* פעילותה של המחלקה לחקירות שוטרים רחוקה מלהיות יעילה ומרתיעה* בעמותת "חננו" , המושיטה סיוע משפטי וכלכלי לעצורי הימין , עובדים על מסלול מקביל שבמסגרתו יוגשו תביעות אזרחיות נגד שוטרים אלימים
בלשי משטרת אריאל הגיעו יום אחד אל ברוך שריאל מיצהר ועצרו אותו על אחזקת טרקטורון גנוב לכאורה. במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה הם קיללו אותו ללא הפוגה. כשהגיעו לתחנה, מילאו השניים דו"ח על פרטי האירוע, בעוד שריאל ממתין על הספסל. "אני מבקש להתפלל מנחה בינתיים", אמר שריאל לאחד מהם. השוטר, אבירם ברמלי, השיב בשלילה, ושריאל חזר על בקשתו. "אני כרגע האלוהים שלך, ואתה לא מתפלל", השיב השוטר בכעס. כשנכנס השוטר השני, ניסה שריאל לבקש ממנו שיאפשר לו להתפלל. "הוא האלוהים שלך עכשיו", אמר השני, והצביע על חברו. "הוא כזה קטן, הוא לא האלוהים שלי", ענה שריאל, ובתגובה זכה לאגרוף בפנים.
אגרופיהם של כמה ממשליטי החוק והסדר במדינת ישראל זוכים לעדנה מחודשת בשבועות האחרונים: על שולחן המערכת הצטברה כמות משמעותית של עדויות קשות, המתארות אלימות אכזרית של שוטרים כלפי תושבי יש"ע או מפגינים שקיימו מחאה לגיטימית. מדובר באירועים באזורים שונים, ובשוטרים שדרגתם מגיעה עד רב פקד מפקד תחנת משטרה מקומית.
גילויי האלימות הללו של המשטרה, הכוללים מכות, קללות ובעיטות, מתחילים משלב תפיסת העצור, דרך החקירה וכלה בתא המעצר. חלק מהעצורים אושפזו בבתי חולים, והנזק הגופני טרם נרפא. אחד המקרים הקיצוניים ששמענו מתאר תופעה שנשמעת כאגדת פולקלור מימי המשטר הסובייטי: רופאים שמשתפים פעולה עם המשטרה בנוגע לממצאים הרפואיים שמתגלים אצל המותקפים.
המשטרה לקחה את מכתב השחרור
הסיפור הקפקאי שייך לאריאל, קטין מאזור בנימין, שהשתתף לפני כמה שבועות בחסימת צומת גלילות. ההפגנה שבה השתתף הסתיימה, והוא הלך עם חברו לכיכר 'סינמה סיטי' בהרצליה. "פתאום נעצרה לידנו ניידת, ומתוכה יוצאים שני שוטרים. הם פלטו לכיווני: 'אתה עצור', והשכיבו אותי על הרצפה", מספר אריאל. "הם התחילו לתת לי מכות ולנסות לאזוק אותי. התנגדתי, דרשתי מהם להראות לי תעודת שוטר. הם לא הסכימו והכו אותי באופן חופשי. אחרי דקה של מכות, אחד השוטרים פתח מולי תעודת שוטר לחצי שנייה וסגר. הפסקתי להתנגד לאיזוק, והם אזקו אותי במכות".
אריאל הוכנס לניידת והושכב עם הראש מאחורי מושב הנהג. השוטר שישב לידו הכה אותו במשך כל הנסיעה, והשוטר שנהג עודד אותו להמשיך. כשהגיעו לתחנת הרצליה ביקש השוטר המכה, העונה לשם ליאוניד בלייך, את פרטיו של אריאל. אריאל התלבט לרגע אם למסור את פרטיו, אך בלייך לא התלבט לרגע: הוא אחז בידו קלסר עבה והטיח אותו בכוח בראשו של אריאל ובחלקי גוף נוספים. הוא מסר את פרטיו, ולאחר ארבע שעות המתנה נכנס אל חוקר הנוער. החוקר, שהבחין במצבו הפיזי הרעוע, שלח אותו לחדר המיון בבית החולים איכילוב.
"הייתי אפוף לגמרי", מתאר אריאל את מצבו. "הרגשתי עייף, גמור, וסבלתי מכאבים חזקים. העין שלי היתה חבולה ורופא עיניים בדק אותי. כשהוא ביקש ממני לזהות מספרים לא ידעתי לזהות נכון. בכל זאת הוא אמר שזה בסדר. היו לי חבלות נוספות ביד ובגב, אבל לא בדקו אותי יותר, והשוטרים לקחו אותי בחזרה למעצר". למחרת הובא אריאל לבית המשפט, שם שוחרר בערבות, ובתנאי מגביל שאוסר עליו להגיע לאזור צומת גלילות.
אמו של אריאל, יהודית, לא היתה רגועה בכלל: בלילה שבו הגיע בנה למיון, צלצל הטלפון בביתה בערך בחצות. היא התבקשה להגיע לבית החולים, כיוון שכקטין אי אפשר לטפל בו ולשחרר אותו ללא אישור הורים. בזמן שנסעה אל הלא נודע, הגיע אליה טלפון שני שהודיע לה כי אין טעם שתגיע, כיוון שאריאל כבר טופל והוחזר למעצר. בלית ברירה היא חזרה הביתה, ופגשה אותו לראשונה רק למחרת, בבית המשפט.
"ביקשתי מאריאל את מכתב השחרור שקיבל מבית החולים, כדי שאדע כיצד להמשיך לטפל בו, אך הוא אמר שהשוטר שהיה איתו לקח את המכתב. לי השאירו רק את הדרישה לתשלום. היה לי חשוב לדעת מה הממצאים בבדיקות שנעשו לו, כי ראיתי שהאף שלו נפוח ונוטה הצדה, שהיד שלו נפוחה מאוד ושיש לו סימני חבלה בגב. הבנתי שהרופא בדק לו רק את העין וקבע שאין פגיעה".
שיתוף פעולה בין הרופאים למשטרה
כשהסתיים הדיון בבית המשפט הם ניגשו לחדר המיון, ויהודית ביקשה מפקידת הקבלה את מכתב השחרור. "המכתב איננו נמצא כאן", השיבה הפקידה. "למה לא השארתם עותק?" שאלה יהודית. "המכתב נשלח לארכיון, אנחנו מחזיקים תיקים רפואיים רק 24 שעות", נענתה. יהודית הוכיחה לה שעדיין לא עברו 24 שעות מאז אושפז אריאל, והאחות התחילה לגמגם שהמכתב נמצא במשטרה, ולכן היא לא יכולה לקבל אותו.
