הן עמדו שותקות בכניסה לדירתם השכורה בשכונת נווה-דקלים באשקלון. האם, אירה איבנוב (43), והבת, מרינה (23) עמדו והביטו אל הרחוב בדממה. "אנחנו פשוט מפחדות", ניסתה להסביר הבת את עמידתן הקפואה. "עלינו ארצה מברית המועצות לפני שמונה שנים. אמא חולה ומסתובבת עם הליכון, ואני נעזרת בקביים. בגלל הנכות של שתינו, אין באפשרותנו לברוח מהבית למקום מוגן במקרה של התרעה על נפילת קסאם, 'צבע אדום'. אך גם להישאר בבית זה מסוכן כי הוא עשוי מקירות גבס בלבד. אנחנו מרגישות כל כך חסרות הגנה".
האם הקשיבה בצער להסבריה של בתה מרינה, והנהנה בראשה לאות הסכמה. "בלילות אני שוב ושוב מנסה להירדם, ומתעוררת בבהלה", ממשיכה הבת לשפוך את שעל לבה, "אני לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות. ציפינו שבישראל ידאגו לנו. איזה ביטחון יש לנו?", שואלת בייאוש הבת. ואכן, ביתן של אירה ומרינה איבנוב, אשר קירותיו עשויים מגבס בלבד, אינו מקנה הגנה כלשהי מפני טילי הגראד המאיימים על אשקלון.
אירה ומרינה אינן היחידות המתמודדות בימים אלו עם חוסר ביטחון בתוך ביתן. רבים מתושבי שכונת נווה-דקלים באשקלון, עולים ותיקים מברית המועצות, מתגוררים בבתים מסוג זה וחשים כברווזים במטווח, כהגדרתם.
נוסעים להירגע במרכז
בשנות התשעים, עם גל העלייה הגדול מברית המועצות, נקלטו באשקלון כחמישים אלף עולים חדשים. לאור מחסור בדיור, נבנו בשיטה אמריקאית מבנים לדיור זמני העשויים מלוחות גבס. עם השנים, הפך הדיור הזמני לבתי קבע. כיום מתמודדים הדיירים עם מצב בלתי נסבל של חוסר אונים.
נטשה ונטליה, תושבות השכונה, דורשות מהעירייה להכשיר באופן מיידי את המקלטים השכונתיים, שהפכו עם השנים למחסנים מלאי ציוד, או לחילופין להניח עמדות מיגון ליד בתיהן. כך לפחות יוכלו להתגונן מירי הטילים. מעירית אשקלון נמסרה התגובה הבאה: "לצערנו מדובר באזור בעייתי, ואנחנו מנסים למצוא לתושבים פתרון".
נטשה, אתן פוחדות?
"דניאל, הבן שלי הלומד בכיתה ב', התקשר השבוע מבית-הספר בפחד, וביקש שאבוא לקחת אותו הביתה כי הוא חושש מהטילים", עונה נטשה. "אבל אני אמרתי לו שכדאי שיישאר בבית-הספר כי שם לפחות יש מקלט. בבית אין לו שום הגנה".
נטליה חברתה דופקת על הקיר כדי להמחיש עד כמה הקירות דקים וחסרי משמעות. "אם נותנים מכה חזקה בקיר, הוא עלול להתמוטט. התקשרנו לעירייה, ואמרו לנו שעל פי הנחיות פיקוד העורף, עדיף להישאר בבתים ולא לרוץ למקלט כי זה זמן יקר. אבל הבתים שלנו עשויים מגבס, והם לא יחזיקו מעמד אם ייפול טיל. אנחנו חיים בבית מקרטון".
אניה בת ה-15 מספרת שבבית-הספר לא שומעים את מערכת הכריזה שאמורה להתריע מפני נפילת הטיל. היא מתארת את הצפיפות במקלט בבית-הספר וכיצד מלחיצים שם התלמידים זה את זה. האם, נטליה, לא אוהבת את טון הדברים. "אנחנו צריכים לראות את הטוב", היא נוזפת בבתה.
הפעם הראשונה בה הצליחו ארגוני הטרור לשגר רקטות לעבר העיר אשקלון, ולא רק לאזור התעשייה של העיר, התרחשה לפני כשנה וחצי. רקטת הקסאם פגעה בחצר בית-הספר התיכון 'אורט הנרי רונסון' הסמוך למכללת אשקלון, וגרמה לחור עמוק בקרקע. נגרם נזק, אך לא היו נפגעים בנפש.
