* ח"כ אראלה גולן משינוי מסיירת בגוש קטיף ומפתיעה באמפתיה לתושביו * גילה קצב זוכרת את מי שראשי ממשלות ישראל התאמצו לשכוח*
שנה אחרי אישור תכנית ההתנתקות בממשלה, תשעה חודשים אחרי אישור חוק פינוי-פיצוי בממשלה ושלושה חודשים אחרי שעבר בכנסת, יצא אילן כהן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לראות במה מדובר: לדרוך, לראות, לשמוע סוף סוף מה זה גוש קטיף.
ביום רביעי, אחרי חודשים ארוכים שבהם עמל על תכניות שיכון ותעסוקה למפונים, החליט לבוא ולספר להם עליהן בעצמו. לכהן טענות קשות כלפי מתיישבי הגוש ולהנהגתם. הוא מתקשה להבין מדוע אינם משתפים פעולה עם מנהלת ההתנתקות, מדוע אינם מדברים עם הממשלה, מדוע אינם משמנים את מסלול הגיליוטינה שאו-טו-טו תנחת על צווארם. הסיור התקיים והתפוצץ. כהן לא רק שלא שכנע, אלא הפסיד אחדים מאלה שעוד עמדו בקשר עם הממשלה.
תיאוריות ובזבוז כספים
יומיים קודם לכן הציג כהן, יחד עם מנכ"לים נוספים של משרדי הממשלה, את ההיערכות האזרחית להתנתקות. הדיון נערך בוועדת הכספים. בחדר לא היה כיסא פנוי. נציגת משרד החינוך מנתה את הכיתות הפנויות לקליטת ילדי העקורים. הדיוק במספרים הרשים את הנוכחים. מנכ"ל משרד הרווחה דיבר ברגישות על השבר הפרטי והקהילתי. את דבריו ליוותה מצגת מעודנת עם רקע כחול עמוק ודגל ישראל מתנפנף. מנכ"ל משרד השיכון, שמואל אבואב, האריך במניית היישובים האמורים לקלוט את המפונים. המצגת שלו כללה תצלומי אוויר צבעוניים ומפורטים של האתרים המיודעים.
אכן, ניכר היה שמישהו התאמץ להכין את הצד הוויזואלי של דיון. הבעיה היתה בצד העובדתי. מנאומי הדוברים לא ניתן היה להבין מה, אם בכלל, קורה בשטח. איש לא הסביר,למשל, מדוע בתצלומי האוויר נראים כתמי צבע לבנים ולא בתים חלופיים.
"הכל שקרים. בשטח אין שום דבר", קרא צבי הנדל. את דבריו חיזק העו"ד יצחק מירון: "רוב הפתרונות המוצגים כאן תיאורטיים ובלתי מעשיים, וחלק גדול מהם הוא בזבוז כספים. למעשה, הממשלה אינה מוכנה להעביר את המתיישבים. הם יסבלו עקירה כפולה. הקהילות יתפרקו, כל איש יישלח לגורלו. הבעיה נעוצה בכך שקודם קבעו את לוח הזמנים ואחר-כך התחילו לתכנן, במקום להיפך".
כהן לא התקפל. "לא תהיה דחייה. ההתנתקות תהיה במועד. מי שלא יפנה כעת למנהלה, מי שיטמון את הראש בחול, לא יקבל את הפתרונות אחר-כך".
אחרי ההתכתשות בוועדה נתקלו זה בזה אילן כהן ואבנר שמעוני באחד ממסדרונות הכנסת. כעשרים דקות נמשכה השיחה. משפת הפנים ותנועות הידיים נראה היה שהטונים עולים ויורדים. פה ושם בצבץ חיוך. אחריו תנועת ביטול, אחר-כך גם עיניים זועמות. בשורות מעשיות לא היו שם.
את שמעוני וכהן אפשר להגדיר כקמב"צים. כהן, ממונה בפועל לתאם ולקדם את ההיבטים האזרחיים ליום שאחרי ההתנתקות. שמעוני מקשר בין הגופים המובילים את המאבק בה, ועם זאת, חלק ניכר מזמנו מוקדש לערוץ ´ביטוח החיים´, כלומר ליום שאחרי, שכהן אמור לדאוג לו. כמו בשיחות הרשמיות, גם בפגישה המקרית לא הצליח כהן לשכנע שבאמתחתו פתרונות למפונים. "תראה לי איפה החלקה של משפחת שמעוני. איפה יהיה הבית שלה?" שאל שמעוני. "אם אין לכם פתרונות, תדחו".
