חבל על כל יום שעובר בלי שצה"ל משתלט על ציר פילדלפי. ראש השב"כ יובל דיסקין אומר דברים ברורים וחמורים על היקף הברחות הנשק ממצרים לעזה. המדינה שמסרנו לה את כל סיני במסגרת חוזה שלום, ושקיבלה לפני שנה אישור להכניס מאות שוטרים כדי לסכל את ההברחות, לא נוקפת אצבע כדי למנוע את הפיכת רצועת עזה למצבור נשק מסוכן ונפיץ.
לפני כל צעד אחר חייבים לבצע עזרה ראשונה של חסימת עורקים ולעצור את זרימת הנשק בפילדלפי. כדי שכאשר נכבוש שוב את עזה - ולא תהיה ברירה אלא לעשות זאת - יהיו שם פחות טילי נ"ט מתקדמים, פחות טונות של חומרי נפץ תקניים, פחות כלי ירי ותחמושת שיגבו, חלילה, מחיר בדם חיילינו. מייד אחר-כך צה"ל צריך לקבל פקודה חד-משמעית: להכין מבצע מקיף ויסודי, עם גיוס מילואים לפי הצורך, ולנקות את עזה ממחבלים ומאמל"ח.
מטר הקסאמים הנוכחי על שדרות ואשקלון הוא תוצאה של השתכללות תעשיית הנשק הפלשתינית, פרי הבאושים של הנסיגה מעזה. ההנהגה הנוכחית מפחדת להודות שהנסיגה מעזה היתה טעות, שלא לומר פשע ואיוולת, ולכן היא לא מסוגלת להחליט על הצעדים הדרושים. לממשלת אולמרט יש אולי רוב יציב בכנסת, אבל אין לה שום אמון בציבור.
הגיע הזמן שלפחות דוברי הימין יעלו בגלוי את הדרישה לכבוש את עזה מחדש. על רקע המלחמה בלבנון, עם ישראל מבין היום הרבה יותר טוב את מחיר אוזלת היד מול התעצמות האויב.
בקיץ הקודם דן חלוץ הבטיח שגם לנו יש מרגמות. אם יימשכו ההפגזות על שדרות ואשקלון, נשתמש בהם. בפועל, הירי הארטילרי מושבת פעם אחר פעם בגלל פגיעה באזרחי האויב.
אין תחליף לכיבוש קרקעי. עזה יכולה להיות שקטה-יחסית כמו יהודה ושומרון אם תטופל כמו שטופלו אזורים אלו. אלא שעם ההנהגה הנוכחית, האזרחית והצבאית, ספק אם ישראל מסוגלת לאזור את תעצומות הרוח הדרושות לכך.
"עייפנו מלנצח" אמר אולמרט. הוא כנראה מסוגל רק להפסיד.
מחיר התבוסתנות
"זה קרב חיי" אמר תא"ל גל הירש, ודבריו פורסמו בהבלטה בעמודים הראשיים של עיתוני סוף השבוע האחרון. הוא לא דיבר על המערכה הממושכת והמהוססת, ללא חתירה לניצחון, שהוא ניהל מול הטרור הפלשתיני כשהיה מח"ט בנימין. הוא גם לא התכוון למבצע 'חומת מגן', ואפילו לא למלחמה האחרונה בלבנון. "קרב חיי" קרא גל הירש למערכה על הישרדותו בצמרת צה"ל. "קרב חיי" זה מאבקו הנחוש על סיכוייו להמשיך במעלה הקידום ולקבל בעתיד דרגת אלוף. ביום ראשון הוא כבר הרים ידיים, הניח את נשקו, והניח על שולחן הרמטכ"ל מכתב התפטרות.
גל הירש נפל קרבן לרוח התבוסתנות שבעצמו היה מתלמידיה השקדנים והחרוצים, ובהמשך אחד ממוביליה ומנסחיה. זוהי אותה רוח תבוסתנית שהולידה את בריחת צה"ל מלבנון. זוהי אותה רוח שחוללה את הנסיגה מעזה, את עקירת היישובים ואת גירוש תושביהם - פעולה שגל הירש לקח בה חלק למרות שלא היה מחויב לכך מתוקף תפקידו באותם ימים. זוהי אותה רוח נמוכה שבגללה השלים צה"ל עם נוכחות קבועה ומחוצפת של מחבלי החיזבאללה במרחק מטרים ספורים מגדר המערכת בצפון - הפקרות פושעת שעלתה לנו בכמאה וששים הרוגים ובחטיפתם של שני חיילינו.
תשתית ערכית פגומה
חבל על קצין בכיר צעיר ומבטיח, שעלה על הגל ושחה איתו למרחקים, עד שלבסוף הגל התנפץ והוא טבע. גל הירש הוא מייצג אופייני לדור של מפקדים שהתשתית הערכית שלהם פגומה, ולכן צה"ל בהנהגתם הולך מדחי אל דחי. זהו הדור של חניכי אסכולת אוסלו. דור של קצינים שחונכו לנהוג באיפוק, לטעון שאין פתרון צבאי, לנסות אפקטים פסיכולוגיים, להשליך את יהבם על מהלכים מדיניים - כל דבר חוץ מאשר לנצח בקרב. זהו דור שבמסגרת תפקידיו עשה רבות למען בטחון המדינה, אך בראש מעייניו עומד הקידום האישי, והקרב על הקריירה שלו הוא קרב חייו.
השאפתנות האישית חסרת הגבולות היא שגרמה לראשי מערכת הביטחון לקחת על עצמם, בחוסר אחריות, תפקידים שלא הוכשרו להם. זה החל ממינוי רמטכ"ל מחיל האוויר, ככל הנראה מתוך שיקולים זרים של כנופיית חוות השקמים. זה נמשך כאשר שיקולים פוליטיים של אולמרט ושאיפות לשידרוג של עמיר פרץ הביאו להפקדת תיק הביטחון בידיים חובבניות, כאילו בשווייץ אנחנו. וכשהצמרת מקרינה אווירה זחוחה ואגוצנטרית שכזו, מה הפלא שקצין חי"ר מצטיין לא טורח לעבור הכשרה לפני שהוא לוקח פיקוד על אוגדה משוריינת?
האלוף דורון אלמוג עשה טובה גדולה לעם ישראל כאשר הפר את אווירת הטיוח והחזרה לשיגרה שניסה הרמטכ"ל להשליט. כעת אסור שגל ההדחות ייעצר אצל גל הירש. אם אזרחי ישראל רוצים שצה"ל יצליח במשימותיו גם ביבשה ולא רק באוויר - חלוץ חייב ללכת הביתה. אם אזרחי ישראל רוצים שר ביטחון שיודע לא רק להוציא צווי מעצר מנהליים ולהרוס מאחזים, אלא גם איך למנוע מטווח רקטות על עיר מגוריו - עמיר פרץ חייב ללכת הביתה.