יומיים אחרי הראיון התקשר עו"ד נזרי לנייד וביקש להוסיף משהו. הוא שכח לומר כי במהלך ההתנתקות הוא קרא בעיתונות המגזר על כל מיני דברים לא תקינים שעשו אנשי חוק כנגד מפגינים. הוא הגיע עם הסיפורים לבוס הישיר שלו, היועץ המשפטי לממשלה, ומשם דברים רבים מצאו את תיקונם. נזרי מצא נקודת אור בעיסוקי בחמש השנים האחרונות, ואל יהא הדבר קל בעיניכם.
רז נזרי (34), עוזרו הבכיר של היועץ המשפטי לממשלה, סיים לימודי תיכון במדרשיית נועם. הוא למד שנה ב'מרכז הרב' ועוד חמש שנים בישיבת ההסדר בחיספין. שירת כלוחם בגולני, וסיים בהצטיינות תואר ראשון ושני בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת בר אילן, כשהוא משלב גם לימודים בכולל של האוניברסיטה. הוא גר בגבעת שמואל, אב לשלושה, ומצפה עם אשתו בימים אלו ללידת הצאצא הרביעי.
"בוודאי שיש משמעות למקום הערכי שממנו מגיע האדם. גם לשופט וגם לפרקליט, גם ליועץ המשפטי לממשלה וגם לי יש כור גידול. יש מקום שבו האדם התחנך באופן שבצורה זו או אחרת השפיע על ראיית העולם שלו, על איך שהוא רואה את האיזונים. ובדיונים בחדר פה באים לידי ביטוי לא פעם נקודות האיזון השונות שיש לכל אחד" 
נזרי הגיע למשרד המשפטים לפני שש שנים. בשנה הראשונה כמתמחה, ולאחר מכן נקלט כעובד מהמניין בלשכתו של היועץ המשפטי דאז, היום שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין. הוא שרד את חילופי היועצים בלשכה וסומן כיד ימינו של מזוז מיד כאשר זה נכנס לתפקיד. הקרבה של נזרי לאנשים העומדים בראש מערכת האכיפה בישראל והמעורבות העמוקה שלו בכל הנעשה בלשכה הופכת אותו לשותף בקביעת מדיניות רשויות החוק.
התקשורת אשמה
כמודל מדויק עד כאב של חלומה של האם הדתית-לאומית, נזרי לא פוסח על העיתונות המגזרית. הוא קורא את 'בשבע', את 'הצופה' ואת 'מקור ראשון', ולא רווה נחת. את מערכת היחסים הבעייתית בין המגזר ובין זרועות החוק והאכיפה, הוא מעמיס בעיקר על גבה הדק של העיתונות הדתית-לאומית.
נזרי חושב שאנחנו חוטאים לא רק בפרשנות, אלא גם בהצגת העובדות. הוא חושב עלינו דברים רעים, ואנחנו יודעים זאת. הוא לא מתעצל, מרים טלפון לנזוף בכתב, שולח מסמכים לעורך ותופס פרשנים לשיחות הבהרה. כבר שנים שאני מתחנן בפניו: נזרי, אל תטיף לי, תדליף לי. אבל הוא בשלו. אשר על כן נתכנסו במשרדו, כדי להבהיר אי הבנות שבין משרד המשפטים ובין יושבי קדומים וכפר גנים, להתיר איזו קונספירציה או שתיים, וגם לדבר קצת על חייו של נזרי המתוחים להם בין בית הכנסת בגבעת שמואל ובין משרד היועץ בירושלים.
חד צדדיות, אני מניח, אינה נחלתם רק של עיתוני המגזר?
"יצא לי לומר כאן לבכיר בפרקליטות שהוא חייב להרחיב את גבולות הארץ, כפרפראזה כמובן לעיתון 'הארץ'. שלא יקום בבוקר ויראה רק את עיתון הארץ וזו תהיה נקודת ההתייחסות שלו, אלא לראות עוד פרסומים שמגיעים מכיוונים שונים. באותה מידה אני אומר גם לחברים שלי, בבית הכנסת או במעגלים משפחתיים וחברתיים אחרים, שמי שניזון רק ממקורות כמו 'בשבע' או 'מקור ראשון', גם לו יש בעיני בעיה. מעבר להבדלי דעות אידיאולוגיות גישות ומחלוקות שתמיד היו ויהיו, יש בעיה בהכרת העובדות למי שניזון מעיתונים שיש להם קו פוליטי כזה או אחר. ועל בסיס העובדות הללו נוצרים משקעים לאנשים. נוצרת דמוניזציה של חלק מהדמויות כאן במערכת".
