ההחמצה האמיתית
קריאתו של דוח וינוגרד פתרה לי לפחות תעלומה אחת: איך אפשר למלא 629 עמודים בלי להסיק אפילו מסקנה אישית אחת. בינינו, כמה פעמים אפשר כבר לכתוב את המלה 'ממשק'? אז לטובת אלה שלא קראו את הדוח, הנה הפתרון: למעשה, רק מיעוטו של הדוח מוקדש לניתוח המלחמה ולמסקנות חברי הוועדה. כל יתר העמודים מוקדשים לדברי פתיחה וסיום, לפירוט טכני של עבודת הוועדה, לתיאור עובדתי יבש של השתלשלות האירועים, לרשימת העדים, לתוכן העניינים, לעמודי השער ולבלונד של מריה שראפובה. אופס, סליחה, התבלבלתי עם 629 עמודי העיתונים מהתקופה האחרונה.
אלא שגם אם כשלי המלחמה היו תופסים נפח גדול יותר בדוח, ואפילו אם היו גורמים לכריתת כל יערות הגשם בעולם, ספק אם היתה בהם התייחסות כלשהי לבעיה הגדולה מכולן, הבעיה שבגללה ישראל לא תנצח גם במלחמות הבאות. הבעיה הזו מתומצתת היטב בהתבטאויות השונות של שר הביטחון בתקופת המלחמה, עמיר פרץ:
בשבוע הראשון למלחמה: "הטיימר שאנחנו מחזיקים ביד קשור אך ורק לאותן משימות שהצבנו לעצמנו. לא נעשה חצי עבודה".
שבועיים לאחר מכן: "כל הסדר בדרום לבנון חייב לכלול את שחרור החטופים שמחזיק חיזבאללה. תוכניותיו של צה"ל מותאמות לחלון מדיני ארוך או חלון מדיני קצר... אנו מקווים שיהיה בידינו מספיק זמן להשלים את פעולות צה"ל".
ובעדותו בוועדה: "ההערכה שלי היתה שהמערכה הזו תיקח בין 10 ימים לשבועיים. הערכתי שהקהילייה הבינלאומית לא תיתן לנו חלון זמן גדול יותר".
מכל המסקנות החשובות בדוח וינוגרד, חסרה לי הוראה עקרונית אידיאולוגית ברורה אחת: מלחמות ישראל לא יכולות להיות תלויות בחלון הזמן של הקהילייה הבינלאומית. מנהיגות אחראית חייבת לעמוד בלחץ של מדינות העולם, לפחות כל עוד לא נשקפת סכנה ממשית של הצטרפות בינלאומית למלחמה, כי מילוי ייעודן של מלחמותינו קודם לכל.
או בפרפראזה על דבריו של השופט וינוגרד במסיבת העיתונאים: הדוח על מלחמת לבנון השנייה היה החמצה.
ראשון בין שווים
הם באים ממפלגות שונות, שונים זה מזה בכריזמה וברזומה, וגם לא ממש מחבבים זה את זה. אבל בכל הנוגע ליחסם אלינו, אזרחי המדינה – מדובר באותו אדם. כשהם מדברים עלינו, נדמה כי קולם של ראובן אדלר ואייל ארד בוקע מגרונות כולם. הכול מדוד ושקול, שום דבר אינו ספונטאני או מקרי, הכול ספין אחד גדול.
כולם רוצים בטובתנו, כולם יעשו הכול כדי להביא לנו שלום וביטחון, ומצד שני – כולם יפעלו למען הקמת מדינה פלשתינית בהקדם האפשרי, דבר שהוא ניגוד מוחלט לשלום ולביטחון. הם משמיעים קול תקיף נגד הטרור, אבל חשוב להם יותר לחזק את אבו מאזן. על חיסול האיום האיראני אין בכלל מה לדבר. הסקרים היומיים הרי אומרים שהעם לא רוצה מלחמה.
ולמרות שכרגע כולם נראים גרועים באותה מידה, בעוד זמן לא רב ייבחר אחד מהם להנהגה. הלוואי שהוא יוכיח כי אני טועה, בין אם יהיה זה אובאמה או קלינטון, מקיין או רומני.
יומני פאר
"...ואז הפסדתי במערכה וקצת בכיתי ואחר כך נתתי כל מה שיש לי כי אני פייטרית ואז באה שראפובה והיא לא נחמדה ואני צעקתי לקהל לקרוא לה בוז ואז התחלנו לשחק ולא כל כך הלך לי וירדו לי דמעות ואמרתי לקהל לחקות את הגניחות שלה והם עשו את זה והיו לי צמרמורות בכל הגוף ואז היא ניצחה אותי והייתי מאוכזבת והיא אמרה לי שאני צריכה ללמוד מזה ובכיתי וגם ירדו לי דמעות מהעיניים וזה לא היה לעניין מה שהיא אמרה והיא סתם בהמה אבל אני פייטרית ושיחקתי טוב ולא הלך לי וקצת בכיתי וציפי שיחקה טוב ואז הפסדנו אבל היא לא בכתה ואז עכשיו אני מרגישה יותר טוב וכל הכבוד לקהל הזה שעשה לי צמרמורות בכל הגוף וקצת בכיתי ואני פייטרית ואני יודעת שבפעם הבאה גם הנקודות יגיעו..."
