* בימי אוסלו היתה פעילה מרכזית במטה המאבק בגבעת שמואל, אחר כך החליטה שמקומה ביש"ע ועברה לנוה- צוף * כיאה למי שעומדת בראש חוג משותף לדתיים וחילונים, רוזנבלו מקווה לראות שיתוף פעולה דתי חילוני בתוך מחנה פוליטי מאוחד של המפד"ל והאיחוד הלאומי
ריח משכר של תאנה מקבל את פני הבאים לבית משפחת רוזנבלו בנווה צוף. השקט של בוקר יום שישי נותן לעציצים הרבים הנמצאים בכניסה להשפיע שלווה. דלת הבית המעוצבת היא רמז למה שנראה בפנים וילה קלאסית שהיתה יכולה להילקח בקלות ממגזין לעיצוב.
איימי, דוקטור למיקרוביולוגיה ובעלת תואר שני בפסיכולוגיה, פותחת את הדלת. היא לבושה בשיק אירופאי עדין, תווי פניה הנאים נקיים מאיפור. בעלה מיכאל, פרופסור לפיסיקה, מהנהן לשלום. לפתע נחות עיני על הרובה שבידו. רוזנבלו מסבירה בחיוך שהתחביב של בעלה הם 500 עצי הזית של המשפחה, שניטעו במורדות היישוב. בימי שישי יורד הפרופסור לטפל בעצים הללו, והרובה נמצא לידו כדי לשמור עליו. המציאות שוברת את הפסטורליה.
זה אולי הסיפור של יושבת הראש החדשה של חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. ההשכלה הרחבה של ד"ר איימי רוזנבלו והמעמד הגבוה אינם מטשטשים את המציאות והעקרונות שעל-פיהם בחרה לחיות. בשל כך היא עלתה לארץ, אחר-כך עברה לשומרון וגם בחרה להזדהות באופן בלתי מתפשר עם הימין עמדה לא פופולרית בקרב חוגי האקדמיה.
מביולוגיה לפסיכולוגיה
איימי רוזנבלו נולדה בשנת 51' באילינוי, ארצות הברית, וגדלה בניו ג'רזי. את השכלתה רכשה ב'ישיבה יוניברסיטי' בניו יורק, ולאחר מכן הגיעה לשנת הכשרה בישראל. "זו היתה השנה החשובה בחיי מבחינות מסוימות", היא מסמנת. "היינו קבוצה של 35 חבר'ה, ועבדנו ולמדנו בקיבוץ סעד. היינו כמה שבועות בבסיס צה"ל וחודש במכון גולד. הסתובבנו. כבר באמצע השנה ידעתי שאגור כאן". רוזנבלו רצתה להישאר בארץ בתום השנה, אבל הוריה לחצו שתקבל השכלה אוניברסיטאית בארץ הולדתה. החלום על ארץ ישראל נדחה בעשור.
רוזנבלו החלה ללמוד ביולוגיה, אך נשבתה בקסמיה של הפסיכולוגיה בעקבות קורס כללי שלקחה. היא עברה ללמוד בחוג העוסק בתורת הנפש, ולימודי המשנה היו ברוסית, כדי שתוכל להתכונן כראוי לשליחות בברית המועצות. "דיברתי רוסית לא רע כשסיימתי אוניברסיטה, מה שאני לא יכולה להגיד על עצמי עכשיו", היא אומרת בחיוך.
עוד לפני שסיימה את התואר הראשון הכירה רוזנבלו את מיכאל, ונישאה לו ביוני 73'. ארבעה חודשים אחר-כך טסו השניים לברית המועצות, בשליחות מטעם מדינת ישראל. המטרה היתה בעיקר לעודד את היהודים שסבלו אז מדיכוי דתי. בני הזוג רוזנבלו הסתובבו באזור גרוזיה, שם פגשו ביהודים גאים שלא הסתירו את יהדותם. רבים מהם עלו מאוחר יותר לארץ.
באותה תקופה פרצה מלחמת יום כיפור. "היינו ברוסטוב ביום כיפור, ואז בעלי עולה אלי לעזרת נשים באמצע התפילה ואומר לי: 'איימי, פרצה מלחמה בישראל'. פשוט לא האמנו. קראנו את העיתון הקומוניסטי 'פראבדה', והיה כתוב שם שישראל מובסת ושהמצרים מתקדמים. ואמרנו לעצמנו שבטח הכל שקרים, אבל אחר-כך הבנו, לצערנו, שהפעם זה לא היה שקר".
איימי ומיכאל עברו להרווארד, שם למד מיכאל פיסיקה ואיימי למדה לתואר שני בפסיכולוגיה. אולם לאחר שסיימה את התואר החליטה איימי לשוב לאהבתה הראשונה, הביולוגיה. היא מסבירה: "פסיכולוגיה זה לא מספיק מדויק בשבילי. אני מאוד מדויקת במחשבה שלי".
רוזנבלו התחילה לעבוד במעבדות הביולוגיה של האוניברסיטה היוקרתית, ותוך כדי כך השלימה את התואר הראשון בביולוגיה. בשנה האחרונה לשהות בני הזוג שם היא ביצעה עבודה עצמאית ופרסמה מאמר שבו היתה הכותבת הראשית. האוניברסיטה העברית בירושלים הכירה בהישג הזה כשווה לתואר שני, וקיבלה את רוזנבלו היישר ללימודי תואר שלישי במיקרוביולוגיה. מאוחר יותר עשתה רוזנבלו פוסט דוקטורט באוניברסיטה בארצות הברית ובמכון וייצמן, ובמהלך השנים עבדה בתעשייה ובמחקר.
בעיני אנשי חוג הפרופסורים, רוזנבלו היא יושב ראש אידיאלי, גם בשל העובדה שאין לה מעבדת מחקר לנהל. כרגע היא נמצאת בין פרוייקטים ועיתותיה יהיו בידיה.
