ניחוח קפה טרי מקדם את פני הנכנסים ללובי של בית הכנסת הגדול 'היכל שלמה' בירושלים. הריח החמים המתפשט באוויר בוקע מתוך דוכן קפה המוצב בכניסה לאולם.
נוגה: "הגישה הטיפולית שלנו היא ייחודית, כי אנחנו דורשות מהם להתמודד. אנחנו לא מגוננות כל הזמן אלא זורקות אותם למים. בכל המסגרות שהם היו עד היום היתה להם תמיכה וגב, וכשהם יצאו לחיים ולחברה הכללית ניצלו אותם או פיטרו אותם. בתב"ל הם מקבלים הכשרה וכלים כדי שבעתיד יוכלו לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית"
מה שמייחד את דוכן הקפה הזה היא העובדה שמאחורי הדלפק עומדים אנשים שאינם רואים, ובכל זאת מצליחים להכין במיומנות מופלאה ספלי קפה מהבילים. הם גם אחראים על קבלת התשלום, ספירת הכסף והחזרת העודף, וכן על הזמנת החומרים והפעלת הדוכן מרגע הפתיחה ועד לסגירה.
כשנוגה אלפסי, מקימת ארגון תב"ל ויוזמת הפעלת עמדות הקפה, ביקשה להכיר את מציאות חייהם של העיוורים, היא ניסתה להכין בעצמה קפה בעיניים עצומות. באמצעות התנסות זו ביקשה לחוש את הקושי שבחוויית ההתנהלות ללא ראייה.
אחרי החוויה המטלטלת, מתוך תחושת הזדהות ואמפתיה גדולה, החליטה שאם העיוורים יכולים לבצע פעולות שונות בעצמם, יש למצוא להם תעסוקה מתאימה ולתת להם הזדמנות להתפרנס ולחיות כעצמאים בקהילה.
העיוורים מתבזבזים בבית
נוגה היא בת 35, רווקה, ועובדת כגננת בחינוך המיוחד. יחד עם יפעת קינן היא הקימה בירושלים את תב"ל – ראשי תיבות של 'תעסוקה בדרך לעצמאות'. העמותה, שהוקמה לפני כשנתיים, מנסה למצוא פתרונות תעסוקה לעיוורים וכבדי ראייה בגיל עבודה, בוגרי מסגרות שונות לחינוך עיוורים, שאינם מוצאים עבודה ונשארים בבית.
נוגה: "שתינו עובדות בתחום. ראינו כמה אנחנו משקיעות בהם, ובסוף הם מתבזבזים בבית".
יפעת: "התחושה הייתה קשה: עמל של שנים רבות שמושקעות בתלמידים עיוורים יורד לטמיון בבגרותם, כאשר הם יוצאים ממסגרות החינוך בגיל 21, ואינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה, אלא יושבים בבית בחוסר מעש מתסכל. מעטים ממשיכים למסלול אקדמאי, וגם הם בסופו של דבר אינם עושים עם התואר כלום. ישנם החזקים, שמצליחים בחברה, וישנם החלשים, שמשתלבים במפעלים מוגנים, אבל שכבת האמצע נופלת בין הכיסאות".
העמותה מטפלת באנשים צעירים שאינם רוצים לעבוד במפעלים מוגנים המעסיקים אוכלוסיות עם פיגור, נכים, מעורערים נפשית וכו'. הם מרגישים מבודדים ומושפלים ומעדיפים להישאר בבית. לפעמים הם מועסקים כשוטפי כלים במסעדות, מקפלי כביסה בבתי מלון ועבודות דומות, שהמשותף לכולן הוא הבידוד מהקהילה עד כדי הסתרה.
נוגה מכנה את מצבם 'שואבי המים וחוטבי העצים של החברה הישראלית'. רבים מהעיוורים חיים בתסכול תמידי, הנובע מחוסר מיצוי עצמי בעבודות שאינן משקפות את היכולות הטבעיות והנרכשות שלהם. תב"ל מציעה עבודה שבה לפחות חלק מהיכולות שלהם מגיע לידי ביטוי יצרני, בשונה מעבודות יזומות בלתי מספקות.
"היה לנו חשוב למצוא עבודה פרודוקטיבית, ולא המצאה שבקלות יכולה להיעשות על-ידי מכונות", מסבירה נוגה. "הגישה הטיפולית שלנו היא ייחודית, כי אנחנו דורשות מהם להתמודד. אנחנו לא מגוננות כל הזמן אלא זורקות אותם למים. הגישה היא 'דחפנית', כדי שהם ייקחו אחריות. בכל המסגרות שהם היו עד היום היתה להם תמיכה וגב, וכשהם יצאו לחיים ולחברה הכללית ניצלו אותם או פיטרו אותם. בתב"ל הם מקבלים הכשרה וכלים כדי שבעתיד יוכלו לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית".
