להיות עם עצמי בארצנו
מוטי קרפל עורך בטאון נקודה

בעיוני החסידות נהוג להבחין בין שלוש מדרגות בעבודת האדם: החיצוני, הפנימי והעצמי.
החיצוני – כפשוטו. הפנימי או הרוחני – הוא זה הדבוק בהארה ובאור המגיעים מן התורה או מן הנשמה, אבל אינו דומה האור הבא מן המקור לעצם המקור. העצמי דבוק במקור עצמו ומתאחד עימו.
אם ננתח את מצב ההוויה הישראלית בדורנו הרי לא צריך הסבר מרובה על מנת להעריך באיזו מדרגה ממצבים אלו אנו נמצאים. גם אילו היינו חיים בחברה, תרבות או הוויה "דתית" - מה שרבים מאיתנו היו רואים כיעד - הרי זוהי עדיין מדרגת הפנימי בלבד. מדרגת העצמיות היא חיבור ודבקות בעצם השורש, המקור והמאור של היות עם יהודי בארצנו.
לשון הקודש איננה מקרית כידוע. שורשה של המילה עצמאות הוא בעצם, תרתי משמע. היות עצמאי מותנה ונגזר מהיות עצמי.
המהפכה הציונית הביאה אותנו ליצירת הוויה ישראלית, אבל עדיין במצבה החיצוני – במנותק ואפילו במנוכר, מעצם משמעותה האמיתית והמלאה. זה אמנם לא מעט, וזה כשלעצמו חידוש עצום, אבל זה איננו מצב עצמאי – "הכושר לשאת את עצמו, לא להיות נזקק בכל לעזרת אחרים", כלשון מילון אבן שושן. זהו עדיין מצב חלקי, זמני וארעי, על כל המשתמע מכך.

בכדי להגיע לעצמאות מלאה, נצטרך לא רק לבסס את הווייתנו במישור הרוחני-דתי, אלא ליצור תרבות ותודעת חיים עצמית הגזורה מעצם נשמתנו הקיבוצית – ממשמעותה של "שיבת ציון" המודרנית כגאולה שלימה לעם ישראל עצמו ולאנושות כולה.

אנחנו עדיין רחוקים מכך, רחוקים מאד, ולכן איננו עצמאיים בשום מובן שהוא, אבל אנחנו בהחלט בדרך. המשברים אותם אנו עוברים במסגרת התהליך של "שיבת ציון" אינם מעכבים את התפתחותנו, אלא להיפך – מהווים לה מאיץ. ולכן, למרות הכל, גם ביום העצמאות הנוכחי אנחנו נזכרים ביעוד האולטימטיבי של ההיסטוריה היהודית – להיות עם יהודי, חופשי, עצמאי ועצמי בארצנו.

הכל תלוי במנהיגים
פרופ' עזרה זהר, לשעבר יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי

את מספר המדינות העצמאיות באמת ניתן למנות על אצבעות יד אחת. לגבי האחרות קובעת מידת העצמאות שלהן, כלומר מרווח הפעולה העצמאי, ללא בקשת רשות ממעצמת-על או מארגון-על כמו נאט"ו, למשל.

מידת חופש הפעולה גדלה או קטנה בהתאם לנסיבות. במלחמת ששת-הימים אמרה אמריקה: "אם תצאו למלחמה, תהיו לבדכם במערכה". ישראל הרימה את הכפפה.
מידת העצמאות שלנו תלויה גם במנהיגים. כשאמריקה ניסתה למנוע את הכרזת המדינה, אמר בן-גוריון: נכריז! וכאשר אמרו לו שיתחשב בגבולות שהציב לנו האו"מ, אמר: "ישראל לא הוקמה בידי האו"מ או ארה"ב, אלא על-ידי צבאה. לו היתה מחכה להם, לא היתה קמה". גולדה אמרה "לא!" חד וברור לתוכנית רוג'רס בשנת 1970, ורבין אמר לנשיא האמריקני: "לא תהיה מדינה פלשתינית". בגין הפציץ את הכור העיראקי – ללא חשש מן הגינוי האמריקני.

