לבנות מערכת רווחה חרדית/ יהודה משי זהב- לשעבר קמב"ץ העדה החרדית
צריך לתת אוטונומיה מלאה לאוכלוסייה החרדית. מסתבר שלעולם שני העולמות לא ייפגשו ולא תהיה הבנה של העולם החרדי.
עד לפני כמה שנים לא היה מושג של עובדות סוציאליות דתיות, ודאי שלא חרדיות. לפני כמה שנים פתחו במשרד הרווחה הכשרה מקצועית של עובדות רווחה דתיות. ייתכן שקבוצה מסוימת עברה את הקורס הזה, אבל אנחנו לא רואים שיש לכך ביטוי בשטח. לשם המחשה, אחד הדברים השגרתיים שבהם אנו נתקלים הם ילדים שהולכים לאיבוד וההורים מזעיקים את המשטרה כדי לחפש את הילד. כשהמשטרה מצאה את הילדים, היא לקחה את המקרים הללו למקום של בעיה, ולכן הכניסה לסיפור את לשכות הרווחה. כל העניין הזה קיבל ממדים מנופחים, כי הם לא מבינים שבקרב הציבור החרדי זה נורמלי לשלוח ילדה בת 9 לשמור על אחיה ואחיותיה הקטנים בעוד הם משחקים בשכונה למטה. ההתנהגות הזו של המשטרה ושל שירותי הרווחה הכריחה אותנו להקים רשת של גמ"חים לילדים אבודים. כל מי שאובד לו ילד פונה לגמ"ח השכונתי עם הילד שמצא, בגמ"ח יש משחקייה ויש רשת קריאה בין הגמ"חים שמטפלת בנושא עד שמוצאים את הוריו. הכול כדי לא לערב את המשטרה.
הם לא מבינים שהקהילה החרדית בנויה מחצרות, והאדמו"ר או רב הקהילה הוא הכול: השדכן, הוא מחליט מתי לעשות עסקים, איזה שם לתת לילד, והוא גם הפסיכולוג והפסיכיאטר של כל החצר, וכל דבר קטון כגדול מגיע אליו. בעבר לא היה שיתוף פעולה ולכן האדמו"רים היו מחליטים לבד. בשנים האחרונות היו כמה רבנים שלאט-לאט התחברו עם גורמי הרווחה העירוניים והממשלתיים ולמדו כיצד להיעזר בגורמי מקצוע, והכול נבנה בעדינות. היה זה מרקם שברירי. באירוע האחרון המשטרה ושירותי הרווחה החריבו את הכול, ואף הגדילו לעשות בכך שהם הפכו למחנכים של הציבור שלנו והתחילו לומר לנו מה לעשות.
הם מדברים בשפה אחרת, ולכן לא שייך לגשר בין הצדדים, אלא עלינו לבנות אנשי מקצוע משלנו כשם שהשכלנו לבנות אלטרנטיבות בכל התחומים.
להגן על הילדים תוך התחשבות בצרכים/ ד"ר יצחק קדמן- יו"ר המועצה לשלום הילד
מטבע הדברים, דבריי נוגעים לנושא הילדים ולטיפול בהם, ובעיקר בכל הקשור לילדים בסיכון. התשובה לשאלה צריכה להיות באמצעות שביל זהב ודרך האמצע, אשר מורכבת משני קטבים ברורים:
האחד - ברור וחד משמעי שאין לאף קבוצה באוכלוסייה רשות להתעלל בילדים, להכות אותם, להזניח אותם, להרעיב אותם או לפגוע בהם בכל צורה שהיא. בעניין הזה יש תורה אחת ודין אחד לכל תושב בישראל, יהיה שיוכו התרבותי אשר יהיה. אין לאיש אוטונומיה ואין לאיש מנדט לעשות כבתוך שלו, כי ילדים זקוקים להגנה. עד כאן עניין המהות.
השני - הדרך בפועל. כל טיפול בילדים צריך להיות רגיש לתרבות. הוא חייב להביא בחשבון שונות תרבותית, צרכים ואילוצים אשר מקורם במנהגים ובתרבות של כל קבוצה. כלומר חייבים ללמוד בראש ובראשונה את השפה של האוכלוסייה שבה מטפלים. גם חרדית היא שפה, ולא רק אנגלית, ערבית או עברית. יש להבין את הרגישויות השונות שיש לכל קבוצה תרבותית. למשל, לעתים הקצב בכל קבוצה תרבותית הוא שונה, ולכן יש להיעזר במגשרים חברתיים מתוך הקבוצה. יש לפעול בשיתוף פעולה עם המנהיגות החברתית והרוחנית של אותה קבוצה. יש להיות רגישים ביותר למשמעויות של השלכות הטיפול, ובעיקר בכל הקשור לחשיפה ולפומביות של העניין.
לסיכום, לדעתי אין כל מקום להתפשרות על המהות, על שמירת החוק, על ההכרח הלא מתפשר להגן על ילדים מפני פגיעה; ומנגד יש לגלות אורך רוח, סבלנות ורגישות לצרכים ולמנהגים ולנוהגים של כל קבוצה תרבותית.
לשלב חרדים במערכת/ דודי זילברשלג
זו שאלה אחת שיש לה שני פנים, אבל אין ספק ששירותי הרווחה צריכים להיות אחידים כמו בכל מדינה מתוקנת, ועליהם להכיר את נפש העולה האתיופי כמו את נפש היהודי החרדי, ואת נפש האזרח הערבי כמו את אורח חייו של הצ'רקסי. אם המערכת הזו לא תכיר את הנפש הפנימית של האדם ולא תהיה רגישה לאורח חייו - אז מי כן? הרי אנו לא מצפים לרגישות כזו מן המשטרה. לצערי, "רגישות" ו"משטרה" הם שני מושגים מנותקים לחלוטין.
מערכת שירותי הרווחה חייבת להבין ולהפנים כי התנהגויות רבות מאוד באורח חייהן של קהילות שונות נובעות מחינוך, ממסורת וממרכיבים אנושיים רבים אשר מקרינים על בני אותה קהילה. לכן, השתלבותם של בעלי מקצוע מבני הקהילה הכרחית מאוד. פקידת סעד אשר צמחה בנהלל או אפילו אי שם בצפון תל אביב, לא תדע לעולם את נפשו של מטופל אשר גדל בתוככי מאה שערים או ברחוב רשב"ם בבני ברק. חוקר נוער, רגיש ככל שיהיה, לא ישכיל לעולם לדובב ילד חרדי פגוע, כי השפה שהביא החוקר מהבית לא תעזור כאן. השפה הנכונה, ניקיונה והכרתה, אורח החיים, ההידור, הדקדוקים - כל אלה ישמשו כלי עבודה ראוי ומועיל, וימצאו מסילות אל לבו של הילד הרך המשווע לעזרה או להגנה. כך שאין ספק שאל תוך פעילותם של שירותי הרווחה יש לצקת מסגרות שעולות בקנה אחד עם אמונתן ומצפונן של האוכלוסיות הנעזרות, והכול בתיאום מלא עם מקורות הסמכות של אותן אוכלוסיות. השתתפותם של הרבנים בהתייעצויות ובתיאומים, בכוחה ליצור אמון אמיתי בין המערכות - הרבנית מצד אחד והרווחתית מצד שני.
זו האוטונומיה האמיתית הנדרשת למיזוג בין המערכות ולא לפירודן. אוטונומיה התואמת לאורח החיים החרדי, ומקצועיות המתאימה לשירותי רווחה מתוקנים.