב בענייני מדיניות.
חברי משל"ט בכל זאת מנסים, נתפסים לדבריו של השופט לוי אשר כתב באחד מפסקי הדין האחרונים בנושא כי "לאחר כל שחרור כזה פיעמה בלב רבים התקווה כי בזאת הפעם יבוא המפנה, והמשוחררים לא יחזרו עוד לדרך הטרור... נדמה כי אין צורך לומר עד כמה היתה זו תקוות שווא". לוי צירף בסופו של דבר את חתימתו, "ביד רועדת". במשל"ט מרגישים שיש כאן תזוזה.
המחבלים כבר נסעו לדרכם. יש מי שלבו נצבט, אך חברי משל"ט לא מתייאשים. עורכי הדין שבהם ממשיכים לעמול על חקיקת חוקים ועל סיוע לנפגעי הטרור מול הביטוח הלאומי ואושיות החוק. ד"ר פיקאר, הרופאה, מסייעת לנפגעי טרור שזקוקים לעזרה רפואית ומפנה אותם לגורם המטפל הנכון.
הזמן עבור האנשים האלה אולי לא עשה את שלו, ולא השכיח את כאב האובדן של יקיריהם, אך הוא מנוצל לעשיית טוב, למניעת הישנות מקרים כאלה ולסיוע למי שכבר נפגע.
ofralax@walla.co.il
"נתניהו ניצל אותנו"
מאחורי עורכת הדין יהודית שחור עומדות כמעט עשר שנים של מאבק בענייני מחבלים. כשבנה אורי נרצח, בקיץ תשנ"ה, היו הימים ימי אוסלו. לפי הדיווחים מצא ערפאת את האשמים וכלא אותם. האלטרנטיבה שלו היתה הסגרה, ואת זה הוא לא רצה.
משפחות שחור ובכרך עקבו אחר הנעשה ברוצחים וגילו שמדובר בעבודה בעיניים, ושאם הם מבקרים בכלל בכלא, מדובר ב´כליאת יום´. בערב המחבלים היו הולכים לביתם.
משפחותיהם של הנרצחים התקוממו ופתחו בסבב שיחות כדי לשכנע את יצחק רבין וממשלתו לדרוש את הסגרת הרוצחים, אך לא מצאו אוזן קשבת. זו היתה הראשונה מתוך שרשרת אכזבות ארוכה ששחור עמדה לעבור. שרשרת שלמרבה הפלא אינה מרפה את ידיה.
כמה חודשים חלפו והגיעה זמנה של ממשלת נתניהו. ראש הממשלה החדש, הימני, הבטיח בארבע עיניים לשחור שלא יחתום על הסכם מבלי שימוצה סעיף ההסגרה. הוא לקח איתו את שחור כדי שתיפגש עם מי שהיתה אז שרת החוץ, מדליין אולברייט. האם השכולה ניסתה לשכנע את שרת החוץ בחשיבות ההסגרה. מאוחר יותר התלוותה שחור לראש הממשלה בפסגת וואי, כשבלבה היא נוצרת את הבטחתו.
אולם הסכם וואי נחתם, ונתניהו לא הביא לכאן את רוצחי הבנים. "בדיעבד אני יודעת שהוא השתמש בנו כדי להראות שלהורים שכולים אי אפשר לסרב, ושיש לו התנגדות חזקה בעם להעביר הסכמים. אבל בעצם נודע לנו שעל סעיף ההסגרה הוא ויתר עוד לפני ההמראה לשם. הפלשתינים ידעו להגיד ´לעולם לא נסגיר רוצחים´ ומדינת ישראל לא ידעה לומר בנחישות ´אנחנו לא נוותר´.
"אחרי וואי התייאשתי מאוד. לא עשיתי את כל זה כדי להחזיר את אורי, אלא למען ידעו וייראו, וזה לא הועיל".
