" אני מוריד בפניהם את הכוכב, ומקנא בהם על הניצוץ שיש להם בעיניים", אומר עליהם בהתפעלות חבר הקיבוץ # מאידך, מאשימות 13 המשפחות בשומריה את הקיבוץ הארצי, שהפעיל לחצים כבדים, ואת מנהלת סל"ע שהציעה את הפיתוי הכספי, וגרמו להן לעזוב את המקום מרצון, אך בלית ברירה. "המנהיגות הפוליטית שלנו בגדה בנו עם מזכירות הקיבוץ הארצי" הם אומרים בכעס # ועדיין סכום הפיצויים שיקבלו גדול בהרבה מהסכום אותו אמורים לקבל עקורי עצמונה
קיבוץ שומריה הוא לא מסוג המקומות שמגיעים אליהם במקרה. למעשה, ניתן בהחלט לומר שבימים כתיקונם כמעט לא מגיעים אליו. אם תהיתם, הוא ממוקם בנגב הצפוני, בין קרית גת לבאר שבע, מוקף נופים מדהימים המשלבים מדשאות מוריקות וגבעות אינסופיות מכל עבר.
שער המתכת הכבד בכניסה ממעט להיפתח. הטלפון מצדו החיצוני מעלה אבק, במזכירות איש אינו עונה והקו מנותק. שלוש-עשרה המשפחות המתגוררות במקום כבר אינן משתמשות בשער, אלא נכנסות לקיבוץ דרך כביש עפר הממוקם כ-20 מטרים ימינה. המעבר של אנשי עצמונה לקיבוץ, שקורם עור וגידים בימים אלו, אמור להפיח רוח חיים בחבל הארץ שרבים מתושבי המדינה אינם מודעים אפילו לקיומו.
שלוש-עשרה המשפחות של הקיבוץ יעזבו בימים הקרובים את ביתן. 9 מהן יעברו לדביר, 2 ללהב ו-2 למבועים. שוכרי הדירות אמורים להתפצל בין קיבוצי הסביבה. על-פי הערכות לא רשמיות ולדברי אנשי הקיבוץ, כל משפחה אמורה לקבל סכום של כ-375 אלף דולר תמורת פינוי ביתה. יש לציין כי בניגוד למקובל בקיבוצים, גודל הדירות בשומריה גדול יחסית: בממוצע 100 מ"ר לדירה. עובדה זו נובעת בעיקר ממיעוט המשפחות שבחרו לקבוע במקום את ביתן.
שממה בתוך שממה
בשעת צהריים של יום חמישי שעבר, הקיבוץ די שקט. חיפוש אחר חבר הקיבוץ מתגלה כמשימה לא פשוטה כלל ועיקר. חדר האוכל אינו פעיל כבר כ-5 שנים. הבתים נראים שוממים, ומחוצה להם כמעט אין נפש חיה. לאחר סיור רגלי שאינו מניב תוצאות של ממש, אנו שמים את פעמינו אל בית המזכירות.
הדבר הראשון שתבחינו בו כשתיכנסו למזכירות הקיבוץ יהיה השבועה של חבריו שנכתבה עם הקמתו, באמצע שנות ה-80, התלויה על הקיר ומזכירה כעת נשכחות: "אנו, חברי גרעין שומריה, מקבלים היום לידינו את קיבוץ שומריה, קיבוץ בראשית דרכו", נכתב בה. "בזאת אנו מצטרפים לקהילת הקיבוץ הארצי ומקווים שבהשארת הרעיון וחכמת החיים של מנוסים מאיתנו נמצא את דרכנו, נבנה לנו בית שאבן הפינה שלו תהיה ערך האדם וכל אדם בו יהיה פינה בחברה שנבנה. נתמודד עם בעיות של חברה יוצרת ופעילה המתקיימת מעבודה עצמית. באורח חיינו נממש את רעיונות השיתוף והשוויון, ועם זאת נפנה גם אל החוץ, למעורבות במדינה שבה אנו חיים. היום אנו מתחילים לחיות את החיים שעליהם חלמנו ודיברנו, וגם בקשיי היום יום ננסה לשמור על אותם דברים שעד היום העסיקו אותנו במחשבה בלבד. אנו יודעים שהדרך ארוכה וקשה ועוד התלבטויות רבות לפנינו. בהתחלה של דרך זו אנו עומדים היום". חתימותיהם של אנשי הקיבוץ מתנוססות בתחתית היריעה, כעדות אילמת לעקרונות שהתפוגגו עם השנים.
על לוח המודעות בחצר מצהיבה מודעה בודדת משנת 2003, המזמינה את התושבים להתמודד על משרת ראש מועצת בני שמעון. נראה כי משה פאול יכול להסיר דאגה מלבו: איום עתידי על משרתו יגיע ככל הנראה ממחוזות אחרים.
במבנה עצמו יושבים כמה חברים בארשת פנים עסוקה, כשמפות פרוסות לפניהם. מהנדס מסב עמם לשולחן, והם דנים בענייני טאבו. לא הרחק מהם, בפינת האולם, ניצב ריהוט בית הכנסת של אנשי עצמונה, הממתין שיעשו בו שימוש. את השלווה מפרים רק קולות הטרקטורים והשופלים העובדים במרץ, על מנת להכין את הקרקע והתשתיות לקרווילות של דיירי הקיבוץ החדשים. ערמות של צינורות ביוב ומרצפות מונחות בכל פינה.
הקיבוץ חווה כעת תקופת מעבר, חילופי משמרות. את מקומם של חברי הקיבוץ יחליפו בהדרגה, במהלך השבועות הקרובים, אנשי עצמונה שגורשו בקיץ האחרון מביתם במסגרת תכנית ההתנתקות. התחושות מעורבות, ואי הנעימות בשני הצדדים מורגשת.
אנו פוגשים את גילי וייסמן, מהגרעין שהקים את הקיבוץ, כשהוא מסיים לחלוב את הפרות. כבר 20 שנה הוא מתגורר במקום ועובד ברפת. הפרות מעיפות לעברנו מבט סקרני וממשיכות להעלות גרה. הן לא נראות מוטרדות מהתהליך שעובר הקיבוץ, ומחוסר הוודאות שאופף את מקום מגוריהן.
"המנהיגים עזבו אותנו"
במחשב של גילי, ולמעשה גם באלו של לא מעט מחברי הקיבוץ, מככב האתר 'קטיף.נט' ברשימת המועדפים. את העובדה יוצאת הדופן הזו מסביר גילי ברצון של אנשי הקיבוץ להתכונן למעבר בצורה הטובה ביותר, ולהבין את הלך הרוח בקרב האנשים שיתפסו את מקומם.
"זה לא פשוט", סח לי גילי בעודו פושט את המגפיים. "אנחנו הקמנו את המקום ובונים אותו 20 שנה, ועד לא מזמן גם לא הסכמנו להתפנות. אנחנו רוצים להמשיך לקיים את המקום. יש פה קהילה חיה ונושמת. הבעיה היחידה היא שלא הצלחנו לקלוט עוד משפחות. היינו קהילה של 13 משפחות. הכל עניין פוליטי ורצון של המדינה. אם רוצים ליישב מקום, משרד השיכון עושה תשתיות ומקדם את המהלך אותנו פשוט ייבשו. כשרצו לבנות ביו"ש או בעזה הורידו קרוונים וקידמו את הנושא. לקיבוץ אין את המיליונים לקדם את עצמו. אחרי זה המדינה באה אליך ואומרת לך: 'אתה קטן מדי. תתפנה, אין לך זכות קיום'.
