"קרה פה חיבור שהמדינה הזאת צריכה ללמוד ממנו. אנחנו מחוברים, חילוניים ודתיים, ולא מרגישים שאחד מאיים על השני. זה מה שהדליק אותי בכל הסיפור. הייתי בא הרבה פעמים לישיבת ההסדר, אנשים נחמדים. אבל לא מצאתי את החיבור הזה, את החוליה הזאת שאתה קושר אותה והיא חזקה, עד שהגיע האיש הנהדר הזה וקם מטה המאבק".
נעים מאוד, שלמה סוויסה, חבר טוב של עמיר פרץ ופעיל במטה המאבק של שדרות. את המשפט הזה אשמע היום מספר פעמים מחברי מטה שונים. בשמיעה ראשונה הוא נשמע כסיפור נלווה לסאגת המאבק של אנשי העיר, אבל במחשבה שנייה - אולי זה העניין האמיתי. 
אלון דוידי, יו"ר המטה: "למדנו שעיקר המאבק צריך להיות בשדה הפוליטי-תקשורתי. אף אחד לא יכול להוציא לרחוב עשרת אלפים מאנשי שדרות. הם התרגלו שהם צריכים לקבל את המציאות כמו שהיא. אחרת הם היו כבר מזמן עולים על הקיבוצים, שבמשך שנים הם שימשו כפועלים השחורים שלהם"
"האיש הנהדר הזה", אלון דוידי, ראש מטה המאבק, ינווט היום את מכוניתו ברחובות העיר הקטנה בת 25 אלף התושבים. הוא יכיר לנו את סוויסה ואת בתיה קטר, יו"ר ועד ההורים העירוני. משם הוא ייקח אותנו לשכונה של הקווקזים בעיר, למשרדי הגרעין התורני ולישיבת ההסדר. אנשים שונים בעלי השקפות שונות בתכלית, שכולם מחוברים לעשייה סביב המטה. "שדרות היא עיר מאוד פוליטית" יאמר דוידי שוב ושוב, חלק מהעניין זה לדעת לא לדרוך איפה שלשני כואב, לא להתבטא לא נכון ולא לערב את כולם בכל דבר. ניווט, אמרנו?
מאבק פוליטי ותקשורתי
מטה המאבק הוקם בקיץ האחרון, בשביתת רעב גדולה ומתוקשרת. אז יצאה מביתה אחלמה פרץ, אשתו של שר הביטחון, ואמרה שאנשי הגרעין התורני הם חוצניקים ואין להם זכות דיבור.
נראה שהיום, חצי שנה אחרי, אנשי הגרעין כבר עברו את משוכה הזאת. אולי בגלל העיקשות, אולי בגלל שיתוף הפעולה ההדוק עם גורמים בתוך העיר, ואולי בכלל זו סתם היתה המצאה של פרץ.
קבענו להיפגש במשרד המטה, שהוא בעצם משרדו של דוידי, איש צעיר בן 33 שמאחוריו עבר ארגוני לא מבוטל בהקמת ישיבת שדרות ובניהול תנועת 'מבראשית'. כשאומרים 'מטה מאבק' תשכחו מכל האסוציאציות. מדובר במשרד פשוט של אדם אחד ומזכירה, שאותו הוא חולק עם אנשים נוספים. בלי שלטי ענק או פוסטרים, בלי ים-אדם ובני נוער נמרצים.
דוידי מאחר מעט. אשתו, נורית, נמצאת זה היום השלישי בטיול עם תלמידיה, וארגון של חמישה ילדים לבד בבוקר הוא מבצע מורכב. הטיול מתקיים במסגרת 'ימי הפגה' שתלמידי שדרות זוכים להם עכשיו בתורנות. אחרי הקסאמים, שבוע באילת וימי הפגה שכאלה, קשה להבין איך התלמידים יסיימו את השנה בצורה סבירה. כנראה שלא.
