* איך עוברים את משוכת הדלת הנעולה, מה עושים חוץ מלהושיט את החבילה, מתי הביקור נחשב להצלחה, ואיך המגע הבלתי אמצעי אמור לתרום להצלת ההתיישבות.
בשבועיים האחרונים קיבל המושג 'משלוח מנות' משמעות נוספת על זו ההלכתית. עשרות אלפי בתי אב בישראל הבינו ש'מנות' יכולות לכלול גם דיסק וחוברת הסברה, מדבקה וגם ירק (ללא תולעים).
ליצנים לא היו בסיפור הזה, גם לא אוזני המן או רעשנים. רק רצון לפגוש את עם ישראל ולהתכנס עמו יחד לתוך הערכים והחזון. נטולי תחפושות, מסכות וספינים של התקשורת או של יועצי ראש הממשלה, נקשו המתנדבים ערב ערב בבתים של עמך ישראל, נפגשו, שוחחו, התחברו.
יש גם מי שחלק על המהלך הזה ואמר שאין כאן תכלית, שזה לא יועיל ובכלל, שעדיף ללכת על מהלכים חד-פעמיים וסוחפים יותר. אבל אנשי גוש קטיף בשלהם, האמינו כי המאבק הזה על ההתחברות וההידברות ימשיך עוד שנים ארוכות. גוש קטיף, הם חושבים, הוא רק תירוץ להתחיל.
קטיף בתל אביב
מטה גוש קטיף בתל אביב. ביום מתנהל כאן מעון, בלילה מתארחת פה פעילות למען האחים בדרום הארץ. את המטה מאיישות שתי בנות ממדרשת אביב. "יש כאן תורנות", הן מספרות. "כל ערב זוג בנות אחר מחלק שקיות, הוראות ורשימות".
יפתח, רכז המטה ותושב נווה צוף, יוצא לסיבוב משלוח מנות עם חבר מגבעת הראל (שליד עלי) וחבר נוסף מרמת הגולן, שנפצע בצבא ומדדה בעזרת מקלות הליכה. כל אחד יכול לחלק, כבר אמרנו?
זוג סטודנטיות מ'אורות' מסיימות את הסיבוב שלהן ומוסרות את הדו"ח לבנות המדרשה. "רק אדם אחד אמר בקול תקיף 'לא תודה'. עם השאר היה בסדר".
"בסדר" זה אומר שהן לא ממש שוחחו עם האנשים על גוש קטיף: "דרשנו בשלומה של אישה מבוגרת אחת ודיברנו עם עוד אחת ששברה את הרגל. נראה לנו שגם זה חלק מהמטרה".
עינת והדר מתכוננות לצאת לסיבוב משלוחים, ואני מצטרפת. אנחנו יוצאות לרחוב התל אביבי חמושות בשקיות כתומות, פטרוזיליה וכתובת של בניין. הוותיקה והמבינה היא הדר. מאחוריה מבצע 'פנים אל פנים' שלפני משאל מתפקדי הליכוד (וגם ניסיון לא רע בשיווק שניצלים של 'טבעול').
כעבור שלוש דקות אנחנו שם. הבית שלנו הוא בניין פינתי שמתנוסס לגובה של שמונה קומות. את הלהט והיוזמה של הבנות עוצרת דלת הכניסה הנעולה, מכשול ראשון. למי נצלצל באינטרקום? הדר בוחרת את משפחת שריד.
"מי שם?" שואלת גברת שריד. עינת מתעשתת ראשונה: "באנו לחלק משלוח מנות מגוש קטיף", היא אומרת ואנחנו ממתינות. צרצור האינטרקום מבשר לנו שאנחנו יכולות להיכנס. אולי גברת שריד מתנגדת להתנתקות?
זהו. מתחילים. אנחנו נכנסות למעלית של הקומות הזוגיות. דקות קצרות של התלבטות: מה עושים, איך אומרים? מי תנקוש בדלת? הבנות מהססות. "אני חושבת שאין לי אומץ לעשות את זה בכלל", אומרת אחת. השנייה מנסה להיזכר איך הן אמורות להציג את עצמן.
מזדהים אבל מתנגדים
טוב, צריך להתחיל: עינת דופקת בדלת. אף אחד לא עונה. עוברים הלאה, והדר מעבירה לצוות שמו"ס קצר: "הרב מוטי דיאמנט הסביר בשם הרמח"ל שהפחד הוא כיסוי לעצלנות. אדם אומר: 'אני מפחד, אני מתבייש', אבל באמת מדובר בעצלנות".
אחרי דברי חיזוק כאלה שב האומץ לשכון בינינו. מי רוצה להיות עצלן?
עינת נוקשת בדלת של משפחת ירון.
גבר פותח את הדלת: "שלום", אומרת עינת. "אנחנו מגוש קטיף, באנו לתת לכם משלוח מנות".
"תודה", הוא אומר, מציץ בשקית ושואל: "למרות שאנחנו לא איתכם?" "כן", הן משיבות.
"טוב, מה אנחנו אמורים לתת?" הוא בודק איפה המלכודת. "כלום. יש פה סרט על גוש קטיף וגם חוברת הסברה".
מר ירון שואל: "זה חסלט?" "זה כשר למהדרין", צוחקת הדר. ברור שאת מר או גברת ירון ענייני כשרות לא ממש מעניינים.
"לבנו איתכם, אבל הגיוננו לא איתכם", אומר בעל הבית. "העיקר זה הלב", משיבה הדר. בין הנוכחים מתפתחת שיחת חולין שלא ממש קשורה לעניין, ובחלוף דקות אחדות מחזיר מר ירון את המפגש אל התלם המקורי, עדיין לא מאמין שאדם ייתן לו משהו בלי תמורה. "אז מה אתן מצפות? שנראה את הסרט אתכן?" הוא שואל. "לא", משיבות הבנות, מחייכות.
"אני מקווה שהדברים יסתדרו לכל אחד", אומר מר ירון, "שהדברים יתבהרו ונישאר יחד".
"מדהים לראות איך מקום שהוא מרוחק-לכאורה נוגע לכל אחד", אומרת הדר.
"בטח שזה נוגע", אומרת גברת ירון, שהצטרפה בינתיים. "לעקור אדם מביתו, לא משנה באיזה אופן, זה נוגע. זה שאני לא חושבת שהשטחים עשו לנו טוב בשנים האחרונות זו הדעה שלי, וכל אחד חושב אחרת. בסך הכל זה בית של אנשים, ובאמת אני לא רוצה שיעקרו אותם. אני מקווה שזו עקירה למען עתיד טוב יותר ואני מקווה שימצאו להם בתים. אני מוכנה לארח פה כמה משפחות".
