בכל שנה אנו אומרים בליל הסדר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ומתכוונים בעצם שבשנה הבאה תהיה ארץ ישראל בנויה לתלפיות; שהרי כתוב שאם בא האויב על ערי הספר, יחששו גם הערים במרכז. השנה נאמר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" – לשנה הבאה בגוש קטיף וצפון השומרון הבנויים על מכונם. לשנה הבאה בארץ ישראל הבנויה.

ההתנתקות הולכת וקרבה, ובינתיים מנסים ראש הממשלה והתקשורת לתקוע טריז בין הנאבקים ובין התכנית. כל התבטאות מקוטלגת תחת תווית: 'נגד', 'בעד' או 'נכנע' ומצטרף ל'בעד' התכנית. החלוקה הזו עושה עוול פעמים רבות.

אז קצת הבהרות בנושא יחסי למאבק:
א. אני מתנגד חריף של התכנית. לדעתי זו התכנית הגרועה ביותר בתולדות המדינה, ועל תוצאותיה החמורות עוד נשלם, חלילה, מחיר יקר.
ב. אני מאוכזב קשות מן התהליך שהוביל לתכנית וכן מהיחס הסלחני המחפיר של השמאל והתקשורת.
ג. חובה על כל מי שמתנגד לתכנית לעשות כל שביכולתו, במסגרת המותרת, כנגד התכנית. מותר וצריך להשקיע הרבה על מנת למנוע את התכנית ההרסנית הזו.
ד. אני סבור שאם חלילה יהיה עימות אלים בזמן הפינוי, כל האחריות מוטלת על ראש הממשלה ועל אלו שהצביעו בעד התכנית. הצבא הוטל למשימה בעל כורחו.
הצטדקותו של שרון בארה"ב, שהוא רגיל להלחם באויבים מחוץ ועכשיו צריך להיזהר גם מאויבים מבית – איננה במקומה, ומבליעה בתוכה צביעות גדולה. מניעת הקרע נמצאת בידיו.
אבל, כאשר אנו מנסים לנתח את התהליך על תוצאותיו עולות מסקנות קשות: ישראל שאחרי העקירה תהיה ישראל אחרת. הציונות הדתית שלאחר הגירוש תהיה ציונות דתית אחרת. כבר שמענו רבנים שפוסקים שצריך שלא לומר הלל ביום העצמאות, שאסור להתגייס למילואים אחרי פסח, שחובה לסרב פקודה.

ונשאלת השאלה: האם המדינה שייכת למי שמנהל אותה בדרך נלוזה, או שהיא שייכת לעם כולו? האם חוסר האחריות המשווע של שרון וחבורתו צריכה לגרום גם לנו לנהוג בחוסר אחריות?
נכון שהמדינה מתדרדרת במדרון מסוכן – אבל האם אמנם עלינו להאיץ אותו, ולא לבלום אותו? מהי אם כן אחריות לאומית? האם נעמוד מנגד, רק כי "אנחנו צודקים והכל באשמתו"?
הרב צבי יהודה קוק, ואחריו דורות של מחנכים, לימדו אותנו שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו – למרות הקשיים והסרבולים. הם לימדו אותנו להתייחס בסבלנות ובסובלנות לתינוקות שנשבו, להיות עמוד שדרה חזק לגוף רך ומתפתל. והיום, כאשר אנו עומדים בנקודת מבחן – האם ניכשל?

מאבק עם אחריות
אני מחלק את המאבק לשני חלקים: עד התאריך הקובע, וביום העקירה. עד היום הקובע, חובה עלינו לעשות הכל כדי למנוע את התכנית. הכל במסגרת המותר והאפשרי: מחאה, עבודה פוליטית, התנגדות פסיבית, לחץ על מקבלי ההחלטות והתקשורת.

מאידך גיסא, חובה עלינו לחשוב כל הזמן שאם ניכשל חלילה – לא יתברר שמכרנו את כל מה שהיה לנו, את הסיכוי להזדהות של הציבור עמנו, וחיסלנו את 'כושר ההרתעה'. ברור לכולנו שאנו ניצבים בפני אתגרים רבים: מאבקים על הגולן, הבקעה, יהודה ושומרון, הגליל והנגב. מאבקים על אופיה היהודי של המדינה – נישואין וגירושין, גיור, שבת, כשרות וחינוך. מאבקים על היחס האזרחי לתושביה הערבים של המדינה. ובכל התהליכים האלו אנו זקוקים לסיוע ושותפות של חלקים נרחבים בעם. בלעדיהם, אם חלילה נשאר מיעוט – אנו עלולים להפסיד.

את יחס שאר האוכלוסיה אלינו ניתן לחלק לשלוש: פחד, רחמים ואהבה. פחד – הוא תוצאה של איום במלחת אחים וקרע בעם. הפחד מחזיק מעמד זמן קצר, עד שמוצאים פתרונות לאיומים. פחד גם יוצר שנאה. רחמים – מקטינים את קומתנו, אך מצליחים לשכנע במישור הרגשי. רחמים זה המקסימום ששרון מוכן לתת לנו. אהבה – זו ההתנחלות בלבבות. זהו המכשיר המסוגל ליצור הזדהות עם מפעל ההתיישבות ולייצר תמיכה בעתיד, בכל המישורים.

את מעשינו אנו צריכים לבחון בסרגל הנ"ל, ולדעת את התוצאות כל פעולה. נכון שלפעמים אדם מבצע פעולה ומקווה שהקב"ה יבין את זעקתו וישנה את נתיב זרימת המציאות, אבל בנתיב הארצי חייבים לחשוב על כלל התוצאות הצפויות.

אסכם ואומר שאני מבקש מהקב"ה בכל לשון שימנע בדרכיו וברחמיו את התכנית. אני מתפלל שייתן תבונה בלב שרינו ויועצינו לשנות את התנועה במדרון המסוכן, ואני מוכן לעשות הרבה מאוד על מנת למנוע את התכנית.

מצד שני, אני בטוח שאסור לנו לקרוע את החבל לגמרי. החלטות הכנסת והממשלה הן חוקיות – גם אם אינן מוסריות. ביום הקובע אני אהיה בגוש קטיף, ואני קורא לכולם לבוא לשם ולצפון השומרון מתוך אחריות כבדה של מחאה שאיננה אנרכיה. שלא כמו במאמרו של חגי סגל – לא הנפתי דגל לבן, ממש לא. אבל כן הנפתי תמרור אזהרה.