יהודית דרשה לדבר עם מנהלת חדר המיון, אך נאמר לה שכרגע אין אף אחד שיוכל לדבר איתה, ושתחזור בתחילת השבוע הבא. "אם כך, אכניס אותו שוב למיון, שיבדקו אותו", אמרה יהודית. "אין בעיה, זו החלטה שלך, אבל התשלום עלייך", השיבה הפקידה.
אריאל הוכנס שוב למיון ונשלח לצילום גב. בינתיים ביקשה יהודית מקרוב משפחה שמשמש אורתופד בכיר בבית החולים שיסייע לה. בעוד היא ממתינה לצילום ניגשה אליה אחת הפקידות בחשש וביקשה לשוחח איתה בדיסקרטיות. "אני מספרת לך משהו בגלל שקרוב המשפחה שלך ביקש ממני לעזור", הקדימה. "תדעי לך שיש לכמה רופאים כאן הסדר עבודה עם המשטרה, והם פועלים לפי מה שמתבקש מהם. הם בודקים מה שהמשטרה רוצה שיבדקו, וקובעים את הממצאים בהתאם למה שמבקשים במשטרה. אני אנחה אותך לאיזה רופא בחדר מיון כדאי לך להגיע", הבטיחה אותה פקידה.
לאחר שהגיעו הצילומים של אריאל, מתארת יהודית את מאבק הכוחות שלדבריה התנהל בחדר המיון: הסטאז'ר שבדק את אריאל ניסח במכתב השחרור ממצאים לא חריפים במיוחד, בעוד שאורתופד אחר שנכנס לתמונה, לבקשתה של יהודית, היה מזועזע ממצבו של בנה.
"לדעתי הסטאז'ר היה כפוף לרופא אחר, שהבנתי שהוא בעייתי. לכן הוא היה חייב לכתוב מכתב 'פרווה', כדי שהרופא שמעליו יאשר אותו", משערת יהודית. בסופו של דבר יצאו אריאל ואמו מחדר המיון כשבידיהם מכתב שחרור נינוח, ונספח חריף שכתב האורתופד.
אך מסכת הקשיים הביורוקרטיים לכאורה, שאולי כוונו באופן שיטתי, לא תמה בזאת. יהודית היתה צריכה לנהל משא ומתן מייגע כדי לזכות בתיק הרפואי של בנה, שדרש התערבות של רופאת המשפחה. המשפחה הגישה תלונה במח"ש נגד ליאוניד בלייך והמשטרה בכלל, ושוקלת להגיש נגדו תביעה בנוסף.
ד"ר אמיר חיים, האורתופד מאיכילוב שהזדעזע ממצבו של אריאל, מתאר את התרשמותו באותו יום: "הרופא המטפל ביקש ייעוץ של אורתופד, והגעתי. ראיתי ילד עם מספר רב של חבלות בכל חלקי גופו. הוא היה מבוהל, סיפר לי שהיה בהפגנה ושהרביצו לו. זיהיתי אצלו פגיעות קשות, חבלה בצלעות, טראומה, הכל כתוצאה מאלימות קשה. ראיתי פגיעות בגפיים ובגב. הייתי מזועזע ממה שראיתי", הוא מדגיש. "נראה לי שהפעילו נגדו הרבה אלימות. התקשרתי למח"ש, אבל ענה לי שם תקליט".
הוא מוסיף שהתרשמותו היא ללא קשר לדעותיו הפוליטיות: "גם אם זה היה מחבל הייתי מזועזע באותה מידה". עם זאת, ד"ר חיים אינו מזדהה עם התיאוריה של יהודית אודות מאבקי הכוחות בחדר המיון.
אחת הפקידות סיפרה לה על רופאים שעובדים בתיאום עם המשטרה. אתה מודע לתופעה כזו?
"אני מתקשה לקבל את זה. לא יודע על דברים כאלו".
משגיח במקום מח"ש
ד"ר חיים איננו היחיד במערך הרפואי בישראל שנדהם מאופן פעולתה של המשטרה כלפי אזרחים. גם אחות מתחנת מד"א 'בטרם' ירושלים, שחפצה בעילום שמה, נאלצה לדרוש מהשוטרים לאפשר לה לטפל באחד הצעירים שהותקפו על-ידם. מדובר במנחם וייספיש, תלמיד ישיבה חב"דניק שהשתתף בחסימת רחוב ירמיהו בירושלים.
"עמדתי בצד, והשוטרים רדפו אחרי אחד הבחורים. כולם ברחו, וגם אני רצתי איתם, ובסוף תפסו אותי. הם גררו אותי במדרגות הישיבה ונהיו לי חתכים ברגליים", הוא מספר. "אחד השוטרים ממש חנק אותי, ונלקחתי לניידת. בזמן החקירה במשטרה הקאתי, והמשיכו לחקור אותי. אחרי שעה וחצי לקחו אותי לטיפול במד"א. הושיבו אותי שם עם אזיקים על הידיים והרגליים".
כאן משלימה האחות את גרסתה להמשך האירוע: "הוא הגיע אלי באזיקים, עם מכתב מרופא המשטרה שביקש לעשות לו זריקת טטנוס. ראיתי שהם משאירים אותו באזיקים, כנראה קיבלו הוראה לא לשחרר אותו". האחות לא היססה והודיעה לשוטרים: "אני לא אטפל בו כשיש עליו אזיקים". השוטר התקשר וקיבל אישור לשחרר את האזיקים לצורך הטיפול.
וייספיש טופל והוחזר למעצר עד הבוקר. חברו לספסל הלימודים, א"מ כהן, טעם אף הוא באותו ערב מנחת זרועם של שוטרי היס"מ: הוא ניסה לעזור למנחם, השוטרים רדפו אחריו לתוך הישיבה, ולפתע התנפל עליו שוטר יס"מ והפיל אותו לרצפה: "אמרתי לו 'אני נכנע' וכולם ראו את זה. זה לא היה אכפת לו, והוא עיקם לי את היד ודפק לי את הראש ברצפה. הוא לקח אותי לניידת וגם שם הכו אותי. סבלתי מכאבי ראש איומים, וכשהגענו לתחנה ביקשתי אקמול. אמרו לי 'ניתן לך רק אם תחתום'".