עוד כמה מילים על הפטרוזיליה ועל הגידולים הנפלאים של אנשי הגוש, איחול הצלחה והופ, אנחנו בחוץ.
הדר מרגישה לא בנוח עם העובדה שלא היה לה נעים להתווכח עם בני הזוג ירון. "מה, אני אמורה להקשיב למה שהם אומרים שהם בעד העקירה?" היא זורקת לחלל האוויר.
מנסים לתקן את המציאות בעומק
אנחנו בדירה הבאה: "שלום", עונה לנו גברת מבוגרת. "באנו מגוש קטיף לתת לכם משלוח מנות", מסבירה עינת. "תודה", משיבה לה בעלת הבית. "תומר!" היא קוראת לנכד שלה, חבוש כיפה וקצת מבויש, "תגיד תודה, הביאו לך משלוח מנות".
הדר מנסה לברר אם יש מצב שהגברת תתלה שלט על המרפסת למען גוש קטיף, ומבינה מהר מאוד שלא. "טוב, אני מאחלת לכם הצלחה, ושאם צריך אז תתפנו בשקט ושלא יהיו חס וחלילה מקרים לא נעימים". "פורים שמח", משיבות לה בנות.
"הבאנו לך משלוח מנות מגוש קטיף", אומרות הבנות למר כהן. "תודה", הוא אומר, ומוסיף "חג שמח", וכמעט סוגר. "יש לכם קרובים בגוש קטיף?" מנסה הדר לפתח שיחה. "לא, כולנו כאן בתל אביב", הוא אומר ומציץ בשקית. "הבאנו לכם פטרוזיליה מגוש קטיף", אומרת הדר.
"טוב, אני אשתה איתה תה", אומר מר כהן. "לא כדאי לך", אומרת עינת. "שים אותה בסלט".
כאן יורד האסימון של מר כהן והוא קולט שלא מדובר בנענע. פניו מביעות אכזבה.
"תבוא לגוש קטיף, ימכרו לך הרבה נענע", מנחמת עינת. "תעשו לי מחיר?" הוא שואל. "בטח", מבטיחה הדר, "זו חנות המפעל". צחוק כללי.
עוד כמה דירות וזהו, אנחנו בדרך חזרה. אף אחד לא היה ממתנגדי ההתנתקות, אף אחד לא נפתח לשיחה מעמיקה. "זה לפגוש אנשים, לפגוש את העם", מסכמת עינת. "שיחה על רגל אחת בדלת זה לא מה שישנה את פני העולם, אבל זה עושה משהו. אחרי סיבוב כזה הם לא אנשים זרים יותר. זה שגברת ירון אמרה שבלב הם איתנו, זה מחמם את הלב".
נ
ראה לך שהדברים יפעלו לטובת גוש קטיף?
"לא. זה מאוחר מדי בשביל גוש קטיף. אבל זה שיש נתק בינינו לבין צד השני של העם, זה משהו שצריך לתקן אותו בכל מקרה. גוש קטיף הוא תופעת לוואי למציאות שלנו, העניין הוא לתקן את המציאות בעומק".
הדר: "זה פותח פתח למשהו יותר אמיתי. בהתחלה היה לי מאוד קשה להיכנס לבית של אנשים, אבל ברגע שאת נכנסת את מרגישה שאת שותפה במשהו גדול. אני חושבת שזוג האנשים האלה שהיו באמצע ארוחת הערב שלהם לא המשיכו אחר-כך לאכול בנחת. אני חושבת שזה פועל באופן סגולי, גם אם אין מחר משאל עם או משהו כזה".
ביניים: כל עוד הנר דולק
"השיחה עם האנשים מאוד קלושה" מעיד איתמר, סטודנט תושב תל אביב, שהספיק להשתתף בפרויקט שלפני משאל מתפקדי הליכוד וגם לפני הבחירות. "הרבה אומרים שהם תומכים והרבה אומרים שהם מתנגדים, אבל שיחה לעומק כמעט ואין".
המאמץ ראוי מבחינתך?
"כן", הוא אומר נחרצות. "לרב יגאל קמינצקי היתה שיחה עם פעילי המטות. הוא אמר שעצם העובדה שהמגורשים מקבלים פנים, מפסיקים להיות 'מוריה סרק' מהטלוויזיה והופכים להיות 'ההוא שראיתי בבית אתמול', יוצרת תחושה שונה אצל האנשים".
איתמר מעלה נקודה נוספת, כאובה: "אנשים אומרים 'אנחנו בעדכם, לגמרי איתכם'. אבל הם שואלים 'מה אתם רוצים אני אעשה עכשיו?' אנשים מרגישים שהמאבק אבוד, והם צודקים מבחינת התחושה שלהם".
גם אתה מרגיש שהמצב אבוד?
"לא, אבל הייתי מבין יהודי בשושן שהיה אומר את זה".
רפי סרי, מנהל מדרשת נצרים ביומיום וראש מטה המאבק בימי סגריר, הוא האיש שעומד מאחורי מפעל חלוקת משלוח המנות, כמו גם רעיון השרשרת ומבצעים רבים אחרים. "המהלך הזה חשוב מאוד. אני לא אומר שזה הדבר היחיד שצריך לעשות. אני שורץ בכנסת ימים על גבי ימים, ויש אנשים שמגישים בשמנו בג"צים. יש שדות פעולה אחרים, אבל צריך לעבוד גם על התודעה הציבורית".
בניגוד לדעה הרווחת, שלפיה ראש הממשלה מתקדם עם תכניותיו בלי להתחשב בדעת העם ובמחאותיו, במטה המאבק משוכנעים שאכפת לו. ראש הממשלה, הם טוענים, משקיע מאמץ רב בהשפעה על דעת הציבור. "זה התחיל בזילות. הם שמו את המאבק שלנו ואת כל ההישגים שלנו ללעג", מסביר סרי. "זה ממשיך בדה-לגיטימציה ונגמר בדה-הומניזציה, שקושרים את כל הדתיים יחד כאילו הם סכנה למדינה ורוצים לכבוש את הר הבית, או בהמצאת פסק ההלכה על ההיתר להרוג דרוזים".
סרי מנדב דוגמא שתמחיש גם את נטיות התקשורת. הוא משווה בין מספר הדקות שקיבלה עצרת הענק בת 25 אלף האנשים בגוש קטיף (שתי דקות) לבין חסימת הכביש של 100 המפגינים באיילון (רבע מהדורת חדשות).
