ניצחון החמאס בבחירות לרשות הפלשתינית העלה במהירות מבהילה שלושה ממדים של התייחסות בישראל, אחרי הפרץ המצופה של האשמה עצמית, כמיטב המסורת התרבותית של הפנמת האשמה היהודית: "חטאנו, עווינו, פשענו". ראשית, הפתעה רבתי, כאשר הממשלה וגורמים מוסדיים אחרים מטילים את האשמה על אמ"ן ומגדירים את המצב כ'ליקוי מאורות', 'המחדל', 'עיניים עצומות לרווחה'; שנית, האשמות שהועלו בתקשורת כי ישראל לא גילתה גמישות כלפי אבו מאזן, כי לא שחררה את ברגותי (ממש כך!), המשיכה במדיניות האכיפה הנוקשה כלפי הפלשתינים ובכך דחפה אותם לזרועות החמאס, ואפילו שהיא יצרה את החמאס ואחראית לניצחונו; שלישית, הניחום העצמי, כי מעתה אנשי החמאס יתמתנו, וישלימו, והגה השלטון יחייב אותם לנהוג באחריות לגורל עמם.
הבה נתייחס לטיעוני ההבל הללו. ראשית, אמ"ן ממש לא אשם. החטא של כולנו הוא בהתמכרות המופרעת לסקרים. זהו פשע ממש שאין לו שיעור, כאילו מדובר במדע. זהו כלי של תרבות פוליטית משתתפת, שהתגבש במערב, וגם שם מתייחסים אליו בזהירות, לאור התוצאות במערכות הבחירות האחרונות בארצות הברית.
כלי כזה איננו יכול בשום אופן להוות מדד כלשהו במדינות שאינן דמוקרטיות, וגם ישראל הדמוקרטית צריכה לעצור את השטף המבהיל של סקרים בתוכה. זה לא מדע. אפילו שמעון פרס, שעשרות שנים התבשם מהסקרים, יודע היטב: "הסקר הוא שקר".
שנית, ישראל לא אשמה. במובן זה, הצדיק היחיד בתקשורת הוא בן דרור ימיני, שפרסם מיד מאמר מצוין ב'מעריב' בכותרת: "אל תגידו ישראל". מדוע ישראל איננה אשמה? כי אבו מאזן תמיד היה פקיד חלש, שממש לא רוצה ולבטח לא מסוגל לעשות דבר, אלא לטייל בעולם ולחייך; כי ברגותי הוא רוצח שפל, והאישור שקיבל מישראל להתראיין מתאו הוא שערורייה; שהתקשורת המתמסרת וממש סוגדת ל'קדימה' (קדימה? אחורה לגלות!), לא מתייחסת לכך; וכי לימוד ההיסטוריה של שנות ה-80 מבהיר היטב כי לא ישראל הקימה את החמאס, אלא שבמצעד האיוולת שלה לא הכינה ולא התכוננה אליו. עד היום.
שלישית, הניחום העצמי. כל יום אנחנו מגיעים לשיאים חדשים. המסר המרכזי הוא כי לחמאס יש מה להפסיד, וניתן יהיה לרכז מולו מדיניות אפקטיבית ולגבות ממנו מחירים על מעשי איבה, וכי הוא יפסיד כלכלית והלחץ העולמי ימתן אותו. מכאן, כל מה שצריך לעשות זו התנתקות נוספת, כדי לתת להם תמריץ למהלכי מדיניות רבי השראה. לכן יש להימנע מלחצים דיפלומטיים וכלכליים ולשתף פעולה עם החמאס, כדי לעודד אותו לעבור משלב מהפכת הטרור האלימה לשלב המדיניות המעשית.
אכן, בשלושת הממדים הללו יחדיו, צריך לקבוע ברורות: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל".
הדמוקרטיה היא לא תמיד התשובה
של מי האחריות למצב שנוצר? היא קודם כל של הפלשתינים והערבים. זו האידיאולוגיה שלהם. זו תפיסת עולמם התרבותית. כל אנשי הדת המוסלמים טוענים כי האסלאם אינו צריך להשתנות כלל, עקב האמונה העמוקה כי בקוראן ישנו כל הידע האנושי מתחילת ההיסטוריה ועד קץ כל הדורות, וכל שינוי הוא כפירה שדינה מוות. הכל בידי אללה.