אחרי שעה קיבל כהן כדור אקמול, והמשיך לשבת עוד 22 שעות במעצר. כמה ימים לאחר תקרית המעצר בתוך הישיבה הגיע שמוליק, הבלש שעצר את הבחורים, וביקש לשוחח עם המשגיח. כהן מספר ששמוליק ביקש לקיים שיחת פיוס עם המשגיח, ואמר לו שהוא יודע שהמעצרים היו מעצרי שווא.
"הרושם היה שהוא בא כדי למנוע הפגנות נוספות מצדנו, ברוח טובה. הוא אמר למשגיח: 'גם אנחנו נגד ההתנתקות. בשביל מה אתם עושים לנו את כל הבלגן הזה?' הוא גם הודיע שבאזור יסתובבו מעכשיו בלשים שימנעו הפרות סדר", אומר כהן.
הפשע: מחאה על מעצר של שכן
אחד מגילויי האלימות הקשים, שכלל גם אלימות מילולית והשפלה, הוא המקרה של חנוך אלברט, תושב גבעת אחיה. 'פשעו' של אלברט הסתכם בכך שניסה להניא את השוטרים, באופן מילולי בלבד, מלעצור את שכנו בעוון נטיעת שתילים בט"ו בשבט.
"אתה תשלם על זה ביוקר", אמרו השוטרים, שזעמו על התערבותו. אלברט לא התרגש מהאיום, ולא יכול היה לדמיין מה עומדים לעולל לו: הוא נגרר לג'יפ המשטרתי ונזרק על רצפתו. בצומת שילה הנהג עצר, פתח את הדלת וקרא לאלברט לצאת. "הוא נתן לי אגרוף בפרצוף", מעיד אלברט "ונפלתי על רצפת הג'יפ המום לגמרי. שני השוטרים התחילו להתקיף אותי במכות, אגרופים ובעיטות, כך זה נמשך דקות ארוכות". בתום פרק הייסורים הזה סגר הנהג את דלת הג'יפ, ואלברט נותר לבדו עם בלש משטרת מחוז ש"י בשם איזי.
"זו רק ההתחלה, אתה עוד תשלם ביוקר על זה שהתחלת אתנו", סינן לעברו איזי. "נביא אותך בחתיכות לבית החולים". אלברט ניסה להתיישב, וחטף שוב אגרוף בפרצוף. הוא החליט להישאר על הרצפה, שם הרגיש הכי בטוח. הנסיעה כולה היתה רצופה שוב במכות ובעיטות, ובאמירות בריוניות, נוסח: "אתה גבר ליד החברים שלך, פה תחטוף מכות", "אני העבריין הכי גדול בירושלים, אני לא מפחד ממח"ש, כל ירושלים מפחדת ממני".
גם כשהגיע מסע האימה לקצו ואלברט הובא לתחנת המשטרה, לא נרגעה התוקפנות של איזי: "הוא הסתכל כל פעם לראות שאף אחד לא מסתכל, והיה מכניס לי עוד מכה או בעיטה. בחקירה אמרתי שאני לא מסוגל לדבר בגלל מצבי הבריאותי. שוחררתי בערבות והגעתי למיון ב'ביקור חולים'".
אלברט אושפז ליומיים בבית החולים, והרופאים כתבו במכתב השחרור שהוא בטראומה, אך לא גילו נזקים. כשבוע לאחר השחרור התמוטט אלברט בביתו. "המשכתי לסבול כל הזמן מכאבים וסחרחורות. הפסקתי לעבוד, כל מאמץ קטן גורם לי לראות שחור בעיניים. אני לא יכול אפילו להרים את הילדים שלי".
בביקור השני שלו בבית החולים התגלה בצילום הגב שלו שריר שלוחץ על עמוד השדרה, כתוצאה ממכה חזקה. במחלקה הכירורגית נאמר לו כי הסחרחורות הן כנראה תוצאה של טראומה נפשית, כיוון שבגוף אין סימנים לחבלות נוספות. אלברט הגיש תלונה למח"ש ומתכוון להגיש במקביל תביעה אזרחית נגד השוטרים.
"הבעיה היא שאין לי כסף לעו"ד מהשורה הראשונה. העניין הוא לא הכסף שנוציא מהשוטרים אם ננצח במשפט. אני פשוט לא רוצה לסיים משפט שהשוטרים יצאו ממנו לא מורשעים. זה משפט קשה מדובר במילה שלהם מול מילה שלי. הרי אין עדויות, היינו לבד בג'יפ". בהזדמנות זו מציין אלברט את תודתו העמוקה לעמותת 'חננו', שליוותה אותו בכל שלב משלבי הפרשה.
גם אזרחים תמימים חוטפים
כאמור, נגע האלימות לא פוסח גם על הדרגות הגבוהות בסולם המשטרתי: רב פקד לארי סמרה, מפקד משטרת רמת גן, הכה באלתו את עמיקם נחושתן, שהפגין בכביש גהה. "חסמנו את הכביש, והשוטרים באו להזיז אותנו משם. משכו אותי בכוח, ואז מפקד המשטרה הרביץ לי ביד עם אלה".
חברו של נחושתן, איתן גרינפלד, השתתף באותה הפגנה, ושוטר יס"מ תפס אותו בכוח ביד וברגל כדי להזיז אותו מהכביש. "ניסיתי להשתחרר, ואז נדחפתי בראש על מעקה הבטיחות. אני לא בטוח אם הוא דחף אותי בכוונה, או שזה כתוצאה מהמאבק בינינו. בעקבות ההתנגשות במעקה סבלתי מדימום ברגל ובאוזן, ומכאבי ראש במשך שבוע שלם".
השוטרים אינם חוסכים את נחת זרועם גם מעוברי אורח תמימים: יובל מאזור ירושלים הלך לתומו ערב אחד לפגישה בקניון 'סנטר 1' בירושלים. באותו ערב התבצעה חסימה בכביש הכניסה לירושלים, ויובל עבר במקום בדרכו לפגישה. "השוטרים דחפו את המפגינים למדרכה. גם אותי דחפו ונצמדתי למדרכה. אחד השוטרים תפס אותי, ואמר לי: 'בוא אני אראה לך מה זה', ומשך אותי לניידת".