החיים בכאילו-דמוקרטיה
בני הזוג רוזנבלו עלו לישראל בשנת תש"מ, ובתום כמה חודשים במעון עולים הגיעו לגבעת שמואל. מה שהביא אותם לשם היה הקרבה לאוניברסיטת בר-אילן, שם לימד ומלמד מיכאל. "אז גבעת שמואל היתה אחרת", מחייכת רוזנבלו. "זה היה המקום היחיד שיכולנו להרשות לעצמנו לקנות בו דירה".
כשעליתם לארץ ויתרתם על כל טוב. הותרתם מאחור משפחה וקריירות אקדמיות טובות.
"ויתרנו על הרבה דברים, אבל החיים בארץ זה לא משהו שהיינו יכולים לעשות במקום אחר. אמנם הייתי אזרחית אמריקנית גאה, אבל בסופו של דבר זו מדינה נוצרית, ואני קודם כל יהודייה. ללאום שלי לא היה ביטוי".
ואחרי שאת רואה איך המדינה מתנהלת כאן היום, אין חרטות?
"אני לא מתחרטת לשנייה שאני גרה כאן. בכלל לא. אמנם יש הרבה עבודה, ועוד לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה, אבל אין יאוש.
"כשאני מגיעה לארצות הברית לביקורי משפחה או לכנסים, אני רואה קהילות צעירות ותוססות, אנשים ציוניים במרכאות, משכילים ודתיים, ואני ממש לא מבינה מה הם עושים שם. זו תקופה שכל-כך חשוב בה להיות פה ולבנות את הארץ. תמיד אמרתי לילדים שאני מצטערת שלא חייתי בשנות ה-40, כי אז יכולתי לבנות את המדינה. אבל יש עוד כל-כך הרבה מה לבנות פה היום".
המבטא האמריקני המתנגן בפיה של בת שיחי איננו מציאות נדירה בקרב פעילי ימין. להיפך. נראה כי הימין הישראלי התברך בעולים רבים מארצות דוברות אנגלית. לרוזנבלו יש הסבר לתופעה: "יהדות ארצות הברית לא עולה לישראל כי רע לה. לא עליתי בגלל אנטישמיות, ולא ממקום של בריחה. העולים האמריקנים מגיעים לארץ מתוך ערכים ורצון להשפיע, לבנות ולהיות חלק".
רוזנבלו מעלה מחשבה נוספת, שלפיה מי שגדל בתוך הדמוקרטיה האמריקנית פועל בארגונים חוץ פרלמנטריים מתוך הנחה שנציגי הממשל חבים לו את בחירתם, והם יאזינו לקולו של העם. כך לפחות נהוג בארצות הברית, וזה מה שמדרבן את יוצאי המדינה הזו לפעול. "אבל לצערי, המחויבות הזאת חסרה כאן מאוד. כאן נציגי העם עושים מה שהם רוצים".
בלי כפייה אידיאולוגית
בשנות אוסלו הגועשות הקימו בני הזוג רוזנבלו מטה מאבק שפעל בגבעת שמואל במסגרת 'מטות ערים'. בשנת תשנ"ו החליטו השניים שלא מספיק להלחם על יש"ע ממרכז הארץ: "הגענו לכאן בדיוק מהסיבה שבגללה עליתי לארץ. אני מאמינה שמדינה יהודית היא מאוד חשובה, ואני לא יכולה להישאר בארצות הברית ולהגיד שכאן יגורו אחרים. באותה מידה חשבנו שאם ההתיישבות בכל רחבי יש"ע חשובה, אז אנחנו חייבים להיות כאן, בפרונט".
איימי ומיכאל לא הכירו כמעט אף משפחה ביש"ע, אבל החליטו לעבור ויהי מה. הם הרימו טלפון ל'אמנה', עשו שבת בשני יישובים, ובתשנ"ח, לאחר שקיימו הצבעה בקרב הילדים, עברו לנווה צוף.
"ארבעת הילדים מאוד תמכו במעבר הזה. שני הקטנים, זה שסיים תיכון וזו שסיימה את כיתה ו', מברכים כל יום שעלינו ליישוב". שני הבנים הנשואים של רוזנבלו מתגוררים כיום גם הם ביישובים: אחד בסנסנה שבנגב והשני באלון שליד ירושלים. לרוזנבלו נדמה שניכרת כאן השפעת הצעד שנקטו ההורים.
גם בנווה צוף לא שקטה רוזנבלו על שמריה. היא סייעה לעורר לחיים את מטה המאבק של היישוב, ובתום שנתיים, לא יותר, מצאה את עצמה בכיסא יו"ר מזכירות היישוב.
התאריך היה סוף אוגוסט 2000. כעבור חודשיים תפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, שתגבה מנווה צוף שלושה קורבנות בנפש, יריות בדרכים ותחושות פחד בקנה מידה לא מוכר. רוזנבלו ה'חדשה' תיאלץ להתמודד עם כל אלה וגם עם הפחד האישי.
"אז וגם היום נסעתי חופשי ברחבי כל השומרון. היו הרבה אנשים שהרגישו כמוני, למרות שירו הרבה מאוד. גם עלי ירו במוצאי שבת אחת. אבל את מרגישה שאם לא תמשיכי עם החיים הרגילים שלך, זה אומר שהם ניצחו ואסור לתת להם את התחושה הזאת. היו תושבים שפחדו, ואז התחלנו את כל הנושא של האוטובוסים הממוגנים".
רוזנבלו מספרת שגם תושבים שלא חששו לנסוע סבלו מבדידות, שכן קרובי משפחתם הדירו את רגליהם מן היישוב. בפורים, חצי שנה אחרי פרוץ המהומות, החל היישוב להפעיל מערך הסעות מהמחסום ועד היישוב ובחזרה, בסיוע המועצה האזורית. רוזנבלו וגם ראש המועצה, פנחס ולרשטיין, בחרו שלא לכפות את האידיאולוגיה שלהם על אנשי היישוב. "ברמה העקרונית, אני וגם ולרשטיין היינו נגד הסעות ממוגנות, כי את ממגנת וממגנת ואז הם מעלים את הרף. אבל הבנו שיש אנשים שצריכים את זה, ובאיזשהו מקום ההסעות הרגיעו את האנשים. מי שלא הגיע חצי שנה ליישוב חזר לבקר את האחים והקרובים. והיו גם תושבים שהשתמשו בשירות האוטובוסים הזה עבור עצמם".