דוידי מגיע ומסביר שהיום מגיעה צעדת בני הנוער השדרותים לירושלים. מטה המאבק, שדווקא לא יזם את הצעדה הזו, מצטרף ותורם גם גימיק: את חנן יעקובוב, יתום-קסאם שיביא מכתב למשרד ראש הממשלה ובו יקרא לאולמרט להתפטר. במשך היום ידבר דוידי עם כל ערוצי הטלוויזיה וגם עם רשת ב'. בערב ישדרו כל הערוצים את האירוע, וגם כל אתר אינטרנט חדשותי שמכבד את עצמו לא יעז לדלג על האייטם.
"למדנו שעיקר המאבק צריך להיות בשדה הפוליטי-תקשורתי. אף אחד לא יכול להוציא לרחוב עשרת אלפים מאנשי שדרות. הם התרגלו שהם צריכים לקבל את המציאות כמו שהיא. אחרת הם היו כבר מזמן עולים על הקיבוצים, שבמשך שנים הם שימשו כפועלים השחורים שלהם.
"חשוב גם לדעת שהם לא בעלי מקצועות חופשיים. הם עובדים, מקבלים 3,000 שקל וקצבה של הביטוח הלאומי, ואין להם יכולת לעשות שום דבר. הם שורדים את היומיום. אין להם אופק. צריך גם לזכור שאם הם ייעדרו מהעבודה בגלל הפגנה יפטרו אותם או יפגעו להם במשכורת. הם לא יכולים לשאת את זה".
בבחירות האחרונות לכנסת שלמה סוויסה דווקא עזר לפרץ. "אנחנו חברים טובים. הוא גר 50 מטר ממני, הוא מתקשר לשאול לשלומי והכל. אבל אני כבר לא ילד ואני אומר שבן אדם שלא יכול לעסוק במשהו - הכבוד שלו יהיה יותר גדול אם הוא יגיד חבר'ה אני בזה לא מבין, תביאו איש מקצוע" אחרי נאום הסנגוריה הזה אפשר היה לחשוב שהמטה יתייאש מאנשי העיר. אבל לא. זו בפירוש חזית נוספת. להראות לאנשים שניתן וצריך לעשות. יוזמות מקומיות כמו הפגנת סוחרים או הצעדה של בני הנוער לירושלים היא הוכחה עבור דוידי שיש התעוררות בעיר. הוא מציג פלאייר שהמטה חילק ובו טלפונים של שרי הקבינט המדיני-ביטחוני. "זה הלך, עד שמישהו איים על ליברמן ברצח. הפעלתי את ליברמן שיתערב כדי שיוותרו לו". מבחינתו של דוידי זו הצלחה. לא האיום, המעורבות. החשיבה שאפשר לשנות.
מטה המאבק מחולק ל'תיקים', פחות או יותר. אחד אחראי על אירוח אנשים מבחוץ, אחת אחראית על חירום (מין כיתת כוננות שתפקידה לאתר נפגעי חרדה סמויים ולקשר אותם לגורמי רווחה בעת הצורך), יש תיק תקשורת וקיים גם תיק חינוך. המטה מתכנס מפעם לפעם, אבל לא כולם מחליטים על הכל וגם לא כולם מסכימים על הכל, אם כי משתדלים לפרגן.
האיש שגידל את עמיר פרץ
אנחנו נכנסים לביתו של שלמה סוויסה, בעל טור בעיתון מקומי ומחובר לפעילות התקשורתית של מטה המאבק. יש לו עבר בחינוך מיוחד ובטלוויזיה הלימודית ("אני האבא של קשר משפחתי") והווה של דיאליזה. העובדה הזאת לא מרתיעה אותו מלהשמיע את קולו במאבק.
סוויסה, בוגר בית ברל ובעבר חבר מרכז מפלגת העבודה ("כשהיה כבוד להיות איש מפלגת העבודה"), הוא חבר טוב של עמיר פרץ. לפני שבועיים, כשהחל המטה להחתים תושבים על עצומה הקוראת לפרץ לפנות את כס שר הביטחון, היה סוויסה בין התומכים המרכזיים. בבחירות לכנסת קיבלה מפלגתו של פרץ 30 אחוזי תמיכה בעיר. בסקר שפרסם 'ידיעות אחרונות' לפני שבועיים, פרץ קיבל אחוז אחד של תמיכה בעיר. סוויסה, מסתבר, איננו המאוכזב היחיד.