תקשורת עוקפת תקשורת
בחיפוש אחר נתיב 'עוקף תקשורת ושרון' מצאו אנשי גוש קטיף את המעבר מבית לבית. כאן, מאמינים במטה, יש לציבור המתיישבים יתרון יחסי, שהוכיח את עצמו במשאל מתפקדי הליכוד. ציבור רחב שתומך במתיישבים מוכן להטות שכם ולהתגייס למאמץ לעבור מבית לבית, והמפגש הבלתי אמצעי מסוגל לעשות את שלו. "אנחנו לא נותנים לשטיפת המוח, לרעל ולארס להשתלט. אנחנו נוגעים בחברה הישראלית ומאמינים שזה ישפיע על הרוח הציבורית.
עבור סרי נושא המפגשים עם עמך ישראל אינו חדש. כבר 9 שנים הוא מנהל פרויקט בשם "we must speak" בשיתוף הג'וינט. במסגרת הפרויקט הוא מחבר חלקים שונים בעם ומבקר בקומונות של השומר הצעיר ובקנים של הנוער העובד והלומד.
יש תחושה שהמפעל הזה נעשה מאוחר מדי עבור גוש קטיף.
"הלוואי שזה היה קודם, אבל עוד אפשר לשנות. במשאל מתפקדי הליכוד לקחנו מגמה של 20-80 והפכנו אותה ב-180 מעלות כמעט. כל האסטרטגים שדיברנו איתם אמרו שזה חסר תקדים. זו היתה מכונה ענקית, שנגעה ונגעה ונגעה. אנחנו באמת מאמינים באיכות של מפגש שבו משפחה נוגעת במשפחה. יש לזה כוח.
"אנחנו מדברים בעיקר אל מי שצריך עוד שפשוף אחד, עוד נגיעה אחת כדי לגלות שהוא בעצם איתנו. אנשים לא מבינים מדוע זו תכנית רעה ואומללה, כי אף פעם לא הראו להם. אנשים לא יודעים מה זה גוש קטיף, אז בדיסק ובחוברת הסברה הם מקבלים מושג".
סרי וחבריו במטה מאמינים שהפרויקט הזה מתאים לציבור הציוני-דתי שגם מאוד רוצה לעשות למען גוש קטיף אבל מרגיש שאינו יכול, משום שחלק גדול מן העבודה שייך לתחום מקצועי מובהק של עורכי דין או לוביסטים בכנסת.
"אנחנו מקבלים אלפי פניות של אנשים שמודאגים מן המצב ורוצים לעשות משהו. אנחנו לא רוצים לגלוש אל המקום הקיצוני של חסימות צירים והבערת צמיגים. כדי להצליח במחאה אנחנו צריכים ללכת עם מוטת כנפיים רחבה כמה שאפשר, בדרך שמוסכמת על כמה שיותר אנשים", הוא מסביר את הרציונל. "דרך קיצונית אינה מקובלת עלינו, וגם תשאיר אנשים רבים בחוץ".
כל אחד יכול
איילה עזרן, תושבת נווה דקלים וחברת הנהלת המטה, נסעה לאשדוד כדי לחלק משלוחי מנות עם ילדיה. כששבו הביתה ביקשו הילדים ללכת שוב. "לא כולם היו איתנו, היה גם אדם אחד שאמר ש'דעותיו מוצקות והוא לא רוצה לקבל משלוח מנות', אבל המשפחות האחרות חילקו לילדים ממתקים, והיו גם שלוש משפחות שנכנסנו אליהן הביתה ודיברנו איתן".
לא היה לך קשה להביא את עצמך לנקוש על דלתם של אנשים?
"אין לי יום ואין לי לילה בגלל המאבק על הגוש, אז זה לא נקרא קשה. אם אני מצאתי זמן ועשיתי את זה, כולם יכולים".
עזרן עומדת על ההבדל שגורם לכך שאנשים לא נענו למבצע הזה במלוא הכוח: "הפעם זו עבודה רוחנית, זה לשם שמים. אין לך דד-ליין על הראש ואין מחר סקר שיראה כמה בעד וכמה נגד. עבודה כזו, שאין לה תוצאות מידיות, היא עבודה קשה. אנחנו חיים בחברה חומרית, שבה אדם שואל את עצמו 'מה, אני אאחר לעבודה? אני לא אלך למוזיאונים עם אשתי, ובמקום זה אעבור מבית לבית?
"ההתנתקות", אומרת עזרן, "היא הרבה מעבר לגינה הפרטית שלי בבית. לא כל עם ישראל נמצא במקום שבו הוא מבין את זה. יש הרבה שחושבים שמדובר בכמה משפחות שצריכות לעבור מהבית שלהן למקום אחר. מדובר במשהו גדול הרבה יותר עבור המשפחות, לא בגלל שזה הבית שלהן, אלא בגלל כור היתוך של טרור שהן עברו במהלך ארבע שנים וחצי. אנשים למדו לשאול את עצמם מה ה' דורש מאיתנו".
את כועסת על מי שלא התגייס למען הגוש?
"לא. אבל אני מצפה שהוא ירים את עצמו קצת מעולמו הפרטי ומתכניותיו האישיות. זה לא ייגמר עכשיו, זה ייגמר עוד 30 שנה. הרושם הכי חזק שלנו מהביקור באשדוד היה שמעכשיו צריך להתגייס למאמץ הזה פעם בשבוע-שבועיים ולהקדיש לזה. זה לא ייגמר כשתכנית ההתנתקות תיפול".
עזרן מצרה על כך שהקשר עם ה'עם' לא המשיך מיד אחרי משאל המתפקדים. כל מי שהשתתף אז במעבר מבית לבית, היא אומרת, ראה את החשיבות שבמפגש הזה. "נשים שעובדות בחינוך רואות את החוסר, גברים שלמדו בישיבות רואים את הצורך שבהנחלת ערכים. אני לא רואה אותם איתנו, וזה לא כי הם לא יכולים הם יכולים. כל מי שהשתתף בפעילות לפני משאל הליכוד יודע שמדובר פה במשהו גדול".
סוכריות וופלים בלוד
ערב בלוד. אנשי מושב 'גמזו' פושטים על הבניינים בשכונת 'גבעת הזיתים', חמושים בשקיות כתומות ובשמיר. בבניין הראשון, שבו מסיירים אבי וינון, כמעט אף אחד לא פותח את הדלת. הדיירים, יוצאי חבר העמים, לא מבינים מה רוצים מהם. אבי וינון לא מוותרים. הם עולים לבניין אחר.
