בתי חזרה מחברון אחרי יומיים גדושים בהרבה אדרנלין ומעט מאוד מזון ושינה. הקפדנו על כמה שעות בית, לפני שהזכרתי לה את קיום האולפנה ואת חובתה להתייצב שם ליום הלימודים שלמחרת. בשעות האלה ניסינו להשלים מזון, מנוחה ובעיקר תקשורת בין-דורית. דיברנו על מה שהיה ועל מה שיהיה, על מה שצריך היה להיות ועל מה שצריך להיות.
ראשית, עליי להודות שאינני פסיכולוגית ואפילו לא יועצת, אבל דומני, שכל מי שעיניו בראשו, צריך להיות מודאג מאוד מהתפקיד שממלאים בני הנוער בעימות עם השלטון הנוכחי. ציבור גדול חש פגוע וכואב את תבוסת גוש קטיף וצפון השומרון בקיץ, אולם לבני הנוער המפלה היא קשה, צורבת ומשפילה הרבה יותר. הפרופורציות השנואות, שהמבוגרים תמיד מדברים עליהן, שונות מאוד כשאתה בן 14 או 16 כשם שההתלהבות וכוחות הנפש אדירים בעוצמתם, כך תהומות הייאוש מפחידים בעומקם ובחשכתם.
יש גם לזכור, כי רבים מאוד מהילדים הללו חוו אובדן, אימה ואפילו טראומה בפיגועי הטרור הרבים באזורנו. הם נראים שמחים, בריאים ותוססים אבל הם 'סוחבים' איתם חוויות קשות העלולות לפגוע בחוסנם הנפשי. לתת לבני הנוער האלה למלא תפקיד כה מרכזי בהתנגדות לפינוי, פירושו להושיב אותם בקרונית של רכבת הרים רגשית, שבפסגותיה הם מאמינים שבכוחם לנצח את היס"מ, המשטרה וצה"ל ביחד, ובתהומותיה הם נשברים, מתוסכלים וחסרי תקווה. לשמחתי, יש להם דעה משלהם והם לא יואילו לשבת בשקט ולהמשיך בשגרת חייהם אל מול מה שבעיניהם הוא עוול מסוכן. אולם נראה לי שעל המבוגרים - ההורים, רכזי הפעילות והאנשים שבשטח - להיות כל הזמן מודעים לחובת אחריותם כלפי הנוער הזה ועתידו. חובת אחריות זו היא שמניעה אותי להביא כאן את טענות בתי ותשובותיי לה. איני בטוחה שאלה הן התשובות הנכונות, אולם אין לי ספק שכל מי שקשור באיזשהו אופן לבני נוער חייב לתת עליהן את הדעת.
טענה בתי: "למה לא היית שם? למה היה שם רק נוער?" השבתי לה: "את מחויבת ללימודייך ולעצמך בלבד. אדם מבוגר מחויב, בדרך כלל, כלפי מקום עבודה וכלפי משפחה הכוללת מגוון של גילאים וצרכים. ממילא, כאדם מבוגר עליי לשקול היטב את ההשלכות של כל פעולה שבה אני נוקטת. בהפגנות ובפעילויות אליהן הצטרפנו כמשפחה, היה לי קל יחסית להשתתף. בהתנגדות לפינוי המצריכה העדרות ממושכת מהבית ואולי אפילו מעצר, קשה לי מאוד להשתתף, ביודעי את המחיר שישלמו על כך כל בני המשפחה".
טענה בתי: "אבל מה לא בסדר במה שעשינו?" "לדעתי, אסור לנקוט בפעולה המסכנת בדרך כלשהי את שלומו ושלמות גופו של אדם כלשהו", עניתי לה. "אסור לזרוק אבנים, ברזלים או כל חפץ קשה אחר. אסור לדחוף או להכות. גם השימוש בביטויים כמו 'גסטאפו' או 'נאצים' אינו מומלץ. זה לא צודק וזה לא חכם. אני גם חושבת, שבנות לא צריכות להיות בנקודות מפגש פיזיות עם שוטרים או חיילים. ראינו כבר, לצערנו, שוטרים שהשתמשו במצב שנוצר כדי לפגוע בצניעותן. פגיעה כזאת, מעבר לנזקה הרוחני, יש בה גם נזק נפשי לפוגע ולקורבן. נראה לי, שצניעותן של בנות ישראל היא ערך נעלה, שגם עליו ראוי להילחם, וצריך להקדיש מחשבה ומאמצים רבים כדי לשתף את הבנות מבלי לסכן את צניעותן וליתן מכשול לפני עיוור".
כעסה בתי: "כולם אומרים מה לא לעשות! אז מה כן נעשה?" עניתי: "ודאי שצריך למחות ולהפגין ולהתנגד. אם בהפגנות על תנאי שכר מותר לזרוק ביצים וצבע, לשבות ולהשבית ולחסום כבישים, ודאי שבעניינים עקרוניים ראוי לעשות כן".
"ומה יהיה אם אעצר?" שאלה בתי. "איני חושבת שיש מקום לעצור אנשים המבטאים את מחאתם, דאגתם וצערם בהפגנות בלתי אלימות", עניתי, "בוודאי לא נערים ונערות. אם בכל זאת תעצרי, ח"ו, אעשה כל שביכולתי כדי להיות איתך ולשחררך מוקדם ככל האפשר".