יהודית שחור, שכאמור למדה משפטים בעקבות רצח בנה, אף ניסתה להגיש תביעה נגד ערפאת בבלגיה. מי שהכשיל את היוזמה היתה, שוב, מדינת ישראל. "סירבו למסור לנו תיקים ומסמכים שהיו דרושים לתביעה".
עד היום לא יודעות משפחות שחור ובכרך היכן נמצאים רוצחי בנם. ובכל זאת, שחור פועלת למניעת שחרור רוצחים אחרים. "חוץ מסכנה להרתעה, יש כאן פגיעה בכבוד המתים, אושיות המשפט וכבוד האדם. הם אומרים: ´היום נשפטנו ומחר נשוחרר´, ואנחנו מושפלים פעם אחר פעם. מדינת ישראל שלא השכילה לשמור על בנינו משחררת את רוצחיהם.
"אני מנסה לשנות דברים, למרות שאני לא נאיבית. כבר הייתי בסרט הזה. אני עושה ומתאכזבת, עושה ומתאכזבת. אני לא יודעת מאיפה כוחות הנפש".
"המבוקש מספר אחת באזור ג´נין נתפס", קוראות מדי פעם כותרות העיתונים בקול גדול ומתארות בפירוט רב את המבצע האדיר שעשו צה"ל והשב"כ כדי ללכוד אותו. הכתבות, מתובלות בסגנון של ספרי בלשים, מתארות את שלב המעקב המודיעיני, את הזיהוי והמרדף וכמובן את התוצאה הסופית: הוא בידינו. כל הכבוד לצה"ל.
האזרח הישראלי נושם לרווחה וסופר עוד מחבל שננעל מאחורי דלת הברזל. אבל המחבל הכלוא, אם יביט קצת לצדדים, לא צריך לומר נואש. עליו רק להפוך את שעון החול ולהמתין עד למחווה / הסכם / פסגה הבאה. השבוע הוכח שאפילו לא צריך לחכות עד שיעברו שני שלישים מתקופת המאסר, ושגם למי שרצח וגורש לחו"ל יש סיכוי סביר לשוב תוך חמש שנים לביתו ולמשפחתו.
כשכל אלה ישובו לסביבתם, חמושים בקילו או שניים של הילת גיבורים ועוד שלושה קילו של שנאה ותחבולות שרכשו בכלא, איש לא ימנע מהם לשוב ולעסוק ברצח יהודים.
אז מי אמר שלא שווה לעשות עסק עם ישראלים?
´הדלת המסתובבת´, נוהל שהמציאה הרשות עבור מחבליה, אומצה לא מכבר על-ידי ממשלת ישראל, אשר שחררה בשנה האחרונה מאות רבות של אסירים, לבנוניים ופלשתיניים. רבים מהם, אם כי לא ברור בדיוק כמה, שבים לעסוק בטרור מיד אחרי שחרורם.
בשבועות האחרונים עמל ארגון משל"ט, שמטרתו להיאבק בטרור באמצעים משפטיים, לעצור את השחרור הזה, האחרון. הם הגישו בג"ץ, הכינו דו"ח על מחבלים ששוחררו וחזרו לסורם ונפגשו עם חברי כנסת.
כמו בדה-ז´ה-וו הם התייצבו בפני בג"ץ וזה דחה את עתירתם, והמחבלים עלו על האוטובוסים וסימנו באצבעותיהם את ה-V המפורסם, סימן הניצחון.
ובכל זאת, במשל"ט, שחבריה הם נפגעי טרור, לא מתייאשים. הם בוחנים את ההתקדמות במילימטרים, בונים מאגר עם שמות מחבלים, עובדים על שינוי החקיקה, פונים למקבלי ההחלטות ומקווים שעם הזמן ההיגיון יחלחל גם אליהם.