נהרה, בתו בת השנתיים של ינון, מצטרפת. היא כבר היתה איתו פעם אחת וחזרה מלאה בממתקים. גם הסיור הזה לא ישאיר את ידיה ואת פיה ריקים.
הנקישה הראשונה בדלת מניבה ברכות הדדיות. הבית השני מניב אוזני המן טריים לנהרה ושיחה קלושה: "היית פעם בגוש קטיף?" "לא", משיבה הגברת, "אין לי מה לחפש שם". אבי וינון מנסים להסביר מעט על הגוש, הגברת מנסה לשכנע את השניים לעבור ללוד.
בבית השלישי אנחנו נכנסים פנימה. מדברים על כוחותיו של עם ישראל ועל התכנית של אריאל שרון. בעל הבית דווקא בעד המתיישבים, אבל הוא מוכן לנסות את ההתנתקות אולי אחריה יהיה יותר טוב. ינון מסביר שמפקדי צה"ל רואים אחרת את הדברים, אבי מוסיף שהנסיגה נותנת כוח לערבים. נהרה מקבלת ופל שוקולד.
בהמשך הערב יחלק הצוות לעוד כמה משפחות וייכנס לשוחח גם עם מיכאל, שעשה לא מזמן מילואים בנווה דקלים. כולם מסבירי פנים ומחמשים את נהרה בעוד שני ופלים וסוכריה.
האדם האחרון שאותו יפגשו אבי וינון באותו ערב יאמר שהוא נגד תכנית הנסיגה, אבל יביע יאוש: "אני איתכם, אבל כבר אין מה לעשות". "יש מה לעשות", החברה' מנסים להשיב. "צריך להתפלל וצריך להאמין". "העם חזק", אומר לו אבי. "צריך לקוות שיהיה טוב", משיב לו המארח.
ניפגש אחרי החגים
נכון לסוף שבוע שעבר חולקו 50 אלף משלוחי מנות מספר מרשים בהחלט, אבל הוא רק רבע מן הכמות שהמטה ביקש לחלק. אנשי המטה הפיצו איגרת אישית במטרה לגייס מתנדבים, רבים בעיקר בימי שני ושלישי השבוע. המאמץ נשא פרי, אבל זה לא היה פשוט.
רפי סרי, קיימת תחושה שהמאבק מתמסמס. יש הרבה קולות, הרבה פעילויות, אבל אין הנהגה אחת שמנתבת את כל הפעילות.
"אנחנו עובדים קשה כדי שיהיה קול אחד במאבק. מועצת יש"ע אכן לא התחברה למבצע הזה, לא כולם בראש הזה. אנחנו מקווים שאחרי פורים השורות תהיינה מאוחדות יותר".
"אחרי פורים" הוא לא סתם ביטוי של 'אחרי החגים' אצל סרי. הוא וחבריו כבר מוכנים עם השפן הבא. לקראת פסח הם מתכוונים להרים מבצע גדול פי שניים, שבמסגרתו יעברו מתנדבים מבית לבית ויחלקו ערכה לפסח, במטרה לחבר את האנשים לגוש קטיף ולצפון השומרון בליל הסדר. יש כבר ישיבות גבוהות שהביעו רצון ונכונות להצטרף. "זה פרויקט צומח", אומר רפי סרי בשפת מתיישבי הגוש החקלאיים.
ofralax@walla.co.il
אז מה אפשר לעשות?
"אני מאמינה שאני, האזרחית הפשוטה, יכולה לעצור את הבולדוזר. אם כל אחד יצטרף לתנועת ההתנגדות העממית, אף בולדוזר לא יזוז. הציבור הרבה הרבה יותר חזק מתככי הפוליטיקה", אומרת שלומית ברגר מגני טל, בסיום הסרטון שנמצא בערכת משלוחי המנות.
על רקע מנגינה קצבית נראית הצעדה לגוש קטיף ביום העצמאות, ואחריה השרשרת האנושית. קולו של אריאל שרון, שמעיד כי מתיישבי הגוש הם הגב וגם החזית של העם, נשמע ברמה. אחריו חותם הקריין בהסבר כיצד ניתן לעצור את התכנית של ראש הממשלה: "רק אם נשלב יחד ידיים ונאמר בקול צלול וגאה 'אנחנו רוצים באמת להתחבר לארץ הזאת, לציונות, לערכים ולתקווה' יש לנו כוח לעמוד במשימות. יש לנו אהבה גדולה לארץ ישראל והיא תנצח".
מי שהיה אחראי על עיצוב החומרים הוא הרב קובי בורשטיין ממטה המאבק. גם הוא כמו סרי, איש חינוך.
בחוברת וגם בדיסק הושקעה עבודה ומחשבה רבה. שניהם מכילים אלמנטים ביטחוניים וערכיים. הסרטון מתחיל במלחמת יום כיפור, גם אז טענו המנהיגים שאין סכנה לישראל. הסרטון מדלג לימי אוסלו, ומציג תמונות מפסגת רבין-קלינטון-ערפאת. אחר-כך יש הרבה ירוק בעיניים. בתים אדומי גגות, ילדים, טרקטורים, פלפלים וחסלט. ניתן הסבר על ההיסטוריה הישראלית של עזה, ואחר-כך חוזרים להיבט הביטחוני של התכנית. כל תת-פרק נגמר בסיסמה שמזכירה תעמולת בחירות: "חייבים לעצור את הטעות הזאת".
הרב בורשטיין מסביר שהכל בא לשרת את המגע האנושי. "האמירה העקרונית שלנו היא אמירה אישית, מציאות אנושית חיה ולא אמירות ריקות".
הרב בורשטיין מסביר שהצוות התלבט אם לערוך את החומרים בצורה קליפית, כמו שמקובל היום, או לעמוד על מסרים אמיתיים. "החלטנו שנאמר את האמת שלנו ולא נסתתר. הרי על זה אנחנו נאבקים ובשביל זה אנחנו כאן, על האמת שלנו".
לפי הרציונל הזה גם הרב עובדיה יוסף נמצא בסרטון, מסביר מדוע תכניתו של שרון תגרום להתגברות הטרור. "הרב עובדיה מטריד בעיקר את אותו החלק של השמאל הליברלי שיש לו חשש מאנשי אמונה. אבל ציבור רחב בהחלט רואה בו דמות וסמל. הוא אישיות ציבורית וחברתית".
הרב בורשטיין רואה את כל הפעילות של אנשי גוש קטיף כצעדים ריאליים שנעשים בצד האמונה. כמי שרואים נסים יום יום, האמונה לא מונעת מהם לעשות, והעשייה איננה גורמת להם לחשוב שרק היא יכולה להושיע.
