קראתי בעיון את מאמרה של הגברת שרה אליאש בשבוע שעבר. שמחתי מאוד על הדברים, על הרצון ליצור הנהגה מאוחדת ובריאה, משתפת ודמוקרטית. בתוך דבריה שמעתי גם אמירה שמובילי המאבק בגוש נכשלו, וגם אמירה זו חשובה מאוד וטוב שהיא נאמרת סוף סוף.
הנביאים אותם ציטטה אליאש בדבריה אמרו "וצדיק באמונתו יחיה", לעומת האמירה ברחוב 'איש באמונתו יחיה'. מי שמתווה את הדרך בעמ"י מאז ומעולם הם זקני העדה, שהם עיני העדה, תלמידי החכמים ובייחוד הזקנים שבהם. הם נותנים את ההדרכות, וכשרוצים ליצור הנהגה יש לפנות אליהם בראשית הדרך. בעבר נסמכנו על הרב שפירא זצ"ל, והיום דור הרבנים שאחריו נדרש להנהגת הציבור והובלת אנשי המעשה, בוני הארץ, אוהביה, מחנכי ישראל, מתנחלי הלבבות ומתנחלי הגבעות. הם ידריכו ועל פי הדרכתם נפעל אנו בשטח ונוריד את הרעיונות לכדי מימוש מעשי.
התנצלות מתבקשת
אליאש מציינת בדבריה את הכשל במאבק. מתקרבים אנו לחודש אלול, לימי הסליחה. האם לא מתבקש שאותם מובילי המאבק יאמרו: "סליחה, טעינו!" בטרם הם רצים להוביל את המשך ההנהגה? לעתים מי שנכשל גם לוקח צעד אחורנית, מפנה מקום לאחרים.
אני לצערי פגשתי מציאות אחרת, לא נעימה. יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, שאומנם כיבד אותנו בנוכחותו בכנס שלוש שנים לגירוש שקיימנו בתנועת 'חומש תחילה' (תנועה המאגדת את גופי הימין השונים ובתוכם גם אני עם תנועת 'קוממיות'), ציין בפגישה שקיימנו איתו שהוא "ראש ממשלת המתנחלים" ונתן לנו את ההרגשה של "ישחקו הנערים לפנינו". גם ההכרזה על הסכם בנושא מגרון (ואינני נכנס כרגע לתוכנו והאם הוא רע יותר או פחות) היתה בדרך שלא סופרת אף אחד - לא את אנשי היישוב, לא את מועצת בנימין, שהיא בעלת הבית של היישוב, ובטח שלא את שאר גופי הימין שקיימים, פועלים, מביעים דעה ועושים דברים ישרים בעיני ה'.
האם כך יוצרים אמון כדי לבנות הנהגה משותפת ו"שותפות בתהליך"?
לחשוב שבחירות ביישובים הינן הליך דמוקרטי, מזכיר לי את ה'פנקס האדום' מימי ראשית המדינה. מי העז להגדיר את עצמו נגד אותו פנקס? מי רצה שהתנועה המיישבת תסמן אותו כאחד שלא מזוהה איתה ובהמשך דרכו ייתקל בביורוקרטיה שמעכבת קידום צרכים יישוביים?
בשלוש השנים האחרונות היו כמה אירועים משותפים למועצת יש"ע ול'קוממיות'. תחושת חוסר האמון והערמת קשיים בעשייה המשותפת לא באו מצידנו. ספגנו הרבה אי אמון ובכל זאת עבדנו יחד. ישנה נכונות גדולה לשיתוף פעולה אך עליו להיות אמיתי, כן, משתף. אנחנו הפסקנו להיות פעילי השטח שמובילים את הציבור לכפר מימון ושם מקבלים הודעה ש"ההנהגה" החליטה לשנות את דפוסי הפעולה.
הצעתי לך, הגב' אליאש, ללמוד על דפוס פעולה מעניין. אמרת שכאשר ישנם גופים רבים הדבר מחליש את כוחנו. צאי וראי את מטה 'חומש תחילה' - ארגון המאגד את גופי הימין השונים. התבונני כיצד ניתן לפעול יחד למטרות משותפות תוך שמירת הייחודיות של כל אחד. 'קוממיות' נשארה 'קוממיות': מפעילה אגף תשובה בתל אביב ואנשיה ראשי גרעין תורני ברמלה, העיר המעורבת. הרב גדי בן זמרה מ'הלב היהודי' ממשיך להוביל את ענייני סירוב פקודה ועבודה עברית ובועז העצני מארגון 'מגיני ארץ' את עיסוקיו בנושא קו התפר. ביחד, כולנו, יחד עם 'מטה צפון', 'וירשתם אותה' ועוד כהנה גופים, יושבים יחד שווים בין שווים, מעלים נושאים, דנים, מרימים אצבע להצבעה ופועלים על פי הרוב. מובילים נוכחות בחומש כבר למעלה משנה נגד כל הסיכויים, (וללא עזרת מועצת יש"ע, למרות שזאת גם התיישבות) פועלים בנושא עבודה עברית, מקימים את ועדי המתיישבים בשומרון ואת מטה המאבק בבנימין, נפגשים עם אנשי מגרון ועוד ועוד.
אנחנו מוכנים להיות עסוקים במאבק וגם לראות את התמונה הכוללת, אך לשם כך נדרשת שקיפות שעדיין לא פגשנו, נדרשת נכונות לישיבה משותפת שמההיפך ממנה עד היום נפגענו.
אכן כדברייך, נדרשת לנו הנהגה, היררכיה ומובילי דרך. אני תקווה שתימצא דרך ישרה וטובה לבנייה מאוחדת זו. בנייה שתוסיף כוח לתורה ולעם, לארץ ולכבוד ה' בעולם.
הכותב הוא יו"ר תנועת 'קוממיות'.