השוטר, יחיאל אמסלם, מוכר בחוגי הימין כטיפוס שהציב לעצמו למטרה להתנכל למפגיני ימין, ובעיקר להפעיל עליהם את כוחו. אמסלם דרש מיובל להציג תעודת זהות, ובטרם הספיק הלה למצמץ הודיע לו אמסלם: "אתה מתנגד למעצר, מפריע לשוטר במילוי תפקידו", ונדחף לניידת. "לא התנגדתי בשום צורה, אבל כנראה שהוא היה בעצבים. הוא פשוט החזיק את היד שלו על הפנים שלי, ועשה לי שריטות על הפנים עם הציפורניים שלו", מתאר יובל, שכאמור, אפילו לא השתתף בהפגנה. בעוון זה הוא נלקח למעצר לילה, ושוחרר בתנאים מגבילים.
'חננו' נגד המשטרה
חלק ממותקפי המשטרה מגישים תלונות למח"ש בעקבות האלימות, וחלקם נרתעים מכך מחשש שהתלונה תהפוך בסופו של דבר לתביעה נגדם. אך מסתבר שאפילו אם תגיש תלונה, מח"ש לא תמיד יזדרזו להפעיל את טחנות הצדק, לעתים בתירוצים אבסורדיים. זה מה שקרה לגדליה לבנון מחוות מעון. לבנון נעצר לאחר שהמשטרה טענה שהיה מעורב בסכסוכי אדמות ותקיפה של ערבים על רקע זה. עורך דינו של לבנון, עדי קידר מעמותת 'חננו', אומר כי מרשו מתלונן על תוקפנות של השוטרים מרגע שנעצר: הוא נאזק בכוח מאחור. כששהה בתא המעצר התפרע לאחר שהמשטרה לא הוציאה אותו יום קודם לדיון בבית המשפט. במהלך ההתפרעות הוציא את ידיו מבעד לסורגים, ושוטר הכה אותו באלה על ידיו. לאחר מכן הוצא לבנון מתאו ונלקח לחדר, שם הוכה מכות נמרצות על-ידי השוטרים. העצורים האחרים מסרו עדויות לאחר מכן, שלפיהן כשהוחזר לבנון לתאו, מצבו היה מדורדר ביותר.
"הוא היה גמור, חבול לגמרי. לא דיבר ולא זז. ביד היה חשש לשבר", אומר עו"ד קידר. "עשו לו חבישה מינימלית, ורק שבוע וחצי לאחר מכן הוציאו אותו כדי לעשות צילום". קידר הגיש תלונה למח"ש, וקיבל בתגובה מכתב סטנדרטי, שמבקש מקידר לשלוח את מרשו למשרדי מח"ש בירושלים על מנת למסור עדות. "זו היתה בקשה אבסורדית, כי כתבתי להם שהוא במעצר. איך הוא יכול לבוא ולמסור עדות?" תמה עו"ד קידר. "לפני כן אמר לי בעל-פה חוקר בשם נסים כהן שחוקרי מח"ש אינם יכולים להגיע לבית המעצר, כיוון שמרשי כלוא בבית המעצר בחברון, ומסוכן להם להגיע לשם מבחינה ביטחונית".
קידר כתב מכתב נוסף למח"ש, אך טרם נענה. במהלך אחד הדיונים בבית המשפט העליון התלונן לבנון שוב על אלימות המשטרה, והשופטת פנתה לתובעת בשאלה כיצד מתקדמת מח"ש בעניין. היא לא זכתה לתשובה של ממש. "נגד שוטרים קשה להביא ראיות, ומח"ש לא עושה כלום. זה מתסכל, כי מרשי ממשיך להתלונן כל הזמן שמתעללים בו", אומר עו"ד קידר.
עמותת 'חננו' המסייעת לאסירים ביטחוניים יהודים, מלווה חלק גדול מהמקרים הללו. יו"ר העמותה, שמואל מידד (זנגי), מעיד על מקרה אלימות נוסף שהתרחש לנגד עיניו: במהלך משמרת מחאה שהתקיימה מול ביתו של נשיא המדינה שלף שוטר בלבוש אזרחי קטין שהשתתף במשמרת והיכה אותו מכות נמרצות. שאר המפגינים נזעקו לעזרת חברם, וגילו מחזה מזעזע: השוטר מכה את הקטין, ושוטר שני מחזיק את הקטין בכוח כדי לאפשר לחברו להכות את הצעיר ללא הפרעה, בתוספת מכות משלו מדי פעם.
לאחר כשתי דקות של הכאה נאזק הקטין והוכנס לניידת. רק לאחר האירוע הסכימו שני השוטרים להזדהות: איתן רבה ואהרן שפורקר. זנגי מתאר אדישות עד כדי התעלמות מצד הפקידים והיומנאים בתחנת המשטרה שאליה הגיע כדי להגיש תלונה נגד השוטרים. אפשר להבין אותם: זה הרי באמת לא יפה שאזרחים טורדניים מפריעים למשטרה לבצע את עבודתה.
המשטרה בודקת
מדוברות משרד המשפטים בשם מח"ש נמסר בתגובה למקרים שהוצגו בכתבה:
1. לגבי המקרה של חנוך אלברט: התלונה התקבלה במח"ש ונפתחה חקירה. לא ניתן למסור פרטים נוספים בשלב זה.
2. לגבי המקרה של גדליה לבנון: התלונה התקבלה, ואכן נפתחה חקירה. באשר לטענה שלפיה חוקר מח"ש לא יצא לחברון כדי לפגוש את המתלונן במקום מעצרו, יצוין כי אכן קיימות מגבלות ביטחוניות, שבגינן לא תמיד ניתן להגיע לאזורים מסוימים לשם גביית הודעות ממתלוננים עצורים. במקרים המתאימים מורה מח"ש למשטרה להעביר את העצור באופן מאובטח למקום שבו ניתן יהיה לגבות את הודעתו.
3. לגבי המקרה של אריאל מבנימין: התלונה אכן נתקבלה במח"ש, ולאחר בחינתה יוחלט כיצד לטפל בה.
4. לגבי עדותו של זנגי: התקבלה תלונה ונפתחה חקירה, לא ניתן למסור פרטים נוספים.