לנצח בדרכים חוקיות
כ´ בתמוז תשנ"ה. אורי שחור ואוהד בכרך יוצאים לחצי יום טיול באזור יהודה. אוהד, שעמד להתגייס למחרת, ביקש מאורי להתלוות אליו לכמה שעות של טבע לפני המסלול הצבאי המפרך. אורי, תלמיד ישיבת ´מרכז הרב´, מודיע לחברותא של השעה שתיים וחצי שלא ידאג, הוא כבר יגיע.
אורי, בחור אחראי, לא ממלא את הבטחתו. הוא לא הגיע יותר לבית המדרש. מחבלים ירו עליו ועל אוהד כשרחצו במימיו של ואדי קלט. הרוצחים התקדמו מאחור, בחסות רעש המים המפכים, וירו בשניים בעורף. אורי ואוהד אפילו לא ידעו.
כ"ג בסיון תשנ"ו. אפרת וירון אונגר, זוג צעיר, שבים הביתה מחתונה. את דביר, בנם בן השנה וחצי השאירו אצל סבא וסבתא. את ישי בן תשעת החודשים לקחו איתם.
כארבעה קילומטרים מצומת מסמייה עקפו שישה מחבלים את מכוניתה של משפחת אונגר וירו עליה חמישים כדורים. ישי הקטן שישב מאחור יצא בלא פגע. הוריו נהרגו במקום.
יהודית שחור, אמו של אורי, וזאב דסברג, אחיה של אפרת, הלכו ללמוד משפטים בעקבות רצח קרוביהם. זאב: "הייתי אז בן 23, וכמו רבים אחרים שקורה להם כזה דבר, הרגשתי שאי אפשר להמשיך לחיות כרגיל". דסברג החליט להתגייס לשב"כ או למוסד כדי לעשות משהו. לשם כך הוא נפגש עם אפי איתם, אז תת אלוף, כדי שיעזור לו.
"סיפרתי לו את הסיפור שלי, והוא שאל אותי: ´אם תגיע למקומות האלה, מה תעשה? תהרוג מחבל אחד? שניים? עשרה? מה שתצליח לעשות לא יהיה משמעותי. ´יש היום שני שדות עיקריים שבאמצעותם אפשר להשפיע על הפסקת הטרור: חינוך לערכים ומשפט´". דסברג הלך על התחום המשפטי, ולפני ארבעה חודשים אף הקים את עמותת משל"ט, שבה חברים גם עו"ד יהודית שחור, עו"ד יעקב רובין, ד"ר רחל פיקאר ואחרים.
"ראינו שבנושא המשפטי, בכל הנוגע למאבק בטרור, אין התייחסות משפטית רצינית". מסביר דסברג. "כשמסתכלים על תנועות מקבילות, כמו ´עדאללה´ ו´בצלם´, ועל העתירות שלהם לבג"ץ, רואים כמות רצינית, נושאים רציניים ואיכות גבוהה. לאגודות האלה יש הרבה כסף, והן מממנות עורכי דין שישבו ויכינו עבורן עתירות. לעובדה שהשופטים מתייחסים ברצינות ל´בצלם´ ולא לימניים יש סיבה. אם אתה הולך לעורך דין, אומר לו ´קח, תעבוד על זה שעה ותכתוב לי עתירה´, ככה זה גם נראה. אז אנחנו החלטנו לעבוד על הדברים בצורה יותר יסודית".
חברי משל"ט עובדים ברצינות לא רק על עתירות. הם בונים בימים אלה מאגר מידע על טרוריסטים והעברות שהם עברו. כך יוכלו, ביום פקודה, לקשר את שם המחבל והמעשה שעשה ולעתור באופן מידי נגד שחרורו. כיום אין רישום כזה, ומי שמבקש לעתור נגד שחרור של מחבל זה או אחר צריך לשבת במשרד המשפטים ולנבור בתיק החקירה שלו אחד לאחד. כאשר רשימת המועמדים לשחרור מתפרסמת 48 שעות לפני שהוא מתבצע ומדובר בכמות של 500 מחבלים, הדבר הוא בלתי אפשרי.