לא פחות חשוב הוא החטא של ארצות הברית, הפועלת בתוך מערכת אמונות המקובעת בתרבות הפוליטית ובתדמיות המראה שלה. הנשיא בוש נותן ביטוי לכך בכל נאומיו: דמוקרטיה תציל את המזרח התיכון ותביא אותו להתפתחות ולשלום. מזכירת המדינה קונדוליסה רייס פרסמה במחצית דצמבר 2005 מאמר רעיוני מלא חשיבות עצמית בעיתון 'וושינגטון פוסט', ובו דיברה בשבח "ההתנהלות הזהירה והנבונה" של ארצות הברית והישגיה הגדולים בהפיכת עיראק לדמוקרטיה, בשחרור לבנון מהכיבוש הסורי, והרשות הפלשתינית "מונהגת בידי מנהיג הקורא קבל עם ועדה לשלום עם ישראל". מכאן, "איש לא יוכל לשער את מלוא היקף ההישגים של המדיניות שלנו... ההבטחה של שלום דמוקרטי היא המציאות הרווחת".
ברנארד לואיס, אולי גדול המזרחנים במאה ה-20, וסמואל הנטינגטון במחקריו אודות המציאות הבינלאומית והתנגשות הציוויליזציות, הוכיחו עוד לפני עשר שנים את האסון של כפיית מערכת בחירות דמוקרטית על חברה מסורתית ללא יסודות תרבותיים, כלכליים ופוליטיים. הנטינגטון קבע כי במדינות לא דמוקרטיות שבהן נערכו בחירות חופשיות ניצחו תמיד הקבוצות הפנאטיות, משום שהן מייצגות את דעת הקהל. מכאן המלצתו לריסון עצמי מערבי. אכן, ארצות הברית הופכת לגורם החשוב ביותר בדרך לניצחון הג'יהאד העולמי, בכך שהיא כופה את הדמוקרטיה מלמעלה.
מה שקרה ברשות הפלשתינית יקרה גם במצרים, בירדן, בסוריה ומדינות ערב האחרות. הגורם היחיד שמונע זאת הם המשטרים הצבאיים והמלוכניים הקיימים. זה מה שקרה באלג'יריה בבחירות החופשיות בסוף 1991, שהצבא ביטל אותן, ומאז מתחוללת שם מלחמת אזרחים שגבתה מעל 150 אלף הרוגים. זו הסיבה שמצרים עושה כל מניפולציה כדי למנוע את השתתפות 'האחים המוסלמיים' בבחירות. זו הסיבה שבשנת 1992 ביטל חוסיין מלך ירדן את הבחירות שהתקיימו, וערך בחירות חדשות 'מאורגנות', כך שהתנועות האסלאמיות יהיו חסרות השפעה.
אל-קאעדה לא תהפוך לגרינפיס
צריך להבין, וזה אפילו לא קשור לחמאס. בכל מקום שבו תינתן לאוכלוסיה הערבית-מוסלמית זכות בחירה חופשית דמוקרטית, הם יבחרו תמיד במה שהם מכירים, מבינים ומעריכים האסלאם. זו הבחירה הטבעית, המובנת מאליה. הם לא יודעים מה זה דמוקרטיה, והם מעולם לא היו שותפים בשלטון. זה לא קיים בשום מדינה ערבית. בכולן המשטרים הם סמכותניים ומדכאים והמנהיגות פטרימוניאלית ואוכפת, בין אם הם משטרים צבאיים או מלוכניים.
עיראקיים רבים יאמרו כי מוטב שלטונו המדכא של סדאם חוסיין, שהיה בו לפחות סדר וחיים, מאשר האנרכיה הדמוקרטית ההורגת נוסח ארצות הברית. ברור כי תוך כמה שנים, ברגע שארצות הברית תיסוג מעיראק, יעלה שוב משטר צבאי. על כל מי שלוחם לשחרר את לבנון מהמגף הסורי לדעת כי המשמעות תהיה מלחמת אזרחים של שחיטה המונית, ועליית משטר שיעי לוחמני נוסח איראן, שעלול להעלות באש את המזרח התיכון. הרי אם רוצים דמוקרטיה בלבנון, השיעים הם כבר קרוב ל-40 אחוזים מהאוכלוסייה, וזה רצון העם.