5. לגבי תקיפתו של לארי סמרה, מפקד משטרת רמת גן: המקרה לא הובא לידיעת מח"ש, ועל כן לא ניתן להתייחס לטענות אלה.\
בלשי משטרת אריאל הגיעו יום אחד אל ברוך שריאל מיצהר ועצרו אותו על אחזקת טרקטורון גנוב לכאורה. במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה הם קיללו אותו ללא הפוגה. כשהגיעו לתחנה, מילאו השניים דו"ח על פרטי האירוע, בעוד שריאל ממתין על הספסל. "אני מבקש להתפלל מנחה בינתיים", אמר שריאל לאחד מהם. השוטר, אבירם ברמלי, השיב בשלילה, ושריאל חזר על בקשתו. "אני כרגע האלוהים שלך, ואתה לא מתפלל", השיב השוטר בכעס. כשנכנס השוטר השני, ניסה שריאל לבקש ממנו שיאפשר לו להתפלל. "הוא האלוהים שלך עכשיו", אמר השני, והצביע על חברו. "הוא כזה קטן, הוא לא האלוהים שלי", ענה שריאל, ובתגובה זכה לאגרוף בפנים.
אגרופיהם של כמה ממשליטי החוק והסדר במדינת ישראל זוכים לעדנה מחודשת בשבועות האחרונים: על שולחן המערכת הצטברה כמות משמעותית של עדויות קשות, המתארות אלימות אכזרית של שוטרים כלפי תושבי יש"ע או מפגינים שקיימו מחאה לגיטימית. מדובר באירועים באזורים שונים, ובשוטרים שדרגתם מגיעה עד רב פקד מפקד תחנת משטרה מקומית.
גילויי האלימות הללו של המשטרה, הכוללים מכות, קללות ובעיטות, מתחילים משלב תפיסת העצור, דרך החקירה וכלה בתא המעצר. חלק מהעצורים אושפזו בבתי חולים, והנזק הגופני טרם נרפא. אחד המקרים הקיצוניים ששמענו מתאר תופעה שנשמעת כאגדת פולקלור מימי המשטר הסובייטי: רופאים שמשתפים פעולה עם המשטרה בנוגע לממצאים הרפואיים שמתגלים אצל המותקפים.
המשטרה לקחה את מכתב השחרור
הסיפור הקפקאי שייך לאריאל, קטין מאזור בנימין, שהשתתף לפני כמה שבועות בחסימת צומת גלילות. ההפגנה שבה השתתף הסתיימה, והוא הלך עם חברו לכיכר 'סינמה סיטי' בהרצליה. "פתאום נעצרה לידנו ניידת, ומתוכה יוצאים שני שוטרים. הם פלטו לכיווני: 'אתה עצור', והשכיבו אותי על הרצפה", מספר אריאל. "הם התחילו לתת לי מכות ולנסות לאזוק אותי. התנגדתי, דרשתי מהם להראות לי תעודת שוטר. הם לא הסכימו והכו אותי באופן חופשי. אחרי דקה של מכות, אחד השוטרים פתח מולי תעודת שוטר לחצי שנייה וסגר. הפסקתי להתנגד לאיזוק, והם אזקו אותי במכות".
אריאל הוכנס לניידת והושכב עם הראש מאחורי מושב הנהג. השוטר שישב לידו הכה אותו במשך כל הנסיעה, והשוטר שנהג עודד אותו להמשיך. כשהגיעו לתחנת הרצליה ביקש השוטר המכה, העונה לשם ליאוניד בלייך, את פרטיו של אריאל. אריאל התלבט לרגע אם למסור את פרטיו, אך בלייך לא התלבט לרגע: הוא אחז בידו קלסר עבה והטיח אותו בכוח בראשו של אריאל ובחלקי גוף נוספים. הוא מסר את פרטיו, ולאחר ארבע שעות המתנה נכנס אל חוקר הנוער. החוקר, שהבחין במצבו הפיזי הרעוע, שלח אותו לחדר המיון בבית החולים איכילוב.
"הייתי אפוף לגמרי", מתאר אריאל את מצבו. "הרגשתי עייף, גמור, וסבלתי מכאבים חזקים. העין שלי היתה חבולה ורופא עיניים בדק אותי. כשהוא ביקש ממני לזהות מספרים לא ידעתי לזהות נכון. בכל זאת הוא אמר שזה בסדר. היו לי חבלות נוספות ביד ובגב, אבל לא בדקו אותי יותר, והשוטרים לקחו אותי בחזרה למעצר". למחרת הובא אריאל לבית המשפט, שם שוחרר בערבות, ובתנאי מגביל שאוסר עליו להגיע לאזור צומת גלילות.
אמו של אריאל, יהודית, לא היתה רגועה בכלל: בלילה שבו הגיע בנה למיון, צלצל הטלפון בביתה בערך בחצות. היא התבקשה להגיע לבית החולים, כיוון שכקטין אי אפשר לטפל בו ולשחרר אותו ללא אישור הורים. בזמן שנסעה אל הלא נודע, הגיע אליה טלפון שני שהודיע לה כי אין טעם שתגיע, כיוון שאריאל כבר טופל והוחזר למעצר. בלית ברירה היא חזרה הביתה, ופגשה אותו לראשונה רק למחרת, בבית המשפט.
"ביקשתי מאריאל את מכתב השחרור שקיבל מבית החולים, כדי שאדע כיצד להמשיך לטפל בו, אך הוא אמר שהשוטר שהיה איתו לקח את המכתב. לי השאירו רק את הדרישה לתשלום. היה לי חשוב לדעת מה הממצאים בבדיקות שנעשו לו, כי ראיתי שהאף שלו נפוח ונוטה הצדה, שהיד שלו נפוחה מאוד ושיש לו סימני חבלה בגב. הבנתי שהרופא בדק לו רק את העין וקבע שאין פגיעה".
שיתוף פעולה בין הרופאים למשטרה
כשהסתיים הדיון בבית המשפט הם ניגשו לחדר המיון, ויהודית ביקשה מפקידת הקבלה את מכתב השחרור. "המכתב איננו נמצא כאן", השיבה הפקידה. "למה לא השארתם עותק?" שאלה יהודית. "המכתב נשלח לארכיון, אנחנו מחזיקים תיקים רפואיים רק 24 שעות", נענתה. יהודית הוכיחה לה שעדיין לא עברו 24 שעות מאז אושפז אריאל, והאחות התחילה לגמגם שהמכתב נמצא במשטרה, ולכן היא לא יכולה לקבל אותו.