יפעת מוסיפה: "אנחנו תולשים אותם מהבית, הסביבה המוכרת להם, אל מקום שדורש מהם, כדי לפתח אצלם מנטליות של התמודדות ותרבות עבודה".
מהמתנ"ס לבית הכנסת
האמונה באדם באשר הוא אדם עומדת בבסיס הגישה של יפעת ונוגה, שתיהן בוגרות החינוך הדתי. הן הכירו כשהתנדבו עם אוכלוסיות שונות, והשיח ביניהן עסק במצוקות העיוורים ובמצבם. יחד החליטו לנסות לשנות את המציאות, ומשם צמחה חברות הדוקה.
נוגה, ששירתה בצבא כמורה-חיילת, היא בוגרת תיכון עמליה, והיום מתגוררת במעלה רחבעם שליד נוקדים. יפעת, 30, בוגרת אולפנת להב"ה, מתגוררת כיום בירושלים, נשואה ואם לשני זוגות תאומים בני 3 ובני 5 חודשים.
את המימון הראשוני השקיעו מכספן הפרטי, והמאמץ למצוא תרומות שיסייעו להגשים את החזון מלווה אותן מהרגע הראשון. מתנ"ס 'פיליפ לאון' בקריית יובל היה החלוץ שהסכים להרים את הכפפה ואיפשר לפתוח בתחומו עמדת קפה ראשונה שהפעילו העיוורים. היום נוספו לו עמדות קפה במתנ"ס 'תל-פז' בתלפיות ובמתחם בית הכנסת הגדול 'היכל שלמה', שבו התמסדה מעין קפיטריה קטנה.
אבל הכסף אף פעם לא מספיק, מציינת יפעת: "כולם מפרגנים במילים אבל צריך כסף, אחרת לא נוכל להתפתח".
העבודה בתב"ל דורשת השקעה כספית והקרבה אישית נפשית עמוקה, ומביאה עמה תסכולים רבים. מה מניע אתכן בכל זאת?
יפעת: "אנחנו מאמינות בזה. היינו סתם שתי בנות עם חזון ובלי אמצעים, לא דמיינו שנגיע עד הלום. האמת שאני הצטרפתי לחזון של נוגה – היא האש הבוערת של תב"ל. אבל לפעמים האש דועכת, ואז אני נותנת את הרוח הגבית. אני נמצאת כדי לחשוב ביחד".
העיוורים מקבלים בתב"ל שכר שמכסה אש"ל, נסיעות, טלפונים וכו', אבל אם נהיה יותר מדויקים, הם מקבלים בתב"ל הרבה יותר מזה. הם מקבלים ביטחון עצמי, הכשרה וכלים לעצמאות תעסוקתית. הם זוכים בקשר לקהילה הרחבה ולקהילת תמיכה משלהם. הם עושים משהו יעיל ומרגישים כעובדים תורמים ולא כטפילים בחברה, הנסמכים על קצבאות
נוגה: "כשהעליתי את הרעיון, כל הקרובים לי אמרו שזה רעיון מקסים אבל שלא אעז להיכנס לזה. למרות הכול הרגשתי שזה חשוב לי והלכתי על זה, והיום כולם מנסים לעזור. אני מאמינה בזה. בן אדם צריך לדעת בשביל מה הוא קם בבוקר, זה בדיוק מה שאני מנסה להנחיל לעיוורים: אפשר להסתדר עם הקצבה מביטוח לאומי, אבל אפשר לעמוד על הרגליים ולהיות יעיל לאחרים ולעצמך".
יפעת: "השאיפה שלנו היא לתת מענה כוללני, שלא יחזרו אחרי מעבידים. זה יפה שאנשים פרטיים מקימים עמותות, אבל חסר משהו במאקרו. צריך שינוי מהותי, רחב. הרעיון של תב"ל הוא לא רק להתפרנס בכבוד אלא גם לחיות בכבוד".
נוגה: "אני מרגישה שאני מקדמת משהו למקום חדש. גם אם בעתיד לא נמשיך להתקיים, אני מאמינה במה שאנחנו עושות, כיוון שברור לי ששינינו חיים של אנשים. אחד העובדים, בחור עיוור לא צעיר, ממש חיכה שנפטר אותו, כי כך חווה את החיים שלו עד היום. מכל מקום פיטרו אותו. מבחינתי זה הישג גדול לראות אותו היום עובד, משקיע ומרוצה".