לא עניין של פמיניזם
בחודש סיוון החולף הסתיימה הקדנציה השנייה של ד"ר בריימן כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. היה די ברור שהבחירות לראשות החוג ולחברי הנהלה חדשים אינן יכולות להתקיים בסמוך כל-כך למועד עקירת היישובים, ולכן הן נדחו. לפני שבועיים וחצי הן התקיימו, ורוזנבלו זכתה בהפרש ניכר מן המועמדים האחרים.
מה דחף אותך לרוץ?
"אני חושבת שזה מאוד חשוב שהחוג יתקיים. רון בריימן עשה עבודה נפלאה: הוא לקח חוג פעיל והביא אותו לתודעה ציבורית הרבה יותר רחבה. היו הרבה מאוד פעילויות, אולי גם בגלל שהזמן דרש. בריימן הצליח להגיע לדוכני הפגנות של הימין. הוא גם הגיע לתקשורת האלקטרונית והכתובה, הוציא הרבה הודעות לעיתונות ודחף את עצם קיומו של החוג. חשבתי שזה מאוד חשוב להמשיך את זה. אנחנו נמצאים היום במקום קריטי מאוד".
בהנהלת החוג יש נשים, אבל ב-18 שנות פעילותו אף פעם לא היתה יושבת ראש. יש מחשבה פמיניסטית מאחורי התמודדותך?
"ממש לא. אני חושבת שחשוב שכל בן אדם יעשה את מה שחשוב לו, וינסה לנצל את הכוחות שלו. אם הוא מרגיש שטוב לו עם הילדים 20 שנה, אז שיעשה את זה הכי טוב שהוא יכול. ואם טוב לו במעבדה או בשיחות עם פוליטיקאים, שיעשה את זה".
את לא חושבת שבתפקיד הזה שאליו נבחרת מוטב שיהיה גבר, שנתפס ככוחני יותר, ואולי מבין יותר בביטחון?
"את יכולה לשכנע גם בלי להיות כוחנית, וחוץ מזה יש לנו הנהלה חזקה מאוד, שכוללת נשים וגם גברים".
אקדמאים ימניים פוחדים להיחשף
בני הזוג רוזנבלו הצטרפו לחוג הפרופסורים אחרי הסכמי אוסלו. איימי היתה אז בין עבודות וניסתה לצרף חברים לפעילות. "כולם חושבים שהאקדמיה היא בידיים של השמאל. זה לא נכון, תתפלאי לראות כמה ימניים יש".
התפיסה שרוב בעלי התארים המתקדמים הם שמאלנים לא צמחה מחלל ריק. רוזנבלו מספרת על חברי סגל נכבדים באוניברסיטאות שונות החוששים להביע את עמדתם, פן ייעצר קידומם.
"זה קיים בכל האוניברסיטאות. היו פעמים רבות שבעלי, שהיה בהנהלת החוג, ניסה להחתים אנשים על עצומות, והם אמרו לו 'אנחנו איתך' אבל לא רצו לחתום. הם לא רצו שהשם שלהם יופיע".
רוזנבלו אומרת את דברה, ומוכיחה באמצעות הסיפור המופלא הבא: "בקיץ, שרון קיבל דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן, ואנחנו חושבנו שזו בושה וחרפה. רצינו לאסוף קבוצה יפה של אנשים, שילבשו חולצות כתומות מתחת לז'קטים, ייכנסו לתוך האולם וברגע מסוים יורידו את הז'קטים ויראו את החולצות. בסופו של דבר היינו שלושה. אני ובעלי ועוד מישהו מההנהלה של החוג. זה לא בגלל שאנשים לא חשבו שנכון לעשות את זה, אלא הם פחדו לעשות את זה".
אחת התכניות של רוזנבלו היא להרחיב את השורות. אנשי החוג כבר מדברים על רוח רעננה שמתחילה לנשב בין החברים. יושב הראש החדשה מבקשת להגדיל גם את הגרעין הקשה של הפעילים, אלה שנושאים על שכמם את רוב הנטל.
נראה שאחד הלקחים מההתנתקות הוא שאתה יכול לעשות הפגנות של מאות אלפים ולא יתחשבו בדעתך בכלל. אולי יותר נכון שדוקטורים ופרופסורים, שהמפלגות כל-כך אוהבות להתקשט בהם, ילכו לפוליטיקה הממוסדת ויעזבו את הפעילות החוץ-פרלמנטרית?
"במדינה דמוקרטית, אפילו אם את לא מצפה שתשני את התוצאה הסופית, את כן חושבת שתשפיעי על איך דברים ייעשו או מתי הם ייעשו. התחושה כרגע היא שהמשטר הוא לא ממש דמוקרטי, אבל יש כלים שעוד לא מוצו במסגרת הדמוקרטיה".
את חושבת שאנשים יתגייסו לפעילות היום? העניין של ההפגנות לא נשמע היום מייגע?
"צריך לחשוב על דברים אחרים, יצירתיים. התחלנו בישיבת ההנהלה החדשה סיעור מוחות. אנחנו מתכוונים לקיים סדרה של ישיבות הנהלה כדי לגבש עמדות ודרכי פעולה".
ועוד שאלה על פרופסורים: פרופסור לפיזיקה אינו מבין במלחמה יותר מאיש צבא פשוט, ודוקטור לספרות אינו מבין בכלכלה יותר מאשר בנקאי. האם אין בשם הארגון שלכם, 'חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי', ניצול של התואר האקדמי?
"זה לא ניצול. כמו שתא כתום הם כולם סטודנטים, גם אנחנו קבוצה שיש לה מכנה משותף. מעבר לזה, חשוב מאוד שתושבי המדינה יבינו שלהיות עם תואר מתקדם לא אומר שאתה שמאלני".
רוזנבלו מוסיפה שמעבר לכך, בין חברי החוג נמצאים מומחים לכלכלה כמו פרופ' ישראל אומן, שזכה בפרס נובל, מומחים למשפט בינלאומי כמו פרופ' טליה איינהורן שמוכיחים, למשל, שהמושג 'כיבוש' אינו שייך במדינת ישראל, ועוד. "יש בהחלט חברי חוג שהם מומחים יותר מהאדם הרגיל בתחומים הקשורים למדיניות, משפט וכלכלה".
