סרבני השמאל לא נכנסו כולם לעמדה של מגננה ותחושות אשמה לאחר שחברם אסף גולדרינג רצח את בתו. רק כשמדובר במחנה נאמני ארץ ישראל, חטאו של הפושע מכתים את המעגלים הקרובים והרחוקים המקיפים אותו
1. בתאריך הזה בשנים עברו, הפסטיבל כבר היה בעיצומו. קמפיין ההסתה והשטנה המסורתי נגד המחנה הלאומי לע"נ רבין נפתח בשנים קודמות בכתבות פרומו שהחלו להתפרסם מייד עם תום פסטיבל הנהי המסורתי על מחדלי מלחמת יום הכיפורים. העיתונים הגדולים דאגו בעבר לפתוח את הקמפיין טרם זמנו הטבעי - בין התאריך העברי י"ב במרחשוון לתאריך הלועזי 4 בנובמבר - אולי במטרה להעכיר את שמחת חג הסוכות של אותם דתיים ולאומיים שעדיין קוראים אותם.
שבוע לפני י"ב במרחשוון, ומשום מה השנה הם עדיין שותקים. גם הקמפיין נגד המתנחלים האלימים עוכרי מסיק הזיתים הפלשתיני, שבדרך כלל מבשר את בואו של הקמפיין ע"ש רבין, נשמע השנה הרבה יותר מינורי. במה זכינו?
2. אולי נעוץ ההסבר בסיטואציה הפוליטית-מדינית המבלבלת, שבה חברו יחד הליכוד והעבודה לממשלה החותרת במוצהר להקמת מדינה פלשתינית, בעידודו הנמרץ של נשיא המדינה שמעון פרס, נביא השלום ויריבו-שותפו הפוליטי של רבין. כשממשלת ליכוד בראשות בנימין נתניהו ("הרצחת וגם ירשת?!") חותרת לקראת היעד הנכסף של השמאל, רוח של תיקון החטא מתפשטת בעולם, והחרון הקדוש של מחנה הוויתורים והנסיגות מתקשה להתעורר. או שמא דווקא חולשתו הפוליטית של השמאל היא שיוצרת תחושה שהפעם ממילא לא ניתן יהיה למנף את הקמפיין להישגים פוליטיים, אז למה להתאמץ. ואולי הקמפיין הלעוס החל סוף סוף לשעמם לא רק את הציבור אלא גם את מחולליו - מקצועני 'מורשת רבין', בני המשפחה, מקורבים שירדו מגדולתם, פוליטיקאים מהשמאל, פוליטיקאים ששברו שמאלה, וכמובן - אנשי התקשורת?
3. אם משהו מכל זה נכון, אז הרווחנו. גם אנו נוכל השנה לנשום אוויר סתיו וליהנות מריח הגשם ומפריחת החצב.
אבל קיימת גם אפשרות נוספת, הרבה פחות מעודדת, שאולי הפעם יש להם איזה קלף אמיתי. לאחר שנים רבות של עיסוק תקשורתי קטנוני בחייו של הרוצח ובחיי משפחתו; לאחר עוד שנה ועוד שנה של מיחזור חומרים מעלי עובש, מרביתם בדויים, על 'ההסתה שקדמה לרצח' - אולי הפעם הם העלו בחכתם דג שמן במיוחד, כזה שניתן לבשלו היטב ולחגוג עליו. וכך, במקום לעסוק באותה שיגרה של השמעת שירי תהילה ונוסטלגיה ובניפוח דמותו הבינונית של הנרצח לממדים של ראש אלילי יוון, הם ממתינים למועד הנכון, למישהו שייתן את האות ויחשוף את הקלף המנצח.
למקרה שהחשש הזה יתאמת, כדאי מאוד שהציבור הלאומי, ובפרט הציבור הדתי-לאומי, יהיה הפעם מוכן יותר. הסתערות ציבורית-תקשורתית מחודשת על הציבור הכתום, מסיבה כזו או אחרת, כעת או בעתיד, צריכה למצוא אותו במצב שונה לחלוטין מהעמדה המתגוננת-מתחנחנת השגרתית. זה ולא אחר הוא הלקח החשוב ביותר שיכול הציבור הדתי-לאומי להפיק מרצח רבין.
4. התגובה הרופסת והמבוהלת בעקבות מעשה הרצח שאיש מאיתנו לא היה שותף לו ולא רצה בו; ההלקאה העצמית, הקריאה הפומבית לחשבון נפש, האצבע המאשימה - לא מצד המחנה היריב, אלא זו שהפנו אנשים מתוך המחנה אל חבריהם בעקבות הרצח - הם שהפכו את הציבור הדתי והמתנחלי לשק החבטות של המדינה. הם שסללו את הדרך להפיכת המתנחלים לאזרחים סוג ד', כאלה שמחויבות המדינה להגן על חייהם היא מוגבלת, ושהצרכים הלגיטימיים שלהם זוכים לתת-תיקצוב לעומת מגזרים אחרים. הם שסללו את הדרך אל קיפוח זכותם האלמנטרית של תושבי יו"ש לבנות בתים לילדיהם ולפתח את יישוביהם, ואל היחס המפלה לרעה והברוטאלי שנוקטות כלפיהם רשויות אכיפת החוק. וכמובן, תחושות האשמה המוחצנות והכתמת המחנה כולו כציבור מסוכן ופורע חוק הנושא את אשמת החטא הקדמון, הן שהולידו את העמדה המפוחדת והמתנצלת שרק היא הפכה לאפשריים את גירוש אלפי תושבי גוש קטיף ואת המחשבה המטורפת וההזויה כי מותר וניתן להמיט אסון דומה על מאות אלפי יהודים ביו"ש.