יהודית דרשה לדבר עם מנהלת חדר המיון, אך נאמר לה שכרגע אין אף אחד שיוכל לדבר איתה, ושתחזור בתחילת השבוע הבא. "אם כך, אכניס אותו שוב למיון, שיבדקו אותו", אמרה יהודית. "אין בעיה, זו החלטה שלך, אבל התשלום עלייך", השיבה הפקידה.
אריאל הוכנס שוב למיון ונשלח לצילום גב. בינתיים ביקשה יהודית מקרוב משפחה שמשמש אורתופד בכיר בבית החולים שיסייע לה. בעוד היא ממתינה לצילום ניגשה אליה אחת הפקידות בחשש וביקשה לשוחח איתה בדיסקרטיות. "אני מספרת לך משהו בגלל שקרוב המשפחה שלך ביקש ממני לעזור", הקדימה. "תדעי לך שיש לכמה רופאים כאן הסדר עבודה עם המשטרה, והם פועלים לפי מה שמתבקש מהם. הם בודקים מה שהמשטרה רוצה שיבדקו, וקובעים את הממצאים בהתאם למה שמבקשים במשטרה. אני אנחה אותך לאיזה רופא בחדר מיון כדאי לך להגיע", הבטיחה אותה פקידה.
לאחר שהגיעו הצילומים של אריאל, מתארת יהודית את מאבק הכוחות שלדבריה התנהל בחדר המיון: הסטאז'ר שבדק את אריאל ניסח במכתב השחרור ממצאים לא חריפים במיוחד, בעוד שאורתופד אחר שנכנס לתמונה, לבקשתה של יהודית, היה מזועזע ממצבו של בנה.
"לדעתי הסטאז'ר היה כפוף לרופא אחר, שהבנתי שהוא בעייתי. לכן הוא היה חייב לכתוב מכתב 'פרווה', כדי שהרופא שמעליו יאשר אותו", משערת יהודית. בסופו של דבר יצאו אריאל ואמו מחדר המיון כשבידיהם מכתב שחרור נינוח, ונספח חריף שכתב האורתופד.
אך מסכת הקשיים הביורוקרטיים לכאורה, שאולי כוונו באופן שיטתי, לא תמה בזאת. יהודית היתה צריכה לנהל משא ומתן מייגע כדי לזכות בתיק הרפואי של בנה, שדרש התערבות של רופאת המשפחה. המשפחה הגישה תלונה במח"ש נגד ליאוניד בלייך והמשטרה בכלל, ושוקלת להגיש נגדו תביעה בנוסף.
ד"ר אמיר חיים, האורתופד מאיכילוב שהזדעזע ממצבו של אריאל, מתאר את התרשמותו באותו יום: "הרופא המטפל ביקש ייעוץ של אורתופד, והגעתי. ראיתי ילד עם מספר רב של חבלות בכל חלקי גופו. הוא היה מבוהל, סיפר לי שהיה בהפגנה ושהרביצו לו. זיהיתי אצלו פגיעות קשות, חבלה בצלעות, טראומה, הכל כתוצאה מאלימות קשה. ראיתי פגיעות בגפיים ובגב. הייתי מזועזע ממה שראיתי", הוא מדגיש. "נראה לי שהפעילו נגדו הרבה אלימות. התקשרתי למח"ש, אבל ענה לי שם תקליט".
הוא מוסיף שהתרשמותו היא ללא קשר לדעותיו הפוליטיות: "גם אם זה היה מחבל הייתי מזועזע באותה מידה". עם זאת, ד"ר חיים אינו מזדהה עם התיאוריה של יהודית אודות מאבקי הכוחות בחדר המיון.
אחת הפקידות סיפרה לה על רופאים שעובדים בתיאום עם המשטרה. אתה מודע לתופעה כזו?
"אני מתקשה לקבל את זה. לא יודע על דברים כאלו".
משגיח במקום מח"ש
ד"ר חיים איננו היחיד במערך הרפואי בישראל שנדהם מאופן פעולתה של המשטרה כלפי אזרחים. גם אחות מתחנת מד"א 'בטרם' ירושלים, שחפצה בעילום שמה, נאלצה לדרוש מהשוטרים לאפשר לה לטפל באחד הצעירים שהותקפו על-ידם. מדובר במנחם וייספיש, תלמיד ישיבה חב"דניק שהשתתף בחסימת רחוב ירמיהו בירושלים.
"עמדתי בצד, והשוטרים רדפו אחרי אחד הבחורים. כולם ברחו, וגם אני רצתי איתם, ובסוף תפסו אותי. הם גררו אותי במדרגות הישיבה ונהיו לי חתכים ברגליים", הוא מספר. "אחד השוטרים ממש חנק אותי, ונלקחתי לניידת. בזמן החקירה במשטרה הקאתי, והמשיכו לחקור אותי. אחרי שעה וחצי לקחו אותי לטיפול במד"א. הושיבו אותי שם עם אזיקים על הידיים והרגליים".
כאן משלימה האחות את גרסתה להמשך האירוע: "הוא הגיע אלי באזיקים, עם מכתב מרופא המשטרה שביקש לעשות לו זריקת טטנוס. ראיתי שהם משאירים אותו באזיקים, כנראה קיבלו הוראה לא לשחרר אותו". האחות לא היססה והודיעה לשוטרים: "אני לא אטפל בו כשיש עליו אזיקים". השוטר התקשר וקיבל אישור לשחרר את האזיקים לצורך הטיפול.
וייספיש טופל והוחזר למעצר עד הבוקר. חברו לספסל הלימודים, א"מ כהן, טעם אף הוא באותו ערב מנחת זרועם של שוטרי היס"מ: הוא ניסה לעזור למנחם, השוטרים רדפו אחריו לתוך הישיבה, ולפתע התנפל עליו שוטר יס"מ והפיל אותו לרצפה: "אמרתי לו 'אני נכנע' וכולם ראו את זה. זה לא היה אכפת לו, והוא עיקם לי את היד ודפק לי את הראש ברצפה. הוא לקח אותי לניידת וגם שם הכו אותי. סבלתי מכאבי ראש איומים, וכשהגענו לתחנה ביקשתי אקמול. אמרו לי 'ניתן לך רק אם תחתום'".