בשבועיים האחרונים קיבל המושג 'משלוח מנות' משמעות נוספת על זו ההלכתית. עשרות אלפי בתי אב בישראל הבינו ש'מנות' יכולות לכלול גם דיסק וחוברת הסברה, מדבקה וגם ירק (ללא תולעים).
ליצנים לא היו בסיפור הזה, גם לא אוזני המן או רעשנים. רק רצון לפגוש את עם ישראל ולהתכנס עמו יחד לתוך הערכים והחזון. נטולי תחפושות, מסכות וספינים של התקשורת או של יועצי ראש הממשלה, נקשו המתנדבים ערב ערב בבתים של עמך ישראל, נפגשו, שוחחו, התחברו.
יש גם מי שחלק על המהלך הזה ואמר שאין כאן תכלית, שזה לא יועיל ובכלל, שעדיף ללכת על מהלכים חד-פעמיים וסוחפים יותר. אבל אנשי גוש קטיף בשלהם, האמינו כי המאבק הזה על ההתחברות וההידברות ימשיך עוד שנים ארוכות. גוש קטיף, הם חושבים, הוא רק תירוץ להתחיל.
קטיף בתל אביב
מטה גוש קטיף בתל אביב. ביום מתנהל כאן מעון, בלילה מתארחת פה פעילות למען האחים בדרום הארץ. את המטה מאיישות שתי בנות ממדרשת אביב. "יש כאן תורנות", הן מספרות. "כל ערב זוג בנות אחר מחלק שקיות, הוראות ורשימות".
יפתח, רכז המטה ותושב נווה צוף, יוצא לסיבוב משלוח מנות עם חבר מגבעת הראל (שליד עלי) וחבר נוסף מרמת הגולן, שנפצע בצבא ומדדה בעזרת מקלות הליכה. כל אחד יכול לחלק, כבר אמרנו?
זוג סטודנטיות מ'אורות' מסיימות את הסיבוב שלהן ומוסרות את הדו"ח לבנות המדרשה. "רק אדם אחד אמר בקול תקיף 'לא תודה'. עם השאר היה בסדר".
"בסדר" זה אומר שהן לא ממש שוחחו עם האנשים על גוש קטיף: "דרשנו בשלומה של אישה מבוגרת אחת ודיברנו עם עוד אחת ששברה את הרגל. נראה לנו שגם זה חלק מהמטרה".
עינת והדר מתכוננות לצאת לסיבוב משלוחים, ואני מצטרפת. אנחנו יוצאות לרחוב התל אביבי חמושות בשקיות כתומות, פטרוזיליה וכתובת של בניין. הוותיקה והמבינה היא הדר. מאחוריה מבצע 'פנים אל פנים' שלפני משאל מתפקדי הליכוד (וגם ניסיון לא רע בשיווק שניצלים של 'טבעול').
כעבור שלוש דקות אנחנו שם. הבית שלנו הוא בניין פינתי שמתנוסס לגובה של שמונה קומות. את הלהט והיוזמה של הבנות עוצרת דלת הכניסה הנעולה, מכשול ראשון. למי נצלצל באינטרקום? הדר בוחרת את משפחת שריד.
"מי שם?" שואלת גברת שריד. עינת מתעשתת ראשונה: "באנו לחלק משלוח מנות מגוש קטיף", היא אומרת ואנחנו ממתינות. צרצור האינטרקום מבשר לנו שאנחנו יכולות להיכנס. אולי גברת שריד מתנגדת להתנתקות?
זהו. מתחילים. אנחנו נכנסות למעלית של הקומות הזוגיות. דקות קצרות של התלבטות: מה עושים, איך אומרים? מי תנקוש בדלת? הבנות מהססות. "אני חושבת שאין לי אומץ לעשות את זה בכלל", אומרת אחת. השנייה מנסה להיזכר איך הן אמורות להציג את עצמן.
מזדהים אבל מתנגדים
טוב, צריך להתחיל: עינת דופקת בדלת. אף אחד לא עונה. עוברים הלאה, והדר מעבירה לצוות שמו"ס קצר: "הרב מוטי דיאמנט הסביר בשם הרמח"ל שהפחד הוא כיסוי לעצלנות. אדם אומר: 'אני מפחד, אני מתבייש', אבל באמת מדובר בעצלנות".
אחרי דברי חיזוק כאלה שב האומץ לשכון בינינו. מי רוצה להיות עצלן?
עינת נוקשת בדלת של משפחת ירון.
גבר פותח את הדלת: "שלום", אומרת עינת. "אנחנו מגוש קטיף, באנו לתת לכם משלוח מנות".
"תודה", הוא אומר, מציץ בשקית ושואל: "למרות שאנחנו לא איתכם?" "כן", הן משיבות.
"טוב, מה אנחנו אמורים לתת?" הוא בודק איפה המלכודת. "כלום. יש פה סרט על גוש קטיף וגם חוברת הסברה".
מר ירון שואל: "זה חסלט?" "זה כשר למהדרין", צוחקת הדר. ברור שאת מר או גברת ירון ענייני כשרות לא ממש מעניינים.
"לבנו איתכם, אבל הגיוננו לא איתכם", אומר בעל הבית. "העיקר זה הלב", משיבה הדר. בין הנוכחים מתפתחת שיחת חולין שלא ממש קשורה לעניין, ובחלוף דקות אחדות מחזיר מר ירון את המפגש אל התלם המקורי, עדיין לא מאמין שאדם ייתן לו משהו בלי תמורה. "אז מה אתן מצפות? שנראה את הסרט אתכן?" הוא שואל. "לא", משיבות הבנות, מחייכות.
"אני מקווה שהדברים יסתדרו לכל אחד", אומר מר ירון, "שהדברים יתבהרו ונישאר יחד".
"מדהים לראות איך מקום שהוא מרוחק-לכאורה נוגע לכל אחד", אומרת הדר.
"בטח שזה נוגע", אומרת גברת ירון, שהצטרפה בינתיים. "לעקור אדם מביתו, לא משנה באיזה אופן, זה נוגע. זה שאני לא חושבת שהשטחים עשו לנו טוב בשנים האחרונות זו הדעה שלי, וכל אחד חושב אחרת. בסך הכל זה בית של אנשים, ובאמת אני לא רוצה שיעקרו אותם. אני מקווה שזו עקירה למען עתיד טוב יותר ואני מקווה שימצאו להם בתים. אני מוכנה לארח פה כמה משפחות".