אדם שניזון רק מ'בשבע' בגבעת שמואל אולי מקבל תמונה לא מאוזנת, וזו בעיה שלו. אבל פרקליט שניזון רק מ'הארץ' פועל בצורה שאינה מאוזנת, ולזה יש משמעויות ציבוריות רחבות הרבה יותר.
"בתפקיד שבו אני נמצא אני מכיר את הדברים מקרוב, רואה איך ההחלטות מתקבלות ורואה מה עומד מאחורי ההחלטות. וגם אם אני לא תמיד מסכים עם כל החלטה, וגם אם יש לי דעה שונה - תמיד ברור לי שמניעים זרים שמייחסים ליועץ המשפטי לא פעם, אין להם בסיס.
"נכון שאנשים מתוך המערכת שלנו התייחסו אל מתנגדי ההתנתקות כמקשה אחת, ואם גורם קיצוני זה או אחר עשה פעולות קיצוניות אז אלו הם מתנגדי ההתנגדות והציבור הכתום. מי שניזון רק מכתבות העיתונים לא רואה את הגוונים השונים. ואני כחלק מהציבור הדתי-לאומי יודע שגורמים כמו בן-גביר ופדרמן אינם מייצגים את הרוב המכריע של הציבור שהתנגד להתנתקות, וגם לא את ציבור תושבי גוש קטיף.
"מצד השני, גם בתקשורת המגזרית יש מי שגורמים לזיהוי של המערכת המשפטית כמערכת אחת. מתייחסים להחלטות שהתקבלו בדרג פוליטי ומשייכים אותם למערכת המשפטית, ואז עושים דמוניזציה גם ליועץ המשפטי לממשלה, גם למערכת וגם לפרקליטים.
"בתקופת ההתנתקות אני יזמתי מפגשים במשרד המשפטים גם עם מועצת יש"ע וגם עם רבנים מכל הזרמים, ממלכתיים יותר וממלכתיים פחות. עשיתי אתם שיחות מקדימות והסברתי מדוע חשוב ליזום הידברות דווקא בתקופה קשה כזו. כבר בשיחות הללו ראיתי איך דברים תקועים ברמת העובדות שאינן נכונות. למפגש הוקצו מראש שעתיים, והוא נמשך למעלה מחמש שעות. נאמרו שם דברים לא פשוטים, דברים קשים, משני הצדדים. אבל בסופה של הפגישה הבינו בשני הצדדים את חשיבותו של המפגש הבלתי אמצעי בין אנשים שהכירו זה את זה רק מכותרות העיתונים. זה לא שנפרדו כאן בחיבוקים, אבל כן אפשר היה להבין מה האינטרס המשותף".
אתה מדבר על החלטות פוליטיות שיוחסו בטעות לדרג המקצועי במשרד המשפטים, אבל בתקופת ההתנתקות ראיתי לא פעם חברי כנסת, אפילו מהשמאל, שניסו לבלום החלטות שיצאו ממשרד המשפטים שנראו להם דרקוניות ומפלות. די אם נזכיר כי החלת דין 'סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה' על חוסמי כבישים, עברה שדינה 20 שנות מאסר, יצאה ממשרד המשפטים. יש צעירים שיושבים בכלא חודשים ושנים בגלל מה שנראה כאפליה משפטית. לא זכורים לי סטודנטים ופועלי הסתדרות שהסעיף הדרקוני הזה הופעל נגדם.
