העיתונאית נעמי לויצקי מספרת כי במסיבות הפרידה שנהג לערוך הנשיא היוצא של בית המשפט העליון, פרופ' אהרון ברק, למחזורי המתמחים בבית המשפט, הוא היה שב ומדגיש פעם אחר פעם: "אני מקווה שלא תספרו שום דבר ממה שראיתם או שמעתם כאן". 
לויצקי מצליחה למנף את סיפור בתו של השופט חשין מרכילות גרידא אל אמירה משמעותית הרבה יותר. היא מראה איך בכל אותן שנים בהם מתנכר חשין לבתו הוא ממשיך לשבת בתיקים בהם אבות אינם מכירים בילדיהם שנולדו מחוץ לנישואים, ולדבר בשפתו המליצית על זכויותיהם של ילדים אלו 
בית המשפט העליון הוא מהארגונים היותר ממודרים במדינה. קבוצה של פחות מעשרים שופטים חולקת אינטרס משותף של הסתרת המתרחש בחדרי הקומה העליונה של בניין בית המשפט העליון. להסתרת הליכי קבלת ההחלטות בבית המשפט העליון והדינאמיקה ומערכות היחסים בין השופטים יש חלק נכבד בתחושת הנקיות וההוד שרובצת על המוסד היוקרתי ועל חבריו המכובדים. שופטי העליון לא זקוקים לקידום וליחסי ציבור. אין להם לאן. לכן התלות שלהם בתקשורת מצומצמת. הדומיננטיים שביניהם מעדיפים לנהל את מאבקי הכוח המוצלחים בחדרי חדרים. האחרים מתונים וממושמעים יותר, גם בהקשר התקשורתי. אשר על כן, דיווח מהמתרחש במסדרונות בית המשפט העליון נחשב לנדיר. ספרה החדש של נעמי לויצקי, 'העליונים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מבטיח להסיר את הלוט ולגלות את פניו האמיתיות של המוסד החשוב.
המקורבים של בייניש
לויצקי קנתה את עולמה כביוגרפית הרשמית כמעט של שופטי בית המשפט העליון, לאחר שהוציאה לפני מספר שנים את הספר 'כבודו' - ביוגרפיה של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק. לויצקי זכתה לשיתוך פעולה אינטנסיבי מצדו של ברק, והספר הפך לרב מכר. ההצלחה הקודמת פתחה בפניה את דלתותיהם של רבים מהשופטים, שחלקם העניקו לה ראיונות ארוכים לצורך כתיבת הספר. נציין כבר עתה כי לויצקי מתקשה לקיים את המובטח. ארבע מאות עמודים מחזיק ספרה, והחידושים שבו יכולים לפרנס אולי חוברת של עשרות עמודים בודדים. את רוב גופו של הספר תופסת סקירה ארוכה של סוגיות עקרוניות שעמדו בפני בית המשפט העליון בישראל בעבר ובהווה. חלקים נרחבים בספר מוקדשים לבית המשפט העליון האמריקני. במסגרת העבודה על הספר הוזמנה לויצקי לסיור והשתלמות בבית המשפט האמריקני. ניכר כי הסיור השאיר עליה את רישומו. בספר הוא השאיר פרק שלם ועוד פסקאות רבות ארוכות ומיותרות.
אך ספרה של לויצקי רחוק מלהיות חסר ערך. מלבד אנקדוטות אחדות, יש בו לא מעט עובדות מאירות עיניים שטרם פורסמו או שזכו לסיקור זניח. אפשר ללמוד מהספר למשל איך בית המשפט העליון, ההולך ועובר לשליטתה של הנשיאה החדשה, הולך ולובש מאפיינים דומים לדמותה של פרקליטות המדינה תחת הנהגתה של דורית בייניש. הספר מתאר באריכות את תקופת מלכותה של בייניש בפרקליטות כתקופה בה נחלקו העובדים שם למקורבים ויריבים, ובאופן ילדותי אך מובהק - למקובלים ומקובלים פחות.