כיום, במתקפת הגראדים הנוכחית, התלמידים מדברים על פחד ורבים אף בחרו להישאר בביתם ולא להגיע כלל ללימודים. דנה שוורץ, תלמידת כיתה ט', החליטה עם הוריה לנסוע עד יעבור זעם לבית דודיה במרכז הארץ. "היום הגיעו מעט חברים לכיתה, רוב הכיתה נשארה בבית. אני הגעתי למסקנה שכדאי לי לנסוע למרכז הארץ ולהירגע אצל הדודים שלי".
עד כדי כך?
"כן. הפחד שלי גדול. אני לא מוצאת לעצמי מנוחה. לפחות שם, ברמת-גן, אני אוכל לנשום לרווחה".
ואם זה יימשך תקופה ארוכה?
"במקרה כזה אני אחזור הביתה לאשקלון, ואסע לרמת-גן מדי פעם, להירגע".
האם, אנה, מספרת כיצד אנשים שאלו אותה בתמיהה על ההיעדרות הממושכת של בנותיה מספסל הלימודים: "כשהיתה שביתה ארוכה, אף אחד לא שאל את עצמו מה עם הפסד החומר הלימודי, אז כשמדובר בביטחון האישי של הבנות שלי ובבריאותן הנפשית, אני לא מתלבטת".
יובל, אף הוא תלמיד תיכון 'אורט הנרי מונסון', לא מוכן לקבל את "הבריחה" של חלק מחבריו למרכז הארץ. "גם לי יש דודים במרכז הארץ ויכולתי בקלות לנסוע, אבל תחשבו מה זה משדר לאויבים שלנו – זה לא משדר חוזק. זה עלול להתפרש כחולשה. לחמאסניקים בעזה אסור לראות עיר שוממה לאחר נפילת שני טילי גראד מסכנים. ככה לא נוכל לנצח את הטרור".
איך אתה יכול לומר למי שמפחד כל כך לא לעזוב?
"אני מבקש מכל אחד לחשוב לא רק על עצמו, אלא גם על הכלל. זה לא מצב נורמלי, אנחנו במלחמה. חייבים לחשוב איך כל מהלך מצדנו מתפרש אצל האויב. זו מלחמת התשה".
ואתה אופטימי?
"אני לא יודע. אני מקווה שאנשים במדינה יפנימו שיש לנו אויב אכזר ומתוחכם, שלא בוחל אפילו במוות כדי להביס אותנו. אנחנו חייבים להביע נחישות. בשורה התחתונה, זה או הם או אנחנו. ולנו, בסופו של דבר, אין ארץ אחרת".
הפוליטיקאים בעד התקפה
בעקבות המצב הביטחוני נפתח קו סיוע במתכונת חירום בנט"ל, המרכז לסיוע נפשי לנפגעי טרור ומלחמה. שרה המתנדבת מספרת על עלייה חדה במספר הפונים מאז החלה המתקפה על אשקלון בשבוע שעבר.
את יכולה לתת דוגמה לפניות אליכם?
"התקשרה נערה צעירה מאשקלון, שסיפרה שהיא לא מסוגלת לצאת מהבית. היא לא הולכת לבית-הספר, לחברים או לקניות. היא מרגישה מנוטרלת לגמרי. רק הרגע סיימתי שיחה עם אמא לילד בן תשע שלא מוכן לעזוב אותה לשנייה ביום ובלילה. האם חסרת אונים".
ומה ענית לאם?
"לצערי, אין תשובת קסם. התגובה של הילד היא תגובה טבעית למצב שהוא לחלוטין לא נורמלי. אני ניסיתי להרגיע אותה ולתת לה כלים פרקטיים להתמודדות".
העיר אשקלון מצאה את עצמה בשבוע האחרון במציאות חדשה ומאיימת. אשקלון הפכה לחזית מותקפת. כמו שכנתה, שדרות. טילי גראד נחתו בכל רחבי העיר, וזרעו פחד והרס.
אשקלון משתרעת על שטח של 55 אלף דונם, אחד משטחי השיפוט הגדולים במדינה, והיא העיר ה-13 בגודלה במדינת ישראל. והיא הפכה למטרה ויעד עבור הטרור העזתי.
