תמיר אמנם טוענת שהיהדות "מחלחלת לכל תחום של חיי", אך היא גם הייתה זו שחתמה על המסמך המכונן של "שלום עכשיו", "היא עוד עלולה לרתום את משרד החינוך לעגלת האידיאולוגיה השמאלנית-קיצונית שלה", אומר בחשש ח"כ אריה אלדד
אנחת הרווחה של אנשי מערכת החינוך נשמעה בשבוע שעבר עד המרכז הבינתחומי בהרצליה. פרופסור אוריאל רייכמן, ראש מרכז ומי שהיה מועמד בטוח למשרת שר החינוך, נהיה בעל כורחו ההוכחה החיה לכך שאיש כבר אינו מחויב להבטחות של אריאל שרון.
רבים לא רצו את רייכמן כשר חינוך. הוא רצה להפריט חלק מן המערכת, ליישם את דו"ח דברת והוא גם היה ממקימי 'שינוי' המפלגה שחרטה על דגלה שנאת חרדים.
במקום רייכמן הגיעה יולי תמיר: פרופסור לפילוסופיה של החינוך ולפילוסופיה מדינית, אישה הנחשבת לבעלת סדר יום חברתי, לידידת המורים ולאחת שמכירה את המערכת.
אחרי האדמה החרוכה שהותירה לימור לבנת במשרד החינוך, תמיר נתפסת בעיני רבים כתקווה. הם אולי מעדיפים לשכוח שהיא ממקימי 'שלום עכשיו' ומפמליית ברק בקמפ דיוויד. אבל תמיר אינה מסתפקת בדעות פוליטיות שמאלניות שהן, לכשעצמן, לגיטימיות. תמיר נושאת בצקלונה פנינים כמו 'ההתנחלויות חנקו את המדינה', והיא גם התפטרה מניהול 'מרכז רבין לשלום' משום שהיה פייסני ולא מספיק פוליטי. אכן, גברתי השרה, גישה שוויונית במיטבה.
מכתב הקצינה
יעל תמיר (52), ילידת רמת גן, היתה חיילת בחיל המודיעין כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. המלחמה מצאה אותה באחד הבסיסים בסיני. שנה אחר-כך היא השתחררה מן הצבא ופנתה ללימודים אקדמיים: תואר ראשון בביולוגיה ותואר שני במדעי המדינה, שניהם באוניברסיטה העברית. בסוף שנות ה-80 היא סיימה את התואר השלישי שלה, בפילוסופיה פוליטית, באוקספורד שבאנגליה. לאחר סיום לימודיה החלה להרצות באוניברסיטת תל אביב בתחומי הפילוסופיה הפוליטית והפילוסופיה של החינוך, דבר שהיא עושה עד היום.
בין לבין, החלה תמיר לעסוק בפעילות פוליטית חוץ-פרלמנטרית. בשנת 78' היא חתמה על 'מכתב הקצינים', שהפך למסמך המכונן של 'שלום עכשיו'. הגברדיה הגברית שחתמה על המכתב, אגב, לא שבעה נחת מכך שתמיר רצתה להיות שותפה. היא הרי אישה, גם אם קצינה בדרגת סגן. בעלה הראשון של תמיר (שממנו התגרשה), הפסיכולוג ד"ר יובל תמיר, היה גם הוא בין מקימי התנועה. בעלה השני של תמיר, שגם ממנו התגרשה, הוא לוני רפאלי איש עסקים ששמו נקשר בפרשיית עמותות ברק. השניים חברים מימי 'היחידה'.
תמיר היתה פעילה במפלגת ר"ץ, ובשנת 95' ערקה למפלגת העבודה, אך הדבר לא לווה בתזוזה פוליטית ימינה. היא עברה בכל המוסדות הקלאסיים של השמאל האינטלקטואלי, בדרגות בכירות: המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן ירושלים ו'האגודה לזכויות האזרח'.
כמתמודדת, היתה כניסתה של תמיר לביצה הפוליטית מדשדשת משהו. היה זה בבחירות המקדימות למפלגת העבודה, שנערכו לפני בחירות 99'. תמיר התמודדה אז על מקום ברשימת העבודה, אך לא הגיעה למקום ריאלי ולא נכנסה כחברת כנסת. פרט שולי זה לא הפריע לאהוד ברק למנותה לשרת הקליטה, מעל ראשיהן של חברות כנסת מן המפלגה שהמתינו למימוש הבטחתו בדבר ייצוג רחב יותר של נשים בממשלתו. תמיר ליוותה את ברק גם לדיונים בקמפ דיוויד ואף מונתה לתפקיד האחראית על ההסברה באותן שיחות. עם נפילת ממשלת ברק, היא פרשה באופן זמני מן הפוליטיקה.
4 בנוברמבר כ'יום השמאל'
בשנת 2001 מונתה תמיר ליושבת הראש הזמנית של 'מרכז רבין לשלום'. במסגרת הזאת היא פרשה את חסות המרכז על פרויקטים שיזם ישראל הראל, ביניהם את הקמת 'הפורום לאחריות לאומית', קבוצה של עשרות אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית הציונית שהחליטו ליטול על עצמם מחויבות לקירוב בתוך העם. בקיץ באותה שנה ישבו נציגי הפורום וניסחו את 'אמנת כינרת', שהיתה אמורה להיות מסמך מכונן בכל הנוגע לשיח הישראלי הפנימי.
תמיר, שנמנתה עם הכותבים המרכזיים של האמנה, היתה מרוצה מן התוצאה. "היא הכתיבה במידה רבה את מה שהיה כתוב. אנשים שהתנגדו לדעותיה הלכו כברת דרך ארוכה לקראתה", אומר הראל. תמיר הגנה על האמנה בפני כל מי שהעביר עליה ביקורת. היא דיברה בזכות הפיוס וההתקרבות. אבל בהמשך עזב הראל את המרכז ואת הפורום לאחריות לאומית שאותו הנהיג, במידה רבה בגללה.
