1. ביום שלישי השבוע סוכל עוד פיגוע תופת מבית היוצר של התארגנות הג'יהאד האסלאמי בנפת ג'נין. המחבל עומר אבו-רוב נתפס בדירה המוחזקת בשכירות ע"י משפחה ערבית-ישראלית בבת-ים. אסון כבד נמנע בחסדי שמיים, בזכות מידע מודיעיני מדויק ופעולה יעילה של כוחות הביטחון, שב"כ ומשטרה. כמה שעות מאוחר יותר כבר הספיקו לוחמי מג"ב בג'נין, בעוד פעולה מדויקת ויעילה, לשלוח לשמיים את שולחיו של המחבל.
תופעת פיגועי ההתאבדות, שבמשך מספר שנים הפילה הרבה מאות חללים באוטובוס, במסעדות, בקניונים ובמרכזי האוכלוסייה ברחבי הארץ, נעלמה כמעט לחלוטין בשנים האחרונות. נקודת המפנה שהביאה לשינוי המבורך היא ללא ספק מבצע 'חומת מגן'. פיגועי התופת פחתו בזכות הפגיעה הקשה בתשתית ארגוני הטרור, ובזכות התארגנות שכללה הקמת יחידות ייעודיות למלחמה בטרור הפלשתיני, התמקמות כוחות צה"ל בפאתי הערים הגדולות, הצבת המחסומים (שהשמאל כה אוהב להשמיץ) בכבישי יהודה ושומרון, ופרישת תשתית מודיעינית רחבה של השב"כ.
יהיו מי שינסו לטעון שגם לגדר ההפרדה יש חלק בהצלחה. המסלול הארוך שנאלץ המחבל לעבור, מג'נין דרך ירושלים לתל-אביב, העניק זמן נוסף לחיפושים אחריו ופגע בחופש הפעולה שלו. אלא שהגדר אינה יכולה להועיל בפני עצמה, כפי שמוכיח הניגוד הברור בין הסיכול המוצלח השבוע לבין הכישלון המתמשך באיתורו וחילוצו של החייל החטוף גלעד שליט. ההבדל פשוט וקריטי: בעזה יש גדר מלאה, אבל צה"ל ממוקם רק מאחוריה. ביהודה ושומרון יש גדר עם פתחים ופרצות, אבל צה"ל והשב"כ פועלים משני צידיה. אפשר לקבוע כמעט ללא ספק שביהודה ושומרון לא ניתן לחטוף ישראלי ולהחזיקו במשך כחצי שנה מבלי שהשב"כ יעלה על עקבותיו. אילו גם היתה בתוך ג'נין נוכחות צבאית קבועה, כמו שיש למשל בחברון, מסתבר שניסיון הפיגוע הזה כלל לא היה יוצא לדרך.
2. מתוך הרתיעה המתמשכת של הצמרת הביטחונית מפני מבצע דמוי 'חומת מגן' ברצועת עזה, נולדה התפישה האסטרטגית התבוסתנית שבניב הגל-הירשי של השפה הצה"לית כונתה בשם 'הכלה'. הרעיון היה שכל עוד הטרור סגור מאחורי גדרות, ישראל יכולה 'להכיל' אותו. וכך, בעוד פיקוד המרכז כובש את שכם, רמאללה, בית לחם וג'נין - נמנע פיקוד הדרום מלפשוט ולהשמיד באופן שיטתי את תשתיות הטרור ברפיח, חאן-יונס, עזה ומחנות הפליטים. כך התגבשו משבצות שטח נרחבות שבתוכן נהנו המחבלים מחופש פעולה מוחלט. כך נשארו הערים הגדולות ברצועה במצב של כיסוי מודיעיני לקוי ביותר, מה שאיפשר לרבי-מחבלים כמו מוחמד דף לחמוק במשך שנים ממנת חלקם של מקביליהם ביו"ש, שכבר מזמן נשלחו לבדוק האם גן-העדן האסלאמי אכן כה אטרקטיבי כפי שמאמינים בסביבתם. כך הצליחו הפלשתינים עם הפצמ"רים שלהם להפר את שגרת החיים בהתיישבות היהודית בעזה, ובמקביל לפתח את מנהרות ההברחה ומנהרות התופת ועוד שיטות שניצלו את נקודות התורפה של צה"ל והקיזו דם חיילים ואזרחים. כך התדרדרה ישראל עד למהלך המביש והאסוני שבשפה המכובסת של פרום החווה כונה 'התנתקות'.
