אחד מצעדיו הראשונים של אהוד אולמרט – עוד בהיותו ממלא מקומו של שרון – היה הפוגרום המאורגן בעמונה. הרס הבתים בעמונה נדרש לאולמרט לא בשם שלטון החוק – בשנים שחלפו מאז נוכחו כמעט כל אזרחי ישראל כי חוקי מדינת ישראל מעניינים אותו רק במידה המחייבת למצוא דרך לעקוף אותם כדי להרבות הון או שלטון. החורבן האלים שהוא רצה להביא על עמונה נועד בראש ובראשונה להוכיח לאזרחי ישראל כי הוא מנהיג תקיף לא פחות מקודמו, ואף הוא יודע ללמד את המתנחלים השנואים פרק בהלכות האנטומיה של הדג.
בסופו של יום היו תשעה בתים לתילי חורבות, מאתיים וחמישים מתנחלים ועוד כמה עשרות שוטרים וחיילים פצועים טופלו בחדרי המיון, כיסאו של אולמרט התנודד, וכמוהו גם כיסאותיהם של מנהיגי מועצת יש"ע ומעמדם. משוואה חדשה שורטטה ביד גסה על קירותיהם של מקבלי ההחלטות על פינוי יישובים בארץ ישראל. מי שחשב כי מודל גוש קטיף של מחאה 'ממלכתית' קורעת לב, מתחבקת, רוקדת, דומעת ומשלימה עם רוע הגזירה - שלא לומר משתפת איתה פעולה בקביעת כללי ההתנהגות – ישכפל עצמו בחורבן שתכננו אולמרט ולבני לכל ההתיישבות ביהודה ובשומרון, מיהר לשנות את הערכותיו. במרחק שנתיים וחצי מאירועי עמונה אנו יודעים כי לא מנהיגותה המתונה והנבונה של מועצת יש"ע הישנה או כפילתה החדשה הם שעיכבו בעד אולמרט, לבני ועמיר פרץ מלהחריב יישובים נוספים – רק תקדים עמונה הרתיע אותם.
מצבו המשפטי של היישוב במיגרון מורכב. מחד מודים גם מנהיגי יש"ע כי הטענות לבעלות ערבית פרטית על הקרקע יש להן על מה לסמוך. מאידך, ברור כי ממשלות ישראל, בהכירן את המצב המשפטי הזה, תמכו בהקמת היישוב והזרימו אליו תקציבי מדינה. לא נערי הגבעות הקימו את מיגרון כפעולה הפגנתית, אלא הממסד של יש"ע בשיתוף פעולה עם הממסד של ממשלת ישראל. מול איום בג"ץ להורות על עקירת היישוב צריכה היתה לעמוד התביעה הבלתי מתפשרת של מועצת יש"ע, כי הממשלה שנשאה בעול הקמת היישוב תישא גם באחריות שלטונית להמשך קיומו. בעלי הקרקע הערבים או נציגיהם היו צריכים לשמוע מפי נציגים מוסמכים של מדינת ישראל, כי המדינה לעולם לא תוותר על האחיזה בגבעה הזו.
ואם תוכרח בבג"ץ לעקור את היישוב – תכריז על תפיסה צבאית של הקרקע ותקים בו מוצב. בין כך ובין כך לא תשוב הקרקע למי שטוען שהוא בעליה. אבל אם יסכימו לוותר על תביעתם – תוכל המדינה לפצותם בקרקע חלופית, מאדמות המדינה שביו"ש. ממשלת ישראל היתה נאלצת להציג אולטימאטום כזה לבעלי הדין רק אם היתה ניצבת מולה מועצת יש"ע האומרת: לעולם לא ניתן ידינו לעקירת יישוב יהודי בארץ ישראל. כל הסדר שבבסיסו תעמוד עקירת מיגרון, לא יתקבל על ידינו לעולם, ואם תנסו להפעיל כוח כדי לעקור את מיגרון – תתגעגעו לעמונה.
אבל נציגי ממשלת ישראל במו"מ עם מועצת יש"ע ידעו כי "לשון רכה תשבר גרם". הם היו מוכנים להציע לנציגי ההתיישבות הצעות מצוינות – ואיני מתכחש ליתרונותיהן של ההצעות הללו – ובלבד שיוכלו לחזור למשוואת השת"פ, ההבנות, ההסכמים, ובלבד שיוכלו להחזיר את הגלגל אחורה לימים שלפני עמונה. הם היו מוכנים להציע הקמת יישוב חדש במקום אחר, יישוב כשר למהדרין למרות ההתחייבויות לאמריקנים או לקווארטט, הם היו מוכנים אפילו להציע להמתין עם העקירה בפועל עד שהיישוב החדש יעמוד על תילו (כך לפחות מבטיחים לנו אנשי יש"ע אם כי לא שמעתי הבטחה כזו בקולו של שר הביטחון), ובלבד ששוב יוכלו לנפנף בדגל הכניעה של המתנחלים, המוכנים להשלים עם העיקרון של עקירת יישוב. גם עבור הקמת יישוב חלופי.
יש דברים שאסור לעשות אפילו כתכסיס. אמנון ממגנצא ביקש שהות של שלושה ימים להימלך בדעתו כשדרש ממנו ההגמון להמיר את דתו. כששב לביתו התחרט וסירב להתייצב בפני ההגמון. ההגמון ביקש לדעת מה העונש הראוי לו ור' אמנון הציע כי לשונו שחטאה - תיכרת. ההגמון סבור היה כנראה כי לשונו של אמנון ראויה לשימור, וציווה לכרות את פרקי ידיו ורגליו. עד עצם היום הזה נכונים הדברים: יש דברים – ועקירת יישוב יהודי בארץ ישראל הוא אחד מהם – שהתשובה עליהם צריכה להיות "לאו" מניה וביה. כל תשובה אחרת עלולה להמעיד אותנו למדרון חלקלק. למיגרון חלקלק. גם עפרה יושבת על קרקעות שיש יהודים הטוענים כי הן בבעלות ערבית פרטית. מה יבלום את איום הבג"ץ הבא כאשר אפילו מועצת יש"ע מקבלת עליה את העיקרון, ומסכימה לעקירת יישוב יהודי אם הוא יושב על קרקע ערבית פרטית?
רק אם מקבלי ההחלטות יזכרו כי מאז עמונה נוספה צלע נוספת למשוואה, רק אם הם יבינו כי לראשי מועצת יש"ע יש מנדט מלא לבנות יישובים, אך אין להם גיבוי מהציבור שלהם להרס יישובים – רק אז ייהפך המדרון החלקלק של העקירה - למעלה מתון, גם אם רב חתחתים, בדרך ההתיישבות, בדרך האחיזה הבלתי מתפשרת בארץ, ובדרך 'חומש תחילה' – גם להחזרת גלגל החורבן והפיכתו לגלגל תנופה לבניין הארץ.