"אני גידלתי את האיש. הייתי מדריך שלו בנוער העובד. הבאנו אותו מהמושב כדי שיבוא להיות ראש מועצה. כשהוא נבחר לראשות המועצה, במשך 4 שנים הייתי יועץ שלו בנושאי תרבות קהילה וחינוך. בתקופתו העיר הזאת פרחה ושגשגה. זה היה מצוין".
כשהוא נבחר לפוליטיקה הארצית בטח שמחתם.
"לא, לא שמחתי. לא רציתי שהוא יילך. התנופה של העיר נפסקה. אם החבר'ה האלה של 'אפיקים בנגב' (הגרעין התורני בשדרות, ע"ל) היו באים ב-82' היינו יכולים לבלום את הנפילה החברתית של העיר הזאת. אנחנו בבעיה. חוץ מקסאמים יש פה למעלה מ-25 אחוזים מקבלי קצבאות. למעלה מ-50 אחוז עובדים עם שכר מינימום.
"בזמנו של עמיר היינו עשרת אלפים תושבים. סגרנו את הדלתות, לא קיבלנו עליה. בא ראש המועצה הבא והחליט להיות ראש עיר ראשון בשדרות, קיבל את החבר'ה האלה ועשה 25 אלף תושבים, נהייתה עיר. הפכנו לעיר ואם, עם צרות של תינוק".
סוויסה הצטרף למטה המאבק מייד כשהוא הוקם. המוטיבציה אגב, לא היתה הקסאמים שהעיר יודעת כבר מספר שנים. "לא יכולתי לסבול את המצב הזה שילדים בשדרות לא יכולים לגדול כמו ילדים בעיר אחרת. ילד פה אין לו ילדות, בשכונה שלנו אין מגרש משחקים. כל פעם שנופל קסאם הם מנחשים איפה הוא נפל. זה המשחק שלהם".
אלון דוידי: "גאידמק עשה לנו את השירות הכי גדול למאבק. הוא גרם לכך שזה נפל למדינה בפרצוף והיא הבינה שהיא צריכה לפנות את תושבי שדרות או לדאוג להם. אין באמצע. אבל מההתחלה היתה מחלוקת במטה. היו כאלה שדחפו לפעול להחלת חוק 'פינוי פיצוי' בעיר, ואנחנו לא הסכמנו כי בכל אופן אנחנו כאן על רקע אידיאולוגי, וגם בגלל שאם אנחנו מתפנים מפה אז אפשר לפנות גם את תושבי יו"ש"בבחירות האחרונות לכנסת סוויסה דווקא עזר לפרץ. "אנחנו חברים טובים. הוא גר 50 מטר ממני, הוא מתקשר לשאול לשלומי והכל. אבל אני כבר לא ילד ואני אומר שבן אדם שלא יכול לעסוק במשהו - הכבוד שלו יהיה יותר גדול אם הוא יגיד חבר'ה אני בזה לא מבין, תביאו איש מקצוע".
כן, סוויסה אומר את זה לפרץ בפרצוף. הוא גם התבטא כך מולו בשידור טלוויזיוני.
אז מה, היית רוצה לראות אותו שר רווחה?
דוידי: "שיהיה שר אוצר".
סוויסה: "גם זה גדול עליו. הייתי רוצה לראות אותו שר רווחה, הוא שוחה בתחום החברתי, הוא לא צריך ללכת על משהו שגדול עליו".
כשחוזרים לדבר על ההזנחה בעיר (כשאתם באים לבקר עם הילדים, אל תבנו על פארקים ירוקים).
אני מזכירה את התרומות הנכבדות שזורמות למקום מכל כיוון אפשרי. סוויסה טוען שהכספים לא מגיעים ליעדם.