תומכים עד הכיס
נוגה טוענת שהחברה הישראלית לא באמת מוכנה להתמודד עם אוכלוסיית העיוורים, ולקבל עובד שהתפוקה שלו תהיה 80 אחוזים במקום 100. היא אומרת שכולם אידיאליסטים, עד שזה מגיע לכיס שלהם: "לצערי, זה קורה אפילו ברמת הכוס קפה: אנשים באים לקנות ואומרים: 'איזה רעיון מקסים, אבל למה קפה בשישה שקלים? זה נורא יקר'. מובן שמצד שני יש גם כאלה שנותנים לשמור את העודף".
העיוורים מקבלים בתב"ל שכר שמכסה אש"ל, נסיעות, טלפונים וכו', אבל אם נהיה יותר מדויקים, הם מקבלים בתב"ל הרבה יותר מזה. העיוורים מקבלים ביטחון עצמי, הכשרה וכלים לעצמאות תעסוקתית. הם זוכים בקשר לקהילה הרחבה ולקהילת תמיכה משלהם, ובעצם זוכים בעולם ומלואו. הם עושים משהו יעיל ומרגישים כעובדים תורמים ולא כטפילים בחברה, הנסמכים על קצבאות.
"כשמקימים כזה דבר צריך להאמין באדם באשר הוא אדם, צריך להאמין שיש בתוכם הרבה יותר ממה שנראה לעין", אומרת נוגה.
איך בכלל מצליח אדם שאינו רואה להכין ספלי קפה בכמויות גדולות למכירה? איך אתן מכשירות עובדים?
נוגה: "כל אחד מהעיוורים עובר תקופת הכשרה של שלושה חודשים. יש מכונה שמתאימה לעיוורים, הכפתורים שבה בולטים והיא מאוד משוכללת ויקרה. חשוב מאוד לשמור על מקום קבוע לכל אחד מהדברים: מיקום הכוסות, הסוכר, הכפיות וכו'. יש סימנים למיקום הברז, ואז העובדים מתאמנים עשרות פעמים, לפעמים מאות, כדי להכניס את הכוס בזווית הנכונה. הם מתאמנים עם מים קרים, ורק כשזה יוצא נכון באופן אוטומטי נותנים להם לנסות 'על חם' – כלומר עם מים חמים".
מפגש עם ניצוץ
יוני הברפלד, בן 30, הוא כבד ראייה המנהל את דוכן הקפה ב'היכל שלמה' מזה חצי שנה. הוא התחיל לעבוד בתב"ל מאז הקמתו בדוכן במתנ"ס 'פיליפ לאון', ומספר שעברו עליו שנתיים קשות. במהלך התקופה חלה הידרדרות נוספת בראייתו, והמפגשים עם הילדים במתנ"ס הולידו לא מעט אי נעימויות. "לפעמים היו מושיטים לי יד ולא ראיתי, אז הייתי דוחף את היד לכוס. לפעמים לא הבאתי את הדבר הנכון, ולילדים יש תגובות חריפות. הם היו שואלים: 'כמה זה עולה?' וכשהייתי שואל 'מה זה?' היו צועקים עלי: 'מה, אתה לא רואה?'".
לאחרונה הוא עבר ניתוח לתיקון הראייה, ומאז, כאמור, הוא עובד ב'היכל שלמה', שם מדובר באוכלוסייה בוגרת יותר ודתית בדרך-כלל, שסובלנית כלפי המוגבלות.
"אני אוהב את העבודה, את המפגש עם האנשים", הוא אומר. ולפי מידת ההשקעה שלו אי אפשר לחשוב אחרת. יוני אחראי על הנהלת החשבונות של הדוכן, על הזמנת ציוד מהספקים ועל ניהול הצוות בדוכן. עד היום הוא גם הכשיר בעצמו שלושה עובדים כבדי ראייה.
יוני מנהל אורח חיים חילוני ונשוי לאיריס, דתייה עיוורת, שבימים אלו מוכשרת להיות הדוברת של תב"ל. הם נפגשו לפני 10 שנים ביציאה מהחטיבה לסטודנטים עיוורים של האוניברסיטה בהר הצופים שבה למדה. "בשקט האופייני לו, הוא עזר לי לחצות כביש", מספרת איריס על המפגש הראשון. "דיברנו ומצאנו שפה משותפת, ואז התחלתי לעזור לו לחפש עבודה. יש לי אמונה חזקה שהכול משמים, כמו גם זיווגו של אדם".
