אתמול פורסמו בבמה זאת דבריו של ד"ר גדי גבריהו, אדם דתי, אחד מראשי ארגוני השמאל ומגדולי הלוחמים נגד ריקוד דגלים זה שנים רבות.
גבריהו נלחם כתף אל כתף עם ארגון שנלחם בזהותה היהודית של ירושלים: "עיר עמים", ואלו דבריו: "איך אנחנו היינו מרגישים אם עשרות אלפי בני נוער היו צועדים ברובע יהודי כלשהו בארה"ב ושרים "וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי - ימח שמם?"
אני מכבד את ערוץ 7 שמאפשר מגוון דעות ובכך כוחו, אך אני מתקשה לכבד את הטפת המוסר של מר גבריהו לבני הנוער שלנו, תוך תיאור מעוות ולא הגון של המציאות.
אקדים לטענותיי כמה דברים בנימה אישית.
יום ירושלים תשפ"ב. יצאתי עם משפחתי הרחבה מהחלקה הצבאית בהר הרצל לאחר שפקדתי את קברו של דודי שבמותו העניק לי את שמו: "יהושע". לפני 55 שנה, נקרא יהושע דיאמנט עם חבריו הצנחנים למלחמה. לאכזבתם של הצנחנים הצניחה בוטלה והמשימה הייתה לעלות לירושלים. יהושע לא רק שלא התאכזב אלא אף אמר לחברים בשעת הקרב ש"אם יקרה לי משהו רע תגידו להורים שלי שזה היה למען ירושלים".
במהלך הקרב, מרחק קצר משער שכם, יהושע נפל. לא זכיתי להכיר את יהושע אבל מספרים עליו שהיה טיפוס אוהב. אוהב אדם ועם. לצד אהבות אלו אהב מאוד את ירושלים וכמדריך טיולים גילה אהבה זאת גם לתלמידיו ולא פסק מלצפות אליה מרחוק.
לאחר האזכרה שמנו פעמנו לטקס הגדודי שארגנו חבריו של יהושע, סמוך לשדרות בר לב בפאתי שכונת שמעון הצדיק. כשקרבנו למקום נדהמנו לראות חבורת צעירים ערבים שהתגרתה בכל יהודי שעבר במקום. בתי החלה לרעוד. הטקס היה מרגש והמארגנים המזוהים עם כל קצווי הקשת הפוליטית אף כיבדו אותי באמירת "יזכור". אבל האווירה מסביב, לאורך הטקס, המשיכה להיות עוינת ומתפרעת וזאת נוכח עיניהם המשתאות של החברים הקשישים שהשתתפו בקרבות.
לאחר האזכרה "חזרנו אל בורות המים", כדברי המשוררת הלאומית אוהבת ירושלים, והצטרפנו לריקוד דגלים בואכה שער שכם. הזדמנות נהדרת לפגוש את הנכדים שגרים מצידו השני של השער. הנכדים מתגוררים ברחוב הגיא, במתחם שמסוף המאה ה-19 שימש אכסניה בבעלות יהודית. במקום זה גם הכירו במסגרת פעילותם בהגנה, רוזה ונחמיה רבין, הוריו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. לאחר שהמקום ננטש בפרעות המאה הקודמת, שוחרר המקום בזכות יהושע וחבריו והמקום יושב מחדש.
מהמרפסת למעלה כשהנכדים על ידי, צפיתי בקבוצות רבות של רוקדים עם דגלים ולהלן התוצאות בתחרות השירים: במקום הראשון "עבדו את ה' בשמחה". על המקום השני התמודדו שני שירים, "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ו"לירושלים עירך ברחמים תשוב". אכן, שמעתי יותר מדי את השירים מהסוג שלגבריהו היה אולי חשוב לשמוע, אך האם כך הגון ונכון לתאר את האירוע כולו?
התחושה המתקבלת מדבריו של מר גבריהו שבתוך תוכו הוא מצר על כך שממשלה הקרובה לליבו מאפשרת למצעד לצעוד והוא אף עובר בשקט יחסי.
כאן המקום לפרגן לאנשים שלאחרונה ספגו ביקורת רבה לעיתים בצדק ולעיתים פחות. בדבריי אני כולל את ראש הממשלה, את השר לביטחון פנים, דרך המפכ"ל ומפקד המחוז ועד אחרון השוטרים. כל אלו הבינו שצעדה של צעירים בעיר בירתם המשוחררת אחרי 2,000 שנה חייבת לעבור.
כי ירושלים זה לא עוד "רובע יהודי כלשהו", כדברי מר גבריהו. חבל שמר גבריהו נכנס על כורחו למקהלת הטוענים לפרובוקציה ומעניקים רוח גבית לארגוני הטרור. לדאבוני, מאז מלחמת ששת הימים, השמאל הישראלי הוא המפיח הגדול של אש השנאה הלאומנית בין יהודים לערבים בארץ הזו, אך אין זה המקום להרחיב על כך.
אכן, לצד הברכות למארגני האירוע יש לומר שיש מקום רב לשיפור ולו בהיבט החינוכי. מדובר בבני נוער שלא תמיד יורדים למשמעויות של מה ששרים ונהנים לרוב ממנגינה וקצב ופחות שמים לב למילים. מי ששר "ואנקמה מפלסטין", עוד לפני שהוא משדר שנאה כללית עיוורת שלא משרתת אותנו בכלום, משדר פחד ממדינה שלא קמה ובעזרת ה' גם לא תקום.
יתרה מכך, מי שמנבל את הפה שלו בתוככי עיר הקודש לא באמת אוהב אותה. הסגנון הזול שמביאים איתם צעירים מסוימים ממגרשי הכדורגל, מעיד כי הם ממש לא מבינים את ערכה של ירושלים. אני את תלמידיי מחנך לראייה מורכבת, אותה כבר לימד הרב צבי יהודה קוק בעיצומה של מלחמת השחרור. הבעיה שלנו איננה עם אחמד או מוחמד, הם ראויים לכל כבוד הדדי. הבעיה שלנו היא עם הלאומיות הערבית המתפרעת. מספר צעירים ששרו את השירים המצערים ושוחחתי איתם, הסכימו איתי לגמרי והביעו חרטה. עם זאת, תפקידה של המדינה להגדיר כמטרה שכל יהודי או קבוצת יהודים יוכלו ללכת בבטחה בעיר בירתם ולא רק יום אחד בשנה וגם זה בקושי.
אכן מילים יכולות להרוג, אך רובם המוחלט של אלו, מצויים ברשתות החברתיות הערביות שמסיתות לרצח. אם רחוב הגיא יכול היה לדבר על עוולות, היה בוודאי מספר על סכינים רבות שנשלפות ועל זילות חיי אדם יהודים וערבים כאחד שגורמת ההסתה הזו, אבל את מר גבריהו מעניין רק יום אחד מסוים.
הנוער שלנו אוהב את ירושלים כי התנ"ך נר לרגליו ולא נדרשות לכך הוכחות. אם לך, מר גבריהו, דרך אחרת לחנך לאהבת ירושלים, תוכיח זאת עם הצעירים שלך במקום העין הרעה בה אתה מתבונן על בני הנוער של הציונות הדתית.
ד"ר שוקי שריר הוא איש חינוך