שנה וחצי אחרי שנכנסה לתפקיד התפטרה תמיר ממרכז רבין. היו לה טענות על דרך ההתנהלות של משפחת רבין, ובייחוד על דליה רבין, שהיתה לדבריה פייסנית מדי. תמיר הרגישה נכלמת לעמוד ב-4 בנובמבר ליד הבמה בכיכר רבין ולשמוע נאומים לא פוליטיים. היא זעמה למשל על הזמנתו של אריאל שרון לנאום בעצרת לזכרו של רבין, ובאיומים גרמה לכך שההזמנה תבוטל.
בראיון לרגל התפטרותה היא טענה כי כשהגיעה למרכז רבין מצאה מוסד ששקוע רובו ככולו בניסיונות גישור בין דתיים לחילוניים. היא דיברה על אמנות גביזון-מידן וכינרת כאל 'פרוייקטים הזויים', אף שהיא נתנה להם מטרייה תקציבית. על אמנת כינרת היא אמרה באותה הזדמנות שזה היה בעידן התמימות שלה, וכי "לרגע לא הבנתי למה מרכז רבין משמש לה אכסניה".
בהמשך אותו הראיון אמרה תמיר ש"ה-4 בנובמבר הוא היום שלנו" (של השמאל הישראלי ע"ל), ולא צריך לעניין אותנו אם זה ייצור אנטגוניזם או לא". תמיר היתה רוצה שאנשים יצאו מן הערב הזה "עם לב שבור ועם מחויבות פוליטית טוטלית".
מתקופת 'מרכז רבין' של תמיר ראוי לאזכר גם את דרישתה מערוץ 'בריזה' שלא לשדר ראיון עם אדיר זיק שידור שנושאו היה תיאוריית הקונספירציה בנוגע לרצח רבין. כאשר הועלתה תמיר לתכנית עם מאזינים, בסמוך למועד ההתרחשות, שאלה אותה אחת המאזינות מדוע היא מנעה את השידור. לדברי המאזינה, תמיר "צרחה עלי במשך 5 דקות ולא נתנה לי להשחיל מילה".
פרישתה של תמיר ממרכז רבין לוותה בצל כבד של חשדות, שאותם פרסם העיתונאי יואב יצחק. החשדות, חובה לציין, מעולם לא הגיעו לידי משפט. יצחק טוען שהפרשה הושתקה; תמיר תטען, מן הסתם, שבחשדות אלו לא היה ממש. פרישתה של תמיר מן המרכז התבצעה סמוך לבחירות המקדימות של מפלגת העבודה בראשית 2003. יצחק טען כי היא עשתה שימוש בכספי המרכז כדי לקדם את עצמה לקראת הבחירות המקדימות במפלגה. לטענתו ארגנה תמיר סמינרים במלונות שונים, שאליהם הוזמנו מצביעי מפלגת העבודה. יצחק טען כי הפעילות הזו היא שמסבירה את מיקומה הגבוה של תמיר בבחירות הפנימיות. תמיר עצמה דחתה את הטענות, ואמרה כי החליטה להתמודד בבחירות רק לאחר התפטרותה מהמרכז, וכי מאז ומעולם כיוונה את פעילות הנחלת מורשתו של רבין לקהלי יעד רחבים יותר, כמו ערבים, עולים ואמהות חד-הוריות.
שוויון מול הערבים
בקדנציה האחרונה היתה תמיר פעילה מאוד בוועדות הכנסת, ובעיקר בוועדות הכספים, חוקה חוק ומשפט והחינוך. תמיר ידועה כבעל אג'נדה חברתית שוויונית, שבה החזיקה עוד לפני שהמושג 'חברתיות' הפך להיות 'אין'. כחלק מן האידיאולוגיה הזו היא תמכה במועמדותו של עמיר פרץ לרשות מפלגת העבודה כשהדבר עוד נראה בלתי מציאותי.
תמיר משתדלת להגיב ואף לחוקק כאשר נראה לה שמאן דהוא יוצא מקופח או נפסד. בקדנציה החולפת היא פעלה רבות בתחום קידום מעמד האישה, בכך שהיתה בין יוזמות החוק להשתתפות נשים במשא ומתן מדיני מכל סוג. היא הציעה גם חוק הזנה לילדי בתי הספר, תכנית מימון הלוואות שכר לימוד לסטודנטים, שאותן יידרשו להחזיר רק כאשר יתחילו להשתכר ראוי, ועוד.
בצד אלה קיימות הצעות חוק שמשקפות, כמו אצל כל חבר כנסת, את הנטיות האישיות שלה. היא הציעה לתקן את 'חוק פעולות האיבה' כך שיבטיח פיצויים גם לבני מיעוטים שחוו 'התקפת טרור יהודית'. מול העובדה הזו ניתן להזכיר שכשאשר פורסם דו"ח הסנגוריה הציבורית על היקף ההתעללות של מערכות אכיפת החוק בקטינים מתנגדי ההתנתקות, דווקא היה קשה לתמיר לומר מילה של מחאה. בסופו של דבר היא אמרה משהו על הצורך ב"מדיניות הרבה יותר מתחשבת", אבל גם זה לא לפני שהעמידה את כל הציבור הציוני דתי כציבור שלא אכפת לו כלל משלטון החוק ומעוולותיו, אלא כשזה נוגע לו.
שלום עם דיקטטורה
במהלך השנה החולפת זכתה תמיר לקבל את התואר 'אזרחית כבוד' של העיר החרדית בית"ר עלית, משום שסייעה להילחם על המשך מפעל ההזנה בעיר. תמיר היא אזרחית הכבוד השלישית של העיר. קדמו לה בתואר זה רק יצחק שמיר ומנחם פורוש.
אבל בכנסת החולפת היה לתמיר גם פיאסקו קטן, עם חברת הכנסת ענבל גבריאלי מן הליכוד. השתיים נפגשו במהלך דיון משותף לוועדות החינוך והכספים, וגבריאלי הסבירה מדוע הדיון צריך להידחות. תמיר התעצבנה ואמרה לח"כית אחרת: "הדיון הזה צריך להתקיים פה. פה זה לא הקזינו של האבא שלה ושל הדוד שלה וזה לא בית הספר שלה. כאן מתנהל דיון דמוקרטי". בהמשך אמרה תמיר: "מאוד קל להיבחר על-ידי סבא ואבא ודוד ולא להבין מה זה מצוקה של ילדים. בושה וחרפה".