כוחות של טרור לרצועה
יום רביעי, ל´ בשבט, יום המשפחה. יולי אדלשטיין מארח בכנסת אנשים ש´משפחה´ בשבילם זה משהו חצוי, חתוך, קטוע. עשרים נפגעי טרור הציגו בפני חברי הכנסת נעמי בלומנטל, איוב קרא, יורי שטרן ואחרים את הדו"ח שחיברה משל"ט על מחבלים שהיו עצורים בישראל, שוחררו וחזרו לסורם.
השיחה נעה סביב שחרור אפשרי של המחבלים ועל הפעולות שאפשר לעשות כדי למנוע שחרור עתידי. המארח, ח"כ אדלשטיין, חושב שבמצב הנוכחי אסור לשחרר מחבלים. "לא ברמה האמוציונלית, אלא ברמה של הגיון. אנחנו רוצים לחזק את השלום ואת כוחות השלום, אבל אנחנו מזרימים לרחובות טרוריסטים, אנשי חמאס וג´יהאד במקום להיאבק בהם. אולי בעוד כמה שנים יהיה שלום במושגים אירופיים, ואז נוכל לתת חנינה כללית לכולם. כרגע זה לא המצב".
מה אתה אומר על הטענה שחייבים לשחרר כדי שיהיה שלום?
"אני לא מקנא במי שהאחריות מוטלת עליו. יחד עם זאת, האמירה לגבי ה´דברים שרואים משם´ היא מאוד מסוכנת לדמוקרטיה, כי אז כל מי שלא היה ראש ממשלה לא יכול להגיד שום דבר. זה שומט את הלגיטימציה של הביקורת, ולמעשה סותם פיות".
אתה חושב שראש הממשלה סופר אתכם?
"אפילו טיפה של מים פורצת לה דרך באבן", משיב אדלשטיין בדימוי שאינו מוסיף כבוד לשרון.
אחד מנפגעי הטרור שנכחו במפגש דווקא לא יצא כל-כך אופטימי: "חברי הכנסת רוצים שאנחנו נעבוד בשבילם. הם אמרו: אתם תכינו את החוקים, אנחנו נעביר. הם נתנו לנו תחושה שהם לא יכולים להשפיע".
אחרי המפגש נשארו נפגעי הטרור לארוב לח"כים מימין ומשמאל לשיחות מסדרון. הם נכנסו לחדרו של יו"ר סיעת העבודה, איתן כבל. כבל אמר על הדו"ח: "זה מאיר עיניים. אני אעביר את זה גם לפרס ולרמון ואבקש מהם תגובה".
ייתכן שכבל אמר את דבריו כדי לרצות את נפגעי הטרור. אם הדו"ח באמת חידש לו דברים, הדבר חמור מאוד, ואם הוא מכיר את הנתונים ובכל זאת מסכים לשחרור מחבלים, הדבר חמור עוד יותר.
דסברג העביר את הדו"ח לכל חברי הממשלה, וביום רביעי הוא מקווה "שלפחות מישהו ידפוק על השולחן".
משתחררים ורוצחים
הדו"ח שמסרה עמותת משל"ט לחברי הכנסת הציג נתונים קשים. הוא המחיש, בגיבוי נתונים, את העובדה שאחוז גבוה מהמחבלים ששוחררו בגלי השחרור העיקריים חזרו לבצע פעולות רצח והרג. בעסקת ג´יבריל, מלפני 20 שנה, שוחררו 1,150 מחבלים, ש"יותר משליש מביניהם חידשו את פעילותם במחתרת בצורה זו או אחרת בתוך שנה בלבד ממועד יציאתם לחופשי. רוב הנותרים נכנסו לפעולה כמעט ללא שהיות עם פרוץ גל המהומות הראשון" (זאב שיף ואהוד יערי).