חמסה על וינוגרד
א. עכשיו חייבים להקים ועדת חקירה שתבדוק מי באמת כתבו את דוח וינוגרד, או לחילופין – מי כתב את דוח הביניים. הרי לא ייתכן שאלה אותם אנשים.
ב. יש צדק מסוים בכך שוועדת וינוגרד לא סיפקה את הסחורה. לא מגיע לעם הזה, שכמעט מחציתו הצביעו למפלגותיהם של אולמרט ופרץ, שוועדת חקירה תעשה לו את העבודה. זה מה שהעם רצה, זה מה שהעם יקבל. ונא לא להתפלא אם גם בבחירות הבאות ילך העם אחר מנהיגים לא ראויים ואחר כך יתחרט. בוחרים ובוכים.
ג. אז ייתכן שבסופו של דבר יקרה הנס, ודווקא אהוד אולמרט ישלים קדנציה מלאה כראש ממשלה, לראשונה מאז ממשלת המהפך של מנחם בגין. אפשר כבר לנחש את סיסמת הבחירות שלו במאבק העתידי מול נתניהו וברק: "הצבע לאולמרט, ראש הממשלה המנוסה ביותר".
ד. בעקבות הדוח, חיים רמון דורש ממתנגדי אולמרט להתנצל בפניו על "שפיכת דמו". אין לי בעיה להתנצל, אבל סדר צריך להיות. בכל זאת, אולמרט עדיין לא התנצל בפנינו על המינוי השערורייתי של עבריין מין מורשע לתפקיד משנה לראש ממשלה.
ה. מלה אחת טובה מגיעה בכל זאת לראש הממשלה: להערכתי, המבוססת על כמעט חמש שנים תחת הנהגתם, לא בנימין נתניהו ובטח לא אהוד ברק היו יוצאים למלחמה הצודקת בחיזבאללה.
יודע את מקומי
אני מתנצל בפני העולם הפוסט-מודרני, בפני חובבי הטרנדים, בפני אבירי הפוליטיקלי קורקט, בפני דני רובס וצחי בוקששתר ואמנון ז'קונט וגם כמה מחבריי הטובים ביותר. מכולם אני מבקש סליחה מראש, אבל קרחת זה מכוער.
אני יודע שברגע זה אני מקלקל את המוניטין שלי כאדם נאור ו'קול' (כן, אני מתבדח), אבל לטעמי האישי – אפילו הר טרשים לא אמור להיות קירח, קל וחומר איש בשר ודם. אם העולם היה מושלם, לכל גבר צעיר היה מצח נטול קמטים, לחיים נטולי חצ'קונים, כפות ידיים חלקות – וראש מכוסה במרבד טבעי מרובה שורשים ומסורק להפליא. קרחת? מומלצת בעיקר לאשכוליות.
שלא יבינו אותי לא נכון: אני מברך את המקריחים הטבעיים, אלה שנשירת השיער שלהם גרמה להם בעבר סבל ונזק נפשי. אני שמח בשבילם על שכעת הם יכולים להיראות אופנתיים בהינף מכונת גילוח, בלי תכשירים כימיים ובלי השתלות שיער. שלא לדבר על חולים העוברים הקרנות, שבזכות הטרנד המגולח יכולים עדיין להביט בעצמם בראי. רק בשבילם אני מוכן להשלים עם כל אופנה משונה בעולם, אולי למעט הקרוקס – כי גם לי יש גבולות.
ובכל זאת אני מוטרד. כלומר, זה רק אני? האם באמת כולם חושבים שראש מגולח עדיף על שיער שופע? ואם זה כך, מדוע נינט לא עשתה קרחת אמיתית? האם גברים עד כדי כך שונים מנשים? לא יודע. מבחינתי, כל הצעירים הקירחים נראים אותו דבר. בדיוק כמו סינים. בעידן הנוכחי, הקירחים אולי נהנים מביטחון עצמי גבוה יותר, אבל אני איבדתי אותו לחלוטין. סליחה, אתה לא עמרי שרון? אתה בטוח?
מי שחושב כי הקנאה מדברת מגרוני – יודע היטב על מה הוא מדבר. אם עד היום התגאיתי ברעמת השיער המכובדת שלי בפני עם ועולם, עתה זה כבר לא נחשב ליתרון מי-יודע-מה. ועם זאת, ולא משנה עד כמה נחשבת היום הקרחת לנזר הבריאה, אני עדיין פותח את תפילת שחרית בברכת "שלא עשני נשיר". אני עדיין מאמין כי שיער עדיף על קרחת, ולא אשנה את דעתי לפחות עד מתקפת הגרעין האיראנית הקרובה.