איפה החכות?
רוזנבלו נכנסה לתפקידה בתקופת בחירות, שבה מצד אחד חברי החוג מתיימרים לשרטט קווי מדיניות ומצד שני להישאר בלתי מפלגתיים, וזה לא פשוט. אי אפשר לפעול בחלל ריק, מנותק מפוליטיקאים ושמות של מפלגות. מצד שני, הארגון חושש מזיהוי עם מפלגה ספציפית ומעדיף לדבר על אידיאולוגיה.
נתחיל בכיוון הכלכלי דווקא. החוג תומך במדיניות הכלכלית שבנימין נתניהו הוביל?
"כן. הנושא הכלכלי הלך לאן שרצינו לראות אותו הולך. אבל אם הוא יתהפך ב-180 מעלות, נצטרך להיאבק גם עליו".
במערכת הבחירות הנוכחית עומדים על הפרק גם נושאים חברתיים. אתם תומכים במדיניות קפיטליסטית?
"כן. אפשר לעזור לאנשים שצריכים עזרה גם במדינה קפיטליסטית. אני חושבת שזה הרסני ביותר, לכלכלה וגם לאנשים שמקבלים את העזרה, כשנוקטים במדיניות הקצבאות. את יכולה לעזור לעניים בדרך של נתינת 50 אגורות כל יום שישי, או ללמד אותם מקצוע או לתת להם עבודה בכרם זיתים. הדרך הראשונה היא הרסנית, זה ברור. כשאת עוזרת לאדם לקום ולשקם את עצמו, עשית טובה כפולה ומכופלת לאדם וגם לחברה".
אבל המצב הכלכלי של אנשים רבים היום הוא בכי רע.
"זה נכון, אז צריך לעזור איפה שצריך. אבל בסופו של דבר, אם יש לך כלכלה חופשית ומשגשגת את מייצרת מקומות עבודה, ואת לא נותנת למישהו עבודה כי יש לו פנקס כזה או אחר. כל המבנה הזה של כלכלה סוציאליסטית בנוי על השתייכות ומפלגתיות, וזה הרסני".
בקטע המדיני היו רוצים חברי החוג לשרטט קווים ברורים, ולחזק את הכוחות שיתמכו במדיניות שהם מציגים. יושבת ראש החוג מונה את ה'אני מאמין' של הארגון עם קריצה ברורה למצב הקיים היום בשטח: "הרעיון מאחורי החוג הוא חיזוק הביטחון של מדינת ישראל וצביונה היהודי. אנחנו בעד ארץ ישראל השלמה, כולל ירושלים המאוחדת כבירתה הנצחית".
אנשי החוג מתנגדים למסירת חבלי ארץ בכל מצב, וגם מתנגדים לעריכת מחוות שנועדו לרכך אויב וגם ידיד. המעשים הללו, לשיטתם, מחלישים את המדינה. "אנחנו בעד דמוקרטיה המתחשבת גם בזכויות המיעוט, כזו המכילה חופש עיתונות וביטוי, זכות להחזיק תחנות רדיו המביעות עמדות פלורליסטיות, גם כאלה המתנגדות לשלטון הקיים. אנו בעד חופש הפגנה, והזכות ללבוש איזה צבע שרוצים".
הקשר בין צדק למשפט
כשרוזנבלו נשאלת על פולארד, היא איננה זוכרת שעניינו של הסוכן הישראלי עלה על שולחן הדיונים של חברי החוג אי פעם, אבל היא חושבת שזה בהחלט נושא שראוי לעסוק בו: "פשוט בושה מה שקורה איתו".
נושא נוסף שהחוג מבקש לקדם הוא מצב בית המשפט העליון: "בכל מקום שבו את מסתכלת יש שחיתות. בפוליטיקה, לצערי, אנחנו כבר רגילים שהיא קיימת, אבל אנחנו מצפים מבתי המשפט שבחירת האנשים תהיה מבוססת על מקצועיות ועל יושר פנימי, ולא על איפה אנשים עומדים מבחינה פוליטית. אנחנו יודעים מה היום מניע את בחירת השופטים, וזה פשוט בושה. גם אנשים מתוך החוג וגם החוג כארגון עתרו הרבה מאוד פעמים לבג"ץ בשנים האחרונות, ובלי להבין שום דבר במשפטים, יכולת לדעת מראש מה תהיה התשובה לפי העמדה הפוליטית של השופט. זה חוסר מקצוענות וחוסר יושר. זה הדבר האחרון שאת מצפה שיקרה בבית משפט".
בניגוד לרוב אירגוני הימין, חוג הפרופסורים מורכב משומרי תורה ומצוות ומכאלה שלא. "יש אצלנו הרבה חילוניים, והעניין של ארץ ישראל הוא בדם שלהם".
באחת ההודעות האחרונות שלו לעיתונות כראש החוג, פרסם ד"ר רון בריימן קריאה לאיחוד הלאומי ולמפד"ל להקים רשימה משותפת ולהציב במקומות ריאליים מועמדים שאינם חובשי כיפה. "חשוב וחיוני שהרשימה תייצג את המחנה הציוני, ולאו דווקא את הציונות הדתית הן במסרים שלה והן במועמדים שלה", הוא כתב.
רוזנבלו מסכימה מאוד עם קריאתו של בריימן, שאינו חובש כיפה. "בכל ההפגנות תמיד שאלנו איפה החילונים, ואנחנו יודעים שהם קיימים. הם מרגישים שהדתיים כבשו את הנישה הזאת, שזה לא המקום שלהם. אנחנו מאוד מקווים שבאיחוד המפלגות יוצבו אנשים חילוניים בעמדות מפתח. הנה אריה אלדד, אדם משיכמו ומעלה, בן אדם מאוד מאוד רציני (וחבר החוג). הוא צריך להיות במקום ריאלי. החילונים מרגישים שאדם חובש כיפה לא בדיוק מייצג את מה שהם חושבים, וצריך לראות את המציאות בעיניים שלהם". חותמת רוזנבלו, שכאמור היא ד"ר למיקרוביולוגיה, אבל גם בעלת תואר שני בפסיכולוגיה.
ofralax@walla.co.il
ריח משכר של תאנה מקבל את פני הבאים לבית משפחת רוזנבלו בנווה צוף. השקט של בוקר יום שישי נותן לעציצים הרבים הנמצאים בכניסה להשפיע שלווה. דלת הבית המעוצבת היא רמז למה שנראה בפנים וילה קלאסית שהיתה יכולה להילקח בקלות ממגזין לעיצוב.
