טיוטה א': מדינת ישראל הקריבה אותנו, אף אחד לא סופר אותנו, כולם דורכים על עקרונותינו, משטרת ישראל היא שלוחה של אולמרט, בית המשפט העליון הוא שלוחה של החמאס, מפגיני עמונה הם הנוער הנפלא שלנו, הגיע הזמן להתנתק מהמדינה ומהצבא, הגיע הזמן לנחישות בלי רגישות, מלחמת האחים כבר כאן ולא בגללנו, יש להיאבק על הבית בכל מחיר, הממשלה הזאת מבינה רק כוח, בעזרת השם הצדק ינצח.
לקפל, לחתוך, לכתוב מחדש.
טיוטה ב': חייבים להמשיך להיאבק בכלים דמוקרטיים, צריך לשמור על מתינות, גם לכוח יש גבול, צריך לחנך את הצעירים לחשיבה מורכבת, הינתקות מהמדינה לא תביא דבר, במאבק אלים אנו עלולים להפסיד הכול, אסור לוותר על אחינו החילונים, לא נוכל להקים חברה למופת בדרך של שנאה, מדינת ישראל היא שלנו, יש לנו כוח גם כקבוצת מיעוט, צריך להמשיך בדרך של מהפכה שקטה וסבלנית, דעת הקהל עוד תשתנה לצד שלנו, המציאות תוביל אותנו לכיוון הנכון, בעזרת השם הצדק ינצח.
לקרוע, לגלגל, לזרוק לפח.
האמת, אין לי מושג ירוק. לא חיבבתי את מראה החיבוקים בגוש קטיף, וגם לא את תמונות האנשים המדממים בעמונה. לכל גישה יש היגיון משלה. לכל דרך פעולה יש סיכוי להצליח, ולכל אחת מהן יש מחיר. מה עדיף על מה, האם אפשר לנצח את השיטה, באיזו דרך נרוויח יותר ובמה נפסיד יותר קשה לנבא. וגם אם יש לי נטייה לכיוון מסוים, קצת מאסתי בהטפת מוסר לצד זה או אחר, ואפילו הטענות (המוצדקות) נגד רשויות החוק לא בדיוק מובילות אותי לשום מקום.
אז תרשו לי להפסיק לחלק את העולם הפוליטי, האידיאולוגי והדתי, לטובים מוחלטים ורעים מוחלטים. אם מצפים ממני לכתוב תמיד מסרים בטוחים וחד משמעיים הנה, אני מועל בעבודתי. בעצם, יש לי מסר חד-משמעי אחד: אני מקווה שכל הנאבקים מכל הכיוונים ומכל קצוות הקשת הפוליטית, יהיו טיפ-טיפה, במקום נסתר בלבם, פחות החלטיים בעצמם.
להדפיס, לשלוח, להמתין לצ'ק.
תמונת העשור
שלטי התעמולה של הליכוד, כך מתברר, נושאים תמונה של בנימין נתניהו מלפני עשר שנים - צעיר יותר, רזה יותר, נאה יותר. כיצד בדיוק יצליחו למכור לציבור את 'ביבי החדש' עם תמונה של ביבי הישן? ליועצי הקמפיין של הליכוד הפתרונים. ובכלל, זה לא נראה חכם לפרסם תמונה של מועמד צעיר ורזה, כאשר ברור לכל שהציבור מעדיף את ראש הממשלה שלו זקן ושמן.
מלבד זאת, התמונה עצמה היא לא שוס: הגבות המכווצות, המבט הבוחן, הצוואר החסר, הראש המורכן קמעה, השפתיים המעוקלות במין חיוך חשוד זה לא רק נתניהו הצעיר, אלא גם נתניהו המסתורי, הערמומי, הבלתי אמין. בדיוק אותו נתניהו שהקמפיינרים של הליכוד היו אמורים להסתיר.