אחרי שעה קיבל כהן כדור אקמול, והמשיך לשבת עוד 22 שעות במעצר. כמה ימים לאחר תקרית המעצר בתוך הישיבה הגיע שמוליק, הבלש שעצר את הבחורים, וביקש לשוחח עם המשגיח. כהן מספר ששמוליק ביקש לקיים שיחת פיוס עם המשגיח, ואמר לו שהוא יודע שהמעצרים היו מעצרי שווא.
"הרושם היה שהוא בא כדי למנוע הפגנות נוספות מצדנו, ברוח טובה. הוא אמר למשגיח: 'גם אנחנו נגד ההתנתקות. בשביל מה אתם עושים לנו את כל הבלגן הזה?' הוא גם הודיע שבאזור יסתובבו מעכשיו בלשים שימנעו הפרות סדר", אומר כהן.
הפשע: מחאה על מעצר של שכן
אחד מגילויי האלימות הקשים, שכלל גם אלימות מילולית והשפלה, הוא המקרה של חנוך אלברט, תושב גבעת אחיה. 'פשעו' של אלברט הסתכם בכך שניסה להניא את השוטרים, באופן מילולי בלבד, מלעצור את שכנו בעוון נטיעת שתילים בט"ו בשבט.
"אתה תשלם על זה ביוקר", אמרו השוטרים, שזעמו על התערבותו. אלברט לא התרגש מהאיום, ולא יכול היה לדמיין מה עומדים לעולל לו: הוא נגרר לג'יפ המשטרתי ונזרק על רצפתו. בצומת שילה הנהג עצר, פתח את הדלת וקרא לאלברט לצאת. "הוא נתן לי אגרוף בפרצוף", מעיד אלברט "ונפלתי על רצפת הג'יפ המום לגמרי. שני השוטרים התחילו להתקיף אותי במכות, אגרופים ובעיטות, כך זה נמשך דקות ארוכות". בתום פרק הייסורים הזה סגר הנהג את דלת הג'יפ, ואלברט נותר לבדו עם בלש משטרת מחוז ש"י בשם איזי.
"זו רק ההתחלה, אתה עוד תשלם ביוקר על זה שהתחלת אתנו", סינן לעברו איזי. "נביא אותך בחתיכות לבית החולים". אלברט ניסה להתיישב, וחטף שוב אגרוף בפרצוף. הוא החליט להישאר על הרצפה, שם הרגיש הכי בטוח. הנסיעה כולה היתה רצופה שוב במכות ובעיטות, ובאמירות בריוניות, נוסח: "אתה גבר ליד החברים שלך, פה תחטוף מכות", "אני העבריין הכי גדול בירושלים, אני לא מפחד ממח"ש, כל ירושלים מפחדת ממני".
גם כשהגיע מסע האימה לקצו ואלברט הובא לתחנת המשטרה, לא נרגעה התוקפנות של איזי: "הוא הסתכל כל פעם לראות שאף אחד לא מסתכל, והיה מכניס לי עוד מכה או בעיטה. בחקירה אמרתי שאני לא מסוגל לדבר בגלל מצבי הבריאותי. שוחררתי בערבות והגעתי למיון ב'ביקור חולים'".
אלברט אושפז ליומיים בבית החולים, והרופאים כתבו במכתב השחרור שהוא בטראומה, אך לא גילו נזקים. כשבוע לאחר השחרור התמוטט אלברט בביתו. "המשכתי לסבול כל הזמן מכאבים וסחרחורות. הפסקתי לעבוד, כל מאמץ קטן גורם לי לראות שחור בעיניים. אני לא יכול אפילו להרים את הילדים שלי".
בביקור השני שלו בבית החולים התגלה בצילום הגב שלו שריר שלוחץ על עמוד השדרה, כתוצאה ממכה חזקה. במחלקה הכירורגית נאמר לו כי הסחרחורות הן כנראה תוצאה של טראומה נפשית, כיוון שבגוף אין סימנים לחבלות נוספות. אלברט הגיש תלונה למח"ש ומתכוון להגיש במקביל תביעה אזרחית נגד השוטרים.
"הבעיה היא שאין לי כסף לעו"ד מהשורה הראשונה. העניין הוא לא הכסף שנוציא מהשוטרים אם ננצח במשפט. אני פשוט לא רוצה לסיים משפט שהשוטרים יצאו ממנו לא מורשעים. זה משפט קשה מדובר במילה שלהם מול מילה שלי. הרי אין עדויות, היינו לבד בג'יפ". בהזדמנות זו מציין אלברט את תודתו העמוקה לעמותת 'חננו', שליוותה אותו בכל שלב משלבי הפרשה.
גם אזרחים תמימים חוטפים
כאמור, נגע האלימות לא פוסח גם על הדרגות הגבוהות בסולם המשטרתי: רב פקד לארי סמרה, מפקד משטרת רמת גן, הכה באלתו את עמיקם נחושתן, שהפגין בכביש גהה. "חסמנו את הכביש, והשוטרים באו להזיז אותנו משם. משכו אותי בכוח, ואז מפקד המשטרה הרביץ לי ביד עם אלה".
חברו של נחושתן, איתן גרינפלד, השתתף באותה הפגנה, ושוטר יס"מ תפס אותו בכוח ביד וברגל כדי להזיז אותו מהכביש. "ניסיתי להשתחרר, ואז נדחפתי בראש על מעקה הבטיחות. אני לא בטוח אם הוא דחף אותי בכוונה, או שזה כתוצאה מהמאבק בינינו. בעקבות ההתנגשות במעקה סבלתי מדימום ברגל ובאוזן, ומכאבי ראש במשך שבוע שלם".
השוטרים אינם חוסכים את נחת זרועם גם מעוברי אורח תמימים: יובל מאזור ירושלים הלך לתומו ערב אחד לפגישה בקניון 'סנטר 1' בירושלים. באותו ערב התבצעה חסימה בכביש הכניסה לירושלים, ויובל עבר במקום בדרכו לפגישה. "השוטרים דחפו את המפגינים למדרכה. גם אותי דחפו ונצמדתי למדרכה. אחד השוטרים תפס אותי, ואמר לי: 'בוא אני אראה לך מה זה', ומשך אותי לניידת".
