Polish books on display in Warsaw, Poland. May 19, 2018. /
Polish books on display in Warsaw, Poland. May 19, 2018. / Photo by Yahav Gamliel

ללא מעט ספרים יש אפילוג, אתם יודעים, עמוד או שניים שמגיעים