עדיף היה לצלם אותו מחדש, בהבעה רצינית יותר, בוגרת יותר, אולי אפילו אחרי מריטת גבות. ואם זה עדיין לא עוזר, לשם כך ברא הקב"ה בחכמתו את הפוטושופ (אם כי את הבעת שביעות הרצון העצמית - שום תיקון בפוטושופ לא יכול להעלים). אז נכון שהתמונה הישנה הובילה אותו לניצחון בבחירות 96'. אבל זה משום שאז עדיין לא הכרנו די את בנימין נתניהו. היום אנחנו יודעים עד כמה התמונה ההיא קרובה לאמת.
סליחה שצדקנו
לעתים נדמה, כי ככל שהמציאות מוכיחה את טענות הימין, כן מפנה לנו הציבור את גבו. הסכמי אוסלו קרסו, החמאס עלה, מצעד השחיתות במרכז הפוליטי נמשך, אידיאולוגיית השמאל הקיצוני משתלטת על מצעי רוב המפלגות, ועדיין זוכה מנהיגות הימין בישראל ליותר מדי נפנופי ידיים מזלזלות, כאילו היא הקיצונית, התמהונית והלא רלוונטית.
במקום הסבר סוציולוגי לתופעה, הרשו לי לשוב ולצטט את פרופסור אלבוס דמבלדור הי"ד, מנהלו הנערץ של הקוסם הארי פוטר: "קל יותר לסלוח לאנשים על כך שטעו מאשר על כך שצדקו". אמר וצדק.
חמסה עלינו
א. אבדה אידיאולוגיה המוצא הישר מתבקש להחזירה למפלגה של אביגדור ליברמן.
ב. לא מכבר כתבתי על היעדר הגהה בעיתונים קטנים. והנה דוגמה עדכנית ונחמדה, מתוך המקומון הדתי 'השבוע בפתח תקווה': "שר הביטחון שאול מופז: ב-15 בפברואר נבטל את ההסדר באלון-שבות, אם ראש הישיבה לא יחתום על מסמך בו יצהיר שלא יקרא עוד לסרב פקודה". וואו, מי היה מאמין שהרב יהודה עמיטל יטיף לסירוב פקודה?!
ג. הכוונה היא, כמובן, לרב אליקים לבנון רבה של אלון-מורה וראש ישיבת ההסדר המקומית. שעיתון דתי יתבלבל בין אלון-מורה לאלון-שבות? מי הכין את הכתבה, אלון-מזרחי?
ד. הנה שלושה גימיקים שכבר נטחנו עד דק במוסיקה הפופולרית: זמרים בלי שם משפחה, שירים הנושאים את השם 'תקווה', ומקהלות ילדים המצטרפות ב"לה-לה-לה" בפזמון החוזר. ולמרות כל זאת, השיר 'תקווה' של הזמר גלעד (גלעד ויטל, סולן 'שוטי הנבואה') ומקהלת הילדים ברקע הוא להיט שקשה לעמוד בקסמו.
ה. ולשירים מעט פחות חדשים: כמי שלא משתגע במיוחד על שירי ריקי גל, אני שמח לבשר כי דיסק האוסף הכפול שלה 'המיטב' פשוט מצוין כמעט כל שיר הוא פצצה. ומנגד, האלבום האתני 'harem' של הבריטית העל-קולית שרה ברייטמן - דווקא צפוי ומאכזב, למרות שעפרה חזה המנוחה עושה בו קולות רקע.
יודע את מקומי
במהלך ארבעת החודשים שחלפו מאז לידתה, לא סיפקה בתי הקטנה יותר מדי סיבות לאזכר אותה במדור. בניגוד ליורש, שמיום היווסדו כבר השמיע קולות מלחמה בשפה מאוד דומה להונית, שמרה היורשת בקפדנות על דממת אלחוט, כאילו היתה מודעת למעמדה האצילי כבת קלאסית וכילד שני קלאסי. למעשה, כה מיעטה הגברת הצעירה למשוך תשומת לב, עד שנהגנו להזיז אותה ממקום למקום רק כשרצינו לשאוב אבק מהשטיח או משהו כזה. בכל מצב אחר, כולל רגעים שבהם ניסה בננו לערוך ניסויים בגוף הפעוטה, העדפנו להשאיר אותה כפי שהיא, שומרים באדיקות על הפתגם הידוע: "אם זה לא ממרר בבכי, אל תתקן אותו".
