ערב יום הכיפורים פרסמה שופטת בית משפט השלום בירושלים, רחל שלו-גרטל, הכרעת דין נוקבת בעניינם של אנשי 'הבית הלאומי', אריאל וונגובר, שי מלכה, ועדיאל שרעבי. שלושת הצעירים הואשמו על-ידי פרקליטות המדינה בשורת עברות, שעיקרן המרדה והובלה של מחאה בלתי חוקית, שנועדה להכשיל את תכנית ההתנתקות.
השופטת קיבלה את טענות התביעה, כי השלושה עסקו באותה עת בפעילות שאינה חוקית, אך ביטלה את כתב האישום משום 'הגנה מן הצדק', לאחר ששוכנעה כי פרקליטות המדינה, בהנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה, היתה נגועה באכיפה בררנית, נמנעה מהעמדה לדין של עשרות מנהיגים ואנשי ציבור שעמדו בראש המחאה כנגד תכנית ההתנתקות, ונטפלה לשלושה צעירים, שעל אף שידם רב להם בפעילות נגד הגירוש, הרי שבבית המשפט הוכח שלא נקטו בפעולות שונות במהותן מאלו של 'מנהיגות יהודית' או של מועצת יש"ע.
רגע מביך במיוחד עבור התביעה, שטענה בתוקף כי גופים אחרים לא הסיתו להמרדה, היה לאחר שחוברת שהוגשה כראיה, כדוגמה לחוברת מסיתה, התבררה כפרי ידיה של מועצת יש"ע, ולא של 'הבית הלאומי'.
"האכיפה הבררנית תמוהה, ולא ניתן לה הסבר מניח את הדעת", כתבה השופטת בפסק הדין. "מדוע בחרו רשויות התביעה להעמיד לדין דווקא שלושה צעירים אלה, בחורים שהם 'מלח הארץ', כלשונו של הסנגור, שירתו ומשרתים בצבא, אינם מוכרים בנוף הפוליטי והשפעתם על הציבור, גם אם ניתן להם את מלוא ההערכה, אינה כמו של אישי ציבור ומנהיגים כדוגמת ראשי מועצת יש"ע, רבנים, וחברי כנסת?"
בשולי הדברים יצאה השופטת בקביעה שחשיבותה בוודאי אינה נופלת מחשיבותו של פסק הדין. השופטת שלו-גרטל קבעה כי במהלך המשפט התברר כי התנהלות המשטרה בזמן ההכנות לגירוש נועדה בין השאר לשבש את פעולות מחאה לגיטימיות של המפגינים הכתומים.
סדר ברשויות המקומיות
נשיא בית המשפט הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר, עשה סדר בסוגיית הלנת השכר ברשויות המקומיות, ונתן כמדומני תמונה אמיתית, נקייה מפופוליזם ומפוקחת, לגבי משבר הלנת השכר ברשויות המקומיות.
הסקירה ניתנה במסגרת מעקב בית הדין אחרי ניסיונות המדינה לפתור את המשבר, ועולה ממנה כי כמעט כל הרשויות שבהן טרם הגיע המשבר לפתרונו הן מהמגזר הערבי. עוד עולה מן הסקירה כי חלק מאותן רשויות אינן מלינות את שכר עובדיהן מקושי תקציבי של ממש, אלא כדי לנסות ולסחוט בדרך זו יותר תקציבים מהממשלה. בחלק ניכר מן הרשויות מלינות השכר, אחוזי גביית הארנונה נמוכים מאוד – בחלקן פחות מ-20 אחוזים מין הארנונה שנקבעה.
בירכא, למשל, הדיח שר הפנים את מועצת העיר ואת ראשה, ומינה תחתיהם ועדה ממונה, אחרי שנואש מסכויי המועצה לנהל את העיר כיאות. מהסקירה עולה שעובדי העירייה, ששכרם מולן, לוקחים חלק בסיכול עבודתה של הוועדה הממונה, כולל בדרכים אלימות ומאיימות.