איימי, דוקטור למיקרוביולוגיה ובעלת תואר שני בפסיכולוגיה, פותחת את הדלת. היא לבושה בשיק אירופאי עדין, תווי פניה הנאים נקיים מאיפור. בעלה מיכאל, פרופסור לפיסיקה, מהנהן לשלום. לפתע נחות עיני על הרובה שבידו. רוזנבלו מסבירה בחיוך שהתחביב של בעלה הם 500 עצי הזית של המשפחה, שניטעו במורדות היישוב. בימי שישי יורד הפרופסור לטפל בעצים הללו, והרובה נמצא לידו כדי לשמור עליו. המציאות שוברת את הפסטורליה.
זה אולי הסיפור של יושבת הראש החדשה של חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. ההשכלה הרחבה של ד"ר איימי רוזנבלו והמעמד הגבוה אינם מטשטשים את המציאות והעקרונות שעל-פיהם בחרה לחיות. בשל כך היא עלתה לארץ, אחר-כך עברה לשומרון וגם בחרה להזדהות באופן בלתי מתפשר עם הימין עמדה לא פופולרית בקרב חוגי האקדמיה.
מביולוגיה לפסיכולוגיה
איימי רוזנבלו נולדה בשנת 51' באילינוי, ארצות הברית, וגדלה בניו ג'רזי. את השכלתה רכשה ב'ישיבה יוניברסיטי' בניו יורק, ולאחר מכן הגיעה לשנת הכשרה בישראל. "זו היתה השנה החשובה בחיי מבחינות מסוימות", היא מסמנת. "היינו קבוצה של 35 חבר'ה, ועבדנו ולמדנו בקיבוץ סעד. היינו כמה שבועות בבסיס צה"ל וחודש במכון גולד. הסתובבנו. כבר באמצע השנה ידעתי שאגור כאן". רוזנבלו רצתה להישאר בארץ בתום השנה, אבל הוריה לחצו שתקבל השכלה אוניברסיטאית בארץ הולדתה. החלום על ארץ ישראל נדחה בעשור.
רוזנבלו החלה ללמוד ביולוגיה, אך נשבתה בקסמיה של הפסיכולוגיה בעקבות קורס כללי שלקחה. היא עברה ללמוד בחוג העוסק בתורת הנפש, ולימודי המשנה היו ברוסית, כדי שתוכל להתכונן כראוי לשליחות בברית המועצות. "דיברתי רוסית לא רע כשסיימתי אוניברסיטה, מה שאני לא יכולה להגיד על עצמי עכשיו", היא אומרת בחיוך.
עוד לפני שסיימה את התואר הראשון הכירה רוזנבלו את מיכאל, ונישאה לו ביוני 73'. ארבעה חודשים אחר-כך טסו השניים לברית המועצות, בשליחות מטעם מדינת ישראל. המטרה היתה בעיקר לעודד את היהודים שסבלו אז מדיכוי דתי. בני הזוג רוזנבלו הסתובבו באזור גרוזיה, שם פגשו ביהודים גאים שלא הסתירו את יהדותם. רבים מהם עלו מאוחר יותר לארץ.
באותה תקופה פרצה מלחמת יום כיפור. "היינו ברוסטוב ביום כיפור, ואז בעלי עולה אלי לעזרת נשים באמצע התפילה ואומר לי: 'איימי, פרצה מלחמה בישראל'. פשוט לא האמנו. קראנו את העיתון הקומוניסטי 'פראבדה', והיה כתוב שם שישראל מובסת ושהמצרים מתקדמים. ואמרנו לעצמנו שבטח הכל שקרים, אבל אחר-כך הבנו, לצערנו, שהפעם זה לא היה שקר".
איימי ומיכאל עברו להרווארד, שם למד מיכאל פיסיקה ואיימי למדה לתואר שני בפסיכולוגיה. אולם לאחר שסיימה את התואר החליטה איימי לשוב לאהבתה הראשונה, הביולוגיה. היא מסבירה: "פסיכולוגיה זה לא מספיק מדויק בשבילי. אני מאוד מדויקת במחשבה שלי".
רוזנבלו התחילה לעבוד במעבדות הביולוגיה של האוניברסיטה היוקרתית, ותוך כדי כך השלימה את התואר הראשון בביולוגיה. בשנה האחרונה לשהות בני הזוג שם היא ביצעה עבודה עצמאית ופרסמה מאמר שבו היתה הכותבת הראשית. האוניברסיטה העברית בירושלים הכירה בהישג הזה כשווה לתואר שני, וקיבלה את רוזנבלו היישר ללימודי תואר שלישי במיקרוביולוגיה. מאוחר יותר עשתה רוזנבלו פוסט דוקטורט באוניברסיטה בארצות הברית ובמכון וייצמן, ובמהלך השנים עבדה בתעשייה ובמחקר.
בעיני אנשי חוג הפרופסורים, רוזנבלו היא יושב ראש אידיאלי, גם בשל העובדה שאין לה מעבדת מחקר לנהל. כרגע היא נמצאת בין פרוייקטים ועיתותיה יהיו בידיה.
החיים בכאילו-דמוקרטיה
בני הזוג רוזנבלו עלו לישראל בשנת תש"מ, ובתום כמה חודשים במעון עולים הגיעו לגבעת שמואל. מה שהביא אותם לשם היה הקרבה לאוניברסיטת בר-אילן, שם לימד ומלמד מיכאל. "אז גבעת שמואל היתה אחרת", מחייכת רוזנבלו. "זה היה המקום היחיד שיכולנו להרשות לעצמנו לקנות בו דירה".