וכך מתארת לויצקי את קומת השופטים, המעוצבת כמין אליפסה סימטרית. "במרכז, בדיוק באמצע הקומה, ממוקמת לשכתו של נשיא בית המשפט העליון. לשכות השופטים שוכנות זו לצד זו. במסדרון שמימין לדלת היו מרוכזים רוב השופטים שלקראת מינויה של בייניש לנשיאה הפכו לקבוצת הכוח החדשה בבית המשפט העליון: בייניש עצמה, מישאל חשין, אסתר חיות, אליעזר ריבלין, אסתר נאור ועדנה ארבל - עד שארבל עברה, לאחר התלבטות קשה, לחדרו המרווח יותר של השופט הפורש אליהו מצא במסדרון שמשמאל לדלת. בצד זה נמצאים חדריהם של מי שלא נמנו עם המקורבים: אילה פרוקצ'יה, אשר גרוניס, אדמונד לוי, סלים ג'ובראן ואליקים רובינשטיין. בין שני חלקי הקומה, השמאלי והימני, שוררים ריחוק וניכור כה גדולים עד שעובדי הקומה הדביקו למסדרון השמאלי את הכינוי 'הצד האפל'.
השפעת נשיאותה המתגבשת של בייניש, טוענת לויצקי, ניכרה גם בהתנהלות בעלה, עו"ד יחזקאל בייניש. בייניש הבעל טוען בלהט כבר שנים שהוא משלם מחיר כבד על המשרה הרמה שקיבלה אשתו. יחזקאל בייניש הסתבך בפרשה של עברות מס שנעברו לכאורה בעמותת 'התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור' שהוא עמד בראשה. שלטונות מס הכנסה ביקשו להעמיד את עו"ד בייניש לדין פלילי. בפרקליטות סחבו רגליים ולבסוף החליטו, בהחלטה ראשונה מסוגה, שלא להעמידו לדין. מספר עיתונאים דווחו על הנושא בהרחבה, ובייניש טען כי מתנכלים לו כדי להכשיל את מינוי אשתו. אך על פי לויצקי, עו"ד בייניש לא רק סבל ממעמדה המשתדרג של אשתו. בהופעותיו הנדירות יחסית בבתי משפט, טוענת לויצקי, הוא נוהג באולם כמי שמודע היטב למעמדו. כשבמהלך הדיונים הוא נזקק למידע מבית המשפט העליון, הוא אינו טורח להתקשר כאחד האדם אל המזכירות, אלא פונה הישר ללשכת הנשיא.
רק מלחמת חורמה שאסרה עליה דורית בייניש השאירה את פרופ' נילי כהן, מהמשפטניות המוערכות בארץ, בעולם האקדמיה. פרשת אי-מינויה של כהן הלהיטה בתוך בית המשפט העליון ומחוצה לו יצרים כה חזקים עד שמעטה החשאיות נפרץ לרגע, ובפני אנשי התקשורת נפתח חרך להציץ בו אל מאחורי הקלעים של דיוני השופטים. בייניש, ידעו לספר אז, פוחדת מאישה דעתנית וכריזמטית שתאפיל על מעמדה כנשיאה בעתידעוד טוען הספר כי השופטת אסתר חיות, העשויה על פי שיטת הוותק ועל פי ההערכה הכללית לה היא זוכה לזכות בעתיד בנשיאות בית המשפט העליון, נחשבת כשופטת ימנית. לויצקי מספרת כי חיות נאבקה בעוז כדי להגדיל את הפיצויים למגורשי גוש קטיף. היא גם זו שכתבה בפסק הדין על חוק פינוי פיצוי את הפרקים שפסלו סעיפים מקפחים כמו הגבלת פיצויי הוותק רק על בני מתיישבים בני 21 ומעלה. על פי הספר, מתמחה של ברק שהושאל לשופטת חיות לצורך כתיבת חלקה בפסק הדין, אביחי דורפמן שמו, ניסה תוך כדי עבודה "למתן במשהו את גובה הפיצוי שפסקה, אך ללא הועיל". לעומתו, המתמחה של השופט אדמונד לוי מיהר אחרי פסק הדין לעבור בלשכות השופטים וללחוש על אוזניהם כי הוא אינו אחראי לדעת המיעוט שביקשה למנוע את הפינוי. הוא חשש לגורל עתידו המקצועי.
דמות קפריזית וילדותית
חשיבותו של הספר אינה רק בגילויו החדשים. השם שקנתה לעצמה לויצקי נותן לטענות עיתונאיות שבצבצו פה ושם תוקף של עובדות שהן בסיס לדיון. אחת מהן היא אישיותו הבעייתית של השופט מישאל חשין. לויצקי מציירת דמות קפריזית וילדותית שרחוקה מכל אתיקה מקצועית.