ההבדל בין תכונות האופי של שני ילדינו הוא כה תהומי, עד למעשה יש ביניהם רק תכונה משותפת אחת: בני הוא טיפוס שתמיד יודע בדיוק מה הוא רוצה, וגם בתי תמיד יודעת בדיוק מה הוא רוצה. אבל בכל מה שקשור אליה, ליורשת הצעירה יש מעט מאוד דרישות, שאלות או שאיפות לחיים. כל דבר קטן גורם לה לחייך, כל סוג של מוסיקה מצליח להרדים אותה, ואם היא כבר מבצעת פעולה נדירה כמו הטיית הראש אנו שוקלים לציין את האירוע בקידוש בבית הכנסת.
אפשר בהחלט לומר, שזכינו לאחת הבנות היותר שקטות ביקום. כל כך שקטה, שלפעמים אני מתבלבל ותוהה אם אנחנו נמצאים לפני או אחרי הלידה; כל כך שקטה, שגם כאשר היא בוכה - אני עלול לא לשמוע אותה בגלל רעש ההקלדה במחשב; כל כך שקטה, שלפעמים אנשים חושבים שקנינו אותה בחנות כדי לבדר את הבובות; כל כך שקטה, שמעולם לא התעוררתי בגללה בלילות. אם כי רעייתי טוענת שבלילות היא דווקא לא כל כך שקטה, ושבאמת אין סיבה שאני לא אתחיל להתעורר.
מכל מקום, אני לא משלה את עצמי לרגע. ברור לי, שבסופו של דבר בתנו תלמד לדבר, לדרוש, להתווכח, אולי אפילו לזרוק בלוקים (לא אמרתי על מי, נא להירגע). אני יודע שככל שיעבור הזמן, היא תהיה דומה יותר ויותר לאחיה הגדול, בילי דה קיד. אבל בינתיים, השלווה שלה כובשת את כולנו, ורק לעתים רחוקות בעתות רעב היא משמיעה את קולה הזעיר בצרחות קטועות ומלחיצות. טוב, בכל זאת היא ירשה משהו מאבא.
לקפל, לחתוך, לכתוב מחדש.
טיוטה ב': חייבים להמשיך להיאבק בכלים דמוקרטיים, צריך לשמור על מתינות, גם לכוח יש גבול, צריך לחנך את הצעירים לחשיבה מורכבת, הינתקות מהמדינה לא תביא דבר, במאבק אלים אנו עלולים להפסיד הכול, אסור לוותר על אחינו החילונים, לא נוכל להקים חברה למופת בדרך של שנאה, מדינת ישראל היא שלנו, יש לנו כוח גם כקבוצת מיעוט, צריך להמשיך בדרך של מהפכה שקטה וסבלנית, דעת הקהל עוד תשתנה לצד שלנו, המציאות תוביל אותנו לכיוון הנכון, בעזרת השם הצדק ינצח.
לקרוע, לגלגל, לזרוק לפח.
האמת, אין לי מושג ירוק. לא חיבבתי את מראה החיבוקים בגוש קטיף, וגם לא את תמונות האנשים המדממים בעמונה. לכל גישה יש היגיון משלה. לכל דרך פעולה יש סיכוי להצליח, ולכל אחת מהן יש מחיר. מה עדיף על מה, האם אפשר לנצח את השיטה, באיזו דרך נרוויח יותר ובמה נפסיד יותר קשה לנבא. וגם אם יש לי נטייה לכיוון מסוים, קצת מאסתי בהטפת מוסר לצד זה או אחר, ואפילו הטענות (המוצדקות) נגד רשויות החוק לא בדיוק מובילות אותי לשום מקום.