איך מסתדר זוג מעורב, דתייה וחילוני?
"בעיני זו לא שאלה", מסביר יוני. "כשהבסיס הוא חיבור, נפגשים באמצע. אני באתי לכיוון של איריס והיא ירדה מעט אלי. עברנו כבר כמה דברים יחד. איריס ואני זה גוף אחד. כשעברתי את הניתוח ביקשתי מהרופאים שיעשו עבודה טובה – אם לא בשבילי אז בשביל איריס, שאני אראה בשבילה".
למה, הבית נשען עליך?
"ממש לא, איריס עצמאית. אבל גם אם לפעמים אני עושה הכול בבית, זה לא איכפת לי. יש בינינו תלות הדדית. כלב נחייה איננו אפשרות, כי איריס הולכת לאט מדי וגם מפחדת מכלבים, אז לפעמים אני העיניים שלה. כשאנחנו עושים דברים יחד, כמו לבשל, היא חותכת ואני מבשל". 
יוני הברפלד, בן 30, הוא כבד ראייה שעבד בדוכן במתנ"ס 'פיליפ לאון'. המפגש עם הילדים במתנ"ס הוליד לא מעט אי נעימויות. "לפעמים היו מושיטים לי יד ולא ראיתי, אז הייתי דוחף את היד לכוס. לפעמים לא הבאתי את הדבר הנכון, ולילדים יש תגובות חריפות. הם היו שואלים: 'כמה זה עולה?' וכשהייתי שואל 'מה זה?' היו צועקים עלי: 'מה, אתה לא רואה?'"כשאיריס ויוני מדברים, ההתלהבות נשמעת בקולם. החדווה הפנימית והאווירה המרנינה שהם מקרינים מעידים על העדרם של רחמים עצמיים או חוסר ביטחון. איריס מספרת לי על מפגש עם חברה ונזכרת: "ראיתי אותה בחנוכה". כשאני שואלת לפשר השימוש בביטויים טריוויאליים כל-כך, היא מגיבה בצחוק. "ידעתי שתשאלי אותי, אבל אלה דקויות שאני לא שמה לב אליהם. אני טבעית, ואני רוצה שיהיו איתי כך. יש אנשים שמשנים את הטון כשהם מבינים שאני עיוורת, ואני לא רוצה שיחשבו: 'איזו עיוורת מסכנה'".
"חלק מהסיבה לכך שאני עובד בתב"ל היא כדי לפגוש אנשים ולעורר מודעות חברתית", מוסיף יוני. "אנשים חושבים שצריך לפחד מעיוורים, לברוח מהם. אני מזכיר להם ששאר החושים שלנו עובדים טוב, ולפעמים טוב יותר מאצל אדם רגיל".
מקום של כבוד
החלום שאותו מטפחת נוגה – אשת החזון, אינו נגמר בדוכני קפה. החלום הוא בעצם לפתוח עסק לשטיפת מכוניות, או במקביל מתן מסאז'ים, או כל עסק פרודוקטיבי אחר. נוגה ויפעת מדברות על השאיפה שהעיוורים ינהלו את העמותה, את אגף הכספים, המזכירות, ההזמנות ויחסי הציבור של תב"ל, כשהן רק יפקחו מהצד. "אף אחד לא מאמין שמוגבלים יכולים לנהל עסק כלכלי, אבל אנחנו כן!" מסכמת נוגה, "בהתחלה אף אחד גם לא האמין ששתי בחורות יכולות להקים ארגון כזה. זה נשמע פסיכי. והנה, הגענו עד כאן".
איך באמת מצליחות שתי בחורות צעירות לנהל פרויקט התנדבותי תובעני כל-כך?
נוגה: "הקשר ביני לבין יפעת הוא סוג של זוגיות. אנחנו סומכות אחת על השנייה באופן טוטאלי, אנחנו מתקשרות נהדר, עוברות ביחד משברים. לאחרונה נולדו ליפעת תאומים והיא לקחה צעד אחורה מההתנדבות. מובן לי לחלוטין שזו תקופה שהיא צריכה להיות בבית, אבל אני יודעת שהיא שם בשבילי והיא מחויבת כלפי וכלפי העמותה ברמה רעיונית".