מנהיגים בתקופה האחרונה נשמעים הססנים יותר. שרון היה הכנוע שבראשי הממשלה – וכעת אולמרט... כעת, כאשר אמריקה תקועה עמוק בביצת המזרח הקרוב, היא בוודאי תנסה לאלף את ישראל ואולי גם לשלם לארצות ערב במטבע ישראלי. ראוי לזכור שחזרה לקו הירוק היא מטרתה הברורה והמוצהרת של מחלקת המדינה האמריקנית משנת 1967 ואילך.
סממן חשוב של עצמאות הוא היכולת והרצון להילחם להבטחת החירות. מבחינה זו, מצבה של ישראל טוב, ואולי טוב מאוד. הצבא שלנו גדול וחזק, וברשותו אמצעי לחימה מהטובים בעולם. הנער מוכן להילחם להגנת המדינה – אך לא תמיד המנהיגים.

אגב, יש החושבים בטעות שאנו תלויים באמריקה בשל המענק שאנו מקבלים ממנה, שהוא היום בגבולות כ-2.5 מיליארד דולר (כאחוז אחד מן התל"ג) ומחיר השירותים הצבאיים שישראל מעניקה לארה"ב הוא באותו סדר גודל.
המסקנה: בהשוואה למדינת קטנות אחרות, מצב עצמאותנו הוא טוב יחסית ומאפשר לרוב מרווח פעולה מספק בתנאים השוררים בעולם בתקופתנו.@

עצמאות היא החירות להיות נאמנים לעצמנו
אשר מבצרי, מדרשת התורה והארץ, כפר-דרום ת"ו, אשקלון

כל מה שנאמר אינו מספיק כדי להודות לריבונו של עולם על שזכינו בחסדיו המרובים לעצמאות, עם הקמת המדינה בה' באייר תש"ח. אולם בדומה ליציאת מצרים, זוהי ההתחלה שמטילה עלינו את האחריות העצומה – לפעול עם אל ולמלא את העצמאות בתוכן אמיתי של חירות, פיזית ורוחנית.
ידועה האמרה: "יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר את תסביכי הגלות מהיהודים". על כך אנו מתפללים: "ושבור עולנו מעל צווארינו ותוליכנו מהרה קוממיות בארצנו".

את הדרך לחירות לימדו את עם ישראל במדבר שני הארונות שהלכו לפניו: ארון ה' – ובו התורה שמלמדת אותנו את החירות האמיתית: להיות נאמנים לעצמיותנו, "שאין לך בין חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"; והארון השני – ובו עצמות יוסף הצדיק, שסימל בדמותו את החירות האמיתית, ולימד את עם ישראל שמשמעותה היא לקחת אחריות וביקוש האחווה, כי כל ישראל ערבים זה לזה. זה התנאי לירושת הארץ, ולכן לפני הכל הגענו לשכם, לקבל על עצמנו מחדש את התורה במשמעות של ערבות, ולקבור את יוסף בשכם.

כך גם עם הקמתה של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, שהיא תחילת חזרתנו לחיים כלליים של אומה, חזרתנו למשמעות של הערבות ההדדית, של הסולידאריות, כבסיס לקיומנו. תיקון שנאת החינם יביא לבנייננו המחודש.

לכן אין להקל ראש במשמעות הקשה של הגירוש הנורא מגוש קטיף ומצפון השומרון: אין זאת רק בעיה פרטית של המגורשים, פגיעה בארץ ישראל נחלת ה' וסיכון ביטחוני מטורף, אלא אף פגיעה קשה בבסיס קיומנו המוסרי, בערבות ההדדית.

מניין הגענו לעוות מוסרי כל כך קשה? ייתכן שהדבר נעוץ בעוול המוסרי של הפקרתו של גיבור ישראל ואסיר ציון הסוכן הישראלי יהונתן פולארד, הנמק בכלא בארה"ב 21 שנים רק בשל מסירות נפשו להצילנו מסכנות קיומיות. זה בבחינת מכירת יוסף של דורנו, והמבחן לחירותנו הוא בהתגייסותנו למאבק לשחרורו בקרוב. אם תרצו, אין זו אגדה.@

אנו מריונטות של כסילות שליטינו
יוסי בן-אהרון, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה

בעידן הזה, קיימות כמה מגבלות על עצמאותן של מדינות העולם ועל חופש הפעולה שלהן. זאת מתוקף חברותן באו"ם ומתוקף התחייבויות שהן מקבלות על עצמן על-פי אמנות ועל-פי הסכמים בינלאומיים.
עם זאת, לא חל שום סייג על עצמאותן של המדינות בתחום החיוני של ביטחון והגנה עצמית. רק מדינה אחת בעולם – ישראל – נתונה לאיום ביטחוני וקיומי מיום הקמתה. אולם משנת 1992 והלאה, שולטים בישראל מנהיגים שנסתתרה בינתם. מנהיגים אלה הזמינו את אויביה, שנשבעו להשמידה, לבוא ולהתבסס בקרבת גבולותיה, ולהקים שם מדינה של טרוריסטים. הללו מאיימים עליה ופוגעים באזרחיה ללא הרף, על סמך הבטחות והסכמים שהופרו עוד בטרם יבשה הדיו עליהם.