ובעצם, למה מצפים? שהמשטר האיראני יהפוך למתון, שוחר שלום, ויתפרק מהנשק הגרעיני? שארגון אל-קאעדה יתפרק מהטרור, יהפוך לחלק מ'גרינפיס' ובן לאדן יהיה מטיף דתי במסגד זוטר במדבר סהרה? שאביב עמים מזרח תיכוני יפרוץ במקום האלימות, הדיכוי, והעוני המחפיר? זה יקרה כמו שאת המשטר הנאצי המתועב עצר הסכם מינכן המהולל.
הבריחה הבאה כבר כאן
מה המשמעויות של זה? ישראל תמשיך לבטח במדיניות הבריחה החד-צדדית המבוהלת שלה. אמנם עזה הפכה לחזבאללסטאן, קאעדיסטאן, וחמאסטאן, כדברי הרמטכ"ל המודח, יעלון; אמנם, הקסאמים התקרבו לאשקלון ומחר גם לאשדוד; אמנם, יהודה ושומרון בדרך להיות כל הדברים הנפלאים שמנה יעלון; אמנם על ירושלים השלמה כבר ויתרנו בשם השלום אך כל זה לא ימנע את ממשלתנו האמיצה מלבצע עוד בריחה מרהיבה וחד-צדדית 'קדימה': "אנחנו כאן והם שם".
הרי ההצלחה בעזה מוכחת, והשלום כבר בפתח. אז מה אם הוקמו סניפי אל-קאעדה שם, ונצבר נשק התקפה מסוכן, והטרור חוגג, ומנהרות נחפרות, הפעם לתוך שטחי 1967, ויהיה צורך להשקיע מיליארדים כדי להקים גדר לאורך הגבול עם מצרים? קטן עליהם. בריחה מבוהלת נוספת, שתיקרא התנתקות ביהודה ובשומרון, תביא את הקסאמים על עפולה, חדרה ונתניה. עם זאת, ממשלתנו האמיצה ההולכת תמיד 'קדימה', תגלה נחישות מדהימה מכאן ואילך, והיא לא תאפשר להם להגיע עם הטילים לצפון תל אביב. הו לא, עד כאן. שינקין ישכון לבטח.
נותר רק לשאול: מדוע איננו לומדים? מדוע מורי הדרך ההיסטוריים של העם היהודי היו אסונות, פרעות ושואות? נכון הסתדרנו, התאוששנו, שגשגנו, המשכנו בדרכנו. אך מדוע רק "אחרי מות, קדושים"? מדוע לא "סוף מעשה במחשבה תחילה"?
הבה נתייחס לטיעוני ההבל הללו. ראשית, אמ"ן ממש לא אשם. החטא של כולנו הוא בהתמכרות המופרעת לסקרים. זהו פשע ממש שאין לו שיעור, כאילו מדובר במדע. זהו כלי של תרבות פוליטית משתתפת, שהתגבש במערב, וגם שם מתייחסים אליו בזהירות, לאור התוצאות במערכות הבחירות האחרונות בארצות הברית.
כלי כזה איננו יכול בשום אופן להוות מדד כלשהו במדינות שאינן דמוקרטיות, וגם ישראל הדמוקרטית צריכה לעצור את השטף המבהיל של סקרים בתוכה. זה לא מדע. אפילו שמעון פרס, שעשרות שנים התבשם מהסקרים, יודע היטב: "הסקר הוא שקר".
שנית, ישראל לא אשמה. במובן זה, הצדיק היחיד בתקשורת הוא בן דרור ימיני, שפרסם מיד מאמר מצוין ב'מעריב' בכותרת: "אל תגידו ישראל". מדוע ישראל איננה אשמה? כי אבו מאזן תמיד היה פקיד חלש, שממש לא רוצה ולבטח לא מסוגל לעשות דבר, אלא לטייל בעולם ולחייך; כי ברגותי הוא רוצח שפל, והאישור שקיבל מישראל להתראיין מתאו הוא שערורייה; שהתקשורת המתמסרת וממש סוגדת ל'קדימה' (קדימה? אחורה לגלות!), לא מתייחסת לכך; וכי לימוד ההיסטוריה של שנות ה-80 מבהיר היטב כי לא ישראל הקימה את החמאס, אלא שבמצעד האיוולת שלה לא הכינה ולא התכוננה אליו. עד היום.
