בכל שנה מוציאה הסנגוריה הציבורית דו"ח מקיף על פעולותיה, המשמש גם פה לכול הסובלים מהכשלים במערכת אכיפת החוק הישראלית. השנה הוסיפה הסנגוריה לדו"ח השנתי פרק מיוחד, ובו נטען כי בכנסת ובבתי המשפט נקבעת מדיניות משפטית שאינה מבוססת על מחקר ונתונים סטטיסטיים, אלא על "דיון פופוליסטי, על תקשורת מתלהמת ועל אווירה ציבורית של פאניקה המוזנת על-ידי גורמים אינטרסנטיים".
הפרק מרתק ומאיר עיניים, גם אם צריך לקחת בחשבון כי הוא נכתב מעמדת הסנגור. ככלל, הדוגמאות המובאות בו מצביעות על ירידה בפשיעה מעבר לסטטיסטיקות המקובלות, ירידה בעומס על בתי המשפט ומסוכנות מופחתת של עבריינים, והן משתלבות היטב בסדר היום של הארגון: שמירה על זכויות חשודים ונאשמים.
באחד הסעיפים טוענים אנשי הסנגוריה שבניגוד למדינות מתוקנות אחרות בעולם, שסטטיסטיקות הפשיעה שלהם מוצגות באופן יחסי (בדרך-כלל מספר מקרים לכל מאה אלף תושבים), הרי שבישראל, בעקבות ניהול הנתונים על-ידי המשטרה, מוצגות הסטטיסטיקות בערכים מוחלטים, כלומר במספר מקרי פשע לשנה.
שיטה כזו של הצגת נתונים במדינה שבה יש גידול קבוע וניכר באוכלוסייה חוטאת לאמת, שכן ייתכן מצב שבו מספר מקרי הפשע עלה, אך למעשה הפשיעה ביחס לגודל האוכלוסייה יורד. מנתונים אלו ואחרים מבקשת הסנגוריה לטעון כי ההרגשה הציבורית שהפשיעה בישראל במגמת עליה אין לה על מה לסמוך, שהרי גם בהתחשב בעיוות הסטטיסטי הנזכר, משטרת ישראל מדווחת על ירידה כללית בנתוני הפשע; וגם אם בנושא עברות רכוש, למשל, מודים גם בסנגוריה הציבורית כי ייתכן שנתוני הירידה נובעים מציבור שהתייאש מיכולתה של המשטרה לעזור לו בנושא והפסיק לדווח לה, הירידה בדיווח על מקרי רצח משקפת ירידה אמיתית בפשיעה.
קול העם המסובסד
מדי פעם עולה לסדר היום הציבורי הדיון בנושא הטוקבקים באתרי האינטרנט השונים. אחדים טוענים כנגד הורדת השיח הציבורי לשאול תחתיות בידי עדה של מנבלי פה סדרתיים, המסתתרים מאחורי האנונימיות היחסית ברשת. אחרים טוענים לקלות הבלתי נסבלת בהשמצת האחר, בחסותה של אותה אנונימיות. כנגדם יש הטוענים כי מדובר במוסד דמוקרטי ראשון במעלה, דרך מצוינת לשמוע את קול העם ללא מסננות התקשורת ומקום טוב להצפת אינפורמציה חשובה בידי אנשים רבים שאינם נגישים לכלי התקשורת.
פרשת זליכה העלתה בי הרהורים נוגים בעניין. האיש, שהיחידים שיש להם דבר רע להגיד עליו הם אילי הון, אנשי ציבור מושחתים ומלחכי פנכה שונים, נהנה עד זה לא מכבר מתמיכה גורפת בטוקבקים. אולם לאחרונה התהפכה המגמה, ובכל כתבה המתפרסמת אודותיו הוא זוכה בפרק זמן של דקות למתח נאצות, באופן שאינו מותיר ספק כי מדובר בעבודה לא מתוחכמת במיוחד של אנשי יחסי ציבור. אולי טוב יהיה להעלות פעם נוספת לדיון את עניין נחיצותו של מוסד הטוקבקים, קול העם ההולך ונכבש גם הוא בידי יחידים עתירי ממון וכוח.