דוידי נוקט לשון רכה יותר, אבל גם הוא משמיע ביקורת: "מגיעים 200 מחשבים לעיר, אין שקיפות למי זה מחולק. קיבלתי 50 אלף שקל לחלק תלושים לנפגעי קסאמים, אין רשימות כאלה". דוידי יוצא מהחדר ואני מנצלת את המומנטום לשאול את סוויסה:
אז מה, בקדנציה הבאה תריצו את אלון דוידי?
"אם הוא ירצה. ואם אני אעבור את השתלת הכליה בעזרת ה', והכל יהיה בסדר, אני אהיה מקום שני".
בשיתוף פעולה
דוידי עצמו הואשם לא אחת כמי שמשתמש במאבק בקסאמים כמקפצה לחיים פוליטיים בעיר או מחוצה לה. היום הוא מקפיד שלא לומר דבר בעניין, כדי שלא יצבעו אותו בצבע זה או אחר וכדי לשמור על שיתוף פעולה עם כל הגורמים. "על כל אחד מאיתנו, אנשי המטה, אומרים דברים. מרוב התקפות אין לי כבר עור", הוא אומר.
גם בתיה קטר, יו"ר ועד ההורים העירוני, נושאת על גבה חרושת של שמועות וביקורות. גורלם של העוסקים בצרכי ציבור. קטר, אם לשניים, משמשת כמנהלת חשבונות במוסך של אחיה ופעילה מאוד במטה המאבק ובכלל בעשייה ציבורית. 'גאידמק' (כך קוראים בקיצור לנופש של השדרותים באילת) הוא פרויקט שלה, ויש לה דיבור חפשי עם המיליארדר. "תכירי, זאת בתיה, היא מסדרת לכולם נופש באילת" צוחק דוידי. אבל בצחוק יש רמז לאי-הסכמה. הבריחה לאילת לא ממש עלתה בקנה אחד עם הכיוון שלו. כאב נאמן למטרה המשותפת הוא תמך בסופו של דבר, וגם מצא נקודה חשובה לטובה.
"האמת היא שגאידמק עשה לנו את השירות הכי גדול למאבק. הוא גרם לכך שזה נפל למדינה בפרצוף והיא הבינה שהיא צריכה לפנות את תושבי שדרות או לדאוג להם. אין באמצע. וזה המסר המרכזי. אבל מההתחלה היתה מחלוקת במטה. היו כאלה שדחפו לפעול להחלת חוק 'פינוי פיצוי' בעיר, ואנחנו לא הסכמנו כי בכל אופן אנחנו כאן על רקע אידיאולוגי, וגם בגלל שאם אנחנו מתפנים מפה אז אפשר לפנות גם את תושבי יו"ש".
קטר הצטרפה גם היא למטה המאבק בתחילת שביתת הרעב. היא מביאה את כובד משקלה כיו"ר ועד ההורים, משביתה את הלימודים אם צריך, ועתרה יחד עם המטה לבג"ץ בנושא מיגון מוסדות החינוך. למרות שהיא פעילה ציבורית נמרצת, קטר כלל לא פוסלת את האפשרות שהיא תקום ותעזוב את העיר. למעשה, האילוץ היחיד שלה הוא ההורים החולים שלה, בהם היא מטפלת. "ההורים שלי רוצים להישאר כאן סמוך לקבר של אחי. אבל אם הם מסכימים ללכת, אני הולכת".
השכנים והחברים של קטר כבר עזבו את העיר, ואיש אינו מחשיב אותם כבוגדים. "מה פתאום? גם אני מעדיפה להיות ציונית חיה ולא ציונית מתה. אם הממשלה היתה עושה מעשה ואומרת 'הנה אני נאבקת לטובת שדרות' מילא, אבל היא לא עושה את זה".
נכנסו לעזה.
"זה חרטא, קשקוש גדול. הייתי רוצה לראות אותם נכנסים לשם כמו שצריך, עם כל הכוח".
אם היית רואה שנקרעים על עזה, היית נשארת פה?