כשעליתם לארץ ויתרתם על כל טוב. הותרתם מאחור משפחה וקריירות אקדמיות טובות.
"ויתרנו על הרבה דברים, אבל החיים בארץ זה לא משהו שהיינו יכולים לעשות במקום אחר. אמנם הייתי אזרחית אמריקנית גאה, אבל בסופו של דבר זו מדינה נוצרית, ואני קודם כל יהודייה. ללאום שלי לא היה ביטוי".
ואחרי שאת רואה איך המדינה מתנהלת כאן היום, אין חרטות?
"אני לא מתחרטת לשנייה שאני גרה כאן. בכלל לא. אמנם יש הרבה עבודה, ועוד לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה, אבל אין יאוש.
"כשאני מגיעה לארצות הברית לביקורי משפחה או לכנסים, אני רואה קהילות צעירות ותוססות, אנשים ציוניים במרכאות, משכילים ודתיים, ואני ממש לא מבינה מה הם עושים שם. זו תקופה שכל-כך חשוב בה להיות פה ולבנות את הארץ. תמיד אמרתי לילדים שאני מצטערת שלא חייתי בשנות ה-40, כי אז יכולתי לבנות את המדינה. אבל יש עוד כל-כך הרבה מה לבנות פה היום".
המבטא האמריקני המתנגן בפיה של בת שיחי איננו מציאות נדירה בקרב פעילי ימין. להיפך. נראה כי הימין הישראלי התברך בעולים רבים מארצות דוברות אנגלית. לרוזנבלו יש הסבר לתופעה: "יהדות ארצות הברית לא עולה לישראל כי רע לה. לא עליתי בגלל אנטישמיות, ולא ממקום של בריחה. העולים האמריקנים מגיעים לארץ מתוך ערכים ורצון להשפיע, לבנות ולהיות חלק".
רוזנבלו מעלה מחשבה נוספת, שלפיה מי שגדל בתוך הדמוקרטיה האמריקנית פועל בארגונים חוץ פרלמנטריים מתוך הנחה שנציגי הממשל חבים לו את בחירתם, והם יאזינו לקולו של העם. כך לפחות נהוג בארצות הברית, וזה מה שמדרבן את יוצאי המדינה הזו לפעול. "אבל לצערי, המחויבות הזאת חסרה כאן מאוד. כאן נציגי העם עושים מה שהם רוצים".
בלי כפייה אידיאולוגית
בשנות אוסלו הגועשות הקימו בני הזוג רוזנבלו מטה מאבק שפעל בגבעת שמואל במסגרת 'מטות ערים'. בשנת תשנ"ו החליטו השניים שלא מספיק להלחם על יש"ע ממרכז הארץ: "הגענו לכאן בדיוק מהסיבה שבגללה עליתי לארץ. אני מאמינה שמדינה יהודית היא מאוד חשובה, ואני לא יכולה להישאר בארצות הברית ולהגיד שכאן יגורו אחרים. באותה מידה חשבנו שאם ההתיישבות בכל רחבי יש"ע חשובה, אז אנחנו חייבים להיות כאן, בפרונט".
איימי ומיכאל לא הכירו כמעט אף משפחה ביש"ע, אבל החליטו לעבור ויהי מה. הם הרימו טלפון ל'אמנה', עשו שבת בשני יישובים, ובתשנ"ח, לאחר שקיימו הצבעה בקרב הילדים, עברו לנווה צוף.
"ארבעת הילדים מאוד תמכו במעבר הזה. שני הקטנים, זה שסיים תיכון וזו שסיימה את כיתה ו', מברכים כל יום שעלינו ליישוב". שני הבנים הנשואים של רוזנבלו מתגוררים כיום גם הם ביישובים: אחד בסנסנה שבנגב והשני באלון שליד ירושלים. לרוזנבלו נדמה שניכרת כאן השפעת הצעד שנקטו ההורים.
גם בנווה צוף לא שקטה רוזנבלו על שמריה. היא סייעה לעורר לחיים את מטה המאבק של היישוב, ובתום שנתיים, לא יותר, מצאה את עצמה בכיסא יו"ר מזכירות היישוב.
התאריך היה סוף אוגוסט 2000. כעבור חודשיים תפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, שתגבה מנווה צוף שלושה קורבנות בנפש, יריות בדרכים ותחושות פחד בקנה מידה לא מוכר. רוזנבלו ה'חדשה' תיאלץ להתמודד עם כל אלה וגם עם הפחד האישי.
"אז וגם היום נסעתי חופשי ברחבי כל השומרון. היו הרבה אנשים שהרגישו כמוני, למרות שירו הרבה מאוד. גם עלי ירו במוצאי שבת אחת. אבל את מרגישה שאם לא תמשיכי עם החיים הרגילים שלך, זה אומר שהם ניצחו ואסור לתת להם את התחושה הזאת. היו תושבים שפחדו, ואז התחלנו את כל הנושא של האוטובוסים הממוגנים".
רוזנבלו מספרת שגם תושבים שלא חששו לנסוע סבלו מבדידות, שכן קרובי משפחתם הדירו את רגליהם מן היישוב. בפורים, חצי שנה אחרי פרוץ המהומות, החל היישוב להפעיל מערך הסעות מהמחסום ועד היישוב ובחזרה, בסיוע המועצה האזורית. רוזנבלו וגם ראש המועצה, פנחס ולרשטיין, בחרו שלא לכפות את האידיאולוגיה שלהם על אנשי היישוב. "ברמה העקרונית, אני וגם ולרשטיין היינו נגד הסעות ממוגנות, כי את ממגנת וממגנת ואז הם מעלים את הרף. אבל הבנו שיש אנשים שצריכים את זה, ובאיזשהו מקום ההסעות הרגיעו את האנשים. מי שלא הגיע חצי שנה ליישוב חזר לבקר את האחים והקרובים. והיו גם תושבים שהשתמשו בשירות האוטובוסים הזה עבור עצמם".