"הדוגמה שהבאתה של אותו רכב שרצו להצית באיילון היא חריגה. היו עשרות אם לא מאות פעולות של חסימות כבישים מאורגנות, אבל במקרה הזה של כוונה להצית רכב שבתוכו יש דלק בתוך נתיבי איילון, כפסע היה בין התממשות הפעולה הזו ובין אסון. זה היה הבסיס להחמרה באותו מקרה. הפיצוץ שהיה עלול להיגרם בשעת שיא היה יכול לגרום לנפגעים בנפש, ואז גם השנתיים שהם קיבלו היו כאין וכאפס למה שהם היו מקבלים במקרה שכזה. 
בוודאי יש משמעות למקום הערכי שממנו מגיע האדם. גם לשופט וגם לפרקליט, גם ליועץ המשפטי לממשלה וגם לי יש כור גידול, יש מקום שבו האדם התחנך באופן שבצורה זו או אחרת השפיע על ראיית העולם שלו, על איך שהוא רואה את האיזונים. ובדיונים בחדר פה באים לידי ביטוי לא פעם נקודות האיזון השונות שיש לכל אחד"בהקשר הזה של חסימות כבישים נעצרו 700-800 נערים. כתבי אישום הוגשו רק במקרים שלחסימה התלוותה אלימות. בסופו של דבר גם הוצאו הנחיות של היועץ המשפטי לממשלה לעיכוב הליכים, למרות ביקורת משמאל, דווקא בגלל הייחודיות של תקופת ההתנתקות ודווקא משום שרבים מכתבי האישום הוגשו נגד אנשים ונערים שזו ההיתקלות הראשונה שלהם עם החוק. מי שזה היה כתב האישום הראשון שלו, ההליכים נגדו עוכבו כמעט באופן קטגורי. וזה באמת נעשה בזמנו גם בהקשרים של הפגנות סטודנטים שעמדו בפני כתב אישום לראשונה בחייהם, ולכן לא היתה כאן איפה ואיפה.
"בוא ניקח את נושא הסרבנות. לפני שנתיים-שלוש כתבת שלכם ביקשה שיחת רקע איתי, ודיברתי איתה על הנושא שהיה חם בשעתו של סרבנות משמאל מצד כל מיני ארגונים כמו 'יש גבול'. המדיניות שהיתה עוד בימי היועץ הקודם, השופט רובינשטיין, סברה שזו תופעה שלילית והרסנית לחברה, אבל בסופו של יום טיפול בבעיה במישור הפלילי ישחק לידיהם של ארגוני הסרבנים וייתן להם במה אצל שופט שלום לא יודע איפה, שידון אם כן כיבוש לא כיבוש. במישור הצבאי, הפיקודי, בהחלט התעסקו עם התופעה, ואנשים ישבו בכלא על סרבנות. ואני זוכר איך ביקרו אותנו בימין ובעיתון שלכם, וטענו שרובינשטיין נכנע לשמאל, והוא בכלל מנסה להגיע לבית המשפט העליון וכל האמירות האלו. אחר כך כשהיו את כל הקריאות לסרבנות מימין ובאופן החמור ביותר, של רבנים בכירים כמו הרב שפירא, קריאות של ארגונים - אנחנו היינו עקביים ונקטנו באותה עמדה: במישור הציבורי זה אומנם לא ראוי, אבל המישור הפלילי אינו הזירה הראויה להתמודדות עם התופעה. והעמדה שלכם בעיתונות הימין לא היתה עקבית, כי פתאום זה הפך לחופש ביטוי".
האכיפה מאוזנת
ברטוריקה של השמאל ניסו להבדיל בין קריאה לסרבנות של אנשי רוח משמאל שהיא לגיטימית, שהרי האדם החילוני חופשי ברוחו, ובין קריאה לסירוב של רבנים מימין, שהרי הציבור הדתי מציית להם ציות עיוור ולכן זו המרדה שראוי לטפל בה ביד קשה. תן לי לנחש שגם בדיונים אצלכם במשרד היה ניסיון לערוך אבחנה שכזו.