גבריאלי נפגעה עמוקות מן ההשתלחות של תמיר, שנאמרה בנוכחות אנשים רבים. הח"כית הצעירה הגישה קבילה לוועדת האתיקה של הכנסת, והנקבלת שלחה מכתב התנצלות לוועדת האתיקה אך סירבה להתנצל בפומבי בפני גבריאלי, כפי שביקשה ממנה הוועדה לעשות כמה פעמים.
חבר הכנסת פרופ' אריה אלדד, ששימש כיו"ר ועדת האתיקה, אינו רואה את המקרה הזה כדוגמה מייצגת להתנהלות הפרלמנטרית של חברת הכסת תמיר, שבדרך כלל "מקיימת דיון אינטלקטואלי ברמת טיעונים נכונה". אלדד כן מודאג ממה שהוא מכנה "עמדותיה הפוליטיות, שכופפו בכמה מקרים את יושרה האינטלקטואלי".
הוא מביא כדוגמה את התנגדותה לחוק הנצחתו של רחבעם זאבי. כשהחוק עבר בוועדת החינוך של הכנסת, תמיר כינתה זאת "יום שחור למדינת ישראל". "העובדה שהיא מתנגדת לדעותיו של גנדי גרמה לה לומר שהכוונה היא ללימוד משנת הטרנספר. היא ידעה היטב שזו לא הכוונה", אומר אלדד.
התבטאות נוספת של תמיר, המעידה על דעה פוליטית המקלקלת את היושרה, פורסמה בעיתון 'הארץ' בקיץ 99'. "תראה", היא אמרה למראיין. "כולנו הרענו להסכם אוסלו, למרות שלא נולד באופן דמוקרטי. המגעים היו חשאיים, לא היתה שקיפות ושיקרו לציבור. בעניין זה, מה שהימין טען היה נכון", עד כאן כנות נדירה. "היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך הזה. בכל זאת אימצנו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק... אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל... אם היו אומרים לנו: בסדר, רבותיי, תהיה פה דיקטטורה לשנה ובסופה יהיה שלום, והשלום הזה יביא לרווחה ולצדק. האם אנו קונים את זה או לא? ...מבחן התוצאה הוא פה חשוב מאוד. אם הממשלה הזאת תביא תוצאות, ישכחו את כל התהליך, את האופן שבו זה הושג".
יצוין כי ניכר שתמיר עקבית בדעותיה. גם את אריאל שרון היא לא ממש סבלה ולא הצדיקה את האופן שבו הוא התנהל בשום תחום, גם לא ניקיון הכפיים. אבל המטרה קרי, עקירת גוש קטיף קידשה עבורה את האמצעים.
מנגד, היתה תמיר בין הקולות הבודדים באגף שלה שקראו להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי עמונה. "מישהו כשל בתפקידו", היא אמרה, "החל מראש הממשלה ומטה, צריך לבדוק זאת לעומק, לבדוק את הכשל וללמוד לקח".
מסתדרת עם ההסתדרות
בהסתדרות המורים כבר לא יכולים לחכות עד שתמיר תכנס למשרדה של לימור לבנת ותנקה את השולחן, או אולי עדיף שתיפטר ממנו לגמרי.
הקשר האמיץ של תמיר עם ארגוני המורים, ובמיוחד עם הסתדרות המורים, שבראשה עומד יוסי וסרמן (איש מפלגת העבודה) עומד בניגוד גמור למערכת היחסים ששרתה בין הארגונים ללבנת. הקשר הזה, אגב, כבר קיים תקופה ארוכה. הרבה לפני מערכת הבחירות הנוכחית. תמיר התבטאה לא אחת כי את הרפורמות יש לערוך יחד עם המורים, תוך אימוץ תכניות שהם עצמם טוו, וכי יש לשדרג את מעמד המורה. היא היתה מן המתנגדים הבולטים לתכניתה של ועדת דברת.
המורים (או לפחות ראשי הארגונים שלהם) רואים בתמיר דמות המכירה את בעיותיהם, אחת שמזדהה איתם ושתגן עליהם. בראיון שנערך עם וסרמן לאחר היוודע דבר מינויה של תמיר הוא אמר כי "היא אישה נעימת הליכות שמעריכה את עבודת המורים, בניגוד לשרת החינוך היוצאת, לימור לבנת, שהשפילה אותנו".
העובדה שחרב הפיטורין מאיימת לכרות בחודשים הקרובים את ענף המשכורת שעליו יושבים 1000-600 מורים אינה מדאיגה את וסרמן, לא כשתמיר עומדת לקבל את המושכות. המורים אמנם איימו להשבית את הלימודים בשנת הלימודים תשס"ז בשל הפיטורין, אבל וסרמן מיהר לשגר מסר מרגיע, שלפיו הוא משוכנע שתמיר תתמוך במורים וכי יימצא פתרון תקציבי כך שהמורים לא יפוטרו. שנת הלימודים, הוא אומר, תיפתח כסדרה.
רובינשטיין או אלוני?
אבל לכל ארגון יש ראש ויש סגן, וסמזכ"ל הסתדרות המורים, גד דיעי, הוא אדם חובש כיפה שאינו מסנוור מהצהרות ומהשתייכות פוליטית. דיעי אינו חורץ את גורל ההידברות עם תמיר. הוא מוכן לתת לזה צ'אנס, אבל להתחתן עם הכלה עוד לפני הפגישה הראשונה שלה בתור שרה? זה לא: "יש סיכוי שזה ילך יותר ממה שהיה עם לבנת, כי איתה היתה לנו מחלוקת עמוקה ובשנה וחצי האחרונים היה נתק מוחלט".
דיעי אינו מתרשם מההצהרות של תמיר, שהיא תלך רק על רפורמה שמוסכמת על המורים. "אדם נבחן במעשה", הוא פוסק. דיעי שמח שהאיום של יישום ועדת דברת ירד מן הפרק, אולם הוא מודאג מן הריטואל הקבוע שלפיו כולם משתמשים במושג 'חינוך' כסוג של מנטרה במערכת הבחירות, אבל שוכחים אותה במהלך המשא ומתן הקואליציוני.
דיעי מציע להמתין ולראות גם מי יהיה שר האוצר, כדי להבין מהו לוח המשחק החדש שלתוכו יישאבו המורים בתקופה הקרובה. דיעי, אגב, גם איננו מבטיח שלא תהיה השבתה. אם תמיר תספק את הסחורה ותימנע את פיטורי המורים מה טוב, אם לא לא יהיו ויתורים. לעניין בתי הספר הדתיים אומר דיעי שבימיה של לימור לבנת היתה פגיעה אנושה בחינוך הדתי, ולכן אין זה מחויב המציאות שיהיה קשר בין השקפת השרה לדרך שבה היא תפעל עם הציבור הדתי.
ד"ר מתי דגן, שהיה ראש המנהל לחינוך דתי בתקופתם של שישה שרי חינוך, חושב שתמיר מביאה עמה תקווה למערכת החינוך, משום שיש לה אידיאולוגיה חברתית ורצון ללמוד. עוד אומר דגן כי היא אמנם "יריבה אידיאולוגית קשה לציבור הדתי", אבל הוא רוצה להאמין שהיא לא תפגע במערכת החינוך הדתית. דגן מביא כדוגמה את אמנון רובינשטיין, אחד משרי החינוך שהוא ליווה כראש מנהל לחינוך דתי. דגן מספר כי תמיד היתה אצלו אוזן קשבת, בניגוד למשל לשולמית אלוני, שהרסה.
איך לדעתך תוכל תמיר להיות שרת חינוך של ילדי ההתנחלויות, שעליהן היא אמרה שהן חונקות את המדינה? מה עם תקציבים?
"בקדנציה של לבנת כבר צומצמה מערכת החינוך שמחוץ לקו הירוק. הערכתי היא שתמיר תדבר נגד התנחלויות, וגם תצביע בממשלה כדי להוריד אותן, אבל לא תקצץ להן בתקציבים, כי כבר היום הם פועלים בתנאים קשים. הלוואי שלא אתבדה".
לרוח האופטימית שמפיח דגן במפרשים מצטרף בן ציון דל, מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך בזמנו של זבולון המר. דל, שמעיד כי אינו מכיר אישית את תמיר, אומר כי פעמים רבות שר שנכנס לתפקידו רוצה להראות כי הוא אינו קיצוני כפי שציירו אותו, אלא הוא ממלכתי וקונצנזואלי. "השנים האחרונות לא היו תקופת הזוהר של החינוך הציוני-דתי", נוקט דל לשון המעטה, "וזה לא היה בגלל כסף. היו הרבה יתרות של כסף שנשארו במשרד החינוך והוחזרו לאוצר. מי שמע דבר כזה? לבנת היתה קרובה אלינו אידיאולוגית, אבל תקופתה היתה גרועה ביותר עבור הציבור הממלכתי-דתי".
טוענים נגד תמיר שהיא חסרת ניסיון ניהולי. משרד החינוך הוא מערכת אזרחית ענקית.
"שר אינו מנהל את המשרד שהוא עומד בראשו. הוא מתעסק בענייני המשרד רק ברבע מזמנו, אולי. המפתח להצלחה הוא הבאת אנשים שמכירים היטב את מערכת החינוך והמערכת מכירה אותם, כי אחרת אנשי המשרד הענק הזה לא ישתפו פעולה. צריך למצוא את האנשים הנכונים, ועל זה תקום או תיפול הצלחת השר".
החרדים שמחים
ומה היא הצלחה בעיניה של שרת החינוך הנכנסת?
לתמיר ישנן עמדות ברורות בכל הנוגע ל'מה' וגם ל'איך' בחינוך. היא, כאמור, משוכנעת שאת הרפורמה במשרד צריך לעשות יחד עם המורים, תוך העלאת שכרם ומתן מענה למעמד הבעייתי שלהם. תמיר חושבת שיש להזרים תקציבים למגזר הערבי על כל גווניו, כדי שבניו יוכלו לצמצם פערים עם המגזר היהודי. עוד היא גורסת כי יש להעניק חינוך חינם מגיל 3 ועד לסוף התיכון, וגם לסייע לסטודנטים במימון ההשכלה הגבוהה שלהם באמצעות הלוואות.
אגב, אחת הסיבות שתמיר זלזלה כל-כך במסקנותיה של ועדת דברת היתה העלות הגבוהה שנדרשה כדי לממש את התכנית. גם העלויות של תכניותיה אינן נמוכות, ומעניין יהיה לראות אם הפעם תחליט המדינה להשקיע במשאב הטבעי היקר הזה שקוראים לו אדם.
ישנם גם כמה דברים שהשרה הקודמת ביססה ותמיר מתכוונת לבטל. אחד מהם הוא הכוונה להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה. הנימוק של תמיר: המכללה נמצאת בהתנחלות. דבר נוסף הוא הנפת הדגל ולימוד מושגי הציונות האחידים. הסיבה: הדבר אינו מתיישב עם גישת הרב-תרבותיות שתמיר מנסה להוביל. מי שמאוד שמח על הגישה הזו, מלבד הערבים, הם החרדים, שהביעו תקווה כי לא יכפו עליהם עוד את לימוד מקצועות הליבה כתנאי לקבל תקציב ממשרד החינוך, מה שלבנת הנהיגה בשנות כהונתה.
בגישתה לדת, יש לציין כי תמיר מעידה שהיהדות "מחלחלת לכל תחום של חיי", וכי היא אמנם חילונית אך לחילוניות אין קיום או משמעות ללא העבר, הרקע או קהילה יהודיים.
חבר הכנסת אלדד מסיים את דבריו על תמיר בכך שהוא מקווה שהיא לא תרתום את המשרד שבראשו תעמוד "לעגלת האידיאולוגיה השמאלנית קיצונית שלה". אלדד מזהיר שאם תמיר תהפוך את משרדה למשרד החינוך של 'שלום עכשיו', היא תיכשל. שלא כמו דוברים אחרים, אלדד די משוכנע שתמיר תנסה לפגוע בתקציבי החינוך בהתיישבות ביו"ש, אבל הוא מקווה להתבדות.