במאג'ר מסרבת הרשות המקומית להתייעל ולהוציא אל הפועל תכנית הבראה. היא גם מסרבת לייעל את גביית המסים בעיר, בשל חשש למהומות אם תנסה הרשות לגבות מסים באופן אפקטיבי.
בערערה שבנגב שיעור גביית המסים המוניציפאליים עומד על 4 אחוזים, והוא כנראה מצטמצם לגביית ארנונה ממוסדות ממשלתיים וארגונים ארציים אחרים. כמעט אין מי שמשלם מסים בערערה. תושביה מצפים כנראה שכולנו נשלם עבורם על פינוי אשפה ואחזקת ביוב.
שופטת לוחמת
פרשת השופטת המודחת הילה כהן מסרבת לגווע. כהן כזכור הורשעה בבית הדין המשמעתי לשופטים כי זייפה פרוטוקולים בבית המשפט העירוני בחיפה, כדי לכסות על איחורים כרוניים לדיונים בבית משפט. בית הדין נזף בכהן אך סירב להדיחה – דבר שגרר ביקורת ציבורית קשה, שבסופה התערבו נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, ושרת המשפטים דאז, ציפי לבני, ואילצו את השופטת ללכת הביתה – לא לפני שזו ניהלה נגדם מקרב משפטי עיקש.
עתה מתמודדת השופטת המודחת עם תביעה שהגיש נגדה עורך הדין שייצג אותה בהליכים אלו, יעקב רובין. השניים התקוטטו בפני שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, יונתן עדיאל, בשאלה אם ראוי שבמחלוקת הכספית שנפלה ביניהם יברור עורך דין מן המניין, כפי שדרש עורך הדין, או שופט בדימוס, כפי שדרשה השופטת בדימוס. השבוע הכריע עדיאל כי תהיה זו השופטת הירושלמית בדימוס, בלהה כהנא, שופטת רגישה ונבונה, שתנסה לסיים סוף סוף פרשה אומללה זו.
נוסעים ביוקר לחינם
נסיעה של שבע דקות במונית בבית שמש יכולה לעלות כמעט פי שניים מנסיעה כזו בתל אביב. ולא, בית שמש אינה יוקרתית יותר, וכוחם הכלכלי של תושביה אינו עולה על זה של תושבי הכרך הגדול. בעיר בית שמש התכנסו להם בעלי התחנות קבעו תעריף אחיד, ללא הפעלת מונה, על-פי אזורי העיר, ואף פרסמו בעיתונות המקומית מודעה חגיגית, ובה צילום של אישור משרד התחבורה המאשר את התעריפים. התושבים, אזרחים טובים, ראו שמשרד ממשלתי מאשר את ההסדר, וקיבלו עליהם את הדין.
מצב דברים מעין זה שכיח בערים קטנות גם בערים קטנות אחרות בארץ, ואני לא נדרשתי לבית שמש אלא מפני שאדם קרוב אצל עצמו ואצל נהגי עירו – אך לא פחות מכך בגלל פסק דין של השופט עזרא קמא, מבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק דין שפרסם השבוע עשה השופט חסד עם אנשי בית שמש, החמיר בעונשם של שניים מנהגיה, והבהיר אחת ולתמיד את החוק בעניין.
השופט קמה מבהיר כי בכל מקרה, כאשר אדם מזמין נסיעה מיוחדת, "ספיישל" בלשון העם, שלא במסגרת התקשרות חוזית ארוכת טווח, חייב בעל המונית להפעיל מונה, גם אם הנוסע לא ביקש זאת כלל. במקרים מיוחדים מאשר משרד התחבורה, באזורים מסוימים, תעריף קבוע הפוטר את הנהג מלהפעיל מונה. אך תעריף זה חל רק אם הנוסע ביקש מהנהג שלא להפעיל מונה ולשלם את התעריף המפוקח.
מכל מקום, פרסום התעריף שקבע המשרד והצגתו כהיתר שלא להפעיל מונה, על-פי השופט קמא, מטעה את הציבור. בפסק דינו כותב השופט כי לא החמיר מאוד בעונשם של הנהגים, למרות שאחד מהם מועמד לדין בפעם השלישית, כי הוכח שהתחנות הן הכופות על הנהגים מדיניות בלתי חוקית שכזו. השופט תמה מדוע, אם כך, לא ממצים את הדין עם התחנות עצמם. אנו מכאן מצטרפים לתמיהה.
השופטת קיבלה את טענות התביעה, כי השלושה עסקו באותה עת בפעילות שאינה חוקית, אך ביטלה את כתב האישום משום 'הגנה מן הצדק', לאחר ששוכנעה כי פרקליטות המדינה, בהנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה, היתה נגועה באכיפה בררנית, נמנעה מהעמדה לדין של עשרות מנהיגים ואנשי ציבור שעמדו בראש המחאה כנגד תכנית ההתנתקות, ונטפלה לשלושה צעירים, שעל אף שידם רב להם בפעילות נגד הגירוש, הרי שבבית המשפט הוכח שלא נקטו בפעולות שונות במהותן מאלו של 'מנהיגות יהודית' או של מועצת יש"ע.
רגע מביך במיוחד עבור התביעה, שטענה בתוקף כי גופים אחרים לא הסיתו להמרדה, היה לאחר שחוברת שהוגשה כראיה, כדוגמה לחוברת מסיתה, התבררה כפרי ידיה של מועצת יש"ע, ולא של 'הבית הלאומי'.
"האכיפה הבררנית תמוהה, ולא ניתן לה הסבר מניח את הדעת", כתבה השופטת בפסק הדין. "מדוע בחרו רשויות התביעה להעמיד לדין דווקא שלושה צעירים אלה, בחורים שהם 'מלח הארץ', כלשונו של הסנגור, שירתו ומשרתים בצבא, אינם מוכרים בנוף הפוליטי והשפעתם על הציבור, גם אם ניתן להם את מלוא ההערכה, אינה כמו של אישי ציבור ומנהיגים כדוגמת ראשי מועצת יש"ע, רבנים, וחברי כנסת?"
בשולי הדברים יצאה השופטת בקביעה שחשיבותה בוודאי אינה נופלת מחשיבותו של פסק הדין. השופטת שלו-גרטל קבעה כי במהלך המשפט התברר כי התנהלות המשטרה בזמן ההכנות לגירוש נועדה בין השאר לשבש את פעולות מחאה לגיטימיות של המפגינים הכתומים.
סדר ברשויות המקומיות
נשיא בית המשפט הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר, עשה סדר בסוגיית הלנת השכר ברשויות המקומיות, ונתן כמדומני תמונה אמיתית, נקייה מפופוליזם ומפוקחת, לגבי משבר הלנת השכר ברשויות המקומיות.
הסקירה ניתנה במסגרת מעקב בית הדין אחרי ניסיונות המדינה לפתור את המשבר, ועולה ממנה כי כמעט כל הרשויות שבהן טרם הגיע המשבר לפתרונו הן מהמגזר הערבי. עוד עולה מן הסקירה כי חלק מאותן רשויות אינן מלינות את שכר עובדיהן מקושי תקציבי של ממש, אלא כדי לנסות ולסחוט בדרך זו יותר תקציבים מהממשלה. בחלק ניכר מן הרשויות מלינות השכר, אחוזי גביית הארנונה נמוכים מאוד – בחלקן פחות מ-20 אחוזים מין הארנונה שנקבעה.
בירכא, למשל, הדיח שר הפנים את מועצת העיר ואת ראשה, ומינה תחתיהם ועדה ממונה, אחרי שנואש מסכויי המועצה לנהל את העיר כיאות. מהסקירה עולה שעובדי העירייה, ששכרם מולן, לוקחים חלק בסיכול עבודתה של הוועדה הממונה, כולל בדרכים אלימות ומאיימות.
במאג'ר מסרבת הרשות המקומית להתייעל ולהוציא אל הפועל תכנית הבראה. היא גם מסרבת לייעל את גביית המסים בעיר, בשל חשש למהומות אם תנסה הרשות לגבות מסים באופן אפקטיבי.