בתחילה לא הסכמתם להתפנות. איך השתכנעתם בסופו של דבר?
"זה היה תהליך של חצי שנה. יונתן בשיא הגיע לפה בפעם הראשונה באוקטובר. שלוש פעמים שיחת הקיבוץ (הוועד) נתנה תשובה שלילית למנהלת סל"ע. הם שלחו את ראש מועצת בני שמעון, משה פאול, ואת מזכיר הקיבוץ הארצי, גברי בר גיל. אפילו ח"כ חיים אורון מקיבוץ להב שכנע אותנו".
מה הם אמרו לכם?
"הם אמרו שהמדינה כבר לא תומכת ביישובים קטנים, שיהיה לנו עוד יותר קשה ושזו הזדמנות שכדאי לקחת. כשאומרים לך שאתה טמבל כל הזמן, אתה בסוף מתחיל להאמין בזה. אני אישית הייתי מוכן לוותר על המעבר. עד היום אני מאמין שיכולנו להצליח כאן. עמדנו להקים שכונה קהילתית במקום שבו מוקמות הקרווילות".
כל הכבוד לחלוצים
מה אתה חושב על אנשי עצמונה שיתפסו את מקומכם?
"אני מוריד בפניהם את הכובע. אני מקנא בהם על הניצוץ שיש להם בעיניים, ועל הכוחות ליישב מקום חדש אחרי מה שהם עברו. כל הכבוד להם".
אז מדוע לא לחיות יחד אתם?
"תראה, אחרי שהקימו את הקרווילות הועלה רעיון שהמתיישבים יגיעו לפה רק לשנתיים, ושנחיה יחד, קהילה ליד קהילה. לקטע הזה לא הסכמנו, כי אנחנו חילונים. לא רצינו לפגוע בהם ולהפריע למהלך החיים שלנו. גם עכשיו, כשחלק מהמשפחות הגיעו, נוצר מצב לא נעים. השבת הראשונה שחיינו ביחד היתה השבת האחרונה. הסתובבתי פה, ואתה רואה אנשים לבושים לבן חוזרים מבית הכנסת. אני הגעתי עם הרכב והמשפחה מטיול. הרגשתי לא נעים, למרות שהם אמרו לנו 'תמשיכו את החיים שלכם'. אם אני חוזר בתשובה אני אחיה איתם, אבל אני לא רגיל לאורח החיים הזה. אני דור שלישי של חילונים. חבל, זו סופה של תקופה שהייתי רוצה להמשיך עד הזקנה".
אתם עוזבים בלית ברירה?
"ודאי. רצינו להמשיך לחיות את החיים שלנו. זה מקום משגע. אני אצטער על הצעד הזה עוד הרבה שנים. אבל במנהלת שכנעו ושכנעו, ויונתן בשיא כל הזמן העלה את הסכומים, עד שנשברנו. גם התחלנו לפחד שיתנכלו לנו במשרדי הממשלה וייקחו לנו אדמות אם לא נצליח לגדול".
מדוע באמת לא גדלתם?
"כי אנשים לא מבינים איזה מקום עוצמתי זה. קשה לשכנע. מה שעשינו פה זה ציונות והתיישבות, ובשנות ה-2000 כבר לא מאמינים בזה, מלבד במגזר של החבר'ה מעצמונה. אנשים אחרים אומרים: 'תראו איזה מטורפים, איך הם חיים פה'".
קיימים לא מעט הבדלים ביניכם ובין אנשי עצמונה: אתם הסכמתם להתפנות מרצון תמורת כסף ואילו הם לא היו מוכנים לעזוב את בתיהם תמורת שום הון שבעולם. איך אתה מסביר את זה?
"נכון. בגלל זה אני מקנא בהם. אותם פינו בכוח, ואחרי מה שהם עברו יש להם עוד כוח להקים יישובים. לכל אורך הדרך אמרו לנו שלא יפנו אותנו בכוח. לעצמונה יש מנהיגות מקומית שאומרת לקהילה מה לעשות, וכולם הולכים אחריה. אצלנו המנהיגות היתה יותר חלשה, והמנהיגות הפוליטית שלנו בגדה בנו עם מזכירות הקיבוץ הארצי".
מה יעלה בגורל הרפת?
"אף אחד לא יודע. יש כרגע מלחמה, כי מנהלת סל"ע רוצה שמכסת החלב תעבור לעצמונה, אבל בגלל שכבר יש להם מכסת חלב, משרד החקלאות רוצה שהמכסה תתחלק בין שאר היצרנים במשק. למעשה, האגודה השיתופית של שומריה לא התפרקה. הוציאו משם את החברים ואנשי עצמונה נכנסו במקומם. הפרות והרפתנים חיים באי ודאות. בינתיים אני פה".
איפה ואיפה בפיצויים
הדקות נוקפות. ילדי המתיישבים מעצמונה שחזרו מהגנים ובתי הספר מוצאים מפלט בערמות החול הסמוכות לקרווילות שלהם. הוריהם מתאקלמים בסביבה החדשה שאליה הגיעו בהדרגה. למרות הדיסטנס המסוים שנוצר עם התושבים העוזבים, בפיהם של אנשי עצמונה יש קוריוזים על חבר קיבוץ ותיק שהגיע לתפילה פעמיים בשבת האחרונה, ועל נער שנכנס לביתו של אחד הרבנים ושאל אותו מה זה תפילין.
אחת מתושבות עצמונה הביעה את דעתה על הסיטואציה החדשה שנוצרה בקיבוץ: "חברי הקיבוץ בחרו לצאת ולקבל תמורה כספית. אם הם היו נשארים כאן, לא בטוח שהם היו מצליחים. אם הממשלה היתה משאירה אותנו בגוש קטיף ועוזרת לנו וגם להם, לא היתה אי נעימות והיו שני יישובים פורחים. אנחנו רצינו להישאר בקהילה, לכן היינו בעיר האמונה באוהלים בתנאים לא פשוטים. בקיבוץ מנסים לצייר תמונה כאילו הם גורשו, אבל זה לא כך. אם לא היה הגירוש אני לא יודעת איך הם היו מסתדרים מבחינה כלכלית. מבחינתנו, היינו חוזרים עכשיו לגוש קטיף. הצענו להם לגור איתנו בשכנות, אבל הם לא מעוניינים.
"חבל שהמדינה הגיעה לאן שהיא הגיעה. היא התנתקה מהשורשים והגיעה למצב שהיא עוקרת יישובים. אם הנושא של ההתיישבות היה חשוב, המדינה היתה עוזרת לנו ולהם. אנחנו שמחים שאנחנו יכולים להמשיך את היישוב, אבל אנחנו מצטערים בשביל חברי הקיבוץ על הסיטואציה המביכה הזו".
אחד הרבנים מעצמונה סיפר: "העולם שלנו שונה משלהם. הם הקימו יישוב לתפארת. חורה להם שהגענו וסללו לנו כביש מעל הגשר האירי בכניסה. כואב להם על הגופים שלהם שבגדו בהם, לא עלינו. התנועה הקיבוצית הכריחה אותם לעזוב. אנחנו חיים איתם בשלום ובשלווה. הם לא רוצים לחיות איתנו כי הם חשבו שנזרוק עליהם אבנים אם הם ייסעו בשבת. הם לא רגילים לראות משפחות עם 10 ילדים".