"מטבע הדברים אני לא יכול להכניס אותך לתוך דיונים שהיו לנו פה, אבל אני לא אתכחש לזה שהיו אולי כאלו שהעלו את צורת ההבחנה הזו, ואני בהחלט שזו הבחנה מוטעית. אנשים שלא ממש מכירים את הציבור חושבים שאם הרב אמר איקס אז כל הדתיים מיד מסרבים פקודה. אנחנו יודעים שזה לא בדיוק עובד ככה, ולכל אחד יש את הרב שלו, ולא כל דבר שואלים את הרב גם אם שומרים תרי"ג מצוות. גם ברמה הציבורית, המשמעות של החלטה שכנגד סרבנות משמאל לא נקטנו בהליכים, ולעומת זאת כנגד סרבנות מימין נקטנו הליכים - זו משמעות ציבורית קשה מאוד בעיני בהקשר של אמון הציבור במערכת. בהחלט הבעתי את דעתי בעניין כאשר הדבר היה על השולחן פה. בכל מקרה, היועץ המשפטי בעצמו לא חשב שיש לעשות את ההבחנה הזאת, ולכן בסופו של דבר גם כנגד הקוראים לסרבנות מימין לא ננקטו הליכים.
"באותה תקופה היתה ביקורת מאוד קשה של ח"כים ממרץ ובעיתון הארץ על כך שבמשרד המשפטים לא למדו שום דבר מרצח רבין, ושהיועץ המשפטי לא יוכל להגיד שידו לא שפכה את הדם אם יבוצע כאן, חלילה, רצח פוליטי נוסף, כי רבנים מסיתים והוא לא עושה כלום. ולמרות כל הביקורת, המדיניות שלנו היתה עקבית, סופר מרוסנת, וזה הכול מתוך הבנה אמיתית שמדובר כאן באירוע בסדר גודל מאוד דרמטי שבו מפנים אנשים מביתם, עוקרים אותם בניגוד לרצונם. זה דבר קשה במיוחד לציבור שמעבר לעניין האישי מאמין גם ברמה הערכית דתית שזה נורא מבחינה לאומית. מתוך ההבנה הזאת נתנו למתוח את החבל עד כמה שאפשר, וכמעט שלא ננקטו הליכים פליליים בקשר להתבטאויות בעייתיות באותה תקופה".
ובכל זאת, למיטב ידיעתי אף אחד ממאות המרצים החתומים על עידוד הסירוב משמאל לא זומן לחקירה. דובר גוש קטיף לשעבר, ערן שטרנברג, דווקא זכה להתעניינות של השב"כ בגלל קריאות דומות, רק הפעם מימין.
"חקירה פלילית המשטרה חוקרת. השב"כ מזמין אנשים לשיחות תחקור ולשיחות הזהרה. לפני שבועיים היתה לכאן פנייה מזהבה גלאון, מדוע השב"כ מזמין לברורים כל מיני פעילי שמאל. הקוראים שלך לאו דווקא קוראים הארץ, והם לא יודעים שהשב"כ עושה גם את זה. ואז אומרים שיש שב"כ טוב, זה שנלחם בערבים, ויש השב"כ הרע, המחלקה היהודית, שנלחם ביהודים. אני שומע את זה כל הזמן. אבל מי שמכיר יודע שאלה אותם אנשים בדיוק שעוברים מאגף זה לאגף אחר. גם בפרקליטות, הפרקליטים שהגנו על ההתנתקות בבג"ץ הם אותם פרקליטים שמגינים על הקמת יישובים ביהודה ושומרון או על הרחבת יישובים על חשבון שטחים פלשתינים. גם אם בדעותיו הוא איש שמאל הוא יגן על הקמת יישוב כי זו החלטה לגיטימית של ממשלה, ובאותה מידה הוא יגן על החלטה לעקור יישוב. עם כל הצער שאני חש אותו ברמה האישית, גם כאן מדובר בצעד לגיטימי.
לא סופר כיפות
נזרי גר כאמור בגבעת שמואל. מקום מגוריהם גם של אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, והרב הצבאי הראשי היוצא, תא"ל ישראל וייס. נזרי סונט בי ומבקש שלא אציין את כתובתו המדויקת. לטעמו, גבעת שמואל ספגה מספיק הפגנות בחודשים האחרונים. לגופו של עניין, ההפגנות מול בתיהם של אנשי ממסד דתיים לא מצחיקות אותו כלל וכלל.