בערערה שבנגב שיעור גביית המסים המוניציפאליים עומד על 4 אחוזים, והוא כנראה מצטמצם לגביית ארנונה ממוסדות ממשלתיים וארגונים ארציים אחרים. כמעט אין מי שמשלם מסים בערערה. תושביה מצפים כנראה שכולנו נשלם עבורם על פינוי אשפה ואחזקת ביוב.
שופטת לוחמת
פרשת השופטת המודחת הילה כהן מסרבת לגווע. כהן כזכור הורשעה בבית הדין המשמעתי לשופטים כי זייפה פרוטוקולים בבית המשפט העירוני בחיפה, כדי לכסות על איחורים כרוניים לדיונים בבית משפט. בית הדין נזף בכהן אך סירב להדיחה – דבר שגרר ביקורת ציבורית קשה, שבסופה התערבו נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, ושרת המשפטים דאז, ציפי לבני, ואילצו את השופטת ללכת הביתה – לא לפני שזו ניהלה נגדם מקרב משפטי עיקש.
עתה מתמודדת השופטת המודחת עם תביעה שהגיש נגדה עורך הדין שייצג אותה בהליכים אלו, יעקב רובין. השניים התקוטטו בפני שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, יונתן עדיאל, בשאלה אם ראוי שבמחלוקת הכספית שנפלה ביניהם יברור עורך דין מן המניין, כפי שדרש עורך הדין, או שופט בדימוס, כפי שדרשה השופטת בדימוס. השבוע הכריע עדיאל כי תהיה זו השופטת הירושלמית בדימוס, בלהה כהנא, שופטת רגישה ונבונה, שתנסה לסיים סוף סוף פרשה אומללה זו.
נוסעים ביוקר לחינם
נסיעה של שבע דקות במונית בבית שמש יכולה לעלות כמעט פי שניים מנסיעה כזו בתל אביב. ולא, בית שמש אינה יוקרתית יותר, וכוחם הכלכלי של תושביה אינו עולה על זה של תושבי הכרך הגדול. בעיר בית שמש התכנסו להם בעלי התחנות קבעו תעריף אחיד, ללא הפעלת מונה, על-פי אזורי העיר, ואף פרסמו בעיתונות המקומית מודעה חגיגית, ובה צילום של אישור משרד התחבורה המאשר את התעריפים. התושבים, אזרחים טובים, ראו שמשרד ממשלתי מאשר את ההסדר, וקיבלו עליהם את הדין.
מצב דברים מעין זה שכיח בערים קטנות גם בערים קטנות אחרות בארץ, ואני לא נדרשתי לבית שמש אלא מפני שאדם קרוב אצל עצמו ואצל נהגי עירו – אך לא פחות מכך בגלל פסק דין של השופט עזרא קמא, מבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק דין שפרסם השבוע עשה השופט חסד עם אנשי בית שמש, החמיר בעונשם של שניים מנהגיה, והבהיר אחת ולתמיד את החוק בעניין.
השופט קמה מבהיר כי בכל מקרה, כאשר אדם מזמין נסיעה מיוחדת, "ספיישל" בלשון העם, שלא במסגרת התקשרות חוזית ארוכת טווח, חייב בעל המונית להפעיל מונה, גם אם הנוסע לא ביקש זאת כלל. במקרים מיוחדים מאשר משרד התחבורה, באזורים מסוימים, תעריף קבוע הפוטר את הנהג מלהפעיל מונה. אך תעריף זה חל רק אם הנוסע ביקש מהנהג שלא להפעיל מונה ולשלם את התעריף המפוקח.
מכל מקום, פרסום התעריף שקבע המשרד והצגתו כהיתר שלא להפעיל מונה, על-פי השופט קמא, מטעה את הציבור. בפסק דינו כותב השופט כי לא החמיר מאוד בעונשם של הנהגים, למרות שאחד מהם מועמד לדין בפעם השלישית, כי הוכח שהתחנות הן הכופות על הנהגים מדיניות בלתי חוקית שכזו. השופט תמה מדוע, אם כך, לא ממצים את הדין עם התחנות עצמם. אנו מכאן מצטרפים לתמיהה.