הנה כי כן, בימים אלה הולכת ממשלתו של אולמרט ונבנית, וייתכן שכבר בשבוע הבא היא תושבע. האם תמיר תלך על הנושא החברתי ותכלול בו את כל אזרחי ישראל, או שתערוך אבחנה בין ילדי ישראל על רקע דת, לאום ובעיקר צבע כיפה? לתמיר, שלא מסרה את תגובתה לכתבה זו, פתרונים.
ofralax@walla.co.il
אנחת הרווחה של אנשי מערכת החינוך נשמעה בשבוע שעבר עד המרכז הבינתחומי בהרצליה. פרופסור אוריאל רייכמן, ראש מרכז ומי שהיה מועמד בטוח למשרת שר החינוך, נהיה בעל כורחו ההוכחה החיה לכך שאיש כבר אינו מחויב להבטחות של אריאל שרון.
רבים לא רצו את רייכמן כשר חינוך. הוא רצה להפריט חלק מן המערכת, ליישם את דו"ח דברת והוא גם היה ממקימי 'שינוי' המפלגה שחרטה על דגלה שנאת חרדים.
במקום רייכמן הגיעה יולי תמיר: פרופסור לפילוסופיה של החינוך ולפילוסופיה מדינית, אישה הנחשבת לבעלת סדר יום חברתי, לידידת המורים ולאחת שמכירה את המערכת.
אחרי האדמה החרוכה שהותירה לימור לבנת במשרד החינוך, תמיר נתפסת בעיני רבים כתקווה. הם אולי מעדיפים לשכוח שהיא ממקימי 'שלום עכשיו' ומפמליית ברק בקמפ דיוויד. אבל תמיר אינה מסתפקת בדעות פוליטיות שמאלניות שהן, לכשעצמן, לגיטימיות. תמיר נושאת בצקלונה פנינים כמו 'ההתנחלויות חנקו את המדינה', והיא גם התפטרה מניהול 'מרכז רבין לשלום' משום שהיה פייסני ולא מספיק פוליטי. אכן, גברתי השרה, גישה שוויונית במיטבה.
מכתב הקצינה
יעל תמיר (52), ילידת רמת גן, היתה חיילת בחיל המודיעין כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. המלחמה מצאה אותה באחד הבסיסים בסיני. שנה אחר-כך היא השתחררה מן הצבא ופנתה ללימודים אקדמיים: תואר ראשון בביולוגיה ותואר שני במדעי המדינה, שניהם באוניברסיטה העברית. בסוף שנות ה-80 היא סיימה את התואר השלישי שלה, בפילוסופיה פוליטית, באוקספורד שבאנגליה. לאחר סיום לימודיה החלה להרצות באוניברסיטת תל אביב בתחומי הפילוסופיה הפוליטית והפילוסופיה של החינוך, דבר שהיא עושה עד היום.
בין לבין, החלה תמיר לעסוק בפעילות פוליטית חוץ-פרלמנטרית. בשנת 78' היא חתמה על 'מכתב הקצינים', שהפך למסמך המכונן של 'שלום עכשיו'. הגברדיה הגברית שחתמה על המכתב, אגב, לא שבעה נחת מכך שתמיר רצתה להיות שותפה. היא הרי אישה, גם אם קצינה בדרגת סגן. בעלה הראשון של תמיר (שממנו התגרשה), הפסיכולוג ד"ר יובל תמיר, היה גם הוא בין מקימי התנועה. בעלה השני של תמיר, שגם ממנו התגרשה, הוא לוני רפאלי איש עסקים ששמו נקשר בפרשיית עמותות ברק. השניים חברים מימי 'היחידה'.
תמיר היתה פעילה במפלגת ר"ץ, ובשנת 95' ערקה למפלגת העבודה, אך הדבר לא לווה בתזוזה פוליטית ימינה. היא עברה בכל המוסדות הקלאסיים של השמאל האינטלקטואלי, בדרגות בכירות: המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן ירושלים ו'האגודה לזכויות האזרח'.
כמתמודדת, היתה כניסתה של תמיר לביצה הפוליטית מדשדשת משהו. היה זה בבחירות המקדימות למפלגת העבודה, שנערכו לפני בחירות 99'. תמיר התמודדה אז על מקום ברשימת העבודה, אך לא הגיעה למקום ריאלי ולא נכנסה כחברת כנסת. פרט שולי זה לא הפריע לאהוד ברק למנותה לשרת הקליטה, מעל ראשיהן של חברות כנסת מן המפלגה שהמתינו למימוש הבטחתו בדבר ייצוג רחב יותר של נשים בממשלתו. תמיר ליוותה את ברק גם לדיונים בקמפ דיוויד ואף מונתה לתפקיד האחראית על ההסברה באותן שיחות. עם נפילת ממשלת ברק, היא פרשה באופן זמני מן הפוליטיקה.
4 בנוברמבר כ'יום השמאל'
בשנת 2001 מונתה תמיר ליושבת הראש הזמנית של 'מרכז רבין לשלום'. במסגרת הזאת היא פרשה את חסות המרכז על פרויקטים שיזם ישראל הראל, ביניהם את הקמת 'הפורום לאחריות לאומית', קבוצה של עשרות אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית הציונית שהחליטו ליטול על עצמם מחויבות לקירוב בתוך העם. בקיץ באותה שנה ישבו נציגי הפורום וניסחו את 'אמנת כינרת', שהיתה אמורה להיות מסמך מכונן בכל הנוגע לשיח הישראלי הפנימי.
תמיר, שנמנתה עם הכותבים המרכזיים של האמנה, היתה מרוצה מן התוצאה. "היא הכתיבה במידה רבה את מה שהיה כתוב. אנשים שהתנגדו לדעותיה הלכו כברת דרך ארוכה לקראתה", אומר הראל. תמיר הגנה על האמנה בפני כל מי שהעביר עליה ביקורת. היא דיברה בזכות הפיוס וההתקרבות. אבל בהמשך עזב הראל את המרכז ואת הפורום לאחריות לאומית שאותו הנהיג, במידה רבה בגללה.
שנה וחצי אחרי שנכנסה לתפקיד התפטרה תמיר ממרכז רבין. היו לה טענות על דרך ההתנהלות של משפחת רבין, ובייחוד על דליה רבין, שהיתה לדבריה פייסנית מדי. תמיר הרגישה נכלמת לעמוד ב-4 בנובמבר ליד הבמה בכיכר רבין ולשמוע נאומים לא פוליטיים. היא זעמה למשל על הזמנתו של אריאל שרון לנאום בעצרת לזכרו של רבין, ובאיומים גרמה לכך שההזמנה תבוטל.