"החל מיום רביעי בשבוע שעבר", ציין אבי דיכטר, השר לביטחון פנים ותושב אשקלון בעצמו, "עברנו להיות, מ-25 אלף איש תחת איום הרקטות, ל-250 אלף. אשר יגורנו בא. פרט להוספת התרעת 'צבע אדום' לעוד 130 אלף תושבים, מה השתנה?
אנחנו חייבים לעצור את הרולטה העזתית", אמר השר השבוע ולא תיאר לעצמו כיצד אף הוא יהפוך לכלי משחק באותה 'רולטה עזתית' כהגדרתו. לפני מספר ימים פגע טיל גראד פגיעה ישירה בבית בשכונת מגוריו, מטרים ספורים בלבד מביתו.
גורמים במערכת הביטחון סבורים כי הפגיעה לא היתה מכוונת לביתו של השר. דיכטר הדגיש השבוע את ההבדל הרב בין החמאס לחיילי צה"ל: "בעוד אנחנו יורים לעבר מי שהוא מחבל, הם יורים לעבר מי שהוא יהודי".
שר התחבורה, שאול מופז, קבע כי על הממשלה להכות ולחסל את ראשי הנהגת החמאס, בין אם אלה מוגדרים כהנהגה פוליטית ובין אם מדובר בהנהגה צבאית. "כולם בני מוות", אמר.
חבר הכנסת עתניאל שנלר ('קדימה'), שביקר השבוע באשקלון, אמר כי יש בעיה עם המקלטים המוזנחים בעיר ועם מספר המקלטים. עם זאת, אמר שנלר, "לא יכול להיות שכל הזמן נתמגן. עכשיו זו אשקלון, מחר זו קרית-גת. לכן, השיטה היא לממש את הנושא ההתקפי".
אלון, נהג מונית מוכר באשקלון, כועס על המדינאים שמפטפטים בלי הפסקה במקום לעשות. "הכול דיבורים. ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אמר השבוע בישיבת הממשלה שפעילות הצבא בעזה היא לא אקט חד-פעמי, אלא היא חלק ממהלך שייצור משוואה חדשה ושונה לחלוטין. ואני שואל: על איזו משוואה חדשה הוא מדבר? החמאס ירה עלינו טילים מתי שבא לו, וכשהוא החליט, משיקוליו, שזה לא מממש את האינטרסים שלו, אז הוא הפסיק לירות על העיר. הוא המחליט והוא הקובע, ואנחנו רק יורים מהאוויר, עושים בומים על-קוליים בשמי עזה, ודי. הערבים מריחים חולשה, ומיד זה יוצר אצלם מוטיבציה להכות בנו שוב".
ומה עם כל החיסולים הממוקדים של הנהגת הטרור בידי צה"ל? זה לא מרתיע?
"מדיניות החיסולים היא מצוינת כי צריך שהמנהיגים שלהם לא יישנו באותה מיטה שני לילות רצופים. הם צריכים לשקשק, לפחד על חייהם ולא לראות אור יום, אבל זה לא מספיק. עובדה ששדרות מותקפת כבר שבע שנים. אסור לנו להסכים למציאות כזו".
ולדימיר מקשיב בעניין לדבריו, ושואל בשקט אם יותר אלימות מצדנו דווקא תרגיע את המצב. "אתה רואה את כל הפצועים וההרוגים משני הצדדים, והלב נחמץ", מסביר ולדימיר. "עוד מוות ועוד טילים רק יגרמו לעוד שנאה ולעוד הרוגים".
אלון מנתר ממקומו, מכווץ את גבותיו בזעם, וצועק: "אז מה אתה מציע? אולי נשב איתם עכשיו למשא ומתן? אתה לא רואה שהם אלו שתוקפים אותנו? אם הם היו מפסיקים לשגר טילים, צה"ל לא היה תוקף. וזו עובדה. אין סיכוי לשקט כל עוד אנחנו משדרים חולשה".
ראש העיר גאה בתושבים
ראש העיר אשקלון, רוני מהצרי, גאה בהתמודדות תושביו עם המציאות החדשה של הטילים. "מדינת ישראל נמצאת במלחמה, ואשקלון הפכה לחזית", הוא אומר ומוסיף: "אני גאה בתושבי אשקלון על החוסן שהם מפגינים. אני גאה בהורים שהביעו את אמונם במערכת החינוך, ובתלמידים, שלמרות המצב, שמרו על שגרת הלימודים. אין לי ספק שתושבי אשקלון חזקים ויש לנו החוסן. הטרור של עזה לא יצליח לשבור אותנו".