הבנקים על ספסל הנאשמים
"יש שופטים בירושלים", אמר בזמנו מנחם בגין, והותיר אותנו להרהר בשאלה. אך יש גם יש שופט בתל אביב. רחמים כהן, שופט בית המשפט השלום, הוציא השבוע פסק דין המבהיר כי לא רק ללקוח יש מחויבות כלפי הבנק – גם לבנק יש מחויבות כלפי הלקוח, וגם הבנק צריך לשלם על טעויות.
ראשיתה של הפרשה לפני כשנתיים, כאשר 'בנק הפועלים' החזיר שני המחאות שנמשכו בידי חברה לפקודת רואה החשבון שלה. הבנק החזיר את ההמחאות למרות שבחשבון היה להן כיסוי מלא, ולא היה כל טעם לסירוב. משנודע למנהל החברה על אי כיבוד ההמחאות, הוא התלונן בפני מנהל הסניף, הן בעל-פה והן בכתב. בעקבות התלונה הוציא מנהל הסניף מכתב, התנצלות ונציג הבנק אף הודיע טלפונית כי ניתן להפקיד את ההמחאות מחדש והן יכובדו.
אולם, למרות מכתב ההתנצלות ולמרות הודעת נציג הבנק, בעת ניסיון הפקדת ההמחאות הבנק החזיר אותן שוב מבלי לפרען – לא לפני שנציגו פנה אל מנהלת סניף הבנק של רואה החשבון, וטען בפניה שחשבון הבנק של החברה מעוקל למחלקת הגבייה של הבנק.
בבית המשפט התברר כי בבנק לא נעשה כל בירור מי הפקיד האחראי למחדל, ולא נעשתה כל פעולה כדי שהעניין לא יחזור על עצמו בשנייה. שום בירור גם לא נעשה בשאלה מי הפקיד שהתקשר וטען כי חשבון החברה מעוקל לטובת הבנק. מה הפלא, אם כך, שהשופט כהן הגיע למסקנה כי "הצטברות האירועים חותרת תחת גרסת הבנק, שמדובר בטעויות חד-פעמיות, ומצביעה בבירור על התנהגות רשלנית מצד הנתבע, אדישות לשמו הטוב של התובע וכן אדישות לנזק העלול להיגרם לו". הבנק מצידו הודה בטעות, וחשב כי משהודה ירוחם. מה עוד שטען, ממש ברצינות, כי ריצה את הלקוח והחזיר לו את עמלות החזרת השקים.
אך עדיין לא נשלמה המסכת. חודשיים מאוחר יותר הורתה החברה להעביר כ-20 אלף דולר לחשבון של לקוח בהונג קונג. החברה הודיע ללקוח כי הכסף נשלח, אך הימים נקפו והכסף לא הופיע בחשבון בחו"ל. הלקוח החל לאבד מסבלנותו.
החברה פנתה לבנק, ושם נאמר לה שההעברה התבצעה והציע להמתין. הכסף לא הגיע, והלקוח איבד גם את אמונו בבנק. לבסוף דרשה החברה מהבנק שיעביר לה את טופס ההעברה. הבנק העביר טופס, שעליו נרשמה מדינת היעד: יפן. השופט קבע כי מאז נפגמו היחסים בין הלקוח לחברה.
בעל החברה פנה לבית המשפט, וטען כי בפעולותיו הוציא הבנק את דיבתו רעה, וביקש פיצוי ללא הוכחת נזק של 50 אלף שקלים. וכי איזו דיבה גדולה יש בעולם העסקים ממי שאינו מכבד את המחאותיו, ומי שטוען שהעביר כספים שלא העביר? השופט כהן קיבל את התביעה, כשהוא מציין שלבנק חובת זהירות יתרה כלפי לקוחותיו. עוד מחדש השופט כי החזרת המחאות שלא כדין של חברה המזוהה עם בעליה, מוציאה את דיבתו של בעל החברה רעה.
סביר להניח שהבנק יערער על פסק הדין, שהוא פתח לאלפי תביעות נוספות. אנחנו מכל מקום נמשיך לעקוב אחרי הפרשה, כדי לוודא שמערכת המשפט אינה זונחת את תפקידה, לאכוף את החוק גם על הבנקים.