היא חוזרת על הטענה כי חשין ניסה למנוע את מינויה של אילה פרוקצ'יה לבית המשפט העליון. פרוקצ'יה היתה שופטת מוערכת במחוזי וזכתה בשל כך למינוי זמני בעליון, מהלך הדורש את הסכמתם של נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים בלבד. אלא שבשבתה כשופטת מחוזית הרשיעה פרוקצ'יה בעבירות מס חמורות את יו"ר חברת התרופות טבע, אלי הורביץ, גיסו של חשין. הורביץ ערער לעליון וזוכה, לא לפני שלצוות ההגנה הצטרף עורך הדין רובין, חבר קרוב של השופט בדימוס תיאודור אור אשר ישב אז בהרכב שדן בערעור. אור לא פסל את עצמו מלדון בתיק בו הופיע לפניו חברו הקרוב, ובכך רשם על שמו שערורייה שאומנם לא נזכרה בספרה של לויצקי אך זכתה להתייחסות עיתונאית בזמנו ואף עוררה את תהליכי החקיקה, שהבשילו זה לא מכבר, בעניין כללי אתיקה מחייבים לשופטים.
מכל מקום, זיכויו של אלי הורביץ לא שיכך את חמתו של חשין, והוא התנגד בתוקף להענקת מינוי של קבע לשופטת שהרשיעה אותו. על פי לויצקי, השופט אור שנשלח ע"י ברק כדי להפיס את דעתו של חשין כשל במשימתו, ודיווח לנשיא כי אם תתמנה פרוקצ'יה אזי חשין מאיים כי יפרוש. ברק כבר אמר נואש, אבל אז גילה אחד השופטים את אוזנה של פרוקצ'יה, שבתגובה הודיעה בזעם כי היא לא תשלים את תקופת המינוי הזמני ותשוב לאלתר לבית המשפט המחוזי, וכאשר תישאל על מה ומדוע היא תראה את לשונה משוחררת לומר את האמת. שערורייה שכזו ברק לא יכול היה להרשות לעצמו ולבית המשפט בראשו הוא עומד, והוא כפה על חשין את המינוי.
גם מזגו השיפוטי של חשין והתנהגותו המפוקפקת לעיתים באולם בית המשפט אינם בדיוק סוד מדינה. אדם שעתר לבג"ץ כנגד צו מעצר, עמד על זכותו כי אין הוא רוצה שהשופטים יעיינו בחומר חסוי שהוגש נגדו. כאשר ניסיונות השכנוע של השופט ברק לא הועילו, איבד השופט חשין את עשתונותיו. "אתה לא תסובב אותנו על האצבע שלך", צעק על האיש. הוא פנה לשופט ברק, דרש בצעקות לדחות את העתירה ואיים לעזוב את אולם הדיונים. בעמל רב הצליח נשיא בית המשפט להרגיע את הרוחות. העתירה, אגב, התקבלה בחלקה.
לפני מספר שנים הופיע לפני חשין עו"ד חיים קזיס ומחה על שיחס השופטים למקרה אינו די רציני לטעמו על אף שמדובר בתיק רצח. חשין השתולל ודיבר אל עורך הדין במילים בוטות במיוחד. קזיס הוא מוותיקי עורכי הדין הפליליים במדינה. כוכבו דרך בשנות הששים והשבעים, אבל גם היום כשהוא בן למעלה משמונים הוא עדיין מופיע בבתי משפט. ממרום שנותיו, קזיס לא נישאר חייב: "אם אבא שלך היה שומע את הסגנון שלך", הטיח בחשין, "הוא היה מתהפך בקברו".
למאגר העלבונות של חשין כלפי המופיעים בפניו לא יכלה לויצקי אלא להוסיף. חשין עולב בעו"ד אביגדור פלדמן וממליץ לו בבוטות שיעבור למזון דל שומן. חשין עולב בפרקליטה מפרקליטות המדינה ואומר דברים שאין הנייר סובלן, דברים שסביר להניח שאיש ציבור אחר היה מוצא את עצמו עומד עליהם לפחות לדין משמעתי. כל אלה דברים גלויים וידועים, שהרי הם נעשו קבל עם ועולם באולם בית המשפט. אך גם בחדרי חדרים לא טמן חשין לשונו בחיכו, ואת נחת מזגו הסוער ספגו לא פעם גם חבריו לכס המשפט. יחסו המבזה של חשין לשופט בדימוס יעקב טירקל הוא מן המפורסמות. לויצקי מכל מקום תורמת לנו שמות גנאי שהדביק חשין לחבריו, ועוד צרור קטן של התנהגויות מביכות כיוצא בזה.