עוד כמה מילים על הפטרוזיליה ועל הגידולים הנפלאים של אנשי הגוש, איחול הצלחה והופ, אנחנו בחוץ.
הדר מרגישה לא בנוח עם העובדה שלא היה לה נעים להתווכח עם בני הזוג ירון. "מה, אני אמורה להקשיב למה שהם אומרים שהם בעד העקירה?" היא זורקת לחלל האוויר.
מנסים לתקן את המציאות בעומק
אנחנו בדירה הבאה: "שלום", עונה לנו גברת מבוגרת. "באנו מגוש קטיף לתת לכם משלוח מנות", מסבירה עינת. "תודה", משיבה לה בעלת הבית. "תומר!" היא קוראת לנכד שלה, חבוש כיפה וקצת מבויש, "תגיד תודה, הביאו לך משלוח מנות".
הדר מנסה לברר אם יש מצב שהגברת תתלה שלט על המרפסת למען גוש קטיף, ומבינה מהר מאוד שלא. "טוב, אני מאחלת לכם הצלחה, ושאם צריך אז תתפנו בשקט ושלא יהיו חס וחלילה מקרים לא נעימים". "פורים שמח", משיבות לה בנות.
"הבאנו לך משלוח מנות מגוש קטיף", אומרות הבנות למר כהן. "תודה", הוא אומר, ומוסיף "חג שמח", וכמעט סוגר. "יש לכם קרובים בגוש קטיף?" מנסה הדר לפתח שיחה. "לא, כולנו כאן בתל אביב", הוא אומר ומציץ בשקית. "הבאנו לכם פטרוזיליה מגוש קטיף", אומרת הדר.
"טוב, אני אשתה איתה תה", אומר מר כהן. "לא כדאי לך", אומרת עינת. "שים אותה בסלט".
כאן יורד האסימון של מר כהן והוא קולט שלא מדובר בנענע. פניו מביעות אכזבה.
"תבוא לגוש קטיף, ימכרו לך הרבה נענע", מנחמת עינת. "תעשו לי מחיר?" הוא שואל. "בטח", מבטיחה הדר, "זו חנות המפעל". צחוק כללי.
עוד כמה דירות וזהו, אנחנו בדרך חזרה. אף אחד לא היה ממתנגדי ההתנתקות, אף אחד לא נפתח לשיחה מעמיקה. "זה לפגוש אנשים, לפגוש את העם", מסכמת עינת. "שיחה על רגל אחת בדלת זה לא מה שישנה את פני העולם, אבל זה עושה משהו. אחרי סיבוב כזה הם לא אנשים זרים יותר. זה שגברת ירון אמרה שבלב הם איתנו, זה מחמם את הלב".
נ
ראה לך שהדברים יפעלו לטובת גוש קטיף?
"לא. זה מאוחר מדי בשביל גוש קטיף. אבל זה שיש נתק בינינו לבין צד השני של העם, זה משהו שצריך לתקן אותו בכל מקרה. גוש קטיף הוא תופעת לוואי למציאות שלנו, העניין הוא לתקן את המציאות בעומק".
הדר: "זה פותח פתח למשהו יותר אמיתי. בהתחלה היה לי מאוד קשה להיכנס לבית של אנשים, אבל ברגע שאת נכנסת את מרגישה שאת שותפה במשהו גדול. אני חושבת שזוג האנשים האלה שהיו באמצע ארוחת הערב שלהם לא המשיכו אחר-כך לאכול בנחת. אני חושבת שזה פועל באופן סגולי, גם אם אין מחר משאל עם או משהו כזה".
ביניים: כל עוד הנר דולק
"השיחה עם האנשים מאוד קלושה" מעיד איתמר, סטודנט תושב תל אביב, שהספיק להשתתף בפרויקט שלפני משאל מתפקדי הליכוד וגם לפני הבחירות. "הרבה אומרים שהם תומכים והרבה אומרים שהם מתנגדים, אבל שיחה לעומק כמעט ואין".
המאמץ ראוי מבחינתך?
"כן", הוא אומר נחרצות. "לרב יגאל קמינצקי היתה שיחה עם פעילי המטות. הוא אמר שעצם העובדה שהמגורשים מקבלים פנים, מפסיקים להיות 'מוריה סרק' מהטלוויזיה והופכים להיות 'ההוא שראיתי בבית אתמול', יוצרת תחושה שונה אצל האנשים".
איתמר מעלה נקודה נוספת, כאובה: "אנשים אומרים 'אנחנו בעדכם, לגמרי איתכם'. אבל הם שואלים 'מה אתם רוצים אני אעשה עכשיו?' אנשים מרגישים שהמאבק אבוד, והם צודקים מבחינת התחושה שלהם".
גם אתה מרגיש שהמצב אבוד?
"לא, אבל הייתי מבין יהודי בשושן שהיה אומר את זה".
רפי סרי, מנהל מדרשת נצרים ביומיום וראש מטה המאבק בימי סגריר, הוא האיש שעומד מאחורי מפעל חלוקת משלוח המנות, כמו גם רעיון השרשרת ומבצעים רבים אחרים. "המהלך הזה חשוב מאוד. אני לא אומר שזה הדבר היחיד שצריך לעשות. אני שורץ בכנסת ימים על גבי ימים, ויש אנשים שמגישים בשמנו בג"צים. יש שדות פעולה אחרים, אבל צריך לעבוד גם על התודעה הציבורית".
בניגוד לדעה הרווחת, שלפיה ראש הממשלה מתקדם עם תכניותיו בלי להתחשב בדעת העם ובמחאותיו, במטה המאבק משוכנעים שאכפת לו. ראש הממשלה, הם טוענים, משקיע מאמץ רב בהשפעה על דעת הציבור. "זה התחיל בזילות. הם שמו את המאבק שלנו ואת כל ההישגים שלנו ללעג", מסביר סרי. "זה ממשיך בדה-לגיטימציה ונגמר בדה-הומניזציה, שקושרים את כל הדתיים יחד כאילו הם סכנה למדינה ורוצים לכבוש את הר הבית, או בהמצאת פסק ההלכה על ההיתר להרוג דרוזים".
סרי מנדב דוגמא שתמחיש גם את נטיות התקשורת. הוא משווה בין מספר הדקות שקיבלה עצרת הענק בת 25 אלף האנשים בגוש קטיף (שתי דקות) לבין חסימת הכביש של 100 המפגינים באיילון (רבע מהדורת חדשות).