לדעתך, קיימים הבדלים בין התנאים שקיבלתם כשעזבתם את הבית לתנאים שמקבלים כעת חברי הקיבוץ?
"כן. הם לא צריכים להוכיח שהם גרו פה כמו שאנחנו היינו צריכים להוכיח שגרנו בגוש. זה שהמדינה עושה איפה ואיפה זו כבר בעיה אחרת. אבל יש בינינו גם הבדל רוחני. אנחנו חונכנו ש'שבע יפול צדיק וקם'. אנחנו מסתכלים קדימה לא אחורה".
האמונה הביאה אותם לכאן
על דלת המקרר תלויה ברכה שהעניקו צעירות מהקיבוץ: "ברוכים הבאים. אנו שמחים שהגעתם אלינו. למרות שלא נוכל לחיות יחד אתכם, אנחנו שמחים בשמחתכם שמצאתם מקום כזה לחיות בו. נקווה שיהיה לכם כיף פה".
האישה מסבירה: "תושבי האזור מפרגנים. הם הגיעו עם סלסילות ועוגות, עשו לנו ארוחת ערב וחיממו לנו את הלב. עם ישראל לא יישב את המקום הרבה זמן. איך ייתכן שחבל ארץ כזה גדול יש בסך הכל 2 קיבוצים? חיפשנו מקום כדי לבנות אחרי שהרסו את המקום שלנו. אם אנחנו לא היינו פה, היו פה בדואים. זו תשובה ציונית".
עם היציאה מגוש קטיף, עצמונה למעשה התפצלה: מבין 85 המשפחות שהתגוררו ביישוב עברו 22 משפחות ליישוב יתד שבנגב, 6 משפחות עברו ליד בנימין ו-55 החליטו לעבור לשומריה. דודי רייש, יו"ר מזכירות עצמונה, מספר על התהליך שעבר היישוב שלו: "בשבוע שעבר נכנסנו לקרוונים הראשונים. העבודות יימשכו עוד כחודשיים. עד השבוע הבא, כ-20 קרווילות יהיו תפוסות.
"בשבועיים האחרונים המנהלת דאגה לנו בפעם הראשונה להסעה לתלמידים. אנחנו הקבוצה היחידה שלא קיבלה שקל אחד מהמדינה. מאכילים אותנו צפרדעים. המדינה התעלמה מאיתנו 7 חודשים. אני לא בטוח שהיה אי פעם דבר כזה. אנחנו כ-400 נפשות, זה לא פשוט.
"ארגנו גני ילדים, מעונות ודיור הכל לבד. היה לנו סיוע התחלתי מ'אמנה' ארגון ההתיישבות של גוש אמונים. אנחנו בדרך של אמונה. אנחנו מאמינים במהלך. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה זו לא סיסמא עבורנו, זה חיים. קשה לראות את הכל תלוי באוויר. האמנו בדרך שלנו, בארץ ישראל ובעם ישראל, והגענו לזה".
למה לעבור לשומריה?
"לא בחרנו את המקום. אנחנו רואים במעבר הזה אתגר לאומי. בתחילת הדרך רצינו ללכת לבנות מקום עם קטיף ועוד משפחות מהגוש. הציעו לנו ללכת לגבול ישראל מצרים לחלוצית 1 ו-4, אבל המשפחות מנווה דקלים לא רצו, וראינו שאי אפשר להעביר משפחות לשם.
"לאחר מכן הציעו לנו להתמקם ליד הקיבוצים אורים וצאלים בנגב, אך שם לא היתה תשתית חוקית להקים יישובים, ואז הציעו את מזרח לכיש, שיש בו יישובים חדשים כמו מרשם, חרובית ואגוז. עשינו סיורים, ו-100 משפחות מנווה דקלים החליטו לעבור לאזור. אנחנו נכנסים לשומריה, קטיף לאמציה ותל קטיפא לשקף".
"לא גירשנו את הקיבוצניקים"
איך הרגשתם עם הכניסה לשומריה?
"זה אתגר חדש מצד אחד. רצון לבנות את הארץ במקום חדש, מקום שיש לנו בו הרבה בני דודים. מצד שני זה קשה, כי יש לנו בית שעזבנו מאחורינו. באופן פרטי זה קשה, אך מבחינה ציבורית זה אתגר גדול. זה מקום יפה. ארץ ישראל מחכה 2000 שנה שמישהו יבוא ויגאל אותה".
איך קיבלו אתכם בקיבוץ?
"יש כאלו שמאירים פנים ויש כאלו שפחות. בסך הכל הם עוזבים אחרי 20 שנה, זה לא קל. כשהם אומרים שפינו אותם בכוח הם לא מתכוונים אלי. הם אומרים שאם עם ישראל היה עושה השתדלות ליישב את המקום, הם היו יכולים להישאר. הם הגיעו להסכם כי הם היו 13 משפחות. היו בעיות חברתיות של אי התאמה. אם הם היו יכולים להחזיק את האתגר, הם היו עושים את זה. אני חושב שהוציאו אותם בצורה הכי מכובדת שאפשר להוציא מתיישבים במדינת ישראל. הם חתמו על הסכם מרצון לא מאונס".
התנאים שהם קיבלו זהים לשלכם לדעתך?
"לא. אצלנו משפחה שהתגוררה 20 שנה באותם תנאים בגוש קטיף קיבלה 800 אלף ¤ הם קיבלו אותו דבר בלי קשר למספר השנים שהם חיו בקיבוץ. לא היה להם בית שהיה בבעלותם. לא היה להם נכס בכלל. אנחנו רבים על כל גרוש, והם קיבלו בקלות בלי להוכיח שיש להם נכס ושהבית שלהם".
אתה מצטער על כך שכדי שתיכנסו לבתים שלכם חברי הקיבוץ יעזבו אותו?
"מאיפה שאני נמצא ועם מה שאני סוחב, קשה לי למצוא מקום לצער על אחרים. לא ראיתי את אנשי הקיבוצים של השומר הצעיר מלאים צער על אנשי גוש קטיף. אנחנו בצער ובכאב שלנו לבד עם עצמנו. אף אחד לא יוצא מגדרו כדי לשנות את המצב. אין מקום לאמפתיה. אני לא מרגיש שגרמנו להם עוול, חס וחלילה. אם הם לא הצליחו להחזיק יישובים זה מה יש".
מדוע לא יכולתם לחיות יחד?
"זה היה אפשרי, אך הם לא רצו. חברי הקיבוץ ראו אותנו מתפללים, והוציאו מכתב לממשלה והודיעו שהם לא מוכנים שיקימו דבר כזה לידם. הם בנו סולם כדי שיוכלו לרדת ממנו".
כמה חברי הקיבוץ מרגישים מרמור על השיפוצים שנערכים כעת במקום לכבודכם.
"מי שאמר את זה לא יודע כמה עזרו לו בקיבוץ. בנו להם בתים, שיפצו אותם, השקיעו מיליונים ונשארו רק 13 משפחות. יש לנו מסוגלות להביא לפה הרבה יותר משפחות, ונוכיח את זה. אני לא הייתי בוכה כל-כך הרבה".
לדעתך, מדובר בניצחון של הציונות הדתית על השומר הצעיר?
"עדיף לחכות בשקט כמה שנים כדי לקבוע. ניתן לזמן לעשות את שלו".