הישיבה בנושא חוק האזרחות הסתיימה מבלי שלברק היה ברור האם יש לו רוב ולכן, בצעד נדיר, הוא כינס ישיבת שופטים נוספת בנושא. אלא שאז התברר לו שרוב אומנם יש אבל הוא עומד על חודו של קול - קולו של השופט הערבי במינוי זמני, ג'ובראן. ברק ידע כי הוא לא יכול להרשות לעצמו כי הכרעה שכזו תוכרע בקולו של שופט ערבי שהוכנס להרכב שלא כשיגרה איומים בלשכת השופט
אך מה לנו בפכים קטנים, כאשר לויצקי מאשימה את חשין בלא פחות מבריונות שיפוטית, כזו שאלמלא נעשתה בידי שופט לבטח היתה מובילה לכתב אישום חמור. ראשיתו של הסיפור בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון כנגד מינויו של חבר הכנסת צחי הנגבי כשר לביטחון פנים בממשלת שרון. כנגד הנגבי לא עמד אז כל כתב אישום והנשיא אהרון ברק חשב כי העתירה תדחה ללא בעיות, ולכן הטיל את הדיון בעתירה על הרכב מצומצם - בייניש, חשין וריבלין.
בייניש וחשין, שני בוגרי משרד המשפטים, ביקשו לנצל את ההזדמנות ולהעביר את אגף החקירות במשטרה מתחום אחריותו של המשרד לביטחון פנים אל משרד המשפטים. כך לא יהיו חוקריו של הנגבי בעבר כפופים לו בהווה. אלא שריבלין טען שזוהי החלטה לא חוקית. עתה ביקשו בייניש וחשין לפסול את מינויו של הנגבי. אך מכיוון שמדובר בהחלטה הנוגעת להתערבות מובהקת בסמכותה של רשות שלטונית אחרת, ומאחר ופסק דין שכזה היה רחוק מלהיות מובן מאליו, הרי שהסיכוי היחיד שלו לעבור היה בהחלטה פה אחד. אלא שפיו של ריבלין ברשותו, ולמרות הפצרות כבדות של חשין הוא עמד על דעתו שיש לדחות את העתירה. לכשהבין כי לא עלה בידו לשכנע את ריבלין בנימוקים מקובלים, עבר חשין לאיומים. לויצקי מספרת כי חשין נכנס לחדרו של ריבלין, שם התפרץ לעברו בצעקות ואיים כי יחליף אותו בהרכב. "אני שופט עליון בדיוק כמוך, אתה לא יכול להחליף אותי ואל תאיים עלי", החזיר לו ריבלין לעיני המתמחים ובמעמד שני שופטים אחרים שהיו עדים למחזה המביש. בעקבות דעת היחיד של ריבלין נקבע הרכב שופטים מורחב שדחה את העתירה, שהרי חשין ביקש לפסול את הנגבי לא על פי חוק, אלא מכוח אנינות שלטונית שהתפתחה בבית העליון בתקופת ברק. אנינות שכאמור לא היתה נר לרגליו של חשין עצמו בהתנהלותו שלו.
הפער הבלתי נסבל בין הדרישות שהציב חשין בפסקי הדין, בין הרטוריקה המליצית והנוקבת שלו לבין חייו הפרטים, מודגם בספר בפרשת הבת האחרת של השופט. לפני שני עשורים וחצי נולדה לחשין בת מחוץ לנישואין מעובדת לשעבר במשרד המשפטים. אחרי התערבות משפטית ובדיקת רקמות נאלץ חשין להכיר בילדה כבתו ולשלם לה מזונות, אך סירב להיפגש איתה.
כשמלאו לילדה 12 שנים בקשה האם להפגיש בין הילדה לבין אביה שאותו הכירה רק מדפי העיתונים, אך העניין נדחה. לויצקי יודעת לספר כי רק לאחרונה, והילדה באמצע שנות העשרים לחייה, הסכים חשין למסד קשר עם בתו. סיפור בתו של חשין התפרסם בעבר במספר הזדמנויות, אך לויצקי מצליחה בספרה למנף אותו מרכילות גרידא אל אמירה משמעותית הרבה יותר.