בראיון לרגל התפטרותה היא טענה כי כשהגיעה למרכז רבין מצאה מוסד ששקוע רובו ככולו בניסיונות גישור בין דתיים לחילוניים. היא דיברה על אמנות גביזון-מידן וכינרת כאל 'פרוייקטים הזויים', אף שהיא נתנה להם מטרייה תקציבית. על אמנת כינרת היא אמרה באותה הזדמנות שזה היה בעידן התמימות שלה, וכי "לרגע לא הבנתי למה מרכז רבין משמש לה אכסניה".
בהמשך אותו הראיון אמרה תמיר ש"ה-4 בנובמבר הוא היום שלנו" (של השמאל הישראלי ע"ל), ולא צריך לעניין אותנו אם זה ייצור אנטגוניזם או לא". תמיר היתה רוצה שאנשים יצאו מן הערב הזה "עם לב שבור ועם מחויבות פוליטית טוטלית".
מתקופת 'מרכז רבין' של תמיר ראוי לאזכר גם את דרישתה מערוץ 'בריזה' שלא לשדר ראיון עם אדיר זיק שידור שנושאו היה תיאוריית הקונספירציה בנוגע לרצח רבין. כאשר הועלתה תמיר לתכנית עם מאזינים, בסמוך למועד ההתרחשות, שאלה אותה אחת המאזינות מדוע היא מנעה את השידור. לדברי המאזינה, תמיר "צרחה עלי במשך 5 דקות ולא נתנה לי להשחיל מילה".
פרישתה של תמיר ממרכז רבין לוותה בצל כבד של חשדות, שאותם פרסם העיתונאי יואב יצחק. החשדות, חובה לציין, מעולם לא הגיעו לידי משפט. יצחק טוען שהפרשה הושתקה; תמיר תטען, מן הסתם, שבחשדות אלו לא היה ממש. פרישתה של תמיר מן המרכז התבצעה סמוך לבחירות המקדימות של מפלגת העבודה בראשית 2003. יצחק טען כי היא עשתה שימוש בכספי המרכז כדי לקדם את עצמה לקראת הבחירות המקדימות במפלגה. לטענתו ארגנה תמיר סמינרים במלונות שונים, שאליהם הוזמנו מצביעי מפלגת העבודה. יצחק טען כי הפעילות הזו היא שמסבירה את מיקומה הגבוה של תמיר בבחירות הפנימיות. תמיר עצמה דחתה את הטענות, ואמרה כי החליטה להתמודד בבחירות רק לאחר התפטרותה מהמרכז, וכי מאז ומעולם כיוונה את פעילות הנחלת מורשתו של רבין לקהלי יעד רחבים יותר, כמו ערבים, עולים ואמהות חד-הוריות.
שוויון מול הערבים
בקדנציה האחרונה היתה תמיר פעילה מאוד בוועדות הכנסת, ובעיקר בוועדות הכספים, חוקה חוק ומשפט והחינוך. תמיר ידועה כבעל אג'נדה חברתית שוויונית, שבה החזיקה עוד לפני שהמושג 'חברתיות' הפך להיות 'אין'. כחלק מן האידיאולוגיה הזו היא תמכה במועמדותו של עמיר פרץ לרשות מפלגת העבודה כשהדבר עוד נראה בלתי מציאותי.
תמיר משתדלת להגיב ואף לחוקק כאשר נראה לה שמאן דהוא יוצא מקופח או נפסד. בקדנציה החולפת היא פעלה רבות בתחום קידום מעמד האישה, בכך שהיתה בין יוזמות החוק להשתתפות נשים במשא ומתן מדיני מכל סוג. היא הציעה גם חוק הזנה לילדי בתי הספר, תכנית מימון הלוואות שכר לימוד לסטודנטים, שאותן יידרשו להחזיר רק כאשר יתחילו להשתכר ראוי, ועוד.
בצד אלה קיימות הצעות חוק שמשקפות, כמו אצל כל חבר כנסת, את הנטיות האישיות שלה. היא הציעה לתקן את 'חוק פעולות האיבה' כך שיבטיח פיצויים גם לבני מיעוטים שחוו 'התקפת טרור יהודית'. מול העובדה הזו ניתן להזכיר שכשאשר פורסם דו"ח הסנגוריה הציבורית על היקף ההתעללות של מערכות אכיפת החוק בקטינים מתנגדי ההתנתקות, דווקא היה קשה לתמיר לומר מילה של מחאה. בסופו של דבר היא אמרה משהו על הצורך ב"מדיניות הרבה יותר מתחשבת", אבל גם זה לא לפני שהעמידה את כל הציבור הציוני דתי כציבור שלא אכפת לו כלל משלטון החוק ומעוולותיו, אלא כשזה נוגע לו.
שלום עם דיקטטורה
במהלך השנה החולפת זכתה תמיר לקבל את התואר 'אזרחית כבוד' של העיר החרדית בית"ר עלית, משום שסייעה להילחם על המשך מפעל ההזנה בעיר. תמיר היא אזרחית הכבוד השלישית של העיר. קדמו לה בתואר זה רק יצחק שמיר ומנחם פורוש.
אבל בכנסת החולפת היה לתמיר גם פיאסקו קטן, עם חברת הכנסת ענבל גבריאלי מן הליכוד. השתיים נפגשו במהלך דיון משותף לוועדות החינוך והכספים, וגבריאלי הסבירה מדוע הדיון צריך להידחות. תמיר התעצבנה ואמרה לח"כית אחרת: "הדיון הזה צריך להתקיים פה. פה זה לא הקזינו של האבא שלה ושל הדוד שלה וזה לא בית הספר שלה. כאן מתנהל דיון דמוקרטי". בהמשך אמרה תמיר: "מאוד קל להיבחר על-ידי סבא ואבא ודוד ולא להבין מה זה מצוקה של ילדים. בושה וחרפה".
גבריאלי נפגעה עמוקות מן ההשתלחות של תמיר, שנאמרה בנוכחות אנשים רבים. הח"כית הצעירה הגישה קבילה לוועדת האתיקה של הכנסת, והנקבלת שלחה מכתב התנצלות לוועדת האתיקה אך סירבה להתנצל בפומבי בפני גבריאלי, כפי שביקשה ממנה הוועדה לעשות כמה פעמים.