הלכו עם המערכת
על הפיצול שהתרחש ביישוב, אנשי עצמונה משתדלים שלא להרחיב את הדיבור. גם רייש מנסה בתחילה להתחמק מהנושא, אך בסופו של דבר הוא ניאות לחוות את דעתו: "לא תכננו את זה. זו היתה בשבילי הפתעה. בכל יישוב יש זרמים. אנחנו עדיין מאוחדים, כי הפיצול לא היה סביב אידיאולוגיה.
"היו אנשים שיותר נתנו אמון במהלך של עיר האמונה והעדיפו ללכת עם ציבור גדול מגוש קטיף ומתוך כך להתמודד עם הגירוש, והיתה קבוצה שאמרה: 'אנחנו חותכים, ומי שרוצה שיבוא איתנו'. הם פחות קשורים לוועד המתיישבים. הם לא הרגישו את גוש קטיף על הכתפיים. הרגשנו אחריות בעיקר בגלל הרב שלנו, ראובן נתנאל. רצינו לעשות מהלך ציבורי ולא פרטי. אנחנו יותר עם המערכת של גוש קטיף. המשפחות האחרות העדיפו ללכת עם המדינה, וקיבלו ממנה כל טוב".
יש סיכוי שתתאחדו?
"לא צריך להתאחד. כל אחד יקים יישוב אחר. אולי יום אחד נשב יחד סביב השולחן, ואז נוכל להבין מה קרה".
הזדמנות לצאת עם פיצויים
בעוד שהנהגת הקיבוץ מנסה לצייר תמונה עצובה, שלפיה נאלצו חבריה לעזוב את ביתם בלית ברירה, לא כולם תמימי דעים עם הקביעה הזו.
אורי מוסקו, המתגורר 17 שנה בקיבוץ, חושב קצת אחרת: "בחודשיים האחרונים היה חוסר ודאות מוחלט. רק בחודש האחרון הנושא נסגר. הקיבוץ גם ככה היה במצב לא מי יודע מה, והרבה אנשים ראו את ההצעה כהזדמנות לצאת עם משהו, כי הקיבוץ הזה לא היה שורד. תוך כמה שנים הוא היה מתפרק לבד. זו היתה הזדמנות טובה לחברי הקיבוץ לבנות את עצמם מחדש".
אם כך, מדוע לא הסכמתם בהתחלה?
"הסכומים שדיברו עליהם בהתחלה היו קטנים, ואנשים חשבו שמגיע להם קצת יותר. כשאתה יוצא מהבית בגיל 40 יהיה לך קשה להסתדר עם משכנתא. חברי הקיבוץ רצו סכום שאתו יהיו מסודרים מבחינה פיננסית".
מדוע לא נשארתם להתגורר יחד עם המשפחות מעצמונה?
"כי יש לנו אורח חיים שונה לגמרי. הם 60 משפחות ואנחנו רק 13, ובאיזשהו מקום הם היו בולעים אותנו או דוחקים אותנו לפינה".
יצאתם מרצון?
"כן, אבל לא היתה לנו ברירה. כשראש המועצה שלך וחבר כנסת שלך אומרים לך 'תלך' זה לא משאיר לך הרבה ברירות. יש כעס על התנועה הקיבוצית. אני לא רואה שיו"ר מועצת יש"ע, בנצי ליברמן, ניסה לשכנע את מפוני גוש קטיף להתפנות מהבתים שלהם. בחיים זה לא היה קורה. רק אצלנו זה קרה, כי לתנועה קשה להתמודד עם מקום קטן כמו שלנו. אני לא חושב שהיינו נטל כלכלי על אף אחד, אבל היו צריכים לפתח אותנו, להביא עוד אנשים ולתנועה קשה להתמודד עם זה. רוב הקיבוצים בסדר גודל שלנו לא מתפקדים".
"פתרנו את הבעיה של שומריה"
זבולון כלפה, מראשי הפעילים בעצמונה, ידע לספר: "זו תחושה של הקלה, כשאתה מתחיל שוב את החיים שלך אחרי כל הייסורים שעברנו עד היום. אנחנו מבינים מה זה להמתין למגורי קבע, כי זה חלקן של רוב קהילות הגוש. זה דבר בעל משמעות רבה. כרגע אנחנו פועלים לקראת, מצפים, עובדים. המעבר הוא ארוך".
גם לכלפה טענות קשות על אפליה, לכאורה, שעורכת המנהלת ביחסה לחברי הקיבוץ: "אין ספק שזו למעשה התנהלות ב-2 מערכות שונות. ישנו חוסר שיווניות ללא הצדקה. כשאתה רואה את הסכומים שחברי הקיבוץ מקבלים ואת הדרך שבה הם מקבלים את הכסף עלינו מקשים מאוד מצד אחד, ולהם יש התנהלות פשוטה ומקלה מאוד. אפשר לומר שזו רשעות של המערכת, אך יש פה גם מרכיבים אחרים, שעדיין לא הצלחתי לעמודעל כולם".
מדוע לא תחיו יחד בשומריה?
"כרגע זה קורה. בתחילת התהליך ההצעה של הממשלה היתה שנקים יישוב זמני בשומריה ואז נעבור למרשם, אבל הקיבוצניקים שללו את זה כי הם לא האמינו שניתן לחיות בשיתוף פעולה כשכנים, אפילו לפרק זמן של שנתיים".
מה דעתך על טענות הקיבוצניקים על כך שהם יוצאים בלית ברירה מבתיהם?
"זה לא נכון. הקהילה שלהם קטנה ומצומצמת מאוד, ובעוד כמה שנים הנטל הכלכלי היה גורם להם לקריסה מוחלטת. זו מציאות שמחייבת אותם לחשוב צעד אחד קדימה. הם רק יכולים לברך על המעבר שלנו. זה פתר להם הרבה בעיות".
מה אתה יכול לספר על הפיצול שאירע ביישוב שלכם?
"זה טבעי שאחרי אירוע מזעזע כל-כך אתה בוחן דברים מחדש ורואה לנכון לשנות. בעיני, באופן אישי, זה לא טוב. היה יותר טוב אם היינו ממשיכים יחד, אבל בחיים ישנו פער בין הרצוי למצוי. אני יכול להגיד לך שהתארחנו אצל הקבוצה ביתד לשבת לא מזמן. יש כעסים, אבל זה מסוג הדברים שהזמן ירפא אותם. בסך הכל האהבה והאחווה יחזרו לשרור בין כולם".
אז יש סיכוי שתתאחדו בעתיד?
"לא. כל אחד הולך למסגרת שלו. זה נגמר".
ביום שישי אני משוחח עם רייש, והוא שמח לבשר לי כי הטקס המרכזי של יום העצמאות של ועד מתיישבי הגוש ייערך בשומריה. מישהו כבר אמר פעם, שכל סוף הוא התחלה חדשה.
תגובת מנהלת סל"ע:
ממנהלת סל"ע נמסר בתגובה לשאלת ההפרשים בגובה הפיצויים בין תושבי שומריה לעקורי עצמונה, כי הסכום אותו מקבלים חברי קיבוץ שומריה נמוך בהרבה ממה שתקבל משפחה ממוצעת ממפונות עצמונה. בנוגע לדרישה להצגת מסמכים, שהופנתה רק לעקורי עצמונה ולא לקיבוצניקים, נמסר כי הדרישה נובעת מחוק פינוי פיצוי שחוקקה הכנסת, ובהסכם שנחתם בין המדינה לקיבוץ שומריה ישנם מרכיבים אחרים.
בנוסף ציינה המנהלת כי הרפת של שומריה תהפוך לרפת משותפת למפוני עצמונה שבשומריה ולמפוני מושב קטיף המתגוררים באמציה.
קיבוץ שומריה הוא לא מסוג המקומות שמגיעים אליהם במקרה. למעשה, ניתן בהחלט לומר שבימים כתיקונם כמעט לא מגיעים אליו. אם תהיתם, הוא ממוקם בנגב הצפוני, בין קרית גת לבאר שבע, מוקף נופים מדהימים המשלבים מדשאות מוריקות וגבעות אינסופיות מכל עבר.
שער המתכת הכבד בכניסה ממעט להיפתח. הטלפון מצדו החיצוני מעלה אבק, במזכירות איש אינו עונה והקו מנותק. שלוש-עשרה המשפחות המתגוררות במקום כבר אינן משתמשות בשער, אלא נכנסות לקיבוץ דרך כביש עפר הממוקם כ-20 מטרים ימינה. המעבר של אנשי עצמונה לקיבוץ, שקורם עור וגידים בימים אלו, אמור להפיח רוח חיים בחבל הארץ שרבים מתושבי המדינה אינם מודעים אפילו לקיומו.
שלוש-עשרה המשפחות של הקיבוץ יעזבו בימים הקרובים את ביתן. 9 מהן יעברו לדביר, 2 ללהב ו-2 למבועים. שוכרי הדירות אמורים להתפצל בין קיבוצי הסביבה. על-פי הערכות לא רשמיות ולדברי אנשי הקיבוץ, כל משפחה אמורה לקבל סכום של כ-375 אלף דולר תמורת פינוי ביתה. יש לציין כי בניגוד למקובל בקיבוצים, גודל הדירות בשומריה גדול יחסית: בממוצע 100 מ"ר לדירה. עובדה זו נובעת בעיקר ממיעוט המשפחות שבחרו לקבוע במקום את ביתן.
שממה בתוך שממה
בשעת צהריים של יום חמישי שעבר, הקיבוץ די שקט. חיפוש אחר חבר הקיבוץ מתגלה כמשימה לא פשוטה כלל ועיקר. חדר האוכל אינו פעיל כבר כ-5 שנים. הבתים נראים שוממים, ומחוצה להם כמעט אין נפש חיה. לאחר סיור רגלי שאינו מניב תוצאות של ממש, אנו שמים את פעמינו אל בית המזכירות.
הדבר הראשון שתבחינו בו כשתיכנסו למזכירות הקיבוץ יהיה השבועה של חבריו שנכתבה עם הקמתו, באמצע שנות ה-80, התלויה על הקיר ומזכירה כעת נשכחות: "אנו, חברי גרעין שומריה, מקבלים היום לידינו את קיבוץ שומריה, קיבוץ בראשית דרכו", נכתב בה. "בזאת אנו מצטרפים לקהילת הקיבוץ הארצי ומקווים שבהשארת הרעיון וחכמת החיים של מנוסים מאיתנו נמצא את דרכנו, נבנה לנו בית שאבן הפינה שלו תהיה ערך האדם וכל אדם בו יהיה פינה בחברה שנבנה. נתמודד עם בעיות של חברה יוצרת ופעילה המתקיימת מעבודה עצמית. באורח חיינו נממש את רעיונות השיתוף והשוויון, ועם זאת נפנה גם אל החוץ, למעורבות במדינה שבה אנו חיים. היום אנו מתחילים לחיות את החיים שעליהם חלמנו ודיברנו, וגם בקשיי היום יום ננסה לשמור על אותם דברים שעד היום העסיקו אותנו במחשבה בלבד. אנו יודעים שהדרך ארוכה וקשה ועוד התלבטויות רבות לפנינו. בהתחלה של דרך זו אנו עומדים היום". חתימותיהם של אנשי הקיבוץ מתנוססות בתחתית היריעה, כעדות אילמת לעקרונות שהתפוגגו עם השנים.
על לוח המודעות בחצר מצהיבה מודעה בודדת משנת 2003, המזמינה את התושבים להתמודד על משרת ראש מועצת בני שמעון. נראה כי משה פאול יכול להסיר דאגה מלבו: איום עתידי על משרתו יגיע ככל הנראה ממחוזות אחרים.
במבנה עצמו יושבים כמה חברים בארשת פנים עסוקה, כשמפות פרוסות לפניהם. מהנדס מסב עמם לשולחן, והם דנים בענייני טאבו. לא הרחק מהם, בפינת האולם, ניצב ריהוט בית הכנסת של אנשי עצמונה, הממתין שיעשו בו שימוש. את השלווה מפרים רק קולות הטרקטורים והשופלים העובדים במרץ, על מנת להכין את הקרקע והתשתיות לקרווילות של דיירי הקיבוץ החדשים. ערמות של צינורות ביוב ומרצפות מונחות בכל פינה.
הקיבוץ חווה כעת תקופת מעבר, חילופי משמרות. את מקומם של חברי הקיבוץ יחליפו בהדרגה, במהלך השבועות הקרובים, אנשי עצמונה שגורשו בקיץ האחרון מביתם במסגרת תכנית ההתנתקות. התחושות מעורבות, ואי הנעימות בשני הצדדים מורגשת.
אנו פוגשים את גילי וייסמן, מהגרעין שהקים את הקיבוץ, כשהוא מסיים לחלוב את הפרות. כבר 20 שנה הוא מתגורר במקום ועובד ברפת. הפרות מעיפות לעברנו מבט סקרני וממשיכות להעלות גרה. הן לא נראות מוטרדות מהתהליך שעובר הקיבוץ, ומחוסר הוודאות שאופף את מקום מגוריהן.
"המנהיגים עזבו אותנו"
במחשב של גילי, ולמעשה גם באלו של לא מעט מחברי הקיבוץ, מככב האתר 'קטיף.נט' ברשימת המועדפים. את העובדה יוצאת הדופן הזו מסביר גילי ברצון של אנשי הקיבוץ להתכונן למעבר בצורה הטובה ביותר, ולהבין את הלך הרוח בקרב האנשים שיתפסו את מקומם.
"זה לא פשוט", סח לי גילי בעודו פושט את המגפיים. "אנחנו הקמנו את המקום ובונים אותו 20 שנה, ועד לא מזמן גם לא הסכמנו להתפנות. אנחנו רוצים להמשיך לקיים את המקום. יש פה קהילה חיה ונושמת. הבעיה היחידה היא שלא הצלחנו לקלוט עוד משפחות. היינו קהילה של 13 משפחות. הכל עניין פוליטי ורצון של המדינה. אם רוצים ליישב מקום, משרד השיכון עושה תשתיות ומקדם את המהלך אותנו פשוט ייבשו. כשרצו לבנות ביו"ש או בעזה הורידו קרוונים וקידמו את הנושא. לקיבוץ אין את המיליונים לקדם את עצמו. אחרי זה המדינה באה אליך ואומרת לך: 'אתה קטן מדי. תתפנה, אין לך זכות קיום'.
בתחילה לא הסכמתם להתפנות. איך השתכנעתם בסופו של דבר?
"זה היה תהליך של חצי שנה. יונתן בשיא הגיע לפה בפעם הראשונה באוקטובר. שלוש פעמים שיחת הקיבוץ (הוועד) נתנה תשובה שלילית למנהלת סל"ע. הם שלחו את ראש מועצת בני שמעון, משה פאול, ואת מזכיר הקיבוץ הארצי, גברי בר גיל. אפילו ח"כ חיים אורון מקיבוץ להב שכנע אותנו".
מה הם אמרו לכם?
"הם אמרו שהמדינה כבר לא תומכת ביישובים קטנים, שיהיה לנו עוד יותר קשה ושזו הזדמנות שכדאי לקחת. כשאומרים לך שאתה טמבל כל הזמן, אתה בסוף מתחיל להאמין בזה. אני אישית הייתי מוכן לוותר על המעבר. עד היום אני מאמין שיכולנו להצליח כאן. עמדנו להקים שכונה קהילתית במקום שבו מוקמות הקרווילות".
כל הכבוד לחלוצים
מה אתה חושב על אנשי עצמונה שיתפסו את מקומכם?
"אני מוריד בפניהם את הכובע. אני מקנא בהם על הניצוץ שיש להם בעיניים, ועל הכוחות ליישב מקום חדש אחרי מה שהם עברו. כל הכבוד להם".
אז מדוע לא לחיות יחד אתם?
"תראה, אחרי שהקימו את הקרווילות הועלה רעיון שהמתיישבים יגיעו לפה רק לשנתיים, ושנחיה יחד, קהילה ליד קהילה. לקטע הזה לא הסכמנו, כי אנחנו חילונים. לא רצינו לפגוע בהם ולהפריע למהלך החיים שלנו. גם עכשיו, כשחלק מהמשפחות הגיעו, נוצר מצב לא נעים. השבת הראשונה שחיינו ביחד היתה השבת האחרונה. הסתובבתי פה, ואתה רואה אנשים לבושים לבן חוזרים מבית הכנסת. אני הגעתי עם הרכב והמשפחה מטיול. הרגשתי לא נעים, למרות שהם אמרו לנו 'תמשיכו את החיים שלכם'. אם אני חוזר בתשובה אני אחיה איתם, אבל אני לא רגיל לאורח החיים הזה. אני דור שלישי של חילונים. חבל, זו סופה של תקופה שהייתי רוצה להמשיך עד הזקנה".
אתם עוזבים בלית ברירה?
"ודאי. רצינו להמשיך לחיות את החיים שלנו. זה מקום משגע. אני אצטער על הצעד הזה עוד הרבה שנים. אבל במנהלת שכנעו ושכנעו, ויונתן בשיא כל הזמן העלה את הסכומים, עד שנשברנו. גם התחלנו לפחד שיתנכלו לנו במשרדי הממשלה וייקחו לנו אדמות אם לא נצליח לגדול".
מדוע באמת לא גדלתם?
"כי אנשים לא מבינים איזה מקום עוצמתי זה. קשה לשכנע. מה שעשינו פה זה ציונות והתיישבות, ובשנות ה-2000 כבר לא מאמינים בזה, מלבד במגזר של החבר'ה מעצמונה. אנשים אחרים אומרים: 'תראו איזה מטורפים, איך הם חיים פה'".
קיימים לא מעט הבדלים ביניכם ובין אנשי עצמונה: אתם הסכמתם להתפנות מרצון תמורת כסף ואילו הם לא היו מוכנים לעזוב את בתיהם תמורת שום הון שבעולם. איך אתה מסביר את זה?
"נכון. בגלל זה אני מקנא בהם. אותם פינו בכוח, ואחרי מה שהם עברו יש להם עוד כוח להקים יישובים. לכל אורך הדרך אמרו לנו שלא יפנו אותנו בכוח. לעצמונה יש מנהיגות מקומית שאומרת לקהילה מה לעשות, וכולם הולכים אחריה. אצלנו המנהיגות היתה יותר חלשה, והמנהיגות הפוליטית שלנו בגדה בנו עם מזכירות הקיבוץ הארצי".
מה יעלה בגורל הרפת?
"אף אחד לא יודע. יש כרגע מלחמה, כי מנהלת סל"ע רוצה שמכסת החלב תעבור לעצמונה, אבל בגלל שכבר יש להם מכסת חלב, משרד החקלאות רוצה שהמכסה תתחלק בין שאר היצרנים במשק. למעשה, האגודה השיתופית של שומריה לא התפרקה. הוציאו משם את החברים ואנשי עצמונה נכנסו במקומם. הפרות והרפתנים חיים באי ודאות. בינתיים אני פה".
איפה ואיפה בפיצויים
הדקות נוקפות. ילדי המתיישבים מעצמונה שחזרו מהגנים ובתי הספר מוצאים מפלט בערמות החול הסמוכות לקרווילות שלהם. הוריהם מתאקלמים בסביבה החדשה שאליה הגיעו בהדרגה. למרות הדיסטנס המסוים שנוצר עם התושבים העוזבים, בפיהם של אנשי עצמונה יש קוריוזים על חבר קיבוץ ותיק שהגיע לתפילה פעמיים בשבת האחרונה, ועל נער שנכנס לביתו של אחד הרבנים ושאל אותו מה זה תפילין.
אחת מתושבות עצמונה הביעה את דעתה על הסיטואציה החדשה שנוצרה בקיבוץ: "חברי הקיבוץ בחרו לצאת ולקבל תמורה כספית. אם הם היו נשארים כאן, לא בטוח שהם היו מצליחים. אם הממשלה היתה משאירה אותנו בגוש קטיף ועוזרת לנו וגם להם, לא היתה אי נעימות והיו שני יישובים פורחים. אנחנו רצינו להישאר בקהילה, לכן היינו בעיר האמונה באוהלים בתנאים לא פשוטים. בקיבוץ מנסים לצייר תמונה כאילו הם גורשו, אבל זה לא כך. אם לא היה הגירוש אני לא יודעת איך הם היו מסתדרים מבחינה כלכלית. מבחינתנו, היינו חוזרים עכשיו לגוש קטיף. הצענו להם לגור איתנו בשכנות, אבל הם לא מעוניינים.
"חבל שהמדינה הגיעה לאן שהיא הגיעה. היא התנתקה מהשורשים והגיעה למצב שהיא עוקרת יישובים. אם הנושא של ההתיישבות היה חשוב, המדינה היתה עוזרת לנו ולהם. אנחנו שמחים שאנחנו יכולים להמשיך את היישוב, אבל אנחנו מצטערים בשביל חברי הקיבוץ על הסיטואציה המביכה הזו".
אחד הרבנים מעצמונה סיפר: "העולם שלנו שונה משלהם. הם הקימו יישוב לתפארת. חורה להם שהגענו וסללו לנו כביש מעל הגשר האירי בכניסה. כואב להם על הגופים שלהם שבגדו בהם, לא עלינו. התנועה הקיבוצית הכריחה אותם לעזוב. אנחנו חיים איתם בשלום ובשלווה. הם לא רוצים לחיות איתנו כי הם חשבו שנזרוק עליהם אבנים אם הם ייסעו בשבת. הם לא רגילים לראות משפחות עם 10 ילדים".
לדעתך, קיימים הבדלים בין התנאים שקיבלתם כשעזבתם את הבית לתנאים שמקבלים כעת חברי הקיבוץ?