השבת 415 מגורשי החמאס 7 שנים אחר-כך הניבה רבי-מחבלים, בהם מאמנו של יחיא עייש, עבד אל עזיז רנטיסי, שהיה אחראי למותם של למעלה מ-200 ישראלים, ואחראים על פיגועים חמורים אחרים במדינה.
הגל השלישי, כך נטען בדו"ח, הם משוחררי מחוות אוסלו, אשר כ-50 אחוזים מהם חזרו ונכלאו בשנית לאחר ששבו לעסוק בטרור. 854 ליתר דיוק.
מהמסמך ניבטות תמונותיהם של הרוצחים שהיו בכלא הישראלי ושוחררו, ולהבדיל של קרבנותיהם שנרצחו לאחר המחווה. הדו"ח מצטט גם את אמירותיהם של מקבלי החלטות על הנושא, כולל את דבריו של שרון מלפני שש שנים ("בסך הכול אנחנו מקבלים נייר, ועל-ידי שחרור הרוצחים אנחנו מגיעים לפשיטת רגל מוסרית ולפגיעה ביטחונית"). מחברי הדו"ח אף מביאים מדבריהם של צחי הנגבי, גדעון עזרא ואישים אחרים, שהתנגדו נחרצות לשחרור מחבלים. השבוע לא נשמע קולם.
הצטרפו לשווא למעגל השכול
ראש השנה תשס"ד, נגוהות. משפחת אברהם הצעירה מתארחת אצל בני הזוג יברבוים לסעודת ליל החג. אחרי המרק נשמעות נקישות חשודות בדלת. הנוכחים שואלים מי זה, והאורח מלמל משהו לא ברור. הם לא פותחים. האורח ממשיך לדפוק.
בפעם השלישית מתקדם בעל הבית, אייל, לעבר הדלת עם אקדח טעון. אז מתחילות היריות. אייל נופל מיד. הירי חודר את דלת הקרוואן והורג אותו. המחבל ממשיך לירות לרוחב הקרוואן ופוגע גם בשקד אברהם בת שבעת החודשים. שירה, אמה של שקד, מנסה להנשים אותה, בעוד בעלה מנסה להפיח רוח חיים באייל.
שירה היא בת 26. היום יש לה תינוק בן חצי שנה, יהונתן חיים, "עם כל המשמעות". בחודש הבא היתה שקד אמורה להיות בת שנתיים, ויהונתן יהיה בדיוק בן שבעה חודשים, הגיל שבו תישאר אחותו הבכורה לנצח.
את הפיגוע בנגוהות ביצע מחבל שהשתחרר תקופה קצרה מאוד לפני כן. "עד היום הייתי די עסוקה בעצמי ובמה שקרה לי", מספרת שירה. "לא הייתי מחוברת למה שקורה מסביב, אבל השבוע יצאתי קצת מעצמי ופתאום הבנתי שזה נורא. בעצם לא היינו צריכים להיות נפגעי טרור ולא הייתי אמורה להיות אם שכולה בגיל 26, אבל בגלל שמישהו החליט לשחרר אותו אני במצב הזה. אי אפשר לדמיין איך החיים משתנים כשקורה לך כזה דבר. לא יחזירו לי את שקד, היא נהרגה. אבל יש אפשרות שלאחרים זה לא יקרה".
ערן, בנה השני מתוך ארבעה של ד"ר רחל פיקאר, היה תלמיד של המכינה הקדם-צבאית בעצמונה. בכ"ד באדר תשס"ב הוא נרצח יחד עם ארבעה מחבריו, על-ידי מחבל ששלח אסיר משוחרר. מישהו סיפר לה שהוא היה בידי ישראל ושוחרר שלוש פעמים.
גם רחל היתה בכנסת. "חברי הכנסת טענו שחשוב להם לראות אותנו, ואני באתי כדי להסביר להם שזו החובה הבסיסית שלהם כלפי. הם באים להלוויות שלנו, אבל כאן זה המבחן האמיתי שלהם".