לא עניין של פמיניזם
בחודש סיוון החולף הסתיימה הקדנציה השנייה של ד"ר בריימן כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. היה די ברור שהבחירות לראשות החוג ולחברי הנהלה חדשים אינן יכולות להתקיים בסמוך כל-כך למועד עקירת היישובים, ולכן הן נדחו. לפני שבועיים וחצי הן התקיימו, ורוזנבלו זכתה בהפרש ניכר מן המועמדים האחרים.
מה דחף אותך לרוץ?
"אני חושבת שזה מאוד חשוב שהחוג יתקיים. רון בריימן עשה עבודה נפלאה: הוא לקח חוג פעיל והביא אותו לתודעה ציבורית הרבה יותר רחבה. היו הרבה מאוד פעילויות, אולי גם בגלל שהזמן דרש. בריימן הצליח להגיע לדוכני הפגנות של הימין. הוא גם הגיע לתקשורת האלקטרונית והכתובה, הוציא הרבה הודעות לעיתונות ודחף את עצם קיומו של החוג. חשבתי שזה מאוד חשוב להמשיך את זה. אנחנו נמצאים היום במקום קריטי מאוד".
בהנהלת החוג יש נשים, אבל ב-18 שנות פעילותו אף פעם לא היתה יושבת ראש. יש מחשבה פמיניסטית מאחורי התמודדותך?
"ממש לא. אני חושבת שחשוב שכל בן אדם יעשה את מה שחשוב לו, וינסה לנצל את הכוחות שלו. אם הוא מרגיש שטוב לו עם הילדים 20 שנה, אז שיעשה את זה הכי טוב שהוא יכול. ואם טוב לו במעבדה או בשיחות עם פוליטיקאים, שיעשה את זה".
את לא חושבת שבתפקיד הזה שאליו נבחרת מוטב שיהיה גבר, שנתפס ככוחני יותר, ואולי מבין יותר בביטחון?
"את יכולה לשכנע גם בלי להיות כוחנית, וחוץ מזה יש לנו הנהלה חזקה מאוד, שכוללת נשים וגם גברים".
אקדמאים ימניים פוחדים להיחשף
בני הזוג רוזנבלו הצטרפו לחוג הפרופסורים אחרי הסכמי אוסלו. איימי היתה אז בין עבודות וניסתה לצרף חברים לפעילות. "כולם חושבים שהאקדמיה היא בידיים של השמאל. זה לא נכון, תתפלאי לראות כמה ימניים יש".
התפיסה שרוב בעלי התארים המתקדמים הם שמאלנים לא צמחה מחלל ריק. רוזנבלו מספרת על חברי סגל נכבדים באוניברסיטאות שונות החוששים להביע את עמדתם, פן ייעצר קידומם.
"זה קיים בכל האוניברסיטאות. היו פעמים רבות שבעלי, שהיה בהנהלת החוג, ניסה להחתים אנשים על עצומות, והם אמרו לו 'אנחנו איתך' אבל לא רצו לחתום. הם לא רצו שהשם שלהם יופיע".
רוזנבלו אומרת את דברה, ומוכיחה באמצעות הסיפור המופלא הבא: "בקיץ, שרון קיבל דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן, ואנחנו חושבנו שזו בושה וחרפה. רצינו לאסוף קבוצה יפה של אנשים, שילבשו חולצות כתומות מתחת לז'קטים, ייכנסו לתוך האולם וברגע מסוים יורידו את הז'קטים ויראו את החולצות. בסופו של דבר היינו שלושה. אני ובעלי ועוד מישהו מההנהלה של החוג. זה לא בגלל שאנשים לא חשבו שנכון לעשות את זה, אלא הם פחדו לעשות את זה".
אחת התכניות של רוזנבלו היא להרחיב את השורות. אנשי החוג כבר מדברים על רוח רעננה שמתחילה לנשב בין החברים. יושב הראש החדשה מבקשת להגדיל גם את הגרעין הקשה של הפעילים, אלה שנושאים על שכמם את רוב הנטל.
נראה שאחד הלקחים מההתנתקות הוא שאתה יכול לעשות הפגנות של מאות אלפים ולא יתחשבו בדעתך בכלל. אולי יותר נכון שדוקטורים ופרופסורים, שהמפלגות כל-כך אוהבות להתקשט בהם, ילכו לפוליטיקה הממוסדת ויעזבו את הפעילות החוץ-פרלמנטרית?
"במדינה דמוקרטית, אפילו אם את לא מצפה שתשני את התוצאה הסופית, את כן חושבת שתשפיעי על איך דברים ייעשו או מתי הם ייעשו. התחושה כרגע היא שהמשטר הוא לא ממש דמוקרטי, אבל יש כלים שעוד לא מוצו במסגרת הדמוקרטיה".
את חושבת שאנשים יתגייסו לפעילות היום? העניין של ההפגנות לא נשמע היום מייגע?
"צריך לחשוב על דברים אחרים, יצירתיים. התחלנו בישיבת ההנהלה החדשה סיעור מוחות. אנחנו מתכוונים לקיים סדרה של ישיבות הנהלה כדי לגבש עמדות ודרכי פעולה".
ועוד שאלה על פרופסורים: פרופסור לפיזיקה אינו מבין במלחמה יותר מאיש צבא פשוט, ודוקטור לספרות אינו מבין בכלכלה יותר מאשר בנקאי. האם אין בשם הארגון שלכם, 'חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי', ניצול של התואר האקדמי?
"זה לא ניצול. כמו שתא כתום הם כולם סטודנטים, גם אנחנו קבוצה שיש לה מכנה משותף. מעבר לזה, חשוב מאוד שתושבי המדינה יבינו שלהיות עם תואר מתקדם לא אומר שאתה שמאלני".
רוזנבלו מוסיפה שמעבר לכך, בין חברי החוג נמצאים מומחים לכלכלה כמו פרופ' ישראל אומן, שזכה בפרס נובל, מומחים למשפט בינלאומי כמו פרופ' טליה איינהורן שמוכיחים, למשל, שהמושג 'כיבוש' אינו שייך במדינת ישראל, ועוד. "יש בהחלט חברי חוג שהם מומחים יותר מהאדם הרגיל בתחומים הקשורים למדיניות, משפט וכלכלה".
איפה החכות?
רוזנבלו נכנסה לתפקידה בתקופת בחירות, שבה מצד אחד חברי החוג מתיימרים לשרטט קווי מדיניות ומצד שני להישאר בלתי מפלגתיים, וזה לא פשוט. אי אפשר לפעול בחלל ריק, מנותק מפוליטיקאים ושמות של מפלגות. מצד שני, הארגון חושש מזיהוי עם מפלגה ספציפית ומעדיף לדבר על אידיאולוגיה.
נתחיל בכיוון הכלכלי דווקא. החוג תומך במדיניות הכלכלית שבנימין נתניהו הוביל?
"כן. הנושא הכלכלי הלך לאן שרצינו לראות אותו הולך. אבל אם הוא יתהפך ב-180 מעלות, נצטרך להיאבק גם עליו".
במערכת הבחירות הנוכחית עומדים על הפרק גם נושאים חברתיים. אתם תומכים במדיניות קפיטליסטית?
"כן. אפשר לעזור לאנשים שצריכים עזרה גם במדינה קפיטליסטית. אני חושבת שזה הרסני ביותר, לכלכלה וגם לאנשים שמקבלים את העזרה, כשנוקטים במדיניות הקצבאות. את יכולה לעזור לעניים בדרך של נתינת 50 אגורות כל יום שישי, או ללמד אותם מקצוע או לתת להם עבודה בכרם זיתים. הדרך הראשונה היא הרסנית, זה ברור. כשאת עוזרת לאדם לקום ולשקם את עצמו, עשית טובה כפולה ומכופלת לאדם וגם לחברה".
אבל המצב הכלכלי של אנשים רבים היום הוא בכי רע.
"זה נכון, אז צריך לעזור איפה שצריך. אבל בסופו של דבר, אם יש לך כלכלה חופשית ומשגשגת את מייצרת מקומות עבודה, ואת לא נותנת למישהו עבודה כי יש לו פנקס כזה או אחר. כל המבנה הזה של כלכלה סוציאליסטית בנוי על השתייכות ומפלגתיות, וזה הרסני".
בקטע המדיני היו רוצים חברי החוג לשרטט קווים ברורים, ולחזק את הכוחות שיתמכו במדיניות שהם מציגים. יושבת ראש החוג מונה את ה'אני מאמין' של הארגון עם קריצה ברורה למצב הקיים היום בשטח: "הרעיון מאחורי החוג הוא חיזוק הביטחון של מדינת ישראל וצביונה היהודי. אנחנו בעד ארץ ישראל השלמה, כולל ירושלים המאוחדת כבירתה הנצחית".
אנשי החוג מתנגדים למסירת חבלי ארץ בכל מצב, וגם מתנגדים לעריכת מחוות שנועדו לרכך אויב וגם ידיד. המעשים הללו, לשיטתם, מחלישים את המדינה. "אנחנו בעד דמוקרטיה המתחשבת גם בזכויות המיעוט, כזו המכילה חופש עיתונות וביטוי, זכות להחזיק תחנות רדיו המביעות עמדות פלורליסטיות, גם כאלה המתנגדות לשלטון הקיים. אנו בעד חופש הפגנה, והזכות ללבוש איזה צבע שרוצים".
הקשר בין צדק למשפט
כשרוזנבלו נשאלת על פולארד, היא איננה זוכרת שעניינו של הסוכן הישראלי עלה על שולחן הדיונים של חברי החוג אי פעם, אבל היא חושבת שזה בהחלט נושא שראוי לעסוק בו: "פשוט בושה מה שקורה איתו".
נושא נוסף שהחוג מבקש לקדם הוא מצב בית המשפט העליון: "בכל מקום שבו את מסתכלת יש שחיתות. בפוליטיקה, לצערי, אנחנו כבר רגילים שהיא קיימת, אבל אנחנו מצפים מבתי המשפט שבחירת האנשים תהיה מבוססת על מקצועיות ועל יושר פנימי, ולא על איפה אנשים עומדים מבחינה פוליטית. אנחנו יודעים מה היום מניע את בחירת השופטים, וזה פשוט בושה. גם אנשים מתוך החוג וגם החוג כארגון עתרו הרבה מאוד פעמים לבג"ץ בשנים האחרונות, ובלי להבין שום דבר במשפטים, יכולת לדעת מראש מה תהיה התשובה לפי העמדה הפוליטית של השופט. זה חוסר מקצוענות וחוסר יושר. זה הדבר האחרון שאת מצפה שיקרה בבית משפט".
בניגוד לרוב אירגוני הימין, חוג הפרופסורים מורכב משומרי תורה ומצוות ומכאלה שלא. "יש אצלנו הרבה חילוניים, והעניין של ארץ ישראל הוא בדם שלהם".
באחת ההודעות האחרונות שלו לעיתונות כראש החוג, פרסם ד"ר רון בריימן קריאה לאיחוד הלאומי ולמפד"ל להקים רשימה משותפת ולהציב במקומות ריאליים מועמדים שאינם חובשי כיפה. "חשוב וחיוני שהרשימה תייצג את המחנה הציוני, ולאו דווקא את הציונות הדתית הן במסרים שלה והן במועמדים שלה", הוא כתב.
רוזנבלו מסכימה מאוד עם קריאתו של בריימן, שאינו חובש כיפה. "בכל ההפגנות תמיד שאלנו איפה החילונים, ואנחנו יודעים שהם קיימים. הם מרגישים שהדתיים כבשו את הנישה הזאת, שזה לא המקום שלהם. אנחנו מאוד מקווים שבאיחוד המפלגות יוצבו אנשים חילוניים בעמדות מפתח. הנה אריה אלדד, אדם משיכמו ומעלה, בן אדם מאוד מאוד רציני (וחבר החוג). הוא צריך להיות במקום ריאלי. החילונים מרגישים שאדם חובש כיפה לא בדיוק מייצג את מה שהם חושבים, וצריך לראות את המציאות בעיניים שלהם". חותמת רוזנבלו, שכאמור היא ד"ר למיקרוביולוגיה, אבל גם בעלת תואר שני בפסיכולוגיה.
ofralax@walla.co.il