יפעת: "בעמותה חברות שבע נשים, כשאני עד חופשת הלידה הייתי העובדת היחידה, ונוגה מתנדבת. בעבודה תובענית כל-כך, המפתח להצלחה בעיני הוא כבוד הדדי. כל אחת מאיתנו מצאה את הנישה שלה, מבלי לדרוך על הרגליים של השנייה. אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו לפשל. לא רק אנחנו בסיפור הזה, גם האנשים שעובדים ואלה שעוד עתידים להגיע ונאפשר להם לחיות אחרת".
יפעת, איך מסתדרת המשפחה עם המעורבות הגדולה שלך בתב"ל?
"זה ממש לא קל. מדובר בעבודה אינסופית, שלפעמים פוגעת במסגרת המשפחתית. בעלי לא מעורב אבל מגבה, וברור שלעתים הוא גם חוטף קריזה, כשהטלפונים לא מפסיקים בשעות שאני בבית. עכשיו כשיצאתי לחופשת לידה, הבית סוחב את מרבית האנרגיה שלי, אז נוגה ואני החלפנו תפקידים: היא בשטח ואני עוזרת רעיונית".
משלבים את העיוור בחברה
עמותת תב"ל עומדת מאחורי שני פרויקטים גדולים נוספים. הראשון הוא בשיתוף עם עמותת 'מעגלי צדק', ומטרתו לשדרג תפריטים של מסעדות שונות ברחבי ירושלים על מנת שיותאמו לשימוש עיוורים בכתב ברייל.
"אנחנו לוקחים את התפריט, מקליטים אותו, מתנדב עיוור מתרגם אותו לכתב ברייל, ולאחר מכן אנחנו עוברים שוב על התפריט לשם הגהה. התשלום שאנו מקבלים מהמסעדות הוא סמלי, אבל מאחורי פרויקט כזה עומדת אג'נדה שלמה", מסבירה נוגה.
הפרויקט הזה הוא אחד הסעיפים של 'התו החברתי' שמפעילים 'מעגלי צדק'. 'התו החברתי' פועל בכל הארץ, וניתן בחינם לכל בית עסק המתחייב לעמוד בקריטריונים חברתיים בסיסיים. הקריטריונים העיקריים לקבלת התו הנם גישה לאנשים עם מוגבלות וכיבוד זכויות עובדים. עיוורון הוא סוג של מוגבלות שיש לתת לה מענה גם בבתי עסק כמו מסעדות, ומכאן הגיע רעיון שדרוג התפריטים.
הפרויקט השני, שהחל להתגלגל לאחרונה בשיתוף עם 'רוח חדשה' (ארגון סטודנטים ירושלמי המעודד מעורבות חברתית של צעירים), הוא ערב מפגש חודשי בין העיוורים לסטודנטים, שמטרתו חברתית גרידא.
שלמה לוי, מנכ"ל 'רוח חדשה', מסביר שהמפגש נועד לקשר את העיוורים לקהילה, ומן הצד השני לעורר מודעות חברתית אצל הסטודנטים. המפגשים עד היום כללו לדוגמה בינגו, קריוקי, מעגל מתופפים וערב בישול.
ואיך מבשל אדם עיוור?
"זו שאלה מצוינת. רצינו שהסטודנט יחווה את העולם שלהם", מסביר שלמה. "חיברנו זוגות של סטודנט ועיוור שבישלו יחד, וכל אחד עשה חלק מהפעולות. יש פעילויות שההסבר לעיוור צריך להיות שונה, כי הוא לא רואה. כדי להבין את זה צריך להתחבר אליו. היה מרתק. המפגשים איתם הם חוויה משמעותית, שממחישה את יכולתו של העיוור להשתלב בעולם הרחב".
בכוסו ובכיסו
'יש מאין' הוא אולי הביטוי ההולם ביותר כדי לתאר את היוזמה הברוכה של נוגה ויפעת, ואני מעזה להניח שרק בזכות הגישה החיובית והאופטימית שמאפיינת את אנשי תב"ל, מצליח הארגון הקטן והאנונימי להתקיים כבר שנתיים ולהעניק לאחרים.
בעולם התזזיתי והתחרותי שבו אנו חיים, כאשר כל אחד שקוע בדאגות היומיום וקשיי הפרנסה, קשה לדמיין כיצד מתנהל במקביל עולם של חסד ונתינה ללא תמורה. תב"ל מעוררת אותנו לצאת ולחפש כיצד עוד אפשר לתת מעצמך, ולעתים מתברר שמספיק לקנות כוס קפה בשביל לתרום, בשביל לדעת שעשית משהו למען האחר.
לתרומות: אם יש אפשרות לפרסום, אשיג את הפרטים הנדרשים.