וְחֶסֶד יי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים. הפסוק מתנגן בכמה מנגינות. אחת חדשה לי שהביא חברי הרב בנימין רוזצוויג שיחיה ממשפחתו מסבתו. אפשר באמת לומר שפסוק זה יכול להוות השראה לאתגרים הרוחניים התרבותיים של זמנינו.
ראשית, עיקר הדרך לחזק ולהוסיף בריאות לעם ישראל זה להתמקד בחסד ד' היינו בחיוב בטוב שנמצא בעולם ובתוכנו.
כי באמת להרבות להילחם ישירות בשלילה פחות מביא תועלת. בייחוד הדברים מכוונים לאותה תפיסה תרבותית שבשם הדאגה המוסרית לחלשים למודרים ולחריגים, רוצה לפרק מוסדות ומסורות ישנים.
להילחם ישירות זה מסובך כי אם אתה שולל אותם לגמרי, אתה עלול להיות לא קשוב לנקודה המוסרית שיש שם, ואפילו אם באמת אתה קשוב בתוכך אתה עלול להישמע לא קשוב או להראות פוגע באותם חלשים שהם באים בשמם וחפצים ביקרם [כביכול].
ואם אתה לא שולל אלא הולך אחריהם זה וודאי אינו נכון, וכי נעשינו תלמידים של פוקו של דרידה [=יעקב ישראל לוגאסי כמו שציין צבי סדן במאמריו המחכימים] ושל תלמידיהם באמריקה, שעוד הקצינו את דבריהם והפכום למה שנראה כמו דת חדשה?! [עיין בספר תאוריות ציניות ועוד] אנחנו וודאי תלמידים של משה והנביאים הזקנים והתנאים ראשונים ואחרונים בין לדעה בין למעשה אשר נעשה. ואכן לדעת איך לקיים מצוות תוכחה בסוגיא זו עבודה קשה שבמקדש. לכן מצד השלילה טובה השתיקה, ואין לנו אלא להרבות בחיוב, חיזוק הקשר לתורה ולדורות ישראל והידור במצוות שמחת חתן וכלה. כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים, כולל החורבות שיכולות להיעשות על ידי מגמות הפרוק של עכשיו.
על כן נשים את העיניים על חסד ד' שנמשך מעולם ועד עולם מדור לדור וממשפחה למשפחה על יראיו על אלה שהולכים אחר יראתו ותורתו הכתובה והמסורה הם וכל הנלווים עליהם.
ועוד נוסיף בזה דבר שרומז לנו הפסוק. מהו חסד ד' עליו יש להודות? - על יראיו על המתנה שנתנה לנו הלא היא יראת ד'. שהרי בלא יראת ד' כאשר האדם הולך אחר חכמתו לבד יכול להגיע לדברים אבסורדים ומרחיקי לכת, שעוד יבואו ימים וישתוממו איך אנשים חכמים ומוסריים הגיעו למסקנות כאלה משונות.
כאילו כל המושגים הפשוטים שבני אדם מדברים בהם, הם איזו שפה שיצרו מנגנוני כוח במודע או שלא במודע, רק כדי לשלוט. ונולדו מזה מסקנות מעשיות משונות כמו למשל, שבשם הדאגה לכבודם של בני אדם, עוסקים השכם והערב בהלבנה בפגיעה קשה בכבודו ושמו הטוב ובפרנסתו של מי שלא יישר קו עם השפה התקינה שהם מייצרים להם. [עיין למשל בספרו של הרב חיים נבון "לא תקין"]
איך יכול אדם להינצל מכל העקמומית הזו? רק אם מקדים לחכמתו יראת ד'- ראשית חכמה יראת ד'- שאז כל ההבנות וההתחכמויות באים על גבי הדברים הפשוטים של התמימות האמונה והמשכה של הדורות ומסורת הדורות. וחסד ד' הוא שהמשיך יראתו ליראיו, ונתן להם בזה רצף וקשר עם המשך הדורות מאז ולהלן מעולם ועד עולם. וראה סיפורו של רב נחמן על חכם ותם שהוא כנבואה על זמנינו.
ויתכן שמה שבני אדם הגיעו ומגיעים למחוזות כאלה לא רציונאליים, זהו משום שאינם מסתפקים בהגיון ובשכל אנושי הבנוי על הוכחות וראיות ניסוי וטעייה כדי לקדם את העולם, אלא הם חפצים להאמין במשהו נשגב באיזה רעיון גדול שמעבר לכל מה שאפשר להבין. כך אנשים האמינו בקומוניזם למרות האבסורד שהיה בו, כי האמונה בקומוניזם ענתה לא על הצורך בתיקון עולם, שהרי למעשה פעל להיפך מזה, אלא על הצורך להאמין משהו גדול שהוא מעבר לטעם ודעת.
התרופה לצורך זה היא לא להמציא דת חדשה שהיא למעשה סוג חדש של עבודת אלילים, אלא לחזור ליראת ד' לאמונה בד' אחד שהיא מקשרת את האדם לעולם שמעבר לכל השגה מצד אחד, ומצד שני נותנת כוח ומקום לכל מה שאדם יכול להבין ולשכלל את העולם בשכלו. השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם וחסד ד' מעולם -מהשמים, ועד עולם -עד הארץ, על יראיו.
וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים.