סמ"ר בן-ציון הנמן הי"ד, לוחם סיירת הצנחנים, מסר את נפשו כדי להגן על תושבי תל-אביב מפני פיגוע. הנמן, מתנחל מרמת הגולן, נפל במהלך פעולה מתמשכת של צה"ל והשב"כ, שהחלה בשבוע שעבר בשכם והסתיימה ביום הכיפורים עם מציאת חגורת הנפץ בבית בדרום תל אביב.
אין ספק ששיטת הלוחמה בפינצטה מול הטרור היא תוצאה של אסטרטגיה שמאלנית ומוסר שמאלני. למרות זאת, חיילים בעלי דעות ימניות לא מעלים בדעתם לסרב להילחם בשיטות הללו, ולעיתים משלמים על כך בחייהם.
שוב הוכח שפעולות צה"ל ביו"ש, מהמחסומים ועד הפשיטות בתוך הערים, מצילות חיי אדם לא בהתנחלויות אלא בתוך ישראל הקטנה, הרחק מאחורי גדר ההפרדה.
לסמ"ר הנמן מרמת הגולן לא היה לרגע ספק שהוא צריך לסכן את נפשו כדי שתושבי תל-אביב יוכלו לחיות בשקט בבתיהם. השאלה הקשה והנוקבת היא האם הסולידריות הזאת היא דו-כיוונית. האם גם תושבי תל-אביב מוכנים למסור את נפשם כדי שמשפחתו של הנמן תוכל להמשיך לשבת בשלווה בביתה ברמת הגולן? או שמא בהזדמנות הראשונה שוב תעלה דרישה לעקירת יישובים ולמסירת הגולן לסוריה תמורת שלום מפוקפק? האם האליטה התל-אביבית, שלפי נתוני צה"ל לא בדיוק נוהרת בהמוניה ליחידות הקרביות, תיתן למי שמסר את נפשו למענה לנוח בשלום על משכבו בבית הקברות בחיספין, או שחלילה צפוי לו גורל דומה לזה של חיילי צה"ל שנעקרו מבית הקברות הצבאי בגוש קטיף?
בחג הסוכות אנו מצרפים ביחד את ארבעת המינים, מהאתרוג ועד לערבה, לאגודה אחת. בדורנו מרבים להטיף לאתרוג, זה שישנו גם בתורה וגם במצוות, שהוא צריך להסכים להתחבר אל הערבה. אלא שמה שלא ברור עדיין זה האם הערבה מוכנה להיות באגודה אחת עם האתרוג.
דתיים בצמרת ותפקידם
1. בפאנל על דמוקרטיה והלכה שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת בר-אילן דיבר ד"ר מנחם פינקלשטיין, בעבר הפרקליט הצבאי הראשי וכיום שופט מחוזי, על מערכת הציפיות הבלתי-אפשרית מחובשי כיפה שמשתלבים במערכות הציבוריות. בעבר, אמר השופט פינקלשטיין, קיטרנו על שאין אלופים דתיים בצה"ל, אך ראו לאיזה לחצים מגזריים קשים נחשפו האלופים נווה ושטרן רק משום שבמסגרת תפקידם מילאו את מדיניות הממשלה שאינה מקובלת על המגזר.
במחילה, נדמה לי שכבוד השופט טועה בהבנת הרקע ליחס הביקורתי לשני האלופים שאת שמם הזכיר.
2. קודם כל נחזור ונאמר שיש שני מניעים שונים, לעיתים גם סותרים, לשאיפה לראות חובשי כיפה בצמרת המערכות השלטוניות. המניע הראשון (והפחות חשוב) הוא, שכמיעוט בחברה הישראלית, אנו הדתיים רוצים לדעת שגם אנשים כמונו יכולים למצות את כישוריהם, לזכות בכבוד ומעמד ששכרם בצידם, ולכהן בתפקידים מלאי עניין ומשמעות. חשוב לנו לוודא שהכיפה שלראשנו לא תשמש מחסום בפנינו מלהשתלב, בהתאם לכישורינו, בצמרת הצבא, הפוליטיקה, התקשורת, המשפט, הכלכלה או האקדמיה.
חשוב לנו גם להוכיח שחיי אמונה ושמירת מצוות אינם בחירתם של אנשים מהסוג המוגבל והפחות מוכשר - כפי שחשבו רבים בדור הקודם וכפי שחושבים עד היום כמה חילונים צרי-אופק. כל חובש כיפה שמגיע לצמרת מוכיח לכאורה שאין סתירה בין אמונה ושמירת מצוות לבין מצוינות וכישורים, ובכך מרים את קרנם של אחיו למגזר והופך כביכול את כולנו לבאים בחשבון לקידום דומה. במובן זה, המעקב המגזרי אחרי התקדמותם של נציגינו בצבא או בכל מקום אחר הוא סוג של סולידריות מעמדית - בדומה למעקב האינטנסיבי אחרי התקדמותן של נשים או השתלבותם של בני עדות המזרח. לפי ההיבט הזה של הדברים, כל חובש כיפה שהגיע לצמרת צריך להיאחז בכיסאו בכל מחיר, כי עצם היותו שם זו המטרה.
3. אבל כאמור, זה ההיבט הפחות חשוב של העניין. ולא רק בגלל שהצורך להוכיח שהדתיים אינם נחותים הוא היום כבר קצת מיושן, אלא בעיקר משום שבענייני כבוד, מעמד וכסף אפשר גם קצת להתפשר. השתלבותם של דתיים בצמרת המערכות השונות היא חיונית בעיקר בגלל התקווה שאנשינו יטביעו את חותמם וישפיעו ברוח אמונתם על המערכת שלצמרתה הם העפילו. כאשר אחד משלנו מגיע לעמדת מפתח, אנחנו רוצים לראות איך הכיפה שלראשו משפיעה על תפקודו ועל תפקוד המערכת. כאשר נוצר קונפליקט קריטי בין ערכי המגזר לבין המשך כהונתו, אנחנו מצפים שיוותר על מעמדו ויתפטר. אם הוא מתפקד כמו אחרים שהיו שם לפניו או אחריו, זו אכזבה. הרי במצב דומה אמר מרדכי לאסתר "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". ואם מתגלה אצלו נטייה להחלטות מקוממות דווקא בגלל הרקע המגזרי שלו - כאן כבר מדובר במפח נפש של ממש, בבחינת "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".
4. כאשר האלוף יאיר נוה אמר לאחרונה שהרס היישובים בצפון השומרון היה מהלך פוליטי ולא בטחוני, הוא נתן מענה מסוים לציפיות המגזריות. אין בכך כדי להשכיח את האכזבה הגדולה על שבעת הגירוש נוה לא הניח את דרגותיו, אלא נהג כמו שנהגו אחרים ופיקד על מלאכת החורבן. אבל לא מכאן באו הזעם והביקורת הנוקבת, שכן, כדברי השופט פינקלשטיין, זו היתה החלטת הדרג המדיני שנכפתה על נוה. לעומת זאת, שום החלטת ממשלה לא הכריחה את האלוף נוה לנהל את פיזור המפגינים בעמונה בברוטאליות אכזרית חסרת תקדים, או לרדוף כפי שרדף את תושבי המאחזים - הסיבה הישירה להפגנות שנערכו מול ביתו.
5. גם האלוף אלעזר שטרן מבטא פה ושם ערכים שהביא מהבית וממערכת החינוך הדתית. אבל דווקא הרקע הדתי הוא הגורם ללחצים הכבדים ששטרן מפעיל על חיילי ישיבות ההסדר - פעם להתפזר בין 'מחלקות משולבות' ופעם להאריך את תקופת השירות הצבאי שלהם. לא מדובר כאן בהחלטה מגבוה שנכפית עליו. להיפך, זו האג'נדה האישית שלו שאותה הוא מפעיל בתחום סמכותו וגם משווק אותה לעמיתיו במטכ"ל.
להחלטותיו האישיות של שטרן היה משקל רב גם בענישה הכבדה וחסרת ההתחשבות שהוטלה על חיילים מצפוניים שסירבו לקחת חלק בהרס ההתיישבות. ואם האלופים הדתיים לא רק שלא מקדמים את מה שאנו מאמינים בו, אלא גם רואים חובה לעצמם להוכיח שהם מחמירים איתנו יותר מאחרים, נשאלת השאלה מי צריך אלופים דתיים?