"מעבר לשאלות משפטיות של מה הדרג של עובד ציבור שמול ביתו מותר להפגין - זה שמפגינים דווקא כנגד בכירים דתיים במערכת הצבאית והממלכתית, מה זה בא לבטא? רצון שהמערכת הממשלתית תהיה נקייה מאנשים דתיים? מה הם רוצים, שאנשים דתיים לא יהיו במערכת הזו? זה דבר שכל בר דעת מבין שהוא הרסני ברמה החברה כולה, אבל במיוחד לציבור הדתי.
זה לא אומר שאדם במערכת הציבורית צריך להשאיר את השקפת עולמו בבית. כמובן שברמה הפוליטית אסור שהשקפת עולמך תשפיע על מה שאתה עושה, אבל בהרבה עניינים, גם בנושאים משפטיים יש את התפר הזה, למשל בנושאים שעוסקים במתח שבין זכויות אדם וביטחון, במתח שבין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. בתפר הזה בוודאי יש משמעות למקום הערכי שממנו מגיע האדם. גם לשופט וגם לפרקליט, גם ליועץ המשפטי לממשלה וגם לי יש כור גידול, יש מקום שבו האדם התחנך באופן שבצורה זו או אחרת השפיע על ראיית העולם שלו, על איך שהוא רואה את האיזונים. ובדיונים בחדר פה באים לידי ביטוי לא פעם נקודות האיזון השונות שיש לכל אחד. כולם פה שותפים לאמונה שמדובר פה במדינה יהודית ובמדינה דמוקרטית, שזכויות אדם זה נושא מאוד חשוב ושביטחון זה דבר מאוד חשוב. אבל לפעמים נקודות האיזון של הדברים הן שונות, ובוודאי פה יש משמעות למקום שממנו מגיע האדם.
אתה למדת משפטים בבר אילן, ואתה בוודאי יודע שמשפטנים נושאי מטען דתי לאומי הם רבים ועצומים. כאן נראה מספרם צנוע יותר.
אתה מעודכן ללפני מספר שנים. אם היית מגיע לפני רבע שעה היית הולך להתפלל מנחה בבית הכנסת במשרד המשפטים ורואה שהוא מלא. הגישה שסופרת את חובשי הכיפות היא קצת גלותית בעיני, אני חלק מהמערכת ומה זה משנה אם יש לי כיפה או אין לי כיפה. יש משמעות לזה שאנשים מביאים איתם מטען, אבל לא בכל אגף במשרד זה בא לידי ביטוי. יש עוזר לפרקליט המדינה שהוא דתי, יש משנה לפרקליט המדינה שהוא דתי, אבל לא נוח לי למנות אותם. כל הראיה הזו שמשרד המשפטים הוא סניף של מרץ היא ראיה עקומה".
לגופו של עניין
בעת שגורל התיק של אריאל שרון בפרשת האי היווני עמד במרכז עימות חריף בין פרקליטות המדינה בראשות עדנה ארבל וחברותיה לבין לשכת היועץ מזוז וחבריו, גם נזרי לא נמלט מהשבבים שעפו לכל עבר. רשפי לשונותיהן של פרקליטות זועמות חרכו גם את כיסאו של עוזר היועץ, ושמץ מההשמצות הגיע אפילו לדפי העיתונים. ניראה שנזרי דווקא יצא משועשע מאותה תקופה.
"בהקשר של סגירת תיק שרון, אני הייתי חבר בצוות היועץ המשפטי לממשלה. הייתי החבר הזוטר ביותר, ישבו כאן פרקליטים בכירים. היתה גם מתיחות בין צוות הפרקליטות ובין צוות היועץ, והתחילו שמועות מכל הכיוונים. אמרו שאני בעד סגירת התיק בגלל שאני דתי, למרות שמהכיוון ההפוך טענו שסוגרים את התיק בגלל תוכנית ההתנתקות. היו שמועות שאני מכיר את דורי קלגסבאלד (פרקליטו של שרון באותה תקופה), היו שמועות מטורפות לגמרי".