"כן. הם לא צריכים להוכיח שהם גרו פה כמו שאנחנו היינו צריכים להוכיח שגרנו בגוש. זה שהמדינה עושה איפה ואיפה זו כבר בעיה אחרת. אבל יש בינינו גם הבדל רוחני. אנחנו חונכנו ש'שבע יפול צדיק וקם'. אנחנו מסתכלים קדימה לא אחורה".
האמונה הביאה אותם לכאן
על דלת המקרר תלויה ברכה שהעניקו צעירות מהקיבוץ: "ברוכים הבאים. אנו שמחים שהגעתם אלינו. למרות שלא נוכל לחיות יחד אתכם, אנחנו שמחים בשמחתכם שמצאתם מקום כזה לחיות בו. נקווה שיהיה לכם כיף פה".
האישה מסבירה: "תושבי האזור מפרגנים. הם הגיעו עם סלסילות ועוגות, עשו לנו ארוחת ערב וחיממו לנו את הלב. עם ישראל לא יישב את המקום הרבה זמן. איך ייתכן שחבל ארץ כזה גדול יש בסך הכל 2 קיבוצים? חיפשנו מקום כדי לבנות אחרי שהרסו את המקום שלנו. אם אנחנו לא היינו פה, היו פה בדואים. זו תשובה ציונית".
עם היציאה מגוש קטיף, עצמונה למעשה התפצלה: מבין 85 המשפחות שהתגוררו ביישוב עברו 22 משפחות ליישוב יתד שבנגב, 6 משפחות עברו ליד בנימין ו-55 החליטו לעבור לשומריה. דודי רייש, יו"ר מזכירות עצמונה, מספר על התהליך שעבר היישוב שלו: "בשבוע שעבר נכנסנו לקרוונים הראשונים. העבודות יימשכו עוד כחודשיים. עד השבוע הבא, כ-20 קרווילות יהיו תפוסות.
"בשבועיים האחרונים המנהלת דאגה לנו בפעם הראשונה להסעה לתלמידים. אנחנו הקבוצה היחידה שלא קיבלה שקל אחד מהמדינה. מאכילים אותנו צפרדעים. המדינה התעלמה מאיתנו 7 חודשים. אני לא בטוח שהיה אי פעם דבר כזה. אנחנו כ-400 נפשות, זה לא פשוט.
"ארגנו גני ילדים, מעונות ודיור הכל לבד. היה לנו סיוע התחלתי מ'אמנה' ארגון ההתיישבות של גוש אמונים. אנחנו בדרך של אמונה. אנחנו מאמינים במהלך. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה זו לא סיסמא עבורנו, זה חיים. קשה לראות את הכל תלוי באוויר. האמנו בדרך שלנו, בארץ ישראל ובעם ישראל, והגענו לזה".
למה לעבור לשומריה?
"לא בחרנו את המקום. אנחנו רואים במעבר הזה אתגר לאומי. בתחילת הדרך רצינו ללכת לבנות מקום עם קטיף ועוד משפחות מהגוש. הציעו לנו ללכת לגבול ישראל מצרים לחלוצית 1 ו-4, אבל המשפחות מנווה דקלים לא רצו, וראינו שאי אפשר להעביר משפחות לשם.
"לאחר מכן הציעו לנו להתמקם ליד הקיבוצים אורים וצאלים בנגב, אך שם לא היתה תשתית חוקית להקים יישובים, ואז הציעו את מזרח לכיש, שיש בו יישובים חדשים כמו מרשם, חרובית ואגוז. עשינו סיורים, ו-100 משפחות מנווה דקלים החליטו לעבור לאזור. אנחנו נכנסים לשומריה, קטיף לאמציה ותל קטיפא לשקף".
"לא גירשנו את הקיבוצניקים"
איך הרגשתם עם הכניסה לשומריה?
"זה אתגר חדש מצד אחד. רצון לבנות את הארץ במקום חדש, מקום שיש לנו בו הרבה בני דודים. מצד שני זה קשה, כי יש לנו בית שעזבנו מאחורינו. באופן פרטי זה קשה, אך מבחינה ציבורית זה אתגר גדול. זה מקום יפה. ארץ ישראל מחכה 2000 שנה שמישהו יבוא ויגאל אותה".
איך קיבלו אתכם בקיבוץ?
"יש כאלו שמאירים פנים ויש כאלו שפחות. בסך הכל הם עוזבים אחרי 20 שנה, זה לא קל. כשהם אומרים שפינו אותם בכוח הם לא מתכוונים אלי. הם אומרים שאם עם ישראל היה עושה השתדלות ליישב את המקום, הם היו יכולים להישאר. הם הגיעו להסכם כי הם היו 13 משפחות. היו בעיות חברתיות של אי התאמה. אם הם היו יכולים להחזיק את האתגר, הם היו עושים את זה. אני חושב שהוציאו אותם בצורה הכי מכובדת שאפשר להוציא מתיישבים במדינת ישראל. הם חתמו על הסכם מרצון לא מאונס".
התנאים שהם קיבלו זהים לשלכם לדעתך?
"לא. אצלנו משפחה שהתגוררה 20 שנה באותם תנאים בגוש קטיף קיבלה 800 אלף ¤ הם קיבלו אותו דבר בלי קשר למספר השנים שהם חיו בקיבוץ. לא היה להם בית שהיה בבעלותם. לא היה להם נכס בכלל. אנחנו רבים על כל גרוש, והם קיבלו בקלות בלי להוכיח שיש להם נכס ושהבית שלהם".
אתה מצטער על כך שכדי שתיכנסו לבתים שלכם חברי הקיבוץ יעזבו אותו?
"מאיפה שאני נמצא ועם מה שאני סוחב, קשה לי למצוא מקום לצער על אחרים. לא ראיתי את אנשי הקיבוצים של השומר הצעיר מלאים צער על אנשי גוש קטיף. אנחנו בצער ובכאב שלנו לבד עם עצמנו. אף אחד לא יוצא מגדרו כדי לשנות את המצב. אין מקום לאמפתיה. אני לא מרגיש שגרמנו להם עוול, חס וחלילה. אם הם לא הצליחו להחזיק יישובים זה מה יש".
מדוע לא יכולתם לחיות יחד?
"זה היה אפשרי, אך הם לא רצו. חברי הקיבוץ ראו אותנו מתפללים, והוציאו מכתב לממשלה והודיעו שהם לא מוכנים שיקימו דבר כזה לידם. הם בנו סולם כדי שיוכלו לרדת ממנו".
כמה חברי הקיבוץ מרגישים מרמור על השיפוצים שנערכים כעת במקום לכבודכם.
"מי שאמר את זה לא יודע כמה עזרו לו בקיבוץ. בנו להם בתים, שיפצו אותם, השקיעו מיליונים ונשארו רק 13 משפחות. יש לנו מסוגלות להביא לפה הרבה יותר משפחות, ונוכיח את זה. אני לא הייתי בוכה כל-כך הרבה".
לדעתך, מדובר בניצחון של הציונות הדתית על השומר הצעיר?
"עדיף לחכות בשקט כמה שנים כדי לקבוע. ניתן לזמן לעשות את שלו".
הלכו עם המערכת
על הפיצול שהתרחש ביישוב, אנשי עצמונה משתדלים שלא להרחיב את הדיבור. גם רייש מנסה בתחילה להתחמק מהנושא, אך בסופו של דבר הוא ניאות לחוות את דעתו: "לא תכננו את זה. זו היתה בשבילי הפתעה. בכל יישוב יש זרמים. אנחנו עדיין מאוחדים, כי הפיצול לא היה סביב אידיאולוגיה.