תקשורת עוקפת תקשורת
בחיפוש אחר נתיב 'עוקף תקשורת ושרון' מצאו אנשי גוש קטיף את המעבר מבית לבית. כאן, מאמינים במטה, יש לציבור המתיישבים יתרון יחסי, שהוכיח את עצמו במשאל מתפקדי הליכוד. ציבור רחב שתומך במתיישבים מוכן להטות שכם ולהתגייס למאמץ לעבור מבית לבית, והמפגש הבלתי אמצעי מסוגל לעשות את שלו. "אנחנו לא נותנים לשטיפת המוח, לרעל ולארס להשתלט. אנחנו נוגעים בחברה הישראלית ומאמינים שזה ישפיע על הרוח הציבורית.
עבור סרי נושא המפגשים עם עמך ישראל אינו חדש. כבר 9 שנים הוא מנהל פרויקט בשם "we must speak" בשיתוף הג'וינט. במסגרת הפרויקט הוא מחבר חלקים שונים בעם ומבקר בקומונות של השומר הצעיר ובקנים של הנוער העובד והלומד.
יש תחושה שהמפעל הזה נעשה מאוחר מדי עבור גוש קטיף.
"הלוואי שזה היה קודם, אבל עוד אפשר לשנות. במשאל מתפקדי הליכוד לקחנו מגמה של 20-80 והפכנו אותה ב-180 מעלות כמעט. כל האסטרטגים שדיברנו איתם אמרו שזה חסר תקדים. זו היתה מכונה ענקית, שנגעה ונגעה ונגעה. אנחנו באמת מאמינים באיכות של מפגש שבו משפחה נוגעת במשפחה. יש לזה כוח.
"אנחנו מדברים בעיקר אל מי שצריך עוד שפשוף אחד, עוד נגיעה אחת כדי לגלות שהוא בעצם איתנו. אנשים לא מבינים מדוע זו תכנית רעה ואומללה, כי אף פעם לא הראו להם. אנשים לא יודעים מה זה גוש קטיף, אז בדיסק ובחוברת הסברה הם מקבלים מושג".
סרי וחבריו במטה מאמינים שהפרויקט הזה מתאים לציבור הציוני-דתי שגם מאוד רוצה לעשות למען גוש קטיף אבל מרגיש שאינו יכול, משום שחלק גדול מן העבודה שייך לתחום מקצועי מובהק של עורכי דין או לוביסטים בכנסת.
"אנחנו מקבלים אלפי פניות של אנשים שמודאגים מן המצב ורוצים לעשות משהו. אנחנו לא רוצים לגלוש אל המקום הקיצוני של חסימות צירים והבערת צמיגים. כדי להצליח במחאה אנחנו צריכים ללכת עם מוטת כנפיים רחבה כמה שאפשר, בדרך שמוסכמת על כמה שיותר אנשים", הוא מסביר את הרציונל. "דרך קיצונית אינה מקובלת עלינו, וגם תשאיר אנשים רבים בחוץ".
כל אחד יכול
איילה עזרן, תושבת נווה דקלים וחברת הנהלת המטה, נסעה לאשדוד כדי לחלק משלוחי מנות עם ילדיה. כששבו הביתה ביקשו הילדים ללכת שוב. "לא כולם היו איתנו, היה גם אדם אחד שאמר ש'דעותיו מוצקות והוא לא רוצה לקבל משלוח מנות', אבל המשפחות האחרות חילקו לילדים ממתקים, והיו גם שלוש משפחות שנכנסנו אליהן הביתה ודיברנו איתן".
לא היה לך קשה להביא את עצמך לנקוש על דלתם של אנשים?
"אין לי יום ואין לי לילה בגלל המאבק על הגוש, אז זה לא נקרא קשה. אם אני מצאתי זמן ועשיתי את זה, כולם יכולים".
עזרן עומדת על ההבדל שגורם לכך שאנשים לא נענו למבצע הזה במלוא הכוח: "הפעם זו עבודה רוחנית, זה לשם שמים. אין לך דד-ליין על הראש ואין מחר סקר שיראה כמה בעד וכמה נגד. עבודה כזו, שאין לה תוצאות מידיות, היא עבודה קשה. אנחנו חיים בחברה חומרית, שבה אדם שואל את עצמו 'מה, אני אאחר לעבודה? אני לא אלך למוזיאונים עם אשתי, ובמקום זה אעבור מבית לבית?
"ההתנתקות", אומרת עזרן, "היא הרבה מעבר לגינה הפרטית שלי בבית. לא כל עם ישראל נמצא במקום שבו הוא מבין את זה. יש הרבה שחושבים שמדובר בכמה משפחות שצריכות לעבור מהבית שלהן למקום אחר. מדובר במשהו גדול הרבה יותר עבור המשפחות, לא בגלל שזה הבית שלהן, אלא בגלל כור היתוך של טרור שהן עברו במהלך ארבע שנים וחצי. אנשים למדו לשאול את עצמם מה ה' דורש מאיתנו".
את כועסת על מי שלא התגייס למען הגוש?
"לא. אבל אני מצפה שהוא ירים את עצמו קצת מעולמו הפרטי ומתכניותיו האישיות. זה לא ייגמר עכשיו, זה ייגמר עוד 30 שנה. הרושם הכי חזק שלנו מהביקור באשדוד היה שמעכשיו צריך להתגייס למאמץ הזה פעם בשבוע-שבועיים ולהקדיש לזה. זה לא ייגמר כשתכנית ההתנתקות תיפול".
עזרן מצרה על כך שהקשר עם ה'עם' לא המשיך מיד אחרי משאל המתפקדים. כל מי שהשתתף אז במעבר מבית לבית, היא אומרת, ראה את החשיבות שבמפגש הזה. "נשים שעובדות בחינוך רואות את החוסר, גברים שלמדו בישיבות רואים את הצורך שבהנחלת ערכים. אני לא רואה אותם איתנו, וזה לא כי הם לא יכולים הם יכולים. כל מי שהשתתף בפעילות לפני משאל הליכוד יודע שמדובר פה במשהו גדול".
סוכריות וופלים בלוד
ערב בלוד. אנשי מושב 'גמזו' פושטים על הבניינים בשכונת 'גבעת הזיתים', חמושים בשקיות כתומות ובשמיר. בבניין הראשון, שבו מסיירים אבי וינון, כמעט אף אחד לא פותח את הדלת. הדיירים, יוצאי חבר העמים, לא מבינים מה רוצים מהם. אבי וינון לא מוותרים. הם עולים לבניין אחר.