שלישית, הניחום העצמי. כל יום אנחנו מגיעים לשיאים חדשים. המסר המרכזי הוא כי לחמאס יש מה להפסיד, וניתן יהיה לרכז מולו מדיניות אפקטיבית ולגבות ממנו מחירים על מעשי איבה, וכי הוא יפסיד כלכלית והלחץ העולמי ימתן אותו. מכאן, כל מה שצריך לעשות זו התנתקות נוספת, כדי לתת להם תמריץ למהלכי מדיניות רבי השראה. לכן יש להימנע מלחצים דיפלומטיים וכלכליים ולשתף פעולה עם החמאס, כדי לעודד אותו לעבור משלב מהפכת הטרור האלימה לשלב המדיניות המעשית.
אכן, בשלושת הממדים הללו יחדיו, צריך לקבוע ברורות: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל".
הדמוקרטיה היא לא תמיד התשובה
של מי האחריות למצב שנוצר? היא קודם כל של הפלשתינים והערבים. זו האידיאולוגיה שלהם. זו תפיסת עולמם התרבותית. כל אנשי הדת המוסלמים טוענים כי האסלאם אינו צריך להשתנות כלל, עקב האמונה העמוקה כי בקוראן ישנו כל הידע האנושי מתחילת ההיסטוריה ועד קץ כל הדורות, וכל שינוי הוא כפירה שדינה מוות. הכל בידי אללה.
לא פחות חשוב הוא החטא של ארצות הברית, הפועלת בתוך מערכת אמונות המקובעת בתרבות הפוליטית ובתדמיות המראה שלה. הנשיא בוש נותן ביטוי לכך בכל נאומיו: דמוקרטיה תציל את המזרח התיכון ותביא אותו להתפתחות ולשלום. מזכירת המדינה קונדוליסה רייס פרסמה במחצית דצמבר 2005 מאמר רעיוני מלא חשיבות עצמית בעיתון 'וושינגטון פוסט', ובו דיברה בשבח "ההתנהלות הזהירה והנבונה" של ארצות הברית והישגיה הגדולים בהפיכת עיראק לדמוקרטיה, בשחרור לבנון מהכיבוש הסורי, והרשות הפלשתינית "מונהגת בידי מנהיג הקורא קבל עם ועדה לשלום עם ישראל". מכאן, "איש לא יוכל לשער את מלוא היקף ההישגים של המדיניות שלנו... ההבטחה של שלום דמוקרטי היא המציאות הרווחת".
ברנארד לואיס, אולי גדול המזרחנים במאה ה-20, וסמואל הנטינגטון במחקריו אודות המציאות הבינלאומית והתנגשות הציוויליזציות, הוכיחו עוד לפני עשר שנים את האסון של כפיית מערכת בחירות דמוקרטית על חברה מסורתית ללא יסודות תרבותיים, כלכליים ופוליטיים. הנטינגטון קבע כי במדינות לא דמוקרטיות שבהן נערכו בחירות חופשיות ניצחו תמיד הקבוצות הפנאטיות, משום שהן מייצגות את דעת הקהל. מכאן המלצתו לריסון עצמי מערבי. אכן, ארצות הברית הופכת לגורם החשוב ביותר בדרך לניצחון הג'יהאד העולמי, בכך שהיא כופה את הדמוקרטיה מלמעלה.
מה שקרה ברשות הפלשתינית יקרה גם במצרים, בירדן, בסוריה ומדינות ערב האחרות. הגורם היחיד שמונע זאת הם המשטרים הצבאיים והמלוכניים הקיימים. זה מה שקרה באלג'יריה בבחירות החופשיות בסוף 1991, שהצבא ביטל אותן, ומאז מתחוללת שם מלחמת אזרחים שגבתה מעל 150 אלף הרוגים. זו הסיבה שמצרים עושה כל מניפולציה כדי למנוע את השתתפות 'האחים המוסלמיים' בבחירות. זו הסיבה שבשנת 1992 ביטל חוסיין מלך ירדן את הבחירות שהתקיימו, וערך בחירות חדשות 'מאורגנות', כך שהתנועות האסלאמיות יהיו חסרות השפעה.