"בציבור שלנו היו כתבות אחרות במשך השנים על הרב מצגר, אבל פתאום כשהיועץ המשפטי נגדו הוא מקבל חסינות בציבור. עכשיו הוא פתאום בסדר. איפה מעמד הרבנות הראשית שהיה חשוב לציבור הדתי לאומי? הרי בגלל כל מיני הליכים לא תקינים הוחלט שלא ראוי שהילה כהן תמשיך ותהיה שופטת בערכאה הכי נמוכה, והוא נשיא בית הדין הרבני העליון"אם מדברים על האי היווני, אז אולי נביא כאן את דבריו של השופט חשין, שרמז בראיון עיתונאי שיתכן שבג"ץ נתן יד לסגירת התיק כדי לא לפגוע בהתנתקות. האם ייתכן שגם למשרד המשפטים היו שיקולים דומים?
"תאוריית הקונספירציה הבסיסית היא שהיועץ המשפטי סגר את התיק כדי לא להפריע להתנתקות. למעשה, היועץ המשפטי לממשלה נבחר לתפקידו ב-25 לינואר 2004. יום או יומיים לאחר שהוא נבחר הוא קרא לי לחדרו, ומה שהיה אז על הפרק זה האי היווני. אני הבאתי לו את כל החומרים וחוות הדעת בפרשה שהיו אצלנו בלשכה, ושמעתי ממנו שהתרשמותו הראשונית מהחומר היתה שהתיק מאוד בעייתי מבחינת אפשרות סבירה להרשעה. ולמה אני מדקדק בתאריכים? מכיוון שתוכנית התנתקות פורסמה לראשונה בראשון לפברואר, בכתבה ליואל מרכוס בעיתון הארץ. הגישה של היועץ לתיק התהוותה עוד לפני שתוכנית התנתקות היתה ידועה, אבל סיפור הקונספירציה הזה לא יורד. וזה לא משנה שבשיא ההכנות להתנתקות הוגש כתב אישום חמור נגד עומרי שרון. יש דברים שמתקבעים בתודעה הציבורית ולך אחרי זה תלחם בהם".
אם בקונספירציות עסקינן, הרי שגם בפרשת רמון עולות טענות שירבצו לפתחו של משרד המשפטים למשך שנים ארוכות. קולות רבים מאשימים אתכם בניפוח אירוע זניח לכדי תיק לשר המשפטים.
"לספר עד הסוף את פרטי התיק שאני מכיר אותם אני לא יכול, מפני שהדיונים בבית המשפט הם בדלתיים סגורות (מאז הראיון החליט בית המשפט לנהל את הדיונים בדלתיים פתוחות, י"ש). אני יכול לומר כי באופן טבעי יצאו לתקשורת חלקי דברים, אני מניח מהצד של רמון, וציירו תמונה מסוימת. חומר הראיות המלא משנה את התמונה בכללותה."
ובכל זאת, השקעתם משאבים מרשימים בחקירה של חשד לעבירה פעוטה. קשה שלא להתרשם כי משרד המשפטים רצה חקירה נגד רמון בכל מחיר.
"ב-18 ליולי בעשר וחצי בערב התקשר לפה ראש אגף החקירות, ניצב יוחנן דנינו. הוא סיפר שהוא קיבל תלונה מהמפקדת של המתלוננת על שר שעשה מעשה מיני כנגד אותה חיילת. הוא עצמו לא ידע מי השר, כי המתלוננת שהיתה נסערת סירבה להגיד את שמו. השיחה היתה ביום שלישי בערב. נתון נוסף שהיה בידינו כי המתלוננת מתכוננת לטוס לחופשה ארוכה בדרום אמריקה כבר במוצאי שבת. לאחר השיחה הזו התקשרתי ליועץ ועדכנתי אותו בנושא. למחרת היתה התייעצות, והנתונים היו כאלו: יש תלונה על מעשה חמור שעשה שר שנראית אוטנטית על פניה, שהרי הצעירה לא רוצה להתלונן, והמפקדת שלה ועוד אנשים טוענים שהיא היתה נסערת בזמן אמת. יודעים שהמתלוננת הזו עוד יומיים טסה. לכן נאמר באמת למשטרה שיש לעשות הכול כדי לגבות גרסה מהמתלוננת. אם היא רוצה להגיד שלא היה שום דבר והיא לא רוצה להגיש תלונה, שתגיד. אבל חשבנו שלא יתכן מצב בו המערכת המשפטית יודעת שיש דבר שכזה כנגד שר, יודעת שעוד יומיים המתלוננת טסה, ואנחנו לא עושים עם זה שום דבר. מה היו אומרים אם לא היינו עושים דבר? איזו קונספירציה היתה אז? היו אומרים שהתעלמנו בגלל שזה שר, ואחרי שהיו מגלים שמדובר בשר המשפטים אז בכלל. אנחנו ידענו מי השר רק ביום חמישי.