לויצקי מראה איך בכל אותן שנים בהם מתנכר חשין לבתו הוא ממשיך לשבת בתיקים בהם אבות אינם מכירים בילדיהם שנולדו מחוץ לנישואים, ולדבר בשפתו המליצית על זכויות ילדים אלו. חשין הגדיל לעשות והוציא פסק דין מפורסם על זכותו של ילד לדעת מי הוא אביו. חשין קבע שזכותו של הילד לדעת מי אביו היא זכות יסוד.
גדולי המשפט בקטנותם
לויצקי נכנסת בשעריו של בית המשפט העליון, ולא במקרה, בפרשה של מניעת מינויה של פרופ' נילי כהן לשופטת. כהן, רקטורית אוניברסיטת תל אביב לשעבר ואחת המשפטניות הנחשבות בארץ, היתה מועמדת של ברק לתפקיד שופטת בעליון. רק מלחמת חורמה שאסרה עליה בייניש השאירה אותה בעולם האקדמיה. פרשת כהן הלהיטה בתוך בית המשפט העליון ומחוצה לו יצרים כה חזקים, עד שמעטה החשאיות של דיוני השופטים נפרץ לרגע, ובפני אנשי התקשורת נפתח חרך להציץ בו אל מאחורי הקלעים. בייניש, ידעו לספר אז, פוחדת מאישה דעתנית וכריזמטית שתאפיל על מעמדה כנשיאה בעתיד. לויצקי מטיבה לנצל את חוסר יכולתם של אנשי המשפט לשתוק בפרשה, מרחיבה את הסדק כמעט כדי פתחו של אולם, ומגלה לפנינו לא רק את שופטי בית המשפט בקלונם, אלא את מלא תפארת כוחם של בני האצולה הישראלית.
פרופ' איתמר רבינוביץ, נשיא אוניברסיטת תל אביב לשעבר, חייב לבייניש את עמידתה האיתנה של הפרקליטות לצידו לפני שנים רבות, כאשר נאלץ להגן בבג"ץ על מועמדותו להישלח כשגריר לוושינגטון. זמן מה קודם לכן הושת עליו כופר בעוון עבירה כלכלית, ועתירה שהוגשה לבג"ץ ביקשה למנוע את שליחותו. אשר על כן הוא נמנע מלהיחלץ כנגד זרם ההשמצות על כהן, ידידה ושותפתה לניהול האוניברסיטה.
על פי הספר, רבינוביץ' נחלץ דווקא לעזרתו של ידיד אחר, נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה, פרופ' אוריאל רייכמן, והציע לפתוח מחדש בבדיקה של זכויות פנסיוניות שדרש רייכמן ולא קיבל בזמן כהונתו של נשיא אוניברסיטה קודם. הרקטורית באותה תקופה, נילי כהן, למרות שגם היא היתה ידידתו של רייכמן, חשבה שתביעותיו של רייכמן מהאוניברסיטה אינן סבירות, וקנתה את עוינותו לעד. וכך קיבל השופט חשין דעה שלילית במיוחד על פרופ' כהן כאשר נשלח, בידי מי שנשלח, לברר עליה אצל רייכמן. חשין הפך למתנגד קולני של כהן למרות שהיתה ביניהם מערכת יחסים ידידותית, בעיקר לאחר שכהן לקחה אותו לסיור בקהילות דרום אמריקה על חשבון קרן אוניברסיטאית, באישורו של הנשיא דאז, כאמור, איתמר רבינוביץ.
אהרון ברק מתמרן
לויצקי מספרת כי השופטת חיות, העשויה לזכות בעתיד בנשיאות בית המשפט העליון, נאבקה בעוז כדי להגדיל את הפיצויים למגורשי גוש קטיף. היא גם זו שכתבה בפסק הדין את הפרקים שפסלו סעיפים מקפחים כמו הגבלת פיצויי הוותק רק על בני מתיישבים בני 21 ומעלה. על פי הספר, מתמחה של ברק שהושאל לשופטת חיות לצורך כתיבת חלקה בפסק הדין ניסה תוך כדי עבודה "למתן במשהו את גובה הפיצוי שפסקה, אך ללא הועיל"אך תרומתו העיקרית של ספרה של לויצקי אינו באפיזודה זו או בפרופיל אחר. זעיר פה זעיר שם פורשת לויצקי בפנינו את הדרך בה ניווט נשיא בית המשפט העליון היוצא, אהרון ברק, את פסקי הדין שהלכו ועצבו את פניה של מדינת ישראל מזה עשור וחצי. לויצקי חושפת שימוש מתוחכם ביומן בית המשפט, בשיבוץ הרכבים ובדחיית דיונים ופסקי דין, כדי להגיע לתוצאה אותה ביקש ברק.
