לכולנו ברור שהמצב בשדרות וביישובי עוטף עזה לא יכול להימשך. ברור גם שככל שניתן עוד זמן למחבלי החמאס להתארגן, להתאמן, להתחמש ולהתבצר, כך ילך ויעלה חלילה מחיר הדמים של אותה פעולה צבאית נרחבת ובלתי נמנעת, שבפיקוד הדרום מדברים עליה כבר שנה לפחות.
הנסיגה הנואלת והמופקרת מציר פילדלפי במסגרת ה'התנתקות' גורמת כבר היום לכך שחיילינו הפועלים בפאתי חבל עזה סופגים נתקלים בנשק משוכלל ובמחבלים מאומנים יותר מבעבר. בעתיד אנו צפויים חלילה לשלם בחיי חיילים נוספים על כל יום שבו צה"ל מתמהמה מלנתק את קווי אספקת האמל"ח במנהרות רפיח.
אבל ראש הממשלה ושר הביטחון לא ממהרים. להם יש זמן. הם מפחדים, או עסוקים בדברים אחרים, או לא רוצים להעכיר את היחסים עם הפלשתינים ערב ועידת אנאפוליס. לכאורה מלחמה נחרצת בחמאס לא היתה אמורה לפגוע ביחסים עם אבו-מאזן המתון, אויב החמאס. אבל אחרי 15 שנים של 'תהליך שלום' עם הפלשתינים, כבר למדנו לא לשים לב לפרדוקסים שכאלה.
ובינתיים נאלצים כוחות צה"ל להיכנס ולצאת ושוב להיכנס ולצאת, כדי למנוע פגיעה בקיבוצי הנגב המערבי ובסיורי צה"ל לאורך הגדר באמצעות מרגמות, מטעני צד וחפירת מנהרות. כן, זוהי אותה גדר מהוללת שמאחוריה הבטיחו לנו שנשכון בשלום ובבטחה תוך הסתפקות בכוחות צבאיים קטנים. הרי השיפור הביטחוני הזה היה "התכלית הראויה" שלמענה התירו עשרה שופטי בג"ץ את הפגיעה הקשה בזכויות אדם בעת גירוש היהודים מחבל עזה. אבל השבוע נפל בקרב חייל המילואים סמ"ר אהוד אפרתי הי"ד - מלח הארץ, חקלאי, אב לשלושה ילדים - ולפתע מתברר שהעומס בגזרת עזה כבד עד כדי כך שצה"ל נאלץ להפעיל חיילי מילואים בפשיטות לשטח האויב.
לשתיקתם של אנשי התקשורת והפוליטיקאים יש סיבה טובה, גם אם מביכה. ברובם הגדול הם היו שותפים נלהבים לתחזיות השווא והכזב של אריאל שרון, שאחריו הם הלכו כמו עדר של כבשים פתיות. אנשי ביטחון ידעו שהפקרת פילדלפי היא פשע ואיוולת, אבל הנוחות, הפופוליזם והאמביציות האישיות והפוליטיות הורו ליישר קו עם שרון. "אם הפלשתינים יירו לאחר הנסיגה - גם לנו יש מרגמות", אמר בגאווה רמטכ"ל הגירוש דן חלוץ. כמה חודשים אחר כך הוא נזכר שיש לנו "אילוצים ערכיים".
מוחם המעוות של הפרסומאים שהובילו את שרון בנתיב הנסיגה המציא את הכינוי 'התנתקות', אבל כעת מתברר שאפילו לנתק להם את החשמל היועץ המשפטי מזוז לא מרשה. מבחינתו, אם מדינת ישראל לא דואגת לרווחתם של אזרחי האויב, זהו פשע מלחמה.
הגיע הזמן להתעשת. טעויות אפשר וצריך לתקן. יש לצאת בהקדם לפעולה נרחבת לצורך מזעור נזקי ההתנתקות. להשתלט ולכבוש מחדש את חבל עזה כולו, ואם אין בנו די עוז רוח לכך - לפחות לחזור לציר פילדלפי, ולהשתלט על כל שטחי השיגור של הקסאמים והפצמ"רים. את הפעולה הזאת לא תהיה ברירה אלא לבצע, אך ככל שנדחה אותה כך מחירה יהיה כבד יותר.