חבר הכנסת פרופ' אריה אלדד, ששימש כיו"ר ועדת האתיקה, אינו רואה את המקרה הזה כדוגמה מייצגת להתנהלות הפרלמנטרית של חברת הכסת תמיר, שבדרך כלל "מקיימת דיון אינטלקטואלי ברמת טיעונים נכונה". אלדד כן מודאג ממה שהוא מכנה "עמדותיה הפוליטיות, שכופפו בכמה מקרים את יושרה האינטלקטואלי".
הוא מביא כדוגמה את התנגדותה לחוק הנצחתו של רחבעם זאבי. כשהחוק עבר בוועדת החינוך של הכנסת, תמיר כינתה זאת "יום שחור למדינת ישראל". "העובדה שהיא מתנגדת לדעותיו של גנדי גרמה לה לומר שהכוונה היא ללימוד משנת הטרנספר. היא ידעה היטב שזו לא הכוונה", אומר אלדד.
התבטאות נוספת של תמיר, המעידה על דעה פוליטית המקלקלת את היושרה, פורסמה בעיתון 'הארץ' בקיץ 99'. "תראה", היא אמרה למראיין. "כולנו הרענו להסכם אוסלו, למרות שלא נולד באופן דמוקרטי. המגעים היו חשאיים, לא היתה שקיפות ושיקרו לציבור. בעניין זה, מה שהימין טען היה נכון", עד כאן כנות נדירה. "היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך הזה. בכל זאת אימצנו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק... אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל... אם היו אומרים לנו: בסדר, רבותיי, תהיה פה דיקטטורה לשנה ובסופה יהיה שלום, והשלום הזה יביא לרווחה ולצדק. האם אנו קונים את זה או לא? ...מבחן התוצאה הוא פה חשוב מאוד. אם הממשלה הזאת תביא תוצאות, ישכחו את כל התהליך, את האופן שבו זה הושג".
יצוין כי ניכר שתמיר עקבית בדעותיה. גם את אריאל שרון היא לא ממש סבלה ולא הצדיקה את האופן שבו הוא התנהל בשום תחום, גם לא ניקיון הכפיים. אבל המטרה קרי, עקירת גוש קטיף קידשה עבורה את האמצעים.
מנגד, היתה תמיר בין הקולות הבודדים באגף שלה שקראו להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי עמונה. "מישהו כשל בתפקידו", היא אמרה, "החל מראש הממשלה ומטה, צריך לבדוק זאת לעומק, לבדוק את הכשל וללמוד לקח".
מסתדרת עם ההסתדרות
בהסתדרות המורים כבר לא יכולים לחכות עד שתמיר תכנס למשרדה של לימור לבנת ותנקה את השולחן, או אולי עדיף שתיפטר ממנו לגמרי.
הקשר האמיץ של תמיר עם ארגוני המורים, ובמיוחד עם הסתדרות המורים, שבראשה עומד יוסי וסרמן (איש מפלגת העבודה) עומד בניגוד גמור למערכת היחסים ששרתה בין הארגונים ללבנת. הקשר הזה, אגב, כבר קיים תקופה ארוכה. הרבה לפני מערכת הבחירות הנוכחית. תמיר התבטאה לא אחת כי את הרפורמות יש לערוך יחד עם המורים, תוך אימוץ תכניות שהם עצמם טוו, וכי יש לשדרג את מעמד המורה. היא היתה מן המתנגדים הבולטים לתכניתה של ועדת דברת.
המורים (או לפחות ראשי הארגונים שלהם) רואים בתמיר דמות המכירה את בעיותיהם, אחת שמזדהה איתם ושתגן עליהם. בראיון שנערך עם וסרמן לאחר היוודע דבר מינויה של תמיר הוא אמר כי "היא אישה נעימת הליכות שמעריכה את עבודת המורים, בניגוד לשרת החינוך היוצאת, לימור לבנת, שהשפילה אותנו".
העובדה שחרב הפיטורין מאיימת לכרות בחודשים הקרובים את ענף המשכורת שעליו יושבים 1000-600 מורים אינה מדאיגה את וסרמן, לא כשתמיר עומדת לקבל את המושכות. המורים אמנם איימו להשבית את הלימודים בשנת הלימודים תשס"ז בשל הפיטורין, אבל וסרמן מיהר לשגר מסר מרגיע, שלפיו הוא משוכנע שתמיר תתמוך במורים וכי יימצא פתרון תקציבי כך שהמורים לא יפוטרו. שנת הלימודים, הוא אומר, תיפתח כסדרה.
רובינשטיין או אלוני?
אבל לכל ארגון יש ראש ויש סגן, וסמזכ"ל הסתדרות המורים, גד דיעי, הוא אדם חובש כיפה שאינו מסנוור מהצהרות ומהשתייכות פוליטית. דיעי אינו חורץ את גורל ההידברות עם תמיר. הוא מוכן לתת לזה צ'אנס, אבל להתחתן עם הכלה עוד לפני הפגישה הראשונה שלה בתור שרה? זה לא: "יש סיכוי שזה ילך יותר ממה שהיה עם לבנת, כי איתה היתה לנו מחלוקת עמוקה ובשנה וחצי האחרונים היה נתק מוחלט".
דיעי אינו מתרשם מההצהרות של תמיר, שהיא תלך רק על רפורמה שמוסכמת על המורים. "אדם נבחן במעשה", הוא פוסק. דיעי שמח שהאיום של יישום ועדת דברת ירד מן הפרק, אולם הוא מודאג מן הריטואל הקבוע שלפיו כולם משתמשים במושג 'חינוך' כסוג של מנטרה במערכת הבחירות, אבל שוכחים אותה במהלך המשא ומתן הקואליציוני.
דיעי מציע להמתין ולראות גם מי יהיה שר האוצר, כדי להבין מהו לוח המשחק החדש שלתוכו יישאבו המורים בתקופה הקרובה. דיעי, אגב, גם איננו מבטיח שלא תהיה השבתה. אם תמיר תספק את הסחורה ותימנע את פיטורי המורים מה טוב, אם לא לא יהיו ויתורים. לעניין בתי הספר הדתיים אומר דיעי שבימיה של לימור לבנת היתה פגיעה אנושה בחינוך הדתי, ולכן אין זה מחויב המציאות שיהיה קשר בין השקפת השרה לדרך שבה היא תפעל עם הציבור הדתי.