נהרה, בתו בת השנתיים של ינון, מצטרפת. היא כבר היתה איתו פעם אחת וחזרה מלאה בממתקים. גם הסיור הזה לא ישאיר את ידיה ואת פיה ריקים.
הנקישה הראשונה בדלת מניבה ברכות הדדיות. הבית השני מניב אוזני המן טריים לנהרה ושיחה קלושה: "היית פעם בגוש קטיף?" "לא", משיבה הגברת, "אין לי מה לחפש שם". אבי וינון מנסים להסביר מעט על הגוש, הגברת מנסה לשכנע את השניים לעבור ללוד.
בבית השלישי אנחנו נכנסים פנימה. מדברים על כוחותיו של עם ישראל ועל התכנית של אריאל שרון. בעל הבית דווקא בעד המתיישבים, אבל הוא מוכן לנסות את ההתנתקות אולי אחריה יהיה יותר טוב. ינון מסביר שמפקדי צה"ל רואים אחרת את הדברים, אבי מוסיף שהנסיגה נותנת כוח לערבים. נהרה מקבלת ופל שוקולד.
בהמשך הערב יחלק הצוות לעוד כמה משפחות וייכנס לשוחח גם עם מיכאל, שעשה לא מזמן מילואים בנווה דקלים. כולם מסבירי פנים ומחמשים את נהרה בעוד שני ופלים וסוכריה.
האדם האחרון שאותו יפגשו אבי וינון באותו ערב יאמר שהוא נגד תכנית הנסיגה, אבל יביע יאוש: "אני איתכם, אבל כבר אין מה לעשות". "יש מה לעשות", החברה' מנסים להשיב. "צריך להתפלל וצריך להאמין". "העם חזק", אומר לו אבי. "צריך לקוות שיהיה טוב", משיב לו המארח.
ניפגש אחרי החגים
נכון לסוף שבוע שעבר חולקו 50 אלף משלוחי מנות מספר מרשים בהחלט, אבל הוא רק רבע מן הכמות שהמטה ביקש לחלק. אנשי המטה הפיצו איגרת אישית במטרה לגייס מתנדבים, רבים בעיקר בימי שני ושלישי השבוע. המאמץ נשא פרי, אבל זה לא היה פשוט.
רפי סרי, קיימת תחושה שהמאבק מתמסמס. יש הרבה קולות, הרבה פעילויות, אבל אין הנהגה אחת שמנתבת את כל הפעילות.
"אנחנו עובדים קשה כדי שיהיה קול אחד במאבק. מועצת יש"ע אכן לא התחברה למבצע הזה, לא כולם בראש הזה. אנחנו מקווים שאחרי פורים השורות תהיינה מאוחדות יותר".
"אחרי פורים" הוא לא סתם ביטוי של 'אחרי החגים' אצל סרי. הוא וחבריו כבר מוכנים עם השפן הבא. לקראת פסח הם מתכוונים להרים מבצע גדול פי שניים, שבמסגרתו יעברו מתנדבים מבית לבית ויחלקו ערכה לפסח, במטרה לחבר את האנשים לגוש קטיף ולצפון השומרון בליל הסדר. יש כבר ישיבות גבוהות שהביעו רצון ונכונות להצטרף. "זה פרויקט צומח", אומר רפי סרי בשפת מתיישבי הגוש החקלאיים.
ofralax@walla.co.il
אז מה אפשר לעשות?
"אני מאמינה שאני, האזרחית הפשוטה, יכולה לעצור את הבולדוזר. אם כל אחד יצטרף לתנועת ההתנגדות העממית, אף בולדוזר לא יזוז. הציבור הרבה הרבה יותר חזק מתככי הפוליטיקה", אומרת שלומית ברגר מגני טל, בסיום הסרטון שנמצא בערכת משלוחי המנות.
על רקע מנגינה קצבית נראית הצעדה לגוש קטיף ביום העצמאות, ואחריה השרשרת האנושית. קולו של אריאל שרון, שמעיד כי מתיישבי הגוש הם הגב וגם החזית של העם, נשמע ברמה. אחריו חותם הקריין בהסבר כיצד ניתן לעצור את התכנית של ראש הממשלה: "רק אם נשלב יחד ידיים ונאמר בקול צלול וגאה 'אנחנו רוצים באמת להתחבר לארץ הזאת, לציונות, לערכים ולתקווה' יש לנו כוח לעמוד במשימות. יש לנו אהבה גדולה לארץ ישראל והיא תנצח".
מי שהיה אחראי על עיצוב החומרים הוא הרב קובי בורשטיין ממטה המאבק. גם הוא כמו סרי, איש חינוך.
בחוברת וגם בדיסק הושקעה עבודה ומחשבה רבה. שניהם מכילים אלמנטים ביטחוניים וערכיים. הסרטון מתחיל במלחמת יום כיפור, גם אז טענו המנהיגים שאין סכנה לישראל. הסרטון מדלג לימי אוסלו, ומציג תמונות מפסגת רבין-קלינטון-ערפאת. אחר-כך יש הרבה ירוק בעיניים. בתים אדומי גגות, ילדים, טרקטורים, פלפלים וחסלט. ניתן הסבר על ההיסטוריה הישראלית של עזה, ואחר-כך חוזרים להיבט הביטחוני של התכנית. כל תת-פרק נגמר בסיסמה שמזכירה תעמולת בחירות: "חייבים לעצור את הטעות הזאת".
הרב בורשטיין מסביר שהכל בא לשרת את המגע האנושי. "האמירה העקרונית שלנו היא אמירה אישית, מציאות אנושית חיה ולא אמירות ריקות".
הרב בורשטיין מסביר שהצוות התלבט אם לערוך את החומרים בצורה קליפית, כמו שמקובל היום, או לעמוד על מסרים אמיתיים. "החלטנו שנאמר את האמת שלנו ולא נסתתר. הרי על זה אנחנו נאבקים ובשביל זה אנחנו כאן, על האמת שלנו".
לפי הרציונל הזה גם הרב עובדיה יוסף נמצא בסרטון, מסביר מדוע תכניתו של שרון תגרום להתגברות הטרור. "הרב עובדיה מטריד בעיקר את אותו החלק של השמאל הליברלי שיש לו חשש מאנשי אמונה. אבל ציבור רחב בהחלט רואה בו דמות וסמל. הוא אישיות ציבורית וחברתית".
הרב בורשטיין רואה את כל הפעילות של אנשי גוש קטיף כצעדים ריאליים שנעשים בצד האמונה. כמי שרואים נסים יום יום, האמונה לא מונעת מהם לעשות, והעשייה איננה גורמת להם לחשוב שרק היא יכולה להושיע.