3. בשלב בו אנו נמצאים כעת, האשליה כאילו הפתרון יושג בבריחה והתכנסות מאחורי גדרות כבר התבדתה לחלוטין. הקסאמים שעוברים מעל לגדר בעזה הופכים לסיוט את חיי המבוגרים ומשאירים פצעים פסיכולוגיים בנפש הילדים. דרך המנהרות הנחפרות תחת הגדר בוצעה פעולת הפשיטה בה נהרגו שלושה מחיילינו ונחטף גלעד שליט. הקונספציה של הסתמכות על ארטילריה ועל חיל האוויר שיעשו את העבודה לאחר הנסיגה, היא אותה קונספציה כושלת של 'ירי מנגד' שמטכ"ל ההתנתקות ניסה לשווא לנצח בעזרתה את המלחמה בלבנון. וכפי שנוכחנו בפיגוע באילת לפני כחודשיים, תמיד אפשר גם לעקוף את הגדר ולבוא מסביב.
השבוע פורסם שבצה"ל חוששים מפני טילי 'סאגר' שהוברחו לרצועה. בעתיד עלולים הפלשתינים להבריח או לפתח נשק קטלני עוד יותר. אין ספק שבסוף לא תהיה ברירה אלא לחזור לעזה. אלא שככל שהצעד ההכרחי הזה מתעכב, כך עלול האויב להתעצם בנשק ובמיומנות, והמחיר עלול להיות כבד יותר. אסור שההזנחה מול החיזבאללה תחזור על עצמה גם בדרום.
אסור שסיפורי השחיתויות וסדרת ההתפטרויות ישכיחו כי בעיות הביטחון באזור עזה דורשות טיפול מהיר. אבל קודם לכן יש צורך בממשלה שהציבור רוחש לה אמון, וזה הדבר האחרון שאפשר לומר על ממשלת אולמרט-פרץ.
עוד תרגיל מסריח?
בשנותיה הראשונות נהנתה תנועת ש"ס גם מתמיכתם של גדולי תורה אשכנזים. הבולטים שבהם היו הרב ש"ך והרב יעקב ישראל קנייבסקי המכונה 'הסטייפלר'. באותן שנים אמרו דורשי רשומות כי את שמה של תנועת ש"ס יש לפענח כראשי התיבות של שני הרבנים הגדולים - ש"ך סטייפלר.
ש"ס איבדה את חינה בעיני הרב ש"ך כאשר בהנהגתו של אריה דרעי ניסתה להקים קואליציה בראשות שמעון פרס. לאחר מכן היתה ש"ס חברה דתית יחידה בקואליציית אוסלו, ובעיני רבים היא נחשבת שותפה באחריות לתוצאותיה ההרסניות של ההרפתקה המדינית האומללה הזאת. בזכות התנגדותה העקבית, גם אם לא הלוחמנית, למהלכי הנסיגה והגירוש בקיץ תשס"ה, זכתה ש"ס לשקם חלק משמעותי מהנזק שגרמה לה התמיכה בממשלת רבין ופרס. בבחירות האחרונות קיבלה ש"ס אלפי קולות ממצביעים שמפלגות המחנה הכתום הן ביתם הפוליטי הטבעי. הקולות הללו הבטיחו לאלי ישי וחבריו את המנדט הנוסף, זה שהבדיל בין הצלחה בבחירות לבין קיפאון שמשמעותו כישלון.
על רקע כל זה, היה מתבקש שש"ס תברח כמו אש מכל זיהוי עם פרס. אך בניגוד לכל היגיון אידיאולוגי ופוליטי, עולים מש"ס קולות של נטייה לתמוך במועמדותו של פרס לנשיאות המדינה. על אנשי ש"ס לזכור כי הרבה מהיחס האוהד לו זוכה תנועתם לאחרונה יירד לטמיון אם בהצבעתם ימנו עלינו כנשיא את מי שבעבר טעו כשהלכו אחר חזונו המדיני המנותק והמסוכן. אם ישי אטיאס וחבריהם לא יתעשתו, ראשי התיבות של תנועתם ש"ס עוד עלולים להתפרש כצירוף אותיות הפתיחה והסיום של מועמדם לנשיאות.