פיקאר יוצאת כנגד הניסיון להסתפק בהנהון מרחם ובהבנה כלפי המשפחות השכולות: "אף אחד לא צריך לראות אותי בוכה ובגלל זה להשתכנע. זו החובה הבסיסית שלהם. כולם מסתכלים עלינו כאל ´אתם´ נפגעי הטרור, בניגוד ל´אנחנו´. אני הייתי פעם ´אנחנו´ והיום אני ´אתם´. לא ייאמן איזה מעבר חד זה. אנחנו, נפגעי הטרור, אכלנו אותה, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה לעוד אנשים".
דגי הרקק של אתמול הפכו לרבי מחבלים
מי שמתעמק ברשימת המחבלים שחזרו לסורם יתפלא לראות שלא כולם ישבו בכלא על עברות קשות. חלקם עמדו להשתחרר כעבור שנה או פחות, והורשעו בעברות של סיוע עקיף בלבד. כעבור שנים, כשחזרו לפגע, חלקם כבר היו מפקדים ברמות כאלה ואחרות בארגוני הטרור.
גורם צה"לי מסביר: "ישנם חמישה אחוזים מסוכנים, ששוחררו בלי בקרה ובלי אחריות והפכו למנהיגים, אבל חלק מן הפעילים שהיו בכלא נחשבו כ´דגי רקק´, כאנשים שרוב הזמן מדברים אבל אין סיכוי שיעשו משהו. הם נתפסו על דברים פעוטים. ראש השב"כ היה חותם לך שהבן אדם הזה לא יעשה כלום כשהוא יהיה בחוץ. בפועל הם שוחררו לפני אינתיפאדת אל אקצא, בתקופה שהטרור חדר עמוק לתוך האוכלוסיה הפלשתינית. הטרור נהיה מקובל, וגם הם החלו לפעול.
"כשצה"ל התחיל במדיניות החיסולים ו´הוריד´ את שכבת המנהיגים הראשונה. הסגנים, שהיו טרוריסטים קטנים יותר, החלו להנהיג. גם אותם חיסלו כוחות הביטחון, ואז הרמה השלישית תפסה את ההגה. כך, אנשים שלא חלמנו שהם יכולים לעשות משהו פתאום נהיו ראשי חוליות וראשי ארגונים במקומות שונים. קשה היה לצפות ששחרור של פעיל כזה יקבל משמעות רבה כל-כך".
ד"ר מוטי קידר (סא"ל במיל´) מבהיר את דעתו באשר לשחרור מחבלים טרם ריצוי תקופת המאסר שלהם. הוא אומר כי הדבר מוריד את מעמדו של בת המשפט הישראלי ומציג אותו ככפוף לשיקולים פוליטיים משתנים. עוד הוא מבהיר כי שחרור רוצחים מכשיר בדיעבד, בעיני האוכלוסיה הפלשתינית, את מעשי הרצח, וגורם להם לקבל את ההרג ככלי לגיטימי במאבק בין העמים.
לעומת זאת, תת אלוף במיל´ יעקב עמידרור מחלק את הסוגיה למוסרית ופוליטית-ביטחונית. "לזו המוסרית אני לא רוצה להתייחס, כי אני לא מומחה למוסר. לגבי השאלה השנייה, אם מדינת ישראל החליטה שהיא רוצה לעודד את אבו מאזן זה מוצדק לעשות פעולות כאלה ואחרות כדי לסייע לו. אי אפשר לרצות לסייע לו וגם לא לעשות את זה.
"בתוך הסוגיה המוסרית יש מוטיב ביטחוני, והוא שאלת ההרתעה. מי ששפך דם אחרי הסכמי אוסלו אסור בשום פנים ואופן לשחרר אותו, כדי להבהיר לערבים שאנחנו חותמים הסכמים וגם מתכוונים אליהם. מי שעשה את המעשים האלה לפני 30 שנה, מההיבט הביטחוני דינו אחר".