למרות שהיא פעילה ציבורית נמרצת, בתיה קטר כלל לא פוסלת את האפשרות שהיא תקום ותעזוב את העיר. למעשה, האילוץ היחיד שלה הוא ההורים החולים שלה, בהם היא מטפלת. "ההורים שלי רוצים להישאר כאן, סמוך לקבר של אחי. אבל אם הם מסכימים ללכת, אני הולכת. אם הממשלה היתה עושה מעשה ואומרת 'הנה אני נאבקת לטובת שדרות' מילא, אבל היא לא עושה את זה".
"בדיוק. כשאני רואה מאבק אמיתי בשטח, אני מסכימה להישאר. גם החברים שלי היו מסכימים אם זה היה ככה".
קטר מספרת על אנשים ששוכרים דירות באזור המרכז, וכמה משפחות נכנסות לבית אחד. "יש כאלה שישנים במחסנים, הם לא מתביישים בזה, הם רוצים לחיות".
גם קטר, כמו סוויסה, היתה רוצה לראות המשך של פעילות המטה מעבר להפסקת ירי הקסאמים. וגם עבורה, הפעילות המשותפת עם אנשי מגזרים שונים היתה הפתעה.
"במטה המאבק הכרתי בעצם את העולם הדתי. הייתי מאוד רחוקה מהעולם הזה כי כל המשפחה של בעלי הם חרדים ומתייחסים אלי כאל סוררת. היו תקופות שלא הלכתי לאירועים שלהם כי לא הסכמתי ללכת עד שלא יעשו את זה מעורב. במטה המאבק יש דתיים אדוקים, דתיים קצת פחות, חילונים מתונים וממש חילונים, וכולם עובדים ביחד.
"היו ערבי שישי שישבנו ביחד באוהל המאבק והחילונים כיבדו את הדתיים, כיבו את הפלאפונים, באו בלבוש הולם". וכן, היא חושבת שאפשר לפעול יחד גם בלי לחץ של קסאמים.
בית מדרש חדש וממוגן
התחנה הבאה היא ישיבת ההסדר. מיכאל סימנטוב, עוזרו של ראש הישיבה הרב פנדל ופעיל במטה המאבק, עוצר כמה מטרים לפני הכניסה למתחם הישיבה. בדיוק לפני שבועיים נחת כאן קסאם. הרב פנדל עמד ממש בסמוך, ותודה לאל לא נפגע. מי שמתעמק במדרכה יכול להבחין שיש בה טלאי שהודבק לאחרונה. "רבע שעה והכל מתוקן", אומר סימנטוב, "אלה ההוראות שלהם".
אנחנו מסיירים בפנימייה של בחורי הישיבה, שמתרכזת בעיקר במקלט גדול מימדים ובתוכו מיטות רבות. בנייני הישיבה אינם ממוגנים, והחברה' נאלצים לרוץ למקלט בכל אזעקת 'צבע אדום'.
"באופן כללי יש הרבה חוזק", מספר הרב פנדל על דרך ההתמודדות של תלמידיו עם המצב. "אלה חבר'ה צעירים שהיו בלבנון, נפצעו בלבנון, היו בעזה, עברו הרבה. הם חזקים, אבל שדרות לא חזקה".
הרב פנדל סיים כרגע שיחה עם תלמידיו. נדמה לו שבכל זאת יש כמה יוצאים מן כלל, ואותם הוא לא היה רוצה לפספס. "כמו בכל ציבור, יש תופעות של פחד. כאלה שאנחנו מודעים להם וכאלה שלא. יש בתוך הישיבה חבר'ה שהלכו לראות פגיעה של קסאם, הציצו ונפגעו. נפגעי חרדה זה גם משהו שמתפתח, וזו האחריות שלנו לזהות אותם. קראתי להם לשים לב, ואם יש בעיה כזאת, לבוא ולדבר".
הישיבה, כאמור, איננה ממוגנת, ומפיו של הרב פנדל יוצאים שני מסרים. האחד, שמיגון אינו התשובה, אלא החזרה להתיישבות ברצועת עזה, שזה הדבר "הכי מתבקש וצודק, ציוני ותורני".והשני, שמכיוון שמדינת ישראל איננה עושה את הדבר הראשון, והאיום הולך להימשך זמן רב, הם דורשים מיגון.