אז תרשו לי להפסיק לחלק את העולם הפוליטי, האידיאולוגי והדתי, לטובים מוחלטים ורעים מוחלטים. אם מצפים ממני לכתוב תמיד מסרים בטוחים וחד משמעיים הנה, אני מועל בעבודתי. בעצם, יש לי מסר חד-משמעי אחד: אני מקווה שכל הנאבקים מכל הכיוונים ומכל קצוות הקשת הפוליטית, יהיו טיפ-טיפה, במקום נסתר בלבם, פחות החלטיים בעצמם.
להדפיס, לשלוח, להמתין לצ'ק.
תמונת העשור
שלטי התעמולה של הליכוד, כך מתברר, נושאים תמונה של בנימין נתניהו מלפני עשר שנים - צעיר יותר, רזה יותר, נאה יותר. כיצד בדיוק יצליחו למכור לציבור את 'ביבי החדש' עם תמונה של ביבי הישן? ליועצי הקמפיין של הליכוד הפתרונים. ובכלל, זה לא נראה חכם לפרסם תמונה של מועמד צעיר ורזה, כאשר ברור לכל שהציבור מעדיף את ראש הממשלה שלו זקן ושמן.
מלבד זאת, התמונה עצמה היא לא שוס: הגבות המכווצות, המבט הבוחן, הצוואר החסר, הראש המורכן קמעה, השפתיים המעוקלות במין חיוך חשוד זה לא רק נתניהו הצעיר, אלא גם נתניהו המסתורי, הערמומי, הבלתי אמין. בדיוק אותו נתניהו שהקמפיינרים של הליכוד היו אמורים להסתיר.
עדיף היה לצלם אותו מחדש, בהבעה רצינית יותר, בוגרת יותר, אולי אפילו אחרי מריטת גבות. ואם זה עדיין לא עוזר, לשם כך ברא הקב"ה בחכמתו את הפוטושופ (אם כי את הבעת שביעות הרצון העצמית - שום תיקון בפוטושופ לא יכול להעלים). אז נכון שהתמונה הישנה הובילה אותו לניצחון בבחירות 96'. אבל זה משום שאז עדיין לא הכרנו די את בנימין נתניהו. היום אנחנו יודעים עד כמה התמונה ההיא קרובה לאמת.
סליחה שצדקנו
לעתים נדמה, כי ככל שהמציאות מוכיחה את טענות הימין, כן מפנה לנו הציבור את גבו. הסכמי אוסלו קרסו, החמאס עלה, מצעד השחיתות במרכז הפוליטי נמשך, אידיאולוגיית השמאל הקיצוני משתלטת על מצעי רוב המפלגות, ועדיין זוכה מנהיגות הימין בישראל ליותר מדי נפנופי ידיים מזלזלות, כאילו היא הקיצונית, התמהונית והלא רלוונטית.
במקום הסבר סוציולוגי לתופעה, הרשו לי לשוב ולצטט את פרופסור אלבוס דמבלדור הי"ד, מנהלו הנערץ של הקוסם הארי פוטר: "קל יותר לסלוח לאנשים על כך שטעו מאשר על כך שצדקו". אמר וצדק.
חמסה עלינו
א. אבדה אידיאולוגיה המוצא הישר מתבקש להחזירה למפלגה של אביגדור ליברמן.
ב. לא מכבר כתבתי על היעדר הגהה בעיתונים קטנים. והנה דוגמה עדכנית ונחמדה, מתוך המקומון הדתי 'השבוע בפתח תקווה': "שר הביטחון שאול מופז: ב-15 בפברואר נבטל את ההסדר באלון-שבות, אם ראש הישיבה לא יחתום על מסמך בו יצהיר שלא יקרא עוד לסרב פקודה". וואו, מי היה מאמין שהרב יהודה עמיטל יטיף לסירוב פקודה?!
ג. הכוונה היא, כמובן, לרב אליקים לבנון רבה של אלון-מורה וראש ישיבת ההסדר המקומית. שעיתון דתי יתבלבל בין אלון-מורה לאלון-שבות? מי הכין את הכתבה, אלון-מזרחי?