הפקפוקים במניעי הגשת כתב האישום נגד רמון כיכבו בעיתונות הדתית. הנה סוף סוף קצת נחת - 'מקור ראשון' ו'בשבע' מתייצבים יחדיו לצד גורם מותקף ממשרד המשפטים.
"כל מי שהמערכת המשפטית נגדו מקבל אוטומטית חיזוק מהציבור הדתי. והרי רמון הוא לא בדיוק יקיר המערכת הדתית, אבל אם המערכת המשפטית נגדו אז כנראה הוא בסדר.
"הרי זה מה שהיה עם הרב מצגר בשעתו. אז היתה החלטה של היועץ לסגור את התיק הפלילי, שהיתה מאוד גבולית והיה כפסע בינה ובין העמדה לדין. הוחלט להמליץ לנקוט נגדו הליך של העברה מתפקיד, כי היועץ חשב שאחרי מה שהתגלה בתיק הזה על התנהלות של רב ראשי בישראל, לא יתכן שהוא ימשיך ויעמוד בראש הרבנות הראשית ובראש בתי הדין הרבניים. ושוב, בציבור שלנו היו כתבות אחרות במשך השנים על הרב מצגר, אבל פתאום כשהיועץ המשפטי נגדו הוא מקבל חסינות בציבור. עכשיו הוא פתאום בסדר. איפה מעמד הרבנות הראשית שהיה חשוב לציבור הדתי לאומי? כבר אין חשיבות לדברים הללו? הרי שופטת בית משפט לעניינים מקומיים, הערכאה הכי נמוכה, הילה כהן, על כל מיני הליכים לא תקינים הוחלט שלא ראוי שתמשיך ותהיה שופטת. והוא נשיא בית הדין הרבני העליון".
כשמזוז נכנס לתפקידו הוא הצהיר כי הגיע הסוף לדו"חות הציבוריים של עידן רובינשטיין וארבל. הוא הבטיח שמעתה היועץ יתרכז בלהכריע האם להעמיד לדין פלילי, ואת ההטפות המוסריות והציבוריות הוא ישאיר לכנסת ולתקשורת. היה נראה שבפרשת הרב מצגר הוא פשוט חרג מהבטחותיו.
"בהחלטה בעניין הרב מצגר הגדרנו מה ההבדל בין המקרה הזה למקרים אחרים. נבחרי ציבור כמו ראש ממשלה ושרים, אין כנגדם הליכים מנהליים או משמעתיים שאתה יכול לנקוט. היועץ נותן החלטה מנומקת ואומר כך וכך הממצאים, והציבור יכול לשפוט לבדו. אי אפשר לייעץ לגורם מסוים לפטר את ראש הממשלה. הרב מצגר הוא עובד ציבור, ובכובעו הזה יש גורם בעל סמכות בחוק שרשאי להדיח אותו מתפקידו, ולכן מדובר בהחלטה משפטית. זו סיטואציה דומה לזו שהיתה בזמנו עם ניצב משה מזרחי, גם הוא עובד בשרות הציבור, וההמלצה נגדו היתה דומה. המלצה במישור המנהלי, לא הציבורי."
סוכן כפול
תקופת ההתנתקות היתה לא פשוטה כלל ועיקר לעובדי ציבור רבים. נתקלת בתגובות קשות ברמה החברתית?