כהן חזר על אותו פזמון: "לא תהיה דחייה. אתה שומע?"
סימפטיה למפונים משינוי
מתוך 120 חברי הכנסת, הראשונה לזהות את חוסר ההיערכות הממשלתי להתנתקות היתה דווקא אראלה גולן משינוי. אישה נעימה, גולן. מסגנונה ניכר שעולמה רחוק מזה של חקלאי חבל עזה. אף על פי כן, ואף שקשה להצביע על דיווידנד פוליטי שתשיג מכך, גולן מודאגת ודואגת למפונים.
לפני חמישה חודשים, כמעט עם כניסתה לכנסת (במקום יהודית נאות ז"ל), התריעה על ברדק ועל נזקים נפשיים קשים למתפנים. מאז לא הרפתה מהנושא. השיחה איתה מתחילה בהתנצלות הקבועה של אנשי שינוי. "אין לי שום דבר נגד הדת או נגד דתיים. להיפך, אני צמה ביום כיפור. אני רק לא רוצה שיתערבו לי בחיים".
אחרי ההקדמה הבלתי נמנעת היא ניגשת לעניין: "אם אני לא מבינה מה קורה, איך הם יבינו? בחדשות מדווחים שחמש חברות בנייה זכו במכרז לבנות בניצנים. יום למחרת שר הפנים מכריז על ניצנים כשמורת טבע. כבר אני מתחילה להתבלבל. במקביל, מודיע יו"ר התאחדות הקבלנים שהדירות למפונים יהיו באשקלון. מה הולך פה? יעבירו אותם פעמיים? שלוש פעמים? מצב כזה מערער את הביטחון העצמי לכל אדם שפוי, ובוודאי למי שעובר טראומה. חוסר ההיערכות כולו, בצד הטכני ובצד הכספי, הוא שמכניס אותם למצוקה נפשית. אם אני רואה גברים בני 50 בוכים, כנראה שיש בעיה רצינית, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על התאבדויות".
גולן יצאה לסיור בניצנים ובגוש קטיף. היא הקימה ערוץ הידברות עם המתיישבים, והזמינה אותם לכנסת. גם את סיעת שינוי ואת מועצת המפלגה הצליחה לשכנע לרדת לגוש. מטומי לפיד חילצה את ההצהרה ש"יש לתת למפונים את כל הסימפטיה שבעולם". גולן חשה שמתיישבי הגוש משוחחים איתה בכנות. היא מוכנה למלא תפקיד מעשי כדי לשמור את ערוצי ההידברות פתוחים. רק לדבר אחד אינה מוכנה, לדחייה. "דחייה של התכנית היא כבר כניסה לתחום הפוליטי. לכך לא אסכים בשום פנים".
גילה לא שוכחת את פולארד
שמיר, פרס וברק לא העזו לגעת. רבין ונתניהו ניסו ונכוו. שרון זה שנודע בידידותו האמיצה עם ג´ורג´ בוש לא מוציא בפניו מילה. מכולם אזרה עוז רק גילה. ליתר דיוק, שתי גילות. ביום שני הגישה גילה קצב ללורה בוש, רעיית נשיא ארה"ב, עצומה המבקשת לשחרר את יונתן פולארד. על העצומה, חתמו 12 חברות כנסת בניצוחה, של גילה פינקלשטיין. אין זו העצומה ראשונה בעניינו של המרגל הישראלי היוצאת מבית המחוקקים, ובכל זאת, רק כעת מגיעה לבית הלבן דרישה רשמית של ח"כים ישראליים לשחרר אותו.
את העצומות הקודמות ראש הממשלה ´שכח´ בארץ. קצב אינה מתראיינת, אך בשמה נמסר ש"מדובר עניין אנושי ומוסרי מהמדרגה הראשונה, וגם היא, כמו כל עם ישראל, מקווה שאת פולארד נזכה לראות בקרוב בארץ". הגברת קצב, תודה לאל, ברגעים החשובים לא סובלת משכחה, אלא מתעוזה.
