שחזור שאינו צודק ואינו מועיל/ אורי שטרוזמן שופט בדימוס
זה כמו לערבב בשר וחלב. במלחמה בין שני עמים, בהנחה שהפלשתינים הם עם, המידות והשיעורים – מבחינת המושגים, המוסר והמשפט – שונים מהמידות והשיעורים שאנו מקבלים עלינו בתור מדינה, ובייחוד מדינה דמוקרטית. כלומר, אי אפשר להתייחס למלחמה בינינו לבין הערבים במונחים ובכלים השאובים מהמשפט הפלילי.
כך למשל במסגרת מכבסת המילים אנו קוראים לאלה שנפגעים שלא ברצוננו בפעולות צה"ל 'חפים מפשע', בעוד מושג זה שאוב מהמשפט הפלילי ולא ממשפט בין עמים. במשפט הפלילי, כאשר אדם זורק אבן על מכונית הוא נחשב לעבריין. הציבור משתף פעולה עם המשטרה בסיוע לתפוס אותו, ואם יש צורך – מעידים נגדו. אם אותו זורק אבן נמנה עם העם הפלשתיני – הוא נחשב לגיבור לאומי, ואיש לא יעיד נגדו. כך שהמושג 'עבריין פלילי' בהקשר של הפלשתינים אינו מדויק. איננו יכולים לשלוח את הצבא לבצע פעולות שיטור. אנו צריכים לטפל במצב כמו שמטפלים בשעת מלחמה.
השאלה מה מותר ומה אסור ומה חשיבות שחרורו של ברגותי לזהותה של ישראל היא שאלה מתחום המשפט. שחרורו ודאי איננו מוצדק, כי הוא רצח את בני עמנו ופיקד על רציחותיהם. האם השחרור יביא תועלת כלשהי? אני בטוח שלא. לצערי, אנחנו חושבים שאם נלך לקראתם – ייטב לנו, אבל הם רואים בכך חולשה. ברגותי נתפס במסגרת מלחמתו בנו, ולכן הוא ישוחרר רק במסגרת שלום, ושלום זה לא יגיע במאה השנים הקרובות.
בינתיים, ביום השנה לנפילתו בשבי של גלעד שליט, ייתכן שישראל צריכה לנתק את האסירים הפלשינים מצפייה בטלוויזיה, מביקורי משפחות, מאפשרות ללמוד, וכך להפעיל לחץ על הצד השני, כדי שיבין שלא הכול הפקר. אבל ניתוק כזה אסור על-פי פקודת בתי הסוהר, ובג"ץ יתערב בעניין. לדעתי, אל לו לבג"ץ להתערב בכך, כי יש הבדל בין מלחמה בין עמים לבין הצורך בהשלטת חוק וסדר בתוך המדינה.
להסתכל להורים השכולים בעיניים/ ד"ר אריה בכרך, אביו של אהד הי"ד
בנושא עסקת חילופי השבויים הועלו כבר כל הטיעונים. לכן אנסה להאיר זווית אישית יותר. במסגרת פעילותי בכנסת למניעת שחרור מחבלים נפגשתי עם שרים וח"כים. השאלה הקשה ביותר שהועלתה היא: איך תסתכל להורי החטופים בעיניים ותאמר להם 'אנחנו לא משחררים מחבלים', הרי בכך אתה גוזר את דינם של החיילים למוות.
אין ספק, העימות מול ההורים הוא מעמד קשה, כמעט בלתי אפשרי. אולם תפקידו של ראש הממשלה הוא לנהל מדינה לפי האינטרס הלאומי ולא של משפחה כזו או אחרת. מדבריו של אליקים רובינשטיין בהיותו יועץ משפטי לממשלה עולה שכ-80 אחוז מהמשוחררים בעבר חזרו לעסוק בטרור. כך, שולם כבר בעבר מחיר יקר מאוד בעסקאות המפוקפקות הקודמות.