ד"ר מתי דגן, שהיה ראש המנהל לחינוך דתי בתקופתם של שישה שרי חינוך, חושב שתמיר מביאה עמה תקווה למערכת החינוך, משום שיש לה אידיאולוגיה חברתית ורצון ללמוד. עוד אומר דגן כי היא אמנם "יריבה אידיאולוגית קשה לציבור הדתי", אבל הוא רוצה להאמין שהיא לא תפגע במערכת החינוך הדתית. דגן מביא כדוגמה את אמנון רובינשטיין, אחד משרי החינוך שהוא ליווה כראש מנהל לחינוך דתי. דגן מספר כי תמיד היתה אצלו אוזן קשבת, בניגוד למשל לשולמית אלוני, שהרסה.
איך לדעתך תוכל תמיר להיות שרת חינוך של ילדי ההתנחלויות, שעליהן היא אמרה שהן חונקות את המדינה? מה עם תקציבים?
"בקדנציה של לבנת כבר צומצמה מערכת החינוך שמחוץ לקו הירוק. הערכתי היא שתמיר תדבר נגד התנחלויות, וגם תצביע בממשלה כדי להוריד אותן, אבל לא תקצץ להן בתקציבים, כי כבר היום הם פועלים בתנאים קשים. הלוואי שלא אתבדה".
לרוח האופטימית שמפיח דגן במפרשים מצטרף בן ציון דל, מי שהיה מנכ"ל משרד החינוך בזמנו של זבולון המר. דל, שמעיד כי אינו מכיר אישית את תמיר, אומר כי פעמים רבות שר שנכנס לתפקידו רוצה להראות כי הוא אינו קיצוני כפי שציירו אותו, אלא הוא ממלכתי וקונצנזואלי. "השנים האחרונות לא היו תקופת הזוהר של החינוך הציוני-דתי", נוקט דל לשון המעטה, "וזה לא היה בגלל כסף. היו הרבה יתרות של כסף שנשארו במשרד החינוך והוחזרו לאוצר. מי שמע דבר כזה? לבנת היתה קרובה אלינו אידיאולוגית, אבל תקופתה היתה גרועה ביותר עבור הציבור הממלכתי-דתי".
טוענים נגד תמיר שהיא חסרת ניסיון ניהולי. משרד החינוך הוא מערכת אזרחית ענקית.
"שר אינו מנהל את המשרד שהוא עומד בראשו. הוא מתעסק בענייני המשרד רק ברבע מזמנו, אולי. המפתח להצלחה הוא הבאת אנשים שמכירים היטב את מערכת החינוך והמערכת מכירה אותם, כי אחרת אנשי המשרד הענק הזה לא ישתפו פעולה. צריך למצוא את האנשים הנכונים, ועל זה תקום או תיפול הצלחת השר".
החרדים שמחים
ומה היא הצלחה בעיניה של שרת החינוך הנכנסת?
לתמיר ישנן עמדות ברורות בכל הנוגע ל'מה' וגם ל'איך' בחינוך. היא, כאמור, משוכנעת שאת הרפורמה במשרד צריך לעשות יחד עם המורים, תוך העלאת שכרם ומתן מענה למעמד הבעייתי שלהם. תמיר חושבת שיש להזרים תקציבים למגזר הערבי על כל גווניו, כדי שבניו יוכלו לצמצם פערים עם המגזר היהודי. עוד היא גורסת כי יש להעניק חינוך חינם מגיל 3 ועד לסוף התיכון, וגם לסייע לסטודנטים במימון ההשכלה הגבוהה שלהם באמצעות הלוואות.
אגב, אחת הסיבות שתמיר זלזלה כל-כך במסקנותיה של ועדת דברת היתה העלות הגבוהה שנדרשה כדי לממש את התכנית. גם העלויות של תכניותיה אינן נמוכות, ומעניין יהיה לראות אם הפעם תחליט המדינה להשקיע במשאב הטבעי היקר הזה שקוראים לו אדם.
ישנם גם כמה דברים שהשרה הקודמת ביססה ותמיר מתכוונת לבטל. אחד מהם הוא הכוונה להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה. הנימוק של תמיר: המכללה נמצאת בהתנחלות. דבר נוסף הוא הנפת הדגל ולימוד מושגי הציונות האחידים. הסיבה: הדבר אינו מתיישב עם גישת הרב-תרבותיות שתמיר מנסה להוביל. מי שמאוד שמח על הגישה הזו, מלבד הערבים, הם החרדים, שהביעו תקווה כי לא יכפו עליהם עוד את לימוד מקצועות הליבה כתנאי לקבל תקציב ממשרד החינוך, מה שלבנת הנהיגה בשנות כהונתה.
בגישתה לדת, יש לציין כי תמיר מעידה שהיהדות "מחלחלת לכל תחום של חיי", וכי היא אמנם חילונית אך לחילוניות אין קיום או משמעות ללא העבר, הרקע או קהילה יהודיים.
חבר הכנסת אלדד מסיים את דבריו על תמיר בכך שהוא מקווה שהיא לא תרתום את המשרד שבראשו תעמוד "לעגלת האידיאולוגיה השמאלנית קיצונית שלה". אלדד מזהיר שאם תמיר תהפוך את משרדה למשרד החינוך של 'שלום עכשיו', היא תיכשל. שלא כמו דוברים אחרים, אלדד די משוכנע שתמיר תנסה לפגוע בתקציבי החינוך בהתיישבות ביו"ש, אבל הוא מקווה להתבדות.
הנה כי כן, בימים אלה הולכת ממשלתו של אולמרט ונבנית, וייתכן שכבר בשבוע הבא היא תושבע. האם תמיר תלך על הנושא החברתי ותכלול בו את כל אזרחי ישראל, או שתערוך אבחנה בין ילדי ישראל על רקע דת, לאום ובעיקר צבע כיפה? לתמיר, שלא מסרה את תגובתה לכתבה זו, פתרונים.
ofralax@walla.co.il