הישיבה לוותה כסף ובנתה שני מקלטים, והיא גם בונה בית מדרש ממוגן. הרב פנדל היה מוכן להסתפק בקראוון ששימש כבית מדרש, אבל בלתי אפשרי ללמוד בו במצב הנוכחי. "היום אני שמח שיהיה בעזרת ה' בית מדרש גדול וממוגן. הם רצו להחריב את העיר, אנחנו נהפוך אותה לעיר של תורה וחסד, שוקקת חיים. וכבר רואים שיש הרבה פירות לעשייה של בחורי הישיבה עם הקהילה".
: בתיה קטר: "במטה המאבק הכרתי בעצם את העולם הדתי. הייתי מאוד רחוקה מהעולם הזה כי כל המשפחה של בעלי הם חרדים ומתייחסים אלי כאל סוררת. היו תקופות שלא הלכתי לאירועים שלהם כי לא הסכמתי ללכת עד שלא יעשו את זה מעורב. במטה המאבק יש דתיים אדוקים, דתיים קצת פחות, חילונים מתונים וממש חילונים, וכולם עובדים ביחד"הקסאמים דחפו אתכם לעשות יותר למען הקהילה?
"בפירוש כן. שעת משבר תמיד מחזקת, ואמרנו לבחורים שננצל את הפסקת האש ונתחמש מחדש בכוחות של תורה ושל בניין ושל קהילה מאוחדת".
המסרים האלה יוצאים דרך הלימוד בחברותות של תלמידי הישיבה עם ילדי העיר, דרך רבני בתי הספר, באמצעות שיעורים, ועל-ידי 15 רבני בתי כנסת, כולם קשורים לישיבה. כעת יוצא לדרך פרויקט נוסף שהרב אריאל בר אלי, ר"מ בישיבה, מפעיל בשיתוף עם מטה המאבק.
מספר הרב בר- אלי: "בשבועיים האחרונים אנשים היו יוצאים בין 7 וחצי ל-8 וחצי מהבית. הם הלכו ברחוב וידעו שתהיה התראה. כשהיתה כזאת, הם נאלצו לשכב על הילדים שלהם כדי להגן עליהם, וזה סדק נפשי. הם שואלים את עצמם, מה ההצדקה להיות פה? עשר דקות מכאן זה נתיבות, הם יכולים לעבור לשם. אנשים שאלו מה ההלכה אומרת על זה, ועשינו בירור הלכתי.
אמרנו לעצמנו שבמצב הנוכחי, בגלל שברוך ה' עדיין אין כאן סכנה כל כך גדולה, יש מצווה לגור פה מצד קיום מצוות ישיבת ארץ ישראל".
את פסק ההלכה הזה השמיע הרב בר-אלי בחדר מורים של אחד מבתי הספר הדתיים בעיר.
צוותי המורים סובלים מלחץ פסיכולוגי מסיבי, באשר הם הורים מצד אחד, ומצד שני הם צריכים להתמודד עם הוריהם של התלמידים ועם התלמידים עצמם, שסובלים מפחד וחרדות. הרב בר-אלי ישב בחדר המורים ועודד את יושביו, ואז החליט להרחיב את המעגל הזה ולחזק את תודעת השליחות של אנשי חינוך בעיר.
"דיברנו על זה שיש לנו שליחות. שאנחנו במאבק, וכל אחד שגר פה הוא שליח מצווה ועושה את ההשתדלות. החשיבה היא: 'ה' רוצה שאני אהיה פה? אני עושה כל מה שאני יכול? כבר אני רגוע, כי הכל בא מיד ה''. המסר הזה הוא מאוד חזק עבור הציבור המסורתי-דתי בעיר, המקיף כמחצית מהתושבים. אורחים שבאים לעיר, כמו מגורשי גוש קטיף שהגיעו לפני שבועיים, קיבלו רשימה של אנשי חינוך מרכזיים בעיר, הקשיבו למצוקות ואחר כך חיזקו. גם תלמידי הישיבה נשלחים בצוותים לשיחות כאלה, למרות שהמשימה בעיניהם אינה כה פשוטה.