תפקידו של ראש ממשלה אינו רק למנוף להשגת טובות הנאה אישיות. הוא כרוך גם בהכרעות קשות ובלתי נעימות. לאחר הצהרותיו של אולמרט, בעקבות החטיפות, שהוא לא ינהל משא ומתן עם המחבלים, הוציא רה"מ את עם ישראל למלחמה שמטרתה, המוצהרת לפחות, היתה השבת החטופים הביתה. כיצד יסתכל אולמרט בעיניהם של 160 משפחות ששכלו את יקיריהן במלחמה זו? ומה בדבר מאות רבות של פצועים שנותרו נכים. האם קורבנם היה לשווא?
יש בידי ממשלת ישראל לעשות רבות על מנת ללחוץ על החמאס לשחרר את גלעד שליט. אפשר להתחיל במניעת ביקורי קרובים של האסירים הפלשתינים עד שיאושר ביקור אצל גלעד. ניתן להמשיך את הלחץ באמצעות הפסקת החשמל והמים לרצועה, עד שהרחוב הפלשתיני ידרוש את שחרורו של גלעד.
בפגישתי בנושא עם השר רוני בר און הוא אמר לי: אתה חושב ששחרור המחבלים נועד רק כדי לשחרר את גלעד שליט. זו אינה המטרה היחידה ואולי אפילו לא העיקרית. אנו רוצים לפתוח אופק חדש...
כן, זו האמת – גלעד שליט כנראה לא ממש מעניין את הפוליטיקאים.
שחרור רוצחים איננו צדק/ יהודית שחור
עקרונות המשפט והצדק שאני גדלתי עליהם ושלמדתי אותם גורסים כי אנשים שרצחו צריכים להישפט ולשבת בבית סוהר, ואם יש גזר דין מוות – הם צריכים למות. כך יש גם עונש וגם התראה לאחרים, שהמעשה לא יישנה. אין קשר בין צדק ומשפט לבין שחרור אנשים שרצחו, ואין כאן מקום כאן להתהדר בנוצות של צדק ומשפט. כל רוצח צריך לשבת בבית סוהר ולשאת את עוונו, ואין כל מקום למחווה או למחשבה נוספת בעניין, בטח ובטח לא לאדם כמו ברגותי, שאצלו הרצח היה שיטה, והוא היה 'מכונת רצח'.
כל אלה שקוראים בשם הצדק והמשפט לשחרור בגרותי – איני יודעת מה כוונתם. אני משוכנעת כי בשום מדינה בעולם לא היו משחררים אותו. הרי כל מדינה שדואגת לשלום הצדק ולשלום אזרחיה לא היתה עושה זאת.
זאת ועוד, ברגותי איננו אדם שחזר בתשובה או התחרט על מעשיו. ברור לי כי עם שחרורו הוא ישוב להנהיג את כל החסידים שמחכים לו בחוץ. נראה מה יאמרו באותה שעה כל אותם הנאורים שמדברים בשם עקרונות השלום והצדק.
כמו כן, הסיבה שחושבים לשחרר את ברגותי היא כדי לחזק את אבו מאזן. זו סיבה לשחרר רוצח? מדוע בכל פעם שרוצים לשחרר מחבל מעלים את הטיעונים של שלום וצדק?!
ההצעה לשחרורו מרתיחה אותי, גם כי כאמור איני מבינה כיצד דרים בכפיפה אחת שלום וצדק עם שחרור רוצחים, וגם כי אני אם שכולה. אני רוצה לדעת מה יאמרו לאנשים כמוני אם ישחררו את ברגותי.
אסור למחול לפושע נגד האנושות/ יצחק בם חבר הפורום המשפטי למען א"י
לכאורה, ברגותי שפוט על חמישה מעשי רצח, וכמו שאפשר לחון כל רוצח כך אפשר לחון את ברגותי. לכאורה, מבחינת ממשלת ישראל אין סיבה שמעמדו של ברגותי לא ישווה למעמדם של מרגלים שנתפסים, ואפשר להשתמש בהם בתור קלפי מיקוח ולהחליפם, בכפוף לתמורה הולמת. לפני כמה שנים זכינו להשיב את עאזם עאזם תמורת כמה מחבלים מצרים שחצו את הגבול ונתפסו.