את האחריות לפעולה אפשר להטיל על סגן הרמטכ"ל החדש, דן הראל. כאלוף פיקוד הדרום לשעבר - הוא מכיר היטב את הגזרה. וכמי שהוציא לפועל את הגירוש לפני שנתיים וחצי - הוא בוודאי ירצה לתקן משהו מהנזק שגרם.
בזכות התאריך הלועזי
מתי נרצח רבין, בי"א במרחשוון או בארבעה בנובמבר? אז ככה: אם האזהרות המוקדמות היו מתאמתות ולריסה טרימבובלר היתה יולדת בדיוק ביום השנה העברי לרצח, אין ספק שהתזמון המצמרר היה מחייב להדגיש את התאריך העברי. אך מכיוון שהלידה התאחרה מעבר לתאריך העברי, ואילו תאריך ברית המילה - בצירוף מקרים מצמרר כמובן - נפל בדיוק בתאריך הלועזי, אין ספק שהשנה התאריך הלועזי לוקח.
הצעת ייעול קטנה: מכיוון שמשפחתו ומקורביו של רבין ושאר ממשיכי דרכו מתעקשים לציין את התאריך הלועזי - אולי מוטב לקבוע את זה כך באופן רשמי. קביעת יום הזיכרון לפי התאריך הלועזי תחסוך את הכפילות של שני ימי שטיפת מוח והסתה, ואת תקופת 'בין המצרים' המדכדכת שבין שני התאריכים.
נכון שמדינת ישראל נוהגת לציין מועדים לפי התאריך העברי, אבל יש גם יוצאים מן הכלל, כמו למשל כ"ט בנובמבר. אם יש יום שראוי להיזכר לפי התאריך הלועזי, הרי זה יום השנה לרצח רבין. הרי כל התהליך הזה שבעטיו קופדו חייו בטרם עת נישא על מאוויי האליטה השמאלנית להשתלב בכפר הגלובאלי, לצאת מהלאומנות הצרה ולהתמזג בתרבות המערב. אז אם חסידי רבין חשים שהוא נרצח בתאריך לועזי, אנא אל תכפו עליהם את התאריך העברי.
ש"ס בשנה וחצי
כיצד נכון יותר לקצוב את לימוד התורה, לפי זמן או לפי הספק? האם מוטב לקבוע לימוד שנמשך זמן מוגדר, למשל שעה, או ללמוד בכל יום לפי הספק קבוע - דף יומי למשל? למרות שלימוד קצוב על פי הספק יש בו לכאורה משהו מלאכותי, שהרי סוגיה קשה דורשת לעיתים זמן כפול מסוגיה קלה - בכל זאת לימדה אותנו המסורת היהודית שגם בלימוד כזה יש צורך. בכל שנה אנו מסיימים לקרוא בבית הכנסת את חמשת חומשי תורה. ההלכה מחייבת ללמוד בכל שבוע את כל פרשת השבוע "שניים מקרא ואחד תרגום". בדורות מאוחרים יותר נכתבו ספרים שמחבריהם קצבו ללימודם הספק יומי או שבועי - מספר השאילתות הקדמון ועד לספר ההלכה החשוב 'בן איש חי'.
בדורות האחרונים קמו יוזמות שונות המכוונות את לימוד הגמרא, המשנה, הרמב"ם ואפילו ספרים כמו 'חפץ חיים' לפי קצב התקדמות יומי. המפורסם שבהם הוא מפעל הדף היומי מיסודו של רבי מאיר שפירא מלובלין, שבשנים האחרונות זכה לתנופה גדולה.
פחות ידוע אך אולי לא פחות מועיל הוא הלימוד הקצוב של שישה סדרי משנה לפי לוח הפרק היומי, על פי תקנת המהר"ל מפראג. המשנה קלה להבנה יותר מהגמרא, במיוחד אם נעזרים בפירושו המצוין של הרב פנחס קהתי, שעוד לא זכינו לפירוש בהיר כמותו על כל הגמרא. בלימוד פרק משניות יומי אפשר לסיים ש"ס אחת לשנה וחצי, כך שבעת מחזור הלימוד השני עוד נשאר בזיכרון הרבה ממה שנלמד במחזור הראשון.
בשבוע הבא מתחיל מחזור חדש ללימוד פרק המשנה היומי. כולנו מוזמנים להצטרף (לוח ללימוד הפרק היומי אפשר לקבל בטלפון 052-7667474).