ד. הנה שלושה גימיקים שכבר נטחנו עד דק במוסיקה הפופולרית: זמרים בלי שם משפחה, שירים הנושאים את השם 'תקווה', ומקהלות ילדים המצטרפות ב"לה-לה-לה" בפזמון החוזר. ולמרות כל זאת, השיר 'תקווה' של הזמר גלעד (גלעד ויטל, סולן 'שוטי הנבואה') ומקהלת הילדים ברקע הוא להיט שקשה לעמוד בקסמו.
ה. ולשירים מעט פחות חדשים: כמי שלא משתגע במיוחד על שירי ריקי גל, אני שמח לבשר כי דיסק האוסף הכפול שלה 'המיטב' פשוט מצוין כמעט כל שיר הוא פצצה. ומנגד, האלבום האתני 'harem' של הבריטית העל-קולית שרה ברייטמן - דווקא צפוי ומאכזב, למרות שעפרה חזה המנוחה עושה בו קולות רקע.
יודע את מקומי
במהלך ארבעת החודשים שחלפו מאז לידתה, לא סיפקה בתי הקטנה יותר מדי סיבות לאזכר אותה במדור. בניגוד ליורש, שמיום היווסדו כבר השמיע קולות מלחמה בשפה מאוד דומה להונית, שמרה היורשת בקפדנות על דממת אלחוט, כאילו היתה מודעת למעמדה האצילי כבת קלאסית וכילד שני קלאסי. למעשה, כה מיעטה הגברת הצעירה למשוך תשומת לב, עד שנהגנו להזיז אותה ממקום למקום רק כשרצינו לשאוב אבק מהשטיח או משהו כזה. בכל מצב אחר, כולל רגעים שבהם ניסה בננו לערוך ניסויים בגוף הפעוטה, העדפנו להשאיר אותה כפי שהיא, שומרים באדיקות על הפתגם הידוע: "אם זה לא ממרר בבכי, אל תתקן אותו".
ההבדל בין תכונות האופי של שני ילדינו הוא כה תהומי, עד למעשה יש ביניהם רק תכונה משותפת אחת: בני הוא טיפוס שתמיד יודע בדיוק מה הוא רוצה, וגם בתי תמיד יודעת בדיוק מה הוא רוצה. אבל בכל מה שקשור אליה, ליורשת הצעירה יש מעט מאוד דרישות, שאלות או שאיפות לחיים. כל דבר קטן גורם לה לחייך, כל סוג של מוסיקה מצליח להרדים אותה, ואם היא כבר מבצעת פעולה נדירה כמו הטיית הראש אנו שוקלים לציין את האירוע בקידוש בבית הכנסת.
אפשר בהחלט לומר, שזכינו לאחת הבנות היותר שקטות ביקום. כל כך שקטה, שלפעמים אני מתבלבל ותוהה אם אנחנו נמצאים לפני או אחרי הלידה; כל כך שקטה, שגם כאשר היא בוכה - אני עלול לא לשמוע אותה בגלל רעש ההקלדה במחשב; כל כך שקטה, שלפעמים אנשים חושבים שקנינו אותה בחנות כדי לבדר את הבובות; כל כך שקטה, שמעולם לא התעוררתי בגללה בלילות. אם כי רעייתי טוענת שבלילות היא דווקא לא כל כך שקטה, ושבאמת אין סיבה שאני לא אתחיל להתעורר.
מכל מקום, אני לא משלה את עצמי לרגע. ברור לי, שבסופו של דבר בתנו תלמד לדבר, לדרוש, להתווכח, אולי אפילו לזרוק בלוקים (לא אמרתי על מי, נא להירגע). אני יודע שככל שיעבור הזמן, היא תהיה דומה יותר ויותר לאחיה הגדול, בילי דה קיד. אבל בינתיים, השלווה שלה כובשת את כולנו, ורק לעתים רחוקות בעתות רעב היא משמיעה את קולה הזעיר בצרחות קטועות ומלחיצות. טוב, בכל זאת היא ירשה משהו מאבא.