5. השיטה הבולשביקית של הוקעת המחנה כולו בגלל מעשיו של אדם אחד פעלה כאן ביעילות שטנית.
בכל מקרה אחר, מי שלא היה שותף לפשע במעשה או בידיעה, מי שאינו תומך במעשה ואף שולל אותו מכל וכל, איש אינו מטיל עליו אחריות לפשע. אנשי הטלוויזיה, התיאטרון והקולנוע אינם מואשמים כשותפים למעשי האלימות של דודו טופז ואסי דיין, או לעבריינות המין של חנן גולדבלט וגדי סבן. כל ניסיון להרחיב את מעגל האשמים והאחראים יידחה בבוז ובשאט נפש. גם סרבני השמאל לא הועמדו מול אצבע מאשימה ולא נכנסו כולם לעמדה של מגננה ותחושות אשמה לאחר שחברם אסף גולדרינג רצח את בתו. אפילו הפוליטיקאים אינם מוקעים כולם כאחראים למעשי גניבה, הפרת אמונים, קבלת שוחד ועבריינות מין, גם לאחר שרבים מחבריהם הואשמו וחלקם הורשעו במעשים דומים. רק כשמדובר במחנה נאמני ארץ ישראל, חטאו של הפושע מכתים את המעגלים הקרובים והרחוקים המקיפים אותו: בני משפחתו של הרוצח, האוניברסיטה בה למד, משתתפי ההפגנות נגד הסכמי אוסלו, הפוליטיקאים שעמדו על המרפסת בכיכר ציון, 'אויבי השלום' שהתנגדו לתהליך - כולם אשמים. במקום להדוף את עלילת הדם הזאת באיבה, עמדנו מגמגמים ונזופים כילד שסרח.
את מחיר הרפיסות הזו אנו משלמים עד היום. מילא אנחנו - מדינת ישראל היא שהולכת בגלל זה מתבוסה לתבוסה, מדחי אל דחי.
6. אבל הקמפיין של האשמת הציבור בכללותו בגלל מעשיהם של יחידים לא היה תופש אלמלא נענה בשיתוף פעולה מבפנים.
היו בקרבנו בעלי דעה, בכירים יותר או פחות, שכרסמו מבפנים את האמונה בצדקת הדרך וסייעו להתפשטות הבלבול ותחושות האשמה. חלקם פעלו מתוך תמימות. הם הצביעו על טעויות מסוימות שנעשו וקראו לחשבון נפש, אם מתוך רצון אמיתי לתיקון ואם מתוך מחשבה שבכך יפייסו את המחנה היריב. טחו עיניהם מראות שבכך הם משחקים לידי עוכרי כל היקר והקדוש להם. אחרים, שהבינו היטב את משמעות מעשיהם, פעלו מתוך ציפייה לשידרוג מעמדם בקרב אליטות השמאל, ועל פי רוב זכו באמת לתגמול על עבודתם היעילה.
לאלה הנוהגים להכות בפומבי על חזהו של הציבור וקוראים "אשמנו" יש להזכיר את דברי חז"ל לגבי ישעיהו הנביא. "איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב", התוודה הנביא. והקב"ה ציווה למלאך: רצוץ פה שאמר דילטוריא (לשון הרע) על בניי. על עצמך אתה רשאי לומר, אמר הקב"ה לנביא, ועל אחרים אינך רשאי. רוצים לעסוק בהלקאה עצמית? זכותכם. אבל רק על החזה של עצמכם, לא של הציבור כולו. חשבון נפש וביקורת עצמית הם ראויים ומבורכים, אבל בפורומים פנימיים. לא לעיניהם ולאוזניהם של ציניקנים חסרי מצפון, אשר ינצלו את תחושות האשמה וההודאה בשמץ של חטא כדי לדרוס ולדכא את הציבור הנאמן והמסור ביותר במדינה ולהעליל עליו את העלילות החמורות ביותר.
7. ראוי שהלקחים הללו יופקו, לא כדי להתחשבן על העבר אלא כדי להתכונן לקראת העתיד, הקרוב או הרחוק. כלי התעמולה וההפחדה שהופעלו לראשונה לאחר רצח רבין ממשיכים מאז לשרת בהצלחה את מאבקו של השמאל להכחדת כל עמלנו ומפעלנו, אשר בו תלוי חלק לא מבוטל מתקוות תחייתו הרוחנית והלאומית של עם ישראל בארצו בדור הזה. רק לאחר שתעוקר יעילותו של קמפיין ההסתה ייאלץ השמאל לשמוט מידיו את הקלף הזה, שכרגע הוא קלף מנצח. סביר להניח שקמפיין ההסתה הבא בוא יבוא, במוקדם או במאוחר. יש לקוות שהפעם הוא ימצא את הציבור הרבה יותר מחוסן, בוגר ומפוכח, והרבה פחות מבולבל ומבוהל.