את העובדה שיש כאלה ששוחררו וחזרו לעסוק בטרור עמידרור מכיר, והוא חושב שיש להפעיל קריטריונים בעת השחרור (שלא ישחררו את מי שעלול לחזור לפשוע בעתיד, או את מי שהחזקתו תורמת להרתעה, למשל מחבלים שהפכו לסמל).
מערכת הביטחון די כשלה בעניין הזה. רבים מאלה ששוחררו חזרו לעסוק בטרור.
"אם רוצים לא לשחרר אף אחד אפשר להיתלות בטיעון הזה, אבל זה עניין של החלטה פוליטית. מלבד זאת יש אנשים שעוסקים בכך, אבל למעשה אין לכוחות הביטחון סיכוי לדעת".
כשעבדת על דו"חות מודיעין וראית שהמחבל זה או אחר שרודפים אחריו עכשיו היה בידינו ושוחרר, זה לא תסכל אותך?
"זה מתסכל, אבל תסכול איננו תכנית עבודה. צריך להחליט פוליטית מה רוצים לעשות, ולהעריך מה באמת אבו מאזן חושב ולאן הוא יוביל את אנשיו. ואם מאמינים לאבו מאזן, אז זה נראה סיכון לא בלתי סביר".
דסברג, אגב, אינו חושב שהעמותה תצליח להביא אי פעם למניעת שחרור אסירים כולל, אולם הוא מנסה להביא לנוהל מסודר של ועדת שחרורים. "כשפושע רגיל מבקש חנינה מעבירים אותו דרך עובדת סוציאלית, נותנים תסקיר על המצב שלו, על המשפחה שלו, על הסיכוי שהוא ישוב לעסוק בפשע. כאן הנוהל הזה לא מופעל".
דסברג מביא את המקרה של יורם שקולניק, שקיבל חנינה מהנשיא. זהבה גלאון עתרה לבג"ץ נגד שחרורו וטענה שהעברה שלו היא אידיאולוגית, ולכן חזקה עליו שהוא מסוכן לציבור, מפני שמניע אידיאולוגי מצריך שינוי עמוק ופנימי. בג"ץ קיבל את העתירה. דסברג מבקש להחיל את הקריטריון הזה גם כאן.
תזוזה קלה בעליון
יום שני, ה´ באדר א´. רשימת המועמדים לשחרור מתפרסמת ושעון החול מתהפך. ב-48 השעות הקרובות אפשר יהיה לעתור נגד שחרור של מחבל זה או אחר. אנשי משל"ט מתחילים להפוך במאגר של משרד המשפטים ולהתחקות אחר מעשיהם של המועמדים לשחרור.
בשעה 13:00 הם מגישים עתירה כללית לבג"ץ נגד השחרור. עד היום נדחו כל העתירות הכלליות נגד שחרורי מחבלים. בג"ץ נוהג להשיב לעותרים כי אין זה בסמכותו להתערב בענייני מדיניות.
חברי משל"ט בכל זאת מנסים, נתפסים לדבריו של השופט לוי אשר כתב באחד מפסקי הדין האחרונים בנושא כי "לאחר כל שחרור כזה פיעמה בלב רבים התקווה כי בזאת הפעם יבוא המפנה, והמשוחררים לא יחזרו עוד לדרך הטרור... נדמה כי אין צורך לומר עד כמה היתה זו תקוות שווא". לוי צירף בסופו של דבר את חתימתו, "ביד רועדת". במשל"ט מרגישים שיש כאן תזוזה.
המחבלים כבר נסעו לדרכם. יש מי שלבו נצבט, אך חברי משל"ט לא מתייאשים. עורכי הדין שבהם ממשיכים לעמול על חקיקת חוקים ועל סיוע לנפגעי הטרור מול הביטוח הלאומי ואושיות החוק. ד"ר פיקאר, הרופאה, מסייעת לנפגעי טרור שזקוקים לעזרה רפואית ומפנה אותם לגורם המטפל הנכון.