גם מנהל בית-הספר היסודי הדתי 'אסף מימון', מאיר אברג'ל, גאה בתלמידיו המגלים בגרות בעת הזאת. "אני מצדיע לתלמידיי. תלמידי בית-הספר גילו בגרות, חוסן וקור רוח לנוכח המצב החדש. מתוך 500 תלמידי בית-הספר, הגיעו ללימודים מעל תשעים אחוזים".
היו באשקלון בתי-ספר רבים שתלמידיהם חששו להגיע. איך אתה מסביר את הנוכחות הגבוהה בבית-הספר שלך?
"בחודשיים האחרונים ערכנו תרגולים רבים על יבש. הילדים יודעים בדיוק כיצד עליהם לפעול בכל תרחיש אפשרי. יועצות בית-הספר, בשיתוף פעולה צמוד עם פסיכולוג בית-הספר, עברו בכל הכיתות, הרגיעו, תמכו ונתנו לילדים ולמורים כלים להתמודדות עם התחושות".
ובכל זאת, הרי מדובר בבית-ספר יסודי. ההורים לא חששו?
"הורים הגיעו עם ילדיהם לבית-הספר כדי לברר כיצד נערכנו ולראות במו עיניהם כיצד העסק מתנהל. היו הורים שחשו צורך להיות קרובים לילדיהם במהלך יום הלימודים, ונשארו במתחם בית-הספר. ומבחינתי גם זה בסדר, העיקר שנשמור על השגרה ככל האפשר. השגרה היא הכוח. אנחנו ננצח את אויבינו ברוח ולא בכוח, וב"ה יש לנו רוח חזקה".
אבל זה טבעי לפחד כשנוחתים עליך טילים.
"נכון מאוד. אני אומר לתלמידיי שלפחד במידה הנכונה זה לא שלילי. 'אשרי אדם מפחד תמיד'. פחד במינון נכון מוביל לזהירות, לנורת בקרה עצמית. זה נכון אפילו בחיי היומיום: בבית, בכביש. הילדים מודעים לתחושות ולרגשות שלהם, וזה חשוב. המציאות הזו היא ניסיון עבורנו, ואנחנו נעמוד בו בעזרת ה' בחוסן ובאמונה".
עוברים דירה לאשקלון
שעתיים בלבד לאחר התפוצצות רקטת גראד ופגיעה ישירה בבית דירות במרכז העיר הגיע אריק עם משאית הובלה לדירתו החדשה באשקלון. בחזית הבית עבדו הסבלים. הם העלו קרטונים, סחבו על גבם ריהוט, עלו וירדו במרץ, וכל אותה עת היו דרוכים וקשובים שמא תופעל ברחבי העיר מערכת הכריזה 'צבע אדום'.
אריק, בשעה טובה על כניסתך לדירה. בחרת שעה לא קלה לעבור לאשקלון.
"כאדם מאמין, שיודע שיש בורא לעולם, אני נכנס בהתרגשות ובתפילה לדירתי החדשה עם בני משפחתי".
ואתה לא חושש?
"יש לנו אומנם אמונה שלכל טיל יש כתובת, אבל אשקר אם אומר שבעת התראת 'צבע אדום' אין בלבי שום פחד. אני אעשה את ההשתדלות של 'ונשמרתם לנפשותיכם', ארוץ למקום מוגן, ואגן על ילדיי. ובכלל, הכל עדיין חדש מאוד וטרי. הבית, העיר וגם הטילים. אני מרגיש שאני צריך זמן כדי לעכל הכל".
אתה שלם עם המעבר לאשקלון?
"אני עברתי מאשדוד לאשקלון. שמעתי היום שגם על אשדוד מדברים ככזו שעתידה לחטוף טילים בבוא העת, אז מה ההבדל? הכל מהבורא. אם נתבונן על המציאות, נראה שהדברים כלל לא שגרתיים. נופלים כמויות לא מבוטלות של קסאמים בשדרות וגראדים באשקלון, וברוך ה' רואים שיש מי שמשגיח עלינו".
יוסף הסבל, פועל קשה יום מאשדוד, טוען שצה"ל חייב לפעול נגד החמאס בכל הכוח. "אני גר באשדוד, ויודע שזה רק עניין של זמן עד שאהיה תחת איום הגראדים. חייבים לשים לזה סוף. אני מרגיש שעם כל טיל וטיל עם ישראל מושפל יותר ויותר, וכבודנו נרמס בעולם".