"אבל אם לא נילחם, הם יפנו את הכול, גם את ירושלים!", אמרה בתי. "תשמעי", אמרתי לה, "אנחנו עם זקן. אנחנו יודעים להילחם על אמונתנו בכל הכוח ואנחנו יודעים גם להפסיד, להתנער מעפר ולהתחיל את הכול מהתחלה. זה קצת מתיש, אבל בגלל זה אף אחד לא יכול עלינו באמת".
ראשית, עליי להודות שאינני פסיכולוגית ואפילו לא יועצת, אבל דומני, שכל מי שעיניו בראשו, צריך להיות מודאג מאוד מהתפקיד שממלאים בני הנוער בעימות עם השלטון הנוכחי. ציבור גדול חש פגוע וכואב את תבוסת גוש קטיף וצפון השומרון בקיץ, אולם לבני הנוער המפלה היא קשה, צורבת ומשפילה הרבה יותר. הפרופורציות השנואות, שהמבוגרים תמיד מדברים עליהן, שונות מאוד כשאתה בן 14 או 16 כשם שההתלהבות וכוחות הנפש אדירים בעוצמתם, כך תהומות הייאוש מפחידים בעומקם ובחשכתם.
יש גם לזכור, כי רבים מאוד מהילדים הללו חוו אובדן, אימה ואפילו טראומה בפיגועי הטרור הרבים באזורנו. הם נראים שמחים, בריאים ותוססים אבל הם 'סוחבים' איתם חוויות קשות העלולות לפגוע בחוסנם הנפשי. לתת לבני הנוער האלה למלא תפקיד כה מרכזי בהתנגדות לפינוי, פירושו להושיב אותם בקרונית של רכבת הרים רגשית, שבפסגותיה הם מאמינים שבכוחם לנצח את היס"מ, המשטרה וצה"ל ביחד, ובתהומותיה הם נשברים, מתוסכלים וחסרי תקווה. לשמחתי, יש להם דעה משלהם והם לא יואילו לשבת בשקט ולהמשיך בשגרת חייהם אל מול מה שבעיניהם הוא עוול מסוכן. אולם נראה לי שעל המבוגרים - ההורים, רכזי הפעילות והאנשים שבשטח - להיות כל הזמן מודעים לחובת אחריותם כלפי הנוער הזה ועתידו. חובת אחריות זו היא שמניעה אותי להביא כאן את טענות בתי ותשובותיי לה. איני בטוחה שאלה הן התשובות הנכונות, אולם אין לי ספק שכל מי שקשור באיזשהו אופן לבני נוער חייב לתת עליהן את הדעת.
טענה בתי: "למה לא היית שם? למה היה שם רק נוער?" השבתי לה: "את מחויבת ללימודייך ולעצמך בלבד. אדם מבוגר מחויב, בדרך כלל, כלפי מקום עבודה וכלפי משפחה הכוללת מגוון של גילאים וצרכים. ממילא, כאדם מבוגר עליי לשקול היטב את ההשלכות של כל פעולה שבה אני נוקטת. בהפגנות ובפעילויות אליהן הצטרפנו כמשפחה, היה לי קל יחסית להשתתף. בהתנגדות לפינוי המצריכה העדרות ממושכת מהבית ואולי אפילו מעצר, קשה לי מאוד להשתתף, ביודעי את המחיר שישלמו על כך כל בני המשפחה".
טענה בתי: "אבל מה לא בסדר במה שעשינו?" "לדעתי, אסור לנקוט בפעולה המסכנת בדרך כלשהי את שלומו ושלמות גופו של אדם כלשהו", עניתי לה. "אסור לזרוק אבנים, ברזלים או כל חפץ קשה אחר. אסור לדחוף או להכות. גם השימוש בביטויים כמו 'גסטאפו' או 'נאצים' אינו מומלץ. זה לא צודק וזה לא חכם. אני גם חושבת, שבנות לא צריכות להיות בנקודות מפגש פיזיות עם שוטרים או חיילים. ראינו כבר, לצערנו, שוטרים שהשתמשו במצב שנוצר כדי לפגוע בצניעותן. פגיעה כזאת, מעבר לנזקה הרוחני, יש בה גם נזק נפשי לפוגע ולקורבן. נראה לי, שצניעותן של בנות ישראל היא ערך נעלה, שגם עליו ראוי להילחם, וצריך להקדיש מחשבה ומאמצים רבים כדי לשתף את הבנות מבלי לסכן את צניעותן וליתן מכשול לפני עיוור".
כעסה בתי: "כולם אומרים מה לא לעשות! אז מה כן נעשה?" עניתי: "ודאי שצריך למחות ולהפגין ולהתנגד. אם בהפגנות על תנאי שכר מותר לזרוק ביצים וצבע, לשבות ולהשבית ולחסום כבישים, ודאי שבעניינים עקרוניים ראוי לעשות כן".
"ומה יהיה אם אעצר?" שאלה בתי. "איני חושבת שיש מקום לעצור אנשים המבטאים את מחאתם, דאגתם וצערם בהפגנות בלתי אלימות", עניתי, "בוודאי לא נערים ונערות. אם בכל זאת תעצרי, ח"ו, אעשה כל שביכולתי כדי להיות איתך ולשחררך מוקדם ככל האפשר".
"אבל אם לא נילחם, הם יפנו את הכול, גם את ירושלים!", אמרה בתי. "תשמעי", אמרתי לה, "אנחנו עם זקן. אנחנו יודעים להילחם על אמונתנו בכל הכוח ואנחנו יודעים גם להפסיד, להתנער מעפר ולהתחיל את הכול מהתחלה. זה קצת מתיש, אבל בגלל זה אף אחד לא יכול עלינו באמת".