שנה אחרי אישור תכנית ההתנתקות בממשלה, תשעה חודשים אחרי אישור חוק פינוי-פיצוי בממשלה ושלושה חודשים אחרי שעבר בכנסת, יצא אילן כהן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לראות במה מדובר: לדרוך, לראות, לשמוע סוף סוף מה זה גוש קטיף.
ביום רביעי, אחרי חודשים ארוכים שבהם עמל על תכניות שיכון ותעסוקה למפונים, החליט לבוא ולספר להם עליהן בעצמו. לכהן טענות קשות כלפי מתיישבי הגוש ולהנהגתם. הוא מתקשה להבין מדוע אינם משתפים פעולה עם מנהלת ההתנתקות, מדוע אינם מדברים עם הממשלה, מדוע אינם משמנים את מסלול הגיליוטינה שאו-טו-טו תנחת על צווארם. הסיור התקיים והתפוצץ. כהן לא רק שלא שכנע, אלא הפסיד אחדים מאלה שעוד עמדו בקשר עם הממשלה.
תיאוריות ובזבוז כספים
יומיים קודם לכן הציג כהן, יחד עם מנכ"לים נוספים של משרדי הממשלה, את ההיערכות האזרחית להתנתקות. הדיון נערך בוועדת הכספים. בחדר לא היה כיסא פנוי. נציגת משרד החינוך מנתה את הכיתות הפנויות לקליטת ילדי העקורים. הדיוק במספרים הרשים את הנוכחים. מנכ"ל משרד הרווחה דיבר ברגישות על השבר הפרטי והקהילתי. את דבריו ליוותה מצגת מעודנת עם רקע כחול עמוק ודגל ישראל מתנפנף. מנכ"ל משרד השיכון, שמואל אבואב, האריך במניית היישובים האמורים לקלוט את המפונים. המצגת שלו כללה תצלומי אוויר צבעוניים ומפורטים של האתרים המיודעים.
אכן, ניכר היה שמישהו התאמץ להכין את הצד הוויזואלי של דיון. הבעיה היתה בצד העובדתי. מנאומי הדוברים לא ניתן היה להבין מה, אם בכלל, קורה בשטח. איש לא הסביר,למשל, מדוע בתצלומי האוויר נראים כתמי צבע לבנים ולא בתים חלופיים.
"הכל שקרים. בשטח אין שום דבר", קרא צבי הנדל. את דבריו חיזק העו"ד יצחק מירון: "רוב הפתרונות המוצגים כאן תיאורטיים ובלתי מעשיים, וחלק גדול מהם הוא בזבוז כספים. למעשה, הממשלה אינה מוכנה להעביר את המתיישבים. הם יסבלו עקירה כפולה. הקהילות יתפרקו, כל איש יישלח לגורלו. הבעיה נעוצה בכך שקודם קבעו את לוח הזמנים ואחר-כך התחילו לתכנן, במקום להיפך".
כהן לא התקפל. "לא תהיה דחייה. ההתנתקות תהיה במועד. מי שלא יפנה כעת למנהלה, מי שיטמון את הראש בחול, לא יקבל את הפתרונות אחר-כך".
אחרי ההתכתשות בוועדה נתקלו זה בזה אילן כהן ואבנר שמעוני באחד ממסדרונות הכנסת. כעשרים דקות נמשכה השיחה. משפת הפנים ותנועות הידיים נראה היה שהטונים עולים ויורדים. פה ושם בצבץ חיוך. אחריו תנועת ביטול, אחר-כך גם עיניים זועמות. בשורות מעשיות לא היו שם.
את שמעוני וכהן אפשר להגדיר כקמב"צים. כהן, ממונה בפועל לתאם ולקדם את ההיבטים האזרחיים ליום שאחרי ההתנתקות. שמעוני מקשר בין הגופים המובילים את המאבק בה, ועם זאת, חלק ניכר מזמנו מוקדש לערוץ ´ביטוח החיים´, כלומר ליום שאחרי, שכהן אמור לדאוג לו. כמו בשיחות הרשמיות, גם בפגישה המקרית לא הצליח כהן לשכנע שבאמתחתו פתרונות למפונים. "תראה לי איפה החלקה של משפחת שמעוני. איפה יהיה הבית שלה?" שאל שמעוני. "אם אין לכם פתרונות, תדחו".