בשל תלונות מצד תושבים רבים כי אינם שומעים כלל את מערכת ההתרעה 'צבע אדום', פנו גורמים בעיריית אשקלון לפיקוד העורף ודרשו לשפר באופן מיידי את מערכת הכריזה. "אנחנו יודעים שנופל עלינו משהו רק אחרי ששומעים את הבום של הנפילה", טענו. "מה שווה ההתרעה אם אנחנו לא שומעים אותה בכלל?".
ואכן, בעקבות תלונות רבות של תושבים שאינם מצליחים לשמוע את ההתרעה בעיר, הורה סגן שר הביטחון, מתן וילנאי, להחליף את מערכת הכריזה 'צבע אדום' בצפירה עולה ויורדת. ראש עיריית אשקלון הגיב בחריפות על ההחלטה החדשה: "אין לי ספק שצפירה, שאולי תישמע יותר טוב אבל תהיה מפחידה הרבה יותר, תגרום לנזק נפשי בלתי הפיך לתושבים רבים. אני מקווה שמישהו בדק את משמעות הצפירה, ואני מקווה שמדינת ישראל תיקח אחריות למה שיקרה פה כשהתרעה זו תופעל".
מה שחזינו התממש
הרב אופיר כהן, ראש הגרעין התורני 'אורות אשקלון' ורב בית-הכנסת 'משכן בכור', רואה במציאות המורכבת בעיר זרז לתהליך של בירור אישי ולאומי. "אנחנו מקבלים שוב ושוב תזכורות לצורך שלנו בהגדרת מהותנו כעם. עם ישראל נמצא בתהליך ארוך וקשה של בירור: הוא מחפש תשובות לשאלות קיומיות כמו מהי זכותנו על ארץ ישראל; עבור מה אנו נלחמים ומהי בשבילנו מדינת ישראל; האם אנו נאמנים לאמת הפנימית שלנו כעם או משועבדים ללחצים זרים, ל'מה יגידו אומות העולם', לתרבות מערבית, ומוכנים למען נוחות רגעית לוותר על הערכים הכי בסיסיים שלנו".
ולדעתך האנשים במדינה מתחברים בימים אלו למהות קיומנו?
"זה עדיין עוד מוקדם לדעת. כרגע אני מרגיש, בקרב תושבי העיר, בעיקר פחד ובלבול. אבל עם זאת, כפי שציינתי, מדובר בתהליך. ותהליך, מטבעו, הוא הדרגתי ומתמשך. אנחנו צריכים סבלנות ואמונה".
כמגורש מכפר-דרום שרואה כיצד החמאס שולח טילים מחורבות גוש קטיף, מקנן בך הרצון לקרוא "אמרנו לכם"?
"אני נזכר בכול הטענות הקשות שטענו נגדנו, כאילו הכל נובע מעצם ישיבתנו בגוש ושאנו האחראים למצב. לא אשכח איך הפגינו נגדנו מדי יום שישי חברי קיבוצים מעוטף עזה: 'ושבו בנים לגבולם', 'תחזרו הביתה'. הם הטיחו בנו האשמות חמורות. טענו שאנחנו מביאים את הטרור על עצמנו ושאלו בתמיהה כיצד אנו מגדלים ילדים במקום מסוכן שכזה. לצערי הרב, כל מה שחזינו בגירו, התממש, ובגדול. 150 אלף איש חווים כיום מציאות של פחד וטרור, ובכללם גם אותם מפגינים נגדנו".
אתם מתכננים לפעול באשקלון?
"במוצאי שבת שעברה ערכנו שיירת מכוניות שעברה ליד בתי השרים הגרים באשקלון (אבי דיכטר, השר לבטחון הפנים, ויצחק כהן, שר הדתות; ר"ג) ובאו מאות מתושבי אשקלון מכל המגזרים, יחדיו. אנו נערכים להקמת מטה לחוסן עירוני, מארגנים עצרת תפילה גדולה, מתכננים פעילות נוער במשותף עם תנועת בני עקיבא. אנחנו בוחנים כיצד ניתן להתארגן כמה שיותר טוב למציאות החדשה".
ומאין הכוחות?
"אנחנו לא בוחרים אלו משימות כדאי שנמלא ואלו לא. אנו מבינים שזו המציאות המורכבת של חיינו, ומשתדלים להתמודד עמה מתוך עוצמה. להביט במציאות בעיניים של יהודים מאמינים".