"הצעד הראשון קשה ולא כולם בישיבה רוצים ללכת", מודה הרב בר- אלי. "הם אומרים 'אני בעצמי צריך להתמודד מול אמא שלי', והם שואלים שאלות הלכתיות, האם מותר לשקר לאמא בקשר למשך הזמן שבו לוקח להגיע למקלט. הם תוהים איך יוכלו לחזק אנשים כשהם עצמם בין הפטיש לסדן".
אבל בפסק ההלכה של הרב בר אלי יש גם הפתעה, והיא מגיעה בדמות הנספח. כיום המצב בעיר אינו כל כך מסוכן, אבל מבחינת ההלכה, אם יהיה מצב של סיכון ממש - הם לא יוכלו להישאר בעיר. אסור לאדם להכניס את עצמו למצב של סכנה גבוהה. אין כאן מלחמה על השטח - בכל מקרה שדרות תישאר בעזרת ה' שלנו, אלא יש כאן מלחמה מוראלית, על הרוח. ואין מצווה למות על קידוש פרץ ואולמרט. למאבק מוראלי יש מקום רק אם הוא מחובר ללחימה כוללת של הממשלה במחבלים".
הצד החיובי שבקסאם
הקסאמים אינם בררניים. הם פוגעים בנשים וגברים וגם בילדים, לא מבחינים בין עני לעשיר, ואינם מפעילים פילטרים על רקע עדתי. בעבר פגעו קסאמים רבים בשיכון של יוצאי אתיופיה בעיר, מה שהביא גם את האוכלוסייה הזאת להשתתף ברמה מסוימת בפעולות המחאה. איש הקשר הפעיל במטה הוא הרב אלון נגוסה, רב צעיר ומקובל מאוד על בני העדה בעיר. לפני שבועיים נהרג יעקב יעקובוב מפגיעת קסאם, והנה גם הקווקזים בתמונה. על דלת הבניין הצנוע תלויות עדיין מודעות האבל וההשתתפות בצער. אחיו של יעקב, זימרו, נכנס חזק לתמונה. הוא חש שזו מעין צוואה של אחיו.
"היה לו איכפת מה קורה במדינה. בבחירות הוא היה רץ ועוזר. הוא תמך בביבי, כי הוא היה בן אדם עם הגיון. תמיד היה לי ויכוח עם אחי על העניין של גוש קטיף. הוא היה נגד ההחזרה של גוש קטיף. הוא אמר שזה מסוכן, זה סכנה לשדרות. היינו רבים על זה. עכשיו הבנתי שמה שהוא אמר זה נכון. זה לא רק תושבי שדרות, זה גם תושבי אשדוד ואשקלון.
"יש המון אנשים כמוני ואני רוצה שהם יתעוררו. כשהיו פיגועים בתל אביב אנחנו פה לקחנו את זה מאוד קשה והיינו עצבניים. אני חושב שהיום האנשים בתל אביב צריכים להתעורר. אני רוצה הפגנה ענקית אחת, שכל העם הישראלי יתעורר. הם צריכים לדעת את זה, קודם היה גוש קטיף, אחר כך שדרות, אחר כך כולם. ואני אומר, כל אחד שאיכפת לו מהמדינה שייצור איתי קשר, שיעזור לי ואני אעזור לו, רק ככה אני אנצח".
אתה אומר שצריך לעורר את ישראל, אבל בשדרות עצמה לא כולם ערים.
"אנשים לא מבינים מה קורה. הם לא מבינים שהיום זה אנחנו ומחר זה הם. יש לנו תוכניות איך להעיר את העיר. זו עבודה של ראש העיר, אבל הוא מקבל כסף וחושב איך לבזבז אותו".