כדוגמה מאלפת להתנהלותו של ברק בפסקי דין עקרוניים, פורשת לויצקי בהרחבה את המכניזם מאחורי הקלעים של פסק הדין בעניין חוק האזרחות. כזכור, חוק האזרחות נחקק בעיצומה של מתקפת הטרור על ערי ישראל, ועיקרו הוא איסור על איחוד משפחות של ישראלים עם ערביי יש"ע ועם נתינים של מדינות אויב. מערכת הביטחון טענה כי רבים מבין בני הזוג המתאזרחים עוסקים בטרור, וכי אין באפשרותה לבצע בדיקות ביטחוניות מקיפות לכל מועמד לאיחוד משפחות כפי שהיה בעבר. החוק נחקק כחוק זמני, והוארך מדי שנה, למדינת ליבם של ארגונים ערביים וארגוני שמאל. לויצקי מספרת כי ברק ביקש להכריע בתיק במהירות משום שהשופטים אור ודורנר, בהם בטח כי יפסלו את החוק, התקרבו לגיל הפרישה. כדי לנסות ולהכריע טרם פרישתם ביקש ברק להחליט בעתירה ללא דיון, על פי סיכומים בכתב של העותרים ושל הממשלה. אלא שהמדינה סירבה ודרשה דיון, וברק נאלץ לכנס לדיון הרכב מורחב של שלושה עשר שופטים.
שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן היה אז בבית המשפט על תקן של שופט זמני, שבדרך כלל אינו משתתף בהכרעות מסוג זה. אך ברק חשב שזוהי הזדמנות לשתף בהחלטה שכזו שופט ערבי, ובצעד יוצא דופן מינה אותו להרכב. צעד, שכך התברר מאוחר יותר, היה בעוכריו. בישיבת השופטים שהתנהלה לאחר הדיון לחץ ברק על השופטים להסכים לפסילת החוק. הישיבה הסתיימה מבלי שלברק היה ברור האם יש לו רוב ולכן, בצעד נדיר, הוא כינס ישיבת שופטים נוספת בנושא. אלא שאז התברר לו שרוב אומנם יש אבל הוא עומד על חודו של קול - קולו של השופט הערבי במינוי זמני, ג'ובראן. ברק ידע כי הוא לא יכול להרשות לעצמו כי הכרעה שכזו תוכרע בקולו של שופט ערבי שהוכנס להרכב שלא כשיגרה. ברק החליט פשוט להמתין. הוא קיווה שהממשלה תבטל את החוק בסופו של דבר, אך תקוותו נכזבה.
בינתיים נכנסה לממשלה מפלגת העבודה ונוסח החוק רוכך. ברק המשיך לחכות, אך הפעם הזמן שיחק לרעתו. דורנר ואור פרשו מצדו של ברק. מצא פרש מהצד הנגדי. אך השופטים שהצטרפו נטו שלא לפסול את החוק. אחר כך עלה החמאס לשלטון ואפילו השופט ריבלין, שצידד בפסילת החוק בתחילה, ערק ממחנהו של ברק. במקרה של שתי נשים שביקשו לאמץ זו את ילדיה של זו במסגרת זוגיות ומשק בית משותף נחל ברק דווקא הצלחה. ברק, שרצה לחייב את המדינה לאשר את האימוץ, חשש ממתקפה ציבורית על בית המשפט העליון, ולכן המתין לשעת כושר. "מבחינה זו", כותבת לויצקי, "שנת 2003 היתה מוצלחת". יוסף טומי לפיד היה שר משפטים צייתן וכנוע במיוחד. המפלגות החרדיות ישבו באופוזיציה מוחלשות ומוכות, ותשומת הלב הציבורית כולה היתה נתונה לעניינים ביטחוניים בוערים. ברק חשב שזו שעת כושר מוצלחת וכינס ישיבת שופטים מורחבת, אך שם התברר לו כי אין רוב להכרעה הליברלית שאותה ביקש לקדם. אשר על כן הוא דחה את ההכרעה לשלב מאוחר יותר. בינתיים ניצל את הזמן כדי לשכנע מספר שופטים לעבור לצדו. רק אז הוכרע התיק, לשביעות רצונו.