אבל כל זה רק לכאורה. המעשים שעליהם ברגותי נושא את עונשו אינם מעשי רצח סתם. על-פי הגדרת המשפט הבינלאומי – ועם ההגדרה הזאת מסכימים גם ארגוני 'זכויות אדם' העוינים את ישראל – ברגותי היה שותף לביצוע פשעים נגד האנושות. הוא השתתף במתקפה רחבה ושיטתית על אזרחים. הייחוד של פשעים נגד האנושות הוא בכך שמי שמבצע אותם נחשב כמי פוגע באנושות כולה, ולא רק בקרבנותיו.
כשם שרוצח נפש פוגע לא רק בקרבן ובמשפחתו, אלא בערך החיים ובחברה המאורגנת כולה המקדשת את החיים, כך מי שמפעיל טרור נגד אזרחים פוגע לא רק במדינה שנגדה הוא פועל, אלא באנושות כולה. על פשעים נגד האנושות אי אפשר למחול. כמו שמשפחת הקרבן איננה יכולה למחול לרוצח ולדרוש את לשחרורו, כך מדינה אסור לה למחול לפושע נגד אנושות, שרצח את אזרחיה ושאותו היא שפטה.
חנינה לברגותי בטענה שהוא "מדינאי", וש"צריך אותו לתהליך השלום", תערער אפוא את התפיסה שלפיה התקפה שיטתית ומאורגנת על אזרחים היא פשע נגד האנושות, ולא דרך של מדינאות. אם אפשר לשחרר את ה'מדינאי' ברגותי, מדוע צריך לשפוט ולהעניש את בכירי הדרגות מיוגוסלביה, מקונגו ומסיירה לאונה – האם הם לא 'מדינאים' נוסח ברגותי? נראה שאת הצ'יפים בקונגו בטוח ישפטו, כיוון שארגוני זכויות אדם אוהבים את ברגותי, ולא אותם.
חנינה לברגותי תעביר אפוא מסר ממוקד יותר – רצח אזרחים אינו פשע נגד האנושות, ובלבד שמדובר ברצח יהודים בארץ ישראל. זהו מסר שקהיליית זכויות אדם תוכל לחיות עמו. אסור שמסר כזה יֵצא מירושלים.
הנזק עולה על התועלת/ ח"כ מיכאל איתן
משפט וצדק אינם חופפים. הצדק הוא מושג של בית משפט של מעלה, שמסוגל לבחון כליות ולב ולפסוק על בסיס הצדק המוחלט. בבתי משפט של מטה, המשפט הוא מטרה חברתית להסדרת מערכות היחסים שבין אדם לחברו ובין אדם לשלטון.
כאשר אנו מדברים על המשפט בתור אמצעי להשגת מטרות חברתיות, אנו צריכים לאזן בין צרכים שונים של החברה. על כן לעתים עקרונות משפטיים מביאים אותנו לתוצאות שבינן לבין הצדק אין קשר. כך למשל, שלושה שותפים למעשה פסול, שאחד מהם מוכן לבגוד בחבריו, והוא ישמש עד מדינה – מערכת המשפט תאפשר את עיכוב ההליכים נגדו בתמורה להרשעת שני שותפיו לפשע. צודק? לא בהכרח. מועיל מבחינה חברתית? נראה שכן.
בראייה זו יש גם לבחון את שאלת שחרורו של ברגותי. אין מדובר בשאלה שיש לה תשובה מוחלטת וברורה. היא נבחנת במידת התועלת מול מידת הנזק. מי שמאמין ששחרור ברגותי יכול לשרת את האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של מדינת ישראל יתמוך בשחרור; ומי שסבור שגם אם יש תועלת כלשהי, היא אינה עולה על הנזק שייגרם לאינטרסים הביטחוניים והמדיניים של מדינת ישראל – כמו עידוד אחרים להתגייס לטרור, חוסר אמון שברגותי יחדל מהטרור וירידת כוח הרתעה – מובן שיתנגד לשחרור.
בסיכומו של עניין אני סבור, לפחות בשלב זה, בנסיבות הקיימות, כי שחרור ברגותי יזיק יותר מאשר יועיל.