השוטר, יחיאל אמסלם, מוכר בחוגי הימין כטיפוס שהציב לעצמו למטרה להתנכל למפגיני ימין, ובעיקר להפעיל עליהם את כוחו. אמסלם דרש מיובל להציג תעודת זהות, ובטרם הספיק הלה למצמץ הודיע לו אמסלם: "אתה מתנגד למעצר, מפריע לשוטר במילוי תפקידו", ונדחף לניידת. "לא התנגדתי בשום צורה, אבל כנראה שהוא היה בעצבים. הוא פשוט החזיק את היד שלו על הפנים שלי, ועשה לי שריטות על הפנים עם הציפורניים שלו", מתאר יובל, שכאמור, אפילו לא השתתף בהפגנה. בעוון זה הוא נלקח למעצר לילה, ושוחרר בתנאים מגבילים.
'חננו' נגד המשטרה
חלק ממותקפי המשטרה מגישים תלונות למח"ש בעקבות האלימות, וחלקם נרתעים מכך מחשש שהתלונה תהפוך בסופו של דבר לתביעה נגדם. אך מסתבר שאפילו אם תגיש תלונה, מח"ש לא תמיד יזדרזו להפעיל את טחנות הצדק, לעתים בתירוצים אבסורדיים. זה מה שקרה לגדליה לבנון מחוות מעון. לבנון נעצר לאחר שהמשטרה טענה שהיה מעורב בסכסוכי אדמות ותקיפה של ערבים על רקע זה. עורך דינו של לבנון, עדי קידר מעמותת 'חננו', אומר כי מרשו מתלונן על תוקפנות של השוטרים מרגע שנעצר: הוא נאזק בכוח מאחור. כששהה בתא המעצר התפרע לאחר שהמשטרה לא הוציאה אותו יום קודם לדיון בבית המשפט. במהלך ההתפרעות הוציא את ידיו מבעד לסורגים, ושוטר הכה אותו באלה על ידיו. לאחר מכן הוצא לבנון מתאו ונלקח לחדר, שם הוכה מכות נמרצות על-ידי השוטרים. העצורים האחרים מסרו עדויות לאחר מכן, שלפיהן כשהוחזר לבנון לתאו, מצבו היה מדורדר ביותר.
"הוא היה גמור, חבול לגמרי. לא דיבר ולא זז. ביד היה חשש לשבר", אומר עו"ד קידר. "עשו לו חבישה מינימלית, ורק שבוע וחצי לאחר מכן הוציאו אותו כדי לעשות צילום". קידר הגיש תלונה למח"ש, וקיבל בתגובה מכתב סטנדרטי, שמבקש מקידר לשלוח את מרשו למשרדי מח"ש בירושלים על מנת למסור עדות. "זו היתה בקשה אבסורדית, כי כתבתי להם שהוא במעצר. איך הוא יכול לבוא ולמסור עדות?" תמה עו"ד קידר. "לפני כן אמר לי בעל-פה חוקר בשם נסים כהן שחוקרי מח"ש אינם יכולים להגיע לבית המעצר, כיוון שמרשי כלוא בבית המעצר בחברון, ומסוכן להם להגיע לשם מבחינה ביטחונית".
קידר כתב מכתב נוסף למח"ש, אך טרם נענה. במהלך אחד הדיונים בבית המשפט העליון התלונן לבנון שוב על אלימות המשטרה, והשופטת פנתה לתובעת בשאלה כיצד מתקדמת מח"ש בעניין. היא לא זכתה לתשובה של ממש. "נגד שוטרים קשה להביא ראיות, ומח"ש לא עושה כלום. זה מתסכל, כי מרשי ממשיך להתלונן כל הזמן שמתעללים בו", אומר עו"ד קידר.
עמותת 'חננו' המסייעת לאסירים ביטחוניים יהודים, מלווה חלק גדול מהמקרים הללו. יו"ר העמותה, שמואל מידד (זנגי), מעיד על מקרה אלימות נוסף שהתרחש לנגד עיניו: במהלך משמרת מחאה שהתקיימה מול ביתו של נשיא המדינה שלף שוטר בלבוש אזרחי קטין שהשתתף במשמרת והיכה אותו מכות נמרצות. שאר המפגינים נזעקו לעזרת חברם, וגילו מחזה מזעזע: השוטר מכה את הקטין, ושוטר שני מחזיק את הקטין בכוח כדי לאפשר לחברו להכות את הצעיר ללא הפרעה, בתוספת מכות משלו מדי פעם.
לאחר כשתי דקות של הכאה נאזק הקטין והוכנס לניידת. רק לאחר האירוע הסכימו שני השוטרים להזדהות: איתן רבה ואהרן שפורקר. זנגי מתאר אדישות עד כדי התעלמות מצד הפקידים והיומנאים בתחנת המשטרה שאליה הגיע כדי להגיש תלונה נגד השוטרים. אפשר להבין אותם: זה הרי באמת לא יפה שאזרחים טורדניים מפריעים למשטרה לבצע את עבודתה.
המשטרה בודקת
מדוברות משרד המשפטים בשם מח"ש נמסר בתגובה למקרים שהוצגו בכתבה:
1. לגבי המקרה של חנוך אלברט: התלונה התקבלה במח"ש ונפתחה חקירה. לא ניתן למסור פרטים נוספים בשלב זה.
2. לגבי המקרה של גדליה לבנון: התלונה התקבלה, ואכן נפתחה חקירה. באשר לטענה שלפיה חוקר מח"ש לא יצא לחברון כדי לפגוש את המתלונן במקום מעצרו, יצוין כי אכן קיימות מגבלות ביטחוניות, שבגינן לא תמיד ניתן להגיע לאזורים מסוימים לשם גביית הודעות ממתלוננים עצורים. במקרים המתאימים מורה מח"ש למשטרה להעביר את העצור באופן מאובטח למקום שבו ניתן יהיה לגבות את הודעתו.
3. לגבי המקרה של אריאל מבנימין: התלונה אכן נתקבלה במח"ש, ולאחר בחינתה יוחלט כיצד לטפל בה.
4. לגבי עדותו של זנגי: התקבלה תלונה ונפתחה חקירה, לא ניתן למסור פרטים נוספים.
5. לגבי תקיפתו של לארי סמרה, מפקד משטרת רמת גן: המקרה לא הובא לידיעת מח"ש, ועל כן לא ניתן להתייחס לטענות אלה.\