בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל ערעור של אישה נגד פיצויים שהייתה צריכה לשלם לבעלה לשעבר בגין "הונאת אבהות".
מי שקרא את סיפור המקרה; אישה ששיקרה לבעלה כי בנה הוא בנו הביולוגי, וכשנפרדו היא חשפה את הסוד כי הוא בנו של אחר, ואת פסה"ד שקבע שהיא לא תצטרך לפצות את בן זוגה, הרגיש שמשהו כאן ממש רקוב ועקום. תחושת הבטן הזו נובעת מהיחס הלגיטימי שמקבלים בגידה וניאוף בפסקי בית המשפט בישראל.
לא מדובר רק בתחושת בטן, לצערנו מדובר במהלך סדור ומכוון. פסק דין זה נסמך על המהפכה המשפטית שקבעה כי חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' מנפץ את הדיבר 'לא תנאף'. במהלך השנים ברצף של פסיקות, שהמפורסמת שבהן היא 'בג"ץ הבוגדת', קבע בג"ץ כי הנאמנות והמחויבות לאישות בין איש ואישה נשואים אינם חלק מהגדרת המשפחה בעולם המשפט במדינת ישראל.
כפי שנכתב במבוא לפס"ד המדובר: "תמיכה נוספת למסקנה כי אין להכיר בעוולה של "הונאת אבהות" מוצא ביהמ"ש בזיקה שבין בגידה לבין הונאת הורות... הלכה למעשה, הכרה בעוולה של "הונאת אבהות" מהווה קביעת נורמה משפטית המחייבת אישה לדווח לבן זוגה על ניאוף. כל אותם נימוקים השוללים הכרה בעוולה משפטית בגין ניאוף, שוללים עוולה משפטית בגין "הונאת אבהות"".
כלומר אי ההכרה בעוולת הניאוף היא היסוד לפסיקה דנן.
תחילתו של תהליך שינוי הגדרת המשפחה, ומחיקת הנאמנות והמחויבות לאישות מהגדרתה המשפטית, בפסיקתו של שופט המחוזי יהודה פרגו, לפני יותר מעשור, שכתב: "משהחליט בן זוג נשוי – ובענייננו אשת התובע – לנהל מערכת יחסים עם אחר – בענייננו הנתבע – זכותו לעשות כן ולא ניתן למנוע זאת ממנו, גם אם הדבר נראה לא ראוי בעיני אחרים... קשר הנישואין, אינו יוצר בעלות על גופו ורצונותיו של בן הזוג. יש לכבד את היותו אדם בן חורין. אלו הם מעיקריו ואושיותיו של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". הכרה בזכות תביעה עקב מערכת יחסים זו, משמעה, סיכול ופגיעה בזכויות וחירויות בן הזוג וכפיפותו באופן מלא לבן זוגו ולרצונותיו. יש בה כדי לסכל כל קשר אפשרי של בן הזוג עם צד שלישי, כל עוד בני הזוג נשואים ואינם גרושים; וגם אם מערכת היחסים האישית ביניהם עלתה על שרטון; כך גם להרחיק צד שלישי מקשר כזה, מפני חשש לתביעה כספית. מדובר בגזירה שהציבור בחברה מתקדמת ודמוקרטית, אינו יכול לעמוד בה וגם אינו צריך לקבלה".
דהיינו, 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', ותפיסת 'זכויות האדם' וחופש הפרט, סותרים מהותית את היכולת לקיים נאמנות ומחויבות לאישות. על פי אותן התפיסות, האדם תמיד חופשי להחליט מה ייעשה בגופו, ואינו מחויב לשום התחייבות שקיבל על עצמו בעניין גופו ונפשו.
עפ"י תפיסה זו האיש והאישה נשארים אוטונומיים גם במסגרת הנישואים ועל כן לא נוצר חיבור אמתי ביניהם. למעשה, נשרו יחסי האישות מההיבט החוזי של הנישואין והגדרתה המשפטית של המשפחה איבדה את עצמותה ומהותה. פסיקה זו הותירה את הנישואין כהסכם שאינו נוגע כלל לחיי האישות ושתוכנו המשפטי בלתי ידוע.
פסק הדין דנן מצטט את דברי שופט ביהמ"ש העליון יצחק עמית (ע"א 8489/12), שהצטרף לעמדת השופט פרגו: "קיצורו של דבר, כי טעמים חזקים שבמדיניות משפטית שוללים לטעמי הכרה בניאוף כעילה נזיקית או חוזית, הן בין בני הזוג בינם לבין עצמם והן בין מי מבני הזוג לבין צד שלישי. לצד האינטרס החשוב של שמירה על התא המשפחתי, יש לזכור כי אנו עוסקים בתחום המעוגן בחיי הרגש. בגידה לחוד, ותוצאות ממוניות לחוד. כפי שאין לבגידת מי מבני הזוג נפקות בשאלת השיתוף ברכוש או איזון המשאבים [...]; וכפי שאין להחיל על החוזה המשפחתי קני מידה חוזיים-מסחריים [...], כך גם אין להחיל בנושאים אלו סטנדרטים של דיני נזיקין [...]".
לשיטתו של עמית בגידה של מי מבני הזוג אינה בעלת שום משמעות בעולם המשפט.
חשוב לציין, כי בדיון הנוסף בבג"ץ הבוגדת קבע בית המשפט כי פסיקה זו, המוחקת את הנאמנות והמחויבות לאישות מהגדרת המשפחה מחייבת גם את בתי הדין הרבניים.
ארגון תורת המדינה הניח על שולחן הכנסת שלוש הצעות חוק המתמודדות עם הפגיעה במשפחה כתוצאה מפסיקות בג"ץ. המחוקק כבר קבע כי לנסיבות מיוחדות יש השפעה על דיני הממונות במשפחה, ואין ספק כי בגידה, המפרה את ברית הנישואים עונה להגדרה זו. כמו כן, הגיע הזמן לבטל את פס"ד בבלי ששלל את עצמאות בתי הדין לדון עפ"י התורה. לא יתכן שהגדרות משפטיות המנפצות את עשרת הדברות יהיו המשפט בישראל, וודאי לא יתכן שהן יחייבו גם את בתי הדין הרבניים.
אנו קוראים לחברי הכנסת לקדם את החקיקה ולהשיב למשפחה היהודית את כבודה.
הרב יעקב יקיר הוא ראש ארגון תורת המדינה