אל-קאעדה לא תהפוך לגרינפיס
צריך להבין, וזה אפילו לא קשור לחמאס. בכל מקום שבו תינתן לאוכלוסיה הערבית-מוסלמית זכות בחירה חופשית דמוקרטית, הם יבחרו תמיד במה שהם מכירים, מבינים ומעריכים האסלאם. זו הבחירה הטבעית, המובנת מאליה. הם לא יודעים מה זה דמוקרטיה, והם מעולם לא היו שותפים בשלטון. זה לא קיים בשום מדינה ערבית. בכולן המשטרים הם סמכותניים ומדכאים והמנהיגות פטרימוניאלית ואוכפת, בין אם הם משטרים צבאיים או מלוכניים.
עיראקיים רבים יאמרו כי מוטב שלטונו המדכא של סדאם חוסיין, שהיה בו לפחות סדר וחיים, מאשר האנרכיה הדמוקרטית ההורגת נוסח ארצות הברית. ברור כי תוך כמה שנים, ברגע שארצות הברית תיסוג מעיראק, יעלה שוב משטר צבאי. על כל מי שלוחם לשחרר את לבנון מהמגף הסורי לדעת כי המשמעות תהיה מלחמת אזרחים של שחיטה המונית, ועליית משטר שיעי לוחמני נוסח איראן, שעלול להעלות באש את המזרח התיכון. הרי אם רוצים דמוקרטיה בלבנון, השיעים הם כבר קרוב ל-40 אחוזים מהאוכלוסייה, וזה רצון העם.
ובעצם, למה מצפים? שהמשטר האיראני יהפוך למתון, שוחר שלום, ויתפרק מהנשק הגרעיני? שארגון אל-קאעדה יתפרק מהטרור, יהפוך לחלק מ'גרינפיס' ובן לאדן יהיה מטיף דתי במסגד זוטר במדבר סהרה? שאביב עמים מזרח תיכוני יפרוץ במקום האלימות, הדיכוי, והעוני המחפיר? זה יקרה כמו שאת המשטר הנאצי המתועב עצר הסכם מינכן המהולל.
הבריחה הבאה כבר כאן
מה המשמעויות של זה? ישראל תמשיך לבטח במדיניות הבריחה החד-צדדית המבוהלת שלה. אמנם עזה הפכה לחזבאללסטאן, קאעדיסטאן, וחמאסטאן, כדברי הרמטכ"ל המודח, יעלון; אמנם, הקסאמים התקרבו לאשקלון ומחר גם לאשדוד; אמנם, יהודה ושומרון בדרך להיות כל הדברים הנפלאים שמנה יעלון; אמנם על ירושלים השלמה כבר ויתרנו בשם השלום אך כל זה לא ימנע את ממשלתנו האמיצה מלבצע עוד בריחה מרהיבה וחד-צדדית 'קדימה': "אנחנו כאן והם שם".
הרי ההצלחה בעזה מוכחת, והשלום כבר בפתח. אז מה אם הוקמו סניפי אל-קאעדה שם, ונצבר נשק התקפה מסוכן, והטרור חוגג, ומנהרות נחפרות, הפעם לתוך שטחי 1967, ויהיה צורך להשקיע מיליארדים כדי להקים גדר לאורך הגבול עם מצרים? קטן עליהם. בריחה מבוהלת נוספת, שתיקרא התנתקות ביהודה ובשומרון, תביא את הקסאמים על עפולה, חדרה ונתניה. עם זאת, ממשלתנו האמיצה ההולכת תמיד 'קדימה', תגלה נחישות מדהימה מכאן ואילך, והיא לא תאפשר להם להגיע עם הטילים לצפון תל אביב. הו לא, עד כאן. שינקין ישכון לבטח.
נותר רק לשאול: מדוע איננו לומדים? מדוע מורי הדרך ההיסטוריים של העם היהודי היו אסונות, פרעות ושואות? נכון הסתדרנו, התאוששנו, שגשגנו, המשכנו בדרכנו. אך מדוע רק "אחרי מות, קדושים"? מדוע לא "סוף מעשה במחשבה תחילה"?