כהן חזר על אותו פזמון: "לא תהיה דחייה. אתה שומע?"
סימפטיה למפונים משינוי
מתוך 120 חברי הכנסת, הראשונה לזהות את חוסר ההיערכות הממשלתי להתנתקות היתה דווקא אראלה גולן משינוי. אישה נעימה, גולן. מסגנונה ניכר שעולמה רחוק מזה של חקלאי חבל עזה. אף על פי כן, ואף שקשה להצביע על דיווידנד פוליטי שתשיג מכך, גולן מודאגת ודואגת למפונים.
לפני חמישה חודשים, כמעט עם כניסתה לכנסת (במקום יהודית נאות ז"ל), התריעה על ברדק ועל נזקים נפשיים קשים למתפנים. מאז לא הרפתה מהנושא. השיחה איתה מתחילה בהתנצלות הקבועה של אנשי שינוי. "אין לי שום דבר נגד הדת או נגד דתיים. להיפך, אני צמה ביום כיפור. אני רק לא רוצה שיתערבו לי בחיים".
אחרי ההקדמה הבלתי נמנעת היא ניגשת לעניין: "אם אני לא מבינה מה קורה, איך הם יבינו? בחדשות מדווחים שחמש חברות בנייה זכו במכרז לבנות בניצנים. יום למחרת שר הפנים מכריז על ניצנים כשמורת טבע. כבר אני מתחילה להתבלבל. במקביל, מודיע יו"ר התאחדות הקבלנים שהדירות למפונים יהיו באשקלון. מה הולך פה? יעבירו אותם פעמיים? שלוש פעמים? מצב כזה מערער את הביטחון העצמי לכל אדם שפוי, ובוודאי למי שעובר טראומה. חוסר ההיערכות כולו, בצד הטכני ובצד הכספי, הוא שמכניס אותם למצוקה נפשית. אם אני רואה גברים בני 50 בוכים, כנראה שיש בעיה רצינית, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על התאבדויות".
גולן יצאה לסיור בניצנים ובגוש קטיף. היא הקימה ערוץ הידברות עם המתיישבים, והזמינה אותם לכנסת. גם את סיעת שינוי ואת מועצת המפלגה הצליחה לשכנע לרדת לגוש. מטומי לפיד חילצה את ההצהרה ש"יש לתת למפונים את כל הסימפטיה שבעולם". גולן חשה שמתיישבי הגוש משוחחים איתה בכנות. היא מוכנה למלא תפקיד מעשי כדי לשמור את ערוצי ההידברות פתוחים. רק לדבר אחד אינה מוכנה, לדחייה. "דחייה של התכנית היא כבר כניסה לתחום הפוליטי. לכך לא אסכים בשום פנים".
גילה לא שוכחת את פולארד
שמיר, פרס וברק לא העזו לגעת. רבין ונתניהו ניסו ונכוו. שרון זה שנודע בידידותו האמיצה עם ג´ורג´ בוש לא מוציא בפניו מילה. מכולם אזרה עוז רק גילה. ליתר דיוק, שתי גילות. ביום שני הגישה גילה קצב ללורה בוש, רעיית נשיא ארה"ב, עצומה המבקשת לשחרר את יונתן פולארד. על העצומה, חתמו 12 חברות כנסת בניצוחה, של גילה פינקלשטיין. אין זו העצומה ראשונה בעניינו של המרגל הישראלי היוצאת מבית המחוקקים, ובכל זאת, רק כעת מגיעה לבית הלבן דרישה רשמית של ח"כים ישראליים לשחרר אותו.
את העצומות הקודמות ראש הממשלה ´שכח´ בארץ. קצב אינה מתראיינת, אך בשמה נמסר ש"מדובר עניין אנושי ומוסרי מהמדרגה הראשונה, וגם היא, כמו כל עם ישראל, מקווה שאת פולארד נזכה לראות בקרוב בארץ". הגברת קצב, תודה לאל, ברגעים החשובים לא סובלת משכחה, אלא מתעוזה.