זימרו מתכוון להצטרף לאחיינו חנן ולהגיש יחד איתו את המכתב למשרד ראש הממשלה ובו בקשה שהוא יתפטר. המכתב נוסח בשיתוף פעולה בין הדוד, הבן ואנשי מטה המאבק. "היינו בשבעה ובלוויה" אומר דוידי "ואתה מרגיש עכשיו מחובר. לא באנו מבחוץ כמו איזה גוף זר שמגיע לרגע והולך. אנחנו נאמץ אותו, יש פרויקט שבמסגרתו לומדים האברכים עם ילדים מהעיר והוא ייכלל בו. ליצור קשר איתם זה בעצם לאמץ אותם ואת הקווקזים כולם. יש כאן משהו שמעניין אותך ואותם, מין עניין משותף, וכך נוצר חיבור אמיתי".
זימרו יעקובוב: "ליעקב היה אכפת מה קורה במדינה. בבחירות הוא היה רץ ועוזר. הוא תמך בביבי, כי הוא היה בן אדם עם הגיון. תמיד היה לי ויכוח עם אחי על העניין של גוש קטיף. הוא היה נגד ההחזרה של גוש קטיף. הוא אמר שזה מסוכן, זה סכנה לשדרות. היינו רבים על זה. עכשיו הבנתי שמה שהוא אמר זה נכון" דוידי נוגע בנקודה רגישה וכואבת בכל הגרעינים התורניים. אוכלוסיה שבאה מבחוץ, כקהילה אחת, לחזק ולעשות, נתקלת בחשדנות ולעיתים בעוינות. הרצון להתחבר באופן בלתי אמצעי אל האנשים הוא קשה, משום שהקבוצה נתפסת כחזקה יותר, השכלתית וכלכלית, וכסגורה. עבור דוידי וחבריו, המאבק בקסאמים הוא המקום היחיד כמעט שבו אנשים מהעיר ואנשי הגרעין משתפים פעולה בצורה אמיתית ומחוברת ועל משטח אחד, בלי תגי זיהוי. רעש הקסאמים הפיל גם את המחיצות האלה.
אז אתה מוצא דברים טובים בקסאמים.
"בטח שאני מוצא", הוא עונה בלי להתבלבל.
אחוות הדפוקים
אלון דוידי, זה לא סוד, הוא איש האיחוד הלאומי. ככזה, פונים אליו אנשים מן הציונות הדתית שרוצים לעזור לתושבים. בשבוע שעבר הגיעה למקום ישיבת חיספין. גם מועצת יש"ע דפקה בדלת ושאלה איך אפשר לעזור, כמו גם קהילות נוספות. "אני אומר להם להביא עוגות ולהגיד: 'שלום, אנחנו המתנחלים. באנו לחזק אתכם'".
את מי אתה מנסה לחנך בכך? את הציבור הציוני דתי-או את אנשי שדרות?
"את הציוניים-דתיים. אמרתי למועצת יש"ע גם בשביתת הרעב: אתם מגיעים לפה מחר בבוקר. זה היה היום השני לשביתה, והם הגיעו: ליברמן וצביקי בר-חי. ואני חושב שהיום הם מבינים שהם חייבים להתחבר. לא להתחבר כדי לעשות 'פנים אל פנים', אלא מצד האמת".
למה, כדי לשרת את עצמם?
"לא. יש כאלה שאני עובד איתם וזה באמת מה שמניע אותם. מותר להם, זה לגיטימי, למרות שאני לא מתלהב מזה. אבל יש כאלה שמתחברים אמיתית.
"אני חושב שאנשים מבינים שאי אפשר להגיד לבן אדם בדקה ה-90 אני אוהב אותך, אלא עכשיו יש שעת צרה ועכשיו באים. והם באים. המדהים הוא שאתה שומע את האדם הממוצע שחושש מזה, ופתאום כשפותחים את הדלת ואומרים להם 'כמה שאני אוהב אתכם' אז הכל מתהפך להם. יש מפגש אמיתי, יש גורל משותף, אני קורא לזה גורל הדפוקים, והמפגש חשוב לי מאוד. זו התקופה להתחבר וזו גם התקופה להנהיג".