במקום להכות באויבים אלה ולגרשם, גוררים מנהיגי ישראל מעצמות וגורמים זרים לבוא להגן עליה, להציב חיילים ומשקיפים על גבולותיה, ולפצות אותה על עקירת אזרחיה משטחים שהיא מוסרת לידי אויביה.

משעלתה על מסלול המוביל להתאבדות, הולכת ונשחקת עצמאותה של מדינת ישראל, וזאת – למרבה האירוניה – חרף העובדה שיש לה הצבא החזק ביותר באזור. התרופה לסכנה הקיומית שבה נתונה המדינה היא להחליף ללא דיחוי את מערכת השלטון על כל שלוש זרועותיה – המחוקקת, המבצעת והשיפוטית, עד לבית המשפט העליון.@

אנו זיקית של תרבות, וזו חירותנו
אודי ליאון, מנהל התוכניות המועדפות וגיוון חברתי-תרבותי בשידורי קשת, ערוץ 2

התשובה לשאלת העצמאות התרבותית של ישראל היא לכאורה פשוטה מאוד: ודאי ובוודאי שלא. הרי כמעט בכל תחומי התרבות, ובפרט בתחום הטלוויזיה והקולנוע שבו אני מתמחה, אנו מתבססים כמעט לחלוטין על מסורות אמנותיות ומקצועיות שמחוץ לישראל.

הקולנוע הישראלי לא יכול להעתיק מהקולנוע ההוליוודי (בעיקר מטעמי תקציב, אך לא רק), אז במקום זאת אנו מדדים בעיקר בעקבות הקולנוע האירופאי.
הסיבה לכך ברורה: ליהדות אין מסורת ויזואלית בכלל וקולנועית בפרט, ולפיכך קיימת תלות מוחלטת באומות העולם באמנויות אלה. לגבי מוסיקה וספרות נדמה לי שהעניין קצת שונה, אבל אינני מומחה מספיק.

אבל אולי בגלל חינוכי ה'מרכזניקי', ואולי סתם בגלל האופי ה'איפכא מסתברא' הישיבתי שבי, נדמה לי שיש כאן פתח אדיר לחירות ולעצמאות יצירתית. ייתכן שדווקא תרבויות שיש להן מסורת אמנותית שורשית, כמו למשל הקולנוע השוודי, נתונות לשעבוד יצירתי גדול בגלל אותם שורשים.
ננסה להבהיר: מאז ימי קדם עומדת בבסיס האמנות שאלת היחס בין צורה ותוכן. חז"ל, ובוודאי נביאי התקשורת המודרנית, פסקו: המדיום הוא המסר! כלומר הצורה היא התוכן. וכאן עולה השאלה: האם לעובדה שלעם ישראל בארצו אין מסורת צורנית (בתחום הצורה), אבל מצד שני יש לו מסורת עשירה, מורכבת ורחבה מני ים בתחום התוכן, אין דווקא אפקט משחרר?

לנו, היהודים (ועתה יורשיהם הישראלים), יש יכולת זיקיתית המופלאה להתלבש בכל צורה של כל עם. כידוע, מוזיקה חסידית נשמעת כמו מוזיקה צוענית, מוזיקה יהודית צפון-אפריקנית נדמית למוסיקה האנדלוסית שסביבותיה. האם הזיקית היא חיה המשועבדת לסביבתה, או שמא דווקא להפך: דווקא בזיקיותה יש חירות מוחלטת – ושמא יש לומר נשגבת – לפרוץ את מגבלות סביבתה אל עולם התוכן שמעל ומעבר?
האם הקולנוע והטלוויזיה הישראליים מממשים את הפוטנציאל הזיקיתי הזה? בוודאי שלא... לפחות לא בינתיים. אבל אף על-פי שיתמהמה – בכל יום אחכה לו!@