יש מנדט ללחימה בטרור/ פרופ' אפרים ענבר, מנהל מרכז בס"א באוניברסיטת בר-אילן
ממשלת ישראל חייבת להגן על אזרחיה בכל זמן נתון. אין היא זקוקה ללגיטימציה מיוחדת לעשות כן. לכן, אם הממשלה הנוכחית תחליט שצריך לצאת למבצע כדי לפגוע בחמאס ולנסות לצמצם את פעילות הטרור מעזה, הרי היא בהחלט רשאית לעשות כן. יתר על כן, אני סבור שמבצע בעזה נהנה כבר מתמיכת רוב העם אשר דרש, כך על-פי הסקרים, לעשות זאת כבר מזמן. נראה שמבצע צבאי, שאת היקפו יש לחשב בזהירות, היה לו מקום כבר בעבר.
יהיו בוודאי כאלה שיקשרו מבצע כזה בעיתוי הנוכחי אל צרותיו הפוליטיות והמשפטיות של ראש הממשלה אהוד אולמרט, אבל איני בטוח שהמבצע יושיע אותו ממצבו הפוליטי הרעוע. המיאוס של הציבור כלפי אולמרט הוא כה גדול, עד שגם מבצע מוצלח ככל שיהיה בעזה לא יסיט את תשומת הלב מסיפורי הנהנתנות של ראש הממשלה וממעטפות המזומנים שזרמו לקופתו. קשה להניח שהפופולריות של אולמרט, הנמצאת בשפל המדרגה, תרקיע שחקים.
מכל מקום, פעילות צבאית נמרצת יותר בעזה מחויבת המציאות. אסור להתפתות להפסקת אש. היא רק תיתן לארגון החמאס שהות לבסס את שלטונו בעזה, ועלולה לגרום לכרסום בבידוד הבינלאומי שהצלחנו להטיל על משטר חמאס. נכון שאין לצפות לחיסול טוטאלי של הפעילות החבלנית בעזה, אבל בהחלט הגיע זמן כיסוח דשא הטרור העונתי.
לסיכום, לממשלת ישראל יש חובה בסיסית להגן על האזרחים שלה. זוהי מהותה של מדינה, וביצוע משימה זו צריך להיות מובן מאליו. ראוי ששלוחי העם בממשלה ידונו ברצינות בפעולות שעלולות להביא לאבדות בקרב כוחותינו, אבל הם אינם זקוקים לשום מנדט מיוחד כדי להפעיל כוח צבאי במסגרת מימוש חובת ההגנה על אזרחי המדינה.
המוסר מחייב התפטרות/ יואל גולובנסקי, המכון לאסטרטגיה ציונית
השאלה שנשאלה אינה מתייחסת למנדט המשפטי, אלא למנדט המוסרי, ועל כן ההתייחסות היא שונה לגמרי.
השאלה לא פשוטה, כי זה לא עניין של סקרים או פופולאריות. ראש ממשלה מכהן חייב לפעול לפי מיטב שיקול דעתו, אף שאינו זוכה לאהדה בזמן אמת. המנדט המוסרי ניטל ממנו רק כאשר הציבור מאמין ששיקוליו אינם ענייניים או כאשר הוא נוקט אמצעים לא הגונים או לא מקובלים בנורמות הדמוקרטיות.
דוגמה בולטת למקרה הראשון היא ניהול שיחות טאבה בשנת 2001 על-ידי אהוד ברק. רוב גדול מהציבור חשד והרגיש שברק פעל מסיבות לא ענייניות ולמען הצלחה בבחירות שבפתח.
דוגמה למקרה השני היא אריאל שרון ב'התנתקות'. שרון, כראש הליכוד, דגל במערכת הבחירות בהתנגדות מוחלטת לתוכנית יריבו מצנע ל'התנתקות' ("דין נצרים כדין תל-אביב") ולאחר בחירתו הוא שינה את עמדתו ב-180 מעלות ותמך בהתנתקות רחבה הרבה יותר מזו שהציע מצנע – לה, כאמור, התנגד שרון בחריפות כדי לזכות בבחירות. בגלל מראית העין הכל כך בולטת, הוא התחייב למסור את גורל תוכניתו החדשה להצבעה במפלגתו, הליכוד, שעמה ניצח בבחירות. כאשר התוכנית נדחתה בהצבעת המתפקדים, הוא בכל זאת, שוב, הפר את הבטחתו והמשיך בדרכו כאילו לא היתה הצבעה כלל, כאילו לא היתה התחייבות וכאילו לא היתה עמדה אחרת בבחירות.