"היו אנשים שיותר נתנו אמון במהלך של עיר האמונה והעדיפו ללכת עם ציבור גדול מגוש קטיף ומתוך כך להתמודד עם הגירוש, והיתה קבוצה שאמרה: 'אנחנו חותכים, ומי שרוצה שיבוא איתנו'. הם פחות קשורים לוועד המתיישבים. הם לא הרגישו את גוש קטיף על הכתפיים. הרגשנו אחריות בעיקר בגלל הרב שלנו, ראובן נתנאל. רצינו לעשות מהלך ציבורי ולא פרטי. אנחנו יותר עם המערכת של גוש קטיף. המשפחות האחרות העדיפו ללכת עם המדינה, וקיבלו ממנה כל טוב".
יש סיכוי שתתאחדו?
"לא צריך להתאחד. כל אחד יקים יישוב אחר. אולי יום אחד נשב יחד סביב השולחן, ואז נוכל להבין מה קרה".
הזדמנות לצאת עם פיצויים
בעוד שהנהגת הקיבוץ מנסה לצייר תמונה עצובה, שלפיה נאלצו חבריה לעזוב את ביתם בלית ברירה, לא כולם תמימי דעים עם הקביעה הזו.
אורי מוסקו, המתגורר 17 שנה בקיבוץ, חושב קצת אחרת: "בחודשיים האחרונים היה חוסר ודאות מוחלט. רק בחודש האחרון הנושא נסגר. הקיבוץ גם ככה היה במצב לא מי יודע מה, והרבה אנשים ראו את ההצעה כהזדמנות לצאת עם משהו, כי הקיבוץ הזה לא היה שורד. תוך כמה שנים הוא היה מתפרק לבד. זו היתה הזדמנות טובה לחברי הקיבוץ לבנות את עצמם מחדש".
אם כך, מדוע לא הסכמתם בהתחלה?
"הסכומים שדיברו עליהם בהתחלה היו קטנים, ואנשים חשבו שמגיע להם קצת יותר. כשאתה יוצא מהבית בגיל 40 יהיה לך קשה להסתדר עם משכנתא. חברי הקיבוץ רצו סכום שאתו יהיו מסודרים מבחינה פיננסית".
מדוע לא נשארתם להתגורר יחד עם המשפחות מעצמונה?
"כי יש לנו אורח חיים שונה לגמרי. הם 60 משפחות ואנחנו רק 13, ובאיזשהו מקום הם היו בולעים אותנו או דוחקים אותנו לפינה".
יצאתם מרצון?
"כן, אבל לא היתה לנו ברירה. כשראש המועצה שלך וחבר כנסת שלך אומרים לך 'תלך' זה לא משאיר לך הרבה ברירות. יש כעס על התנועה הקיבוצית. אני לא רואה שיו"ר מועצת יש"ע, בנצי ליברמן, ניסה לשכנע את מפוני גוש קטיף להתפנות מהבתים שלהם. בחיים זה לא היה קורה. רק אצלנו זה קרה, כי לתנועה קשה להתמודד עם מקום קטן כמו שלנו. אני לא חושב שהיינו נטל כלכלי על אף אחד, אבל היו צריכים לפתח אותנו, להביא עוד אנשים ולתנועה קשה להתמודד עם זה. רוב הקיבוצים בסדר גודל שלנו לא מתפקדים".
"פתרנו את הבעיה של שומריה"
זבולון כלפה, מראשי הפעילים בעצמונה, ידע לספר: "זו תחושה של הקלה, כשאתה מתחיל שוב את החיים שלך אחרי כל הייסורים שעברנו עד היום. אנחנו מבינים מה זה להמתין למגורי קבע, כי זה חלקן של רוב קהילות הגוש. זה דבר בעל משמעות רבה. כרגע אנחנו פועלים לקראת, מצפים, עובדים. המעבר הוא ארוך".
גם לכלפה טענות קשות על אפליה, לכאורה, שעורכת המנהלת ביחסה לחברי הקיבוץ: "אין ספק שזו למעשה התנהלות ב-2 מערכות שונות. ישנו חוסר שיווניות ללא הצדקה. כשאתה רואה את הסכומים שחברי הקיבוץ מקבלים ואת הדרך שבה הם מקבלים את הכסף עלינו מקשים מאוד מצד אחד, ולהם יש התנהלות פשוטה ומקלה מאוד. אפשר לומר שזו רשעות של המערכת, אך יש פה גם מרכיבים אחרים, שעדיין לא הצלחתי לעמודעל כולם".
מדוע לא תחיו יחד בשומריה?
"כרגע זה קורה. בתחילת התהליך ההצעה של הממשלה היתה שנקים יישוב זמני בשומריה ואז נעבור למרשם, אבל הקיבוצניקים שללו את זה כי הם לא האמינו שניתן לחיות בשיתוף פעולה כשכנים, אפילו לפרק זמן של שנתיים".
מה דעתך על טענות הקיבוצניקים על כך שהם יוצאים בלית ברירה מבתיהם?
"זה לא נכון. הקהילה שלהם קטנה ומצומצמת מאוד, ובעוד כמה שנים הנטל הכלכלי היה גורם להם לקריסה מוחלטת. זו מציאות שמחייבת אותם לחשוב צעד אחד קדימה. הם רק יכולים לברך על המעבר שלנו. זה פתר להם הרבה בעיות".
מה אתה יכול לספר על הפיצול שאירע ביישוב שלכם?
"זה טבעי שאחרי אירוע מזעזע כל-כך אתה בוחן דברים מחדש ורואה לנכון לשנות. בעיני, באופן אישי, זה לא טוב. היה יותר טוב אם היינו ממשיכים יחד, אבל בחיים ישנו פער בין הרצוי למצוי. אני יכול להגיד לך שהתארחנו אצל הקבוצה ביתד לשבת לא מזמן. יש כעסים, אבל זה מסוג הדברים שהזמן ירפא אותם. בסך הכל האהבה והאחווה יחזרו לשרור בין כולם".
אז יש סיכוי שתתאחדו בעתיד?
"לא. כל אחד הולך למסגרת שלו. זה נגמר".
ביום שישי אני משוחח עם רייש, והוא שמח לבשר לי כי הטקס המרכזי של יום העצמאות של ועד מתיישבי הגוש ייערך בשומריה. מישהו כבר אמר פעם, שכל סוף הוא התחלה חדשה.
תגובת מנהלת סל"ע:
ממנהלת סל"ע נמסר בתגובה לשאלת ההפרשים בגובה הפיצויים בין תושבי שומריה לעקורי עצמונה, כי הסכום אותו מקבלים חברי קיבוץ שומריה נמוך בהרבה ממה שתקבל משפחה ממוצעת ממפונות עצמונה. בנוגע לדרישה להצגת מסמכים, שהופנתה רק לעקורי עצמונה ולא לקיבוצניקים, נמסר כי הדרישה נובעת מחוק פינוי פיצוי שחוקקה הכנסת, ובהסכם שנחתם בין המדינה לקיבוץ שומריה ישנם מרכיבים אחרים.
בנוסף ציינה המנהלת כי הרפת של שומריה תהפוך לרפת משותפת למפוני עצמונה שבשומריה ולמפוני מושב קטיף המתגוררים באמציה.