הזמן עבור האנשים האלה אולי לא עשה את שלו, ולא השכיח את כאב האובדן של יקיריהם, אך הוא מנוצל לעשיית טוב, למניעת הישנות מקרים כאלה ולסיוע למי שכבר נפגע.
ofralax@walla.co.il
"נתניהו ניצל אותנו"
מאחורי עורכת הדין יהודית שחור עומדות כמעט עשר שנים של מאבק בענייני מחבלים. כשבנה אורי נרצח, בקיץ תשנ"ה, היו הימים ימי אוסלו. לפי הדיווחים מצא ערפאת את האשמים וכלא אותם. האלטרנטיבה שלו היתה הסגרה, ואת זה הוא לא רצה.
משפחות שחור ובכרך עקבו אחר הנעשה ברוצחים וגילו שמדובר בעבודה בעיניים, ושאם הם מבקרים בכלל בכלא, מדובר ב´כליאת יום´. בערב המחבלים היו הולכים לביתם.
משפחותיהם של הנרצחים התקוממו ופתחו בסבב שיחות כדי לשכנע את יצחק רבין וממשלתו לדרוש את הסגרת הרוצחים, אך לא מצאו אוזן קשבת. זו היתה הראשונה מתוך שרשרת אכזבות ארוכה ששחור עמדה לעבור. שרשרת שלמרבה הפלא אינה מרפה את ידיה.
כמה חודשים חלפו והגיעה זמנה של ממשלת נתניהו. ראש הממשלה החדש, הימני, הבטיח בארבע עיניים לשחור שלא יחתום על הסכם מבלי שימוצה סעיף ההסגרה. הוא לקח איתו את שחור כדי שתיפגש עם מי שהיתה אז שרת החוץ, מדליין אולברייט. האם השכולה ניסתה לשכנע את שרת החוץ בחשיבות ההסגרה. מאוחר יותר התלוותה שחור לראש הממשלה בפסגת וואי, כשבלבה היא נוצרת את הבטחתו.
אולם הסכם וואי נחתם, ונתניהו לא הביא לכאן את רוצחי הבנים. "בדיעבד אני יודעת שהוא השתמש בנו כדי להראות שלהורים שכולים אי אפשר לסרב, ושיש לו התנגדות חזקה בעם להעביר הסכמים. אבל בעצם נודע לנו שעל סעיף ההסגרה הוא ויתר עוד לפני ההמראה לשם. הפלשתינים ידעו להגיד ´לעולם לא נסגיר רוצחים´ ומדינת ישראל לא ידעה לומר בנחישות ´אנחנו לא נוותר´.
"אחרי וואי התייאשתי מאוד. לא עשיתי את כל זה כדי להחזיר את אורי, אלא למען ידעו וייראו, וזה לא הועיל".
יהודית שחור, שכאמור למדה משפטים בעקבות רצח בנה, אף ניסתה להגיש תביעה נגד ערפאת בבלגיה. מי שהכשיל את היוזמה היתה, שוב, מדינת ישראל. "סירבו למסור לנו תיקים ומסמכים שהיו דרושים לתביעה".
עד היום לא יודעות משפחות שחור ובכרך היכן נמצאים רוצחי בנם. ובכל זאת, שחור פועלת למניעת שחרור רוצחים אחרים. "חוץ מסכנה להרתעה, יש כאן פגיעה בכבוד המתים, אושיות המשפט וכבוד האדם. הם אומרים: ´היום נשפטנו ומחר נשוחרר´, ואנחנו מושפלים פעם אחר פעם. מדינת ישראל שלא השכילה לשמור על בנינו משחררת את רוצחיהם.
"אני מנסה לשנות דברים, למרות שאני לא נאיבית. כבר הייתי בסרט הזה. אני עושה ומתאכזבת, עושה ומתאכזבת. אני לא יודעת מאיפה כוחות הנפש".