לדעתי, לא חשוב אם אנו מסכימים או מתנגדים למבצע בעזה או למשא ומתן להחזרת הגולן או למשא ומתן עם הפלשתינים, – אין לממשלת אולמרט-ברק מנדט מוסרי לקחת שום יוזמה גורלית. הדבר נכון גם אם רוב הציבור מאמין שצריך לצאת למבצע צבאי בעזה. המוסר מחייב את ממשלת אולמרט-ברק להתפטר בלי דחייה ובלי זיגזגים.
אסור לערער על הדמוקרטיה/ ח"כ מנחם בן ששון, מפלגת קדימה
מי ששואל שאלה כזאת לא מבין את המשמעות המוסרית של בחירות דמוקרטיות.
הניסיון לערער כל הזמן את האמון של הגופים הנבחרים או של גופי החקירה וכדומה מהווה ערעור מסוכן של המערכת הדמוקרטית שלנו. יש המנסים לערער את הסמכות המשטרה, יש את סמכות הפרקליטות, יש את סמכותו של בית המשפט העליון, ויש את סמכותה של הממשלה. במדינה דמוקרטית יש נהלים איך מחליפים אותם.
אחת מן השאלות הקריטיות בחיינו היא שאלת יציבות השלטון. יש לה השלכה הן על עניינים שבשגרה והן על ענייני חירום, דוגמת השאלה שמופיעה בכותרת המדור הזה. שאלה דומה נשאלה בזמנו באשר להחלטות ממשלה שלא תאמו עמדות מיעוט, אך מיעוט ניכר, בישראל. כללי ההכרעה במערכת דמוקרטית מחייבים, בין השאר, את קבלת סמכות הרשויות, ובלבד שלא מתנפנף על הכרעותיהם "דגל שחור". לדעתי, בשאלה שלפנינו, יציאה לפעולה בעזה אינה החלטה שעליה מתנוסס דגל שחור. על כן, בשעה שיחליטו לבצע פעולה כזו היא צריכה לקבל גיבוי מוסרי רחב מן הציבור בישראל. לגיבוי המוסרי יש שני פנים: האחד – הכרה בתקפות הכרעות במשטר הדמוקרטי; השני – תמיכה בסבל המתמשך של אנשי עוטף עזה ושדרות. כאמור, לדעתי כעת בעזה אנו נמצאים במצב חירום, ועל כן בזמן שכזה אם תתקבל החלטה לצאת למבצע צבאי בעזה – יש לצאת אליו.
מבצע שלום אבו-מאזן/ משה פייגלין, מנהיגות יהודית
גם למנהיג שהוציא את ישראל מעזה או שתמך בתהליך זה ועודד אותו – אין כל סמכות מוסרית להחזיר אותנו לשם.
מן ההבנה המוסרית של העניין הזה עולה גם משמעות מבצעית. כל שלטון שאינו פועל מתוך ההבנה כי רצועת עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל וממדינת ישראל, אינו יכול לפתור באמת את בעיית הקסאמים. הפתרון צריך להיות כזה שבסופו ימצאו תושבי עזה הנוכחיים את עתידם במקום אחר, והאזור יסופח לישראל וייושב בגוש קטיף כפול מאה. כל שלטון שייכנס לעזה על-מנת לצאת ממנה יקריב לשווא את חיי החיילים כדי לגנוב זמן שלטון מאזרחי המדינה עליהם התחייב להגן.
הם יעדיפו את מותם של חיילנו על-פני פתרונות חוסכי חיים כגון הפסקות חשמל יזומות, הפגזות שטח לאחר הרתעה מתאימה וריקון אזורי השיגור מתושביהם. למי שאינו מבין שזו ארצנו – אין סמכות מוסרית לפעול פעולות מלחמתיות בעזה, והוא נדחק לפעולות שיטור שמשמעותן הקרבת בנינו לשווא על מזבח תודעת אוסלו.
80% מתושבי עזה כבר הביעו את רצונם לעזוב את המקום. דובאיי ונסיכויות המפרץ, וכן גם מדינות מערביות כקנדה ואחדות ממדינות אירופה סובלות מצמיחת אוכלוסייה שלילית, פחות משני ילדים למשפחה, ומשוועות להגירה המתמחה במקצועות המקובלים בקרב ערביי יש"ע. כל שעל ההנהגה הישראלית לעשות הוא "לחבר את השקע לתקע" – לאפשר ולעודד את ההגירה הזו. עיתון 'הארץ' מעודד כיום יציאה למלחמה כוללת בעזה, בכדי לכובשה ולמוסרה לאש"ף. מוטב שלאיש מאיתנו לא יהיה ספק, על פי תודעת אוסלו, זוהי האפשרות המעשית היחידה. מלחמה שכזו היא משחק ציני בחיי בנינו, והיא תביא ביטחון בדיוק כפי שמסירת עזה למחבלי אש"ף לפני שלוש שנים הביאה ביטחון.
חוששני שטובי רבנינו יעודדו את היציאה ל"מלחמת המצווה" הזו.