"כעובד מדינה אני לא רוצה להיכנס לעמדה פוליטית, אבל ברמה האישית, תקופת ההתנתקות היתה תהליך לא קל ומאוד מורכב מבחינתי. יש לי שני חברים טובים, אחד למד איתי בישיבה התיכונית והשני בישיבת ההסדר, אחד גר עם משפחתו בתל קטיפה והשני בנצרים. גיסי גר בעצמונה. והם יודעים שאני בלשכת היועץ המשפטי לממשלה, והם שומעים שהיועץ אמר כך, היועץ אמר אחרת. וגם דברים שאני הוצאתי אישית, כמו חוות דעת שקובעת שהפקודות שיצאו אז אינן בגדר פקודה בלתי חוקית בעליל - בוודאי שברמה הזו זה לא דבר קל. אבל אמרתי לחבריי כל הזמן שבסופו של יום, אני חושב שמדינה רשאית לקבל החלטה כזו. היא רשאית לטעות, ואפשר לדבר על הנימוקים ועל הדרך שההחלטה הזו התקבלה, אבל אם מוסדותיה הנבחרים של המדינה מקבלים החלטה אז אין ברירה, גם אם ברמה הרגשית זה לא קל בכלל.
"בתקופת ההתנתקות, היו חברים שברמת ההומור קראו לי סוכן כפול, וכך גם כאן במשרד. בבית הכנסת או במסגרת המשפחתית אני הרבה פעמים מסביר ומנמק החלטות של משרד המשפטים ומגן אליהם אל מול מה שכתבו ב'בשבע' ב'הצופה' או ב'מקור ראשון'. ומצד שני, בדיונים הפנימיים כאן, באופן טבעי יש דברים שראיתי בצורה קצת שונה בגלל שאני בא מהציבור הזה.
לפעמים עמדתי נשמעה יותר ולפעמים נשמעה פחות. אבל זה לא שבבית הכנסת אני מסנגר על משרד המשפטים כי אני עובד פה, וכאן אני מביא נקודת מבט מגזרית כי יש לי כיפה על הראש. אני באמת מאמין כי בשני הצדדים לא מכירים במקרים רבים את הניואנסים, ולכן אנשים רואים דברים בצורה חד מממדית".
לראיון הזה קדמו כמה וכמה שיחות תיאום. הכרוניקה שלהן היתה אחידה. אני משאיר הודעה לנזרי בבוקר, ובעשר בלילה מתקשרים מהלשכה בחזרה. בהתחשב בכך שהדרך מבניין המשרד במזרח ירושלים ועד לביתו בגבעת שמואל גוזלת לפחות חמישים דקות גם בכבישים הריקים של אחת עשרה בלילה, הרי שנמצא כי רז נזרי עובד קשה.
"מילדות ידעתי שאני אהיה עורך דין", אומר נזרי. "במשפחה התבדחו שכבר מכיתה א' אבא שלי שומר לי כסא בפקולטה למשפטים. ובבגרותי, עוד לפני שהתחלתי ללמוד משפטים, ידעתי שאני אלך לשירות הציבורי. ואם כבר שירות ציבורי, רציתי ללכת אל המקום הכי משפיע שיכול להיות.
"למה דווקא שירות ציבורי? גם בגלל ששירות ציבורי הוא ערך, וגם כי יש לי קושי אישי לראות את עצמי כעורך-דין פרטי, בהקשר של אופי העבודה והקושי המוסרי להיות נאמן לאינטרסים של הלקוח, כשלשם כך צריכים לשייף את האמת מכאן מעט ומשם מעט.
"היום הלקוח שלי היא המדינה, והיתרון בזה הוא שאתה נאמן לאמת שלך. ברמה האישית זה היה יותר נוח ללכת לעבוד במשרד עורכי דין בתל אביב, לעבוד פחות שעות ביום, ואני מניח שהתמורה היתה יותר ממשכורתו של עובד מדינה. אני בטוח שאשתי והילדים, שמקריבים הכי הרבה בגלל סוג העבודה שבחרתי, היו יוצאים נשכרים יותר. אבל לא הייתי רוצה לקום בבוקר ולהתעסק עם הנפקה שתעביר כך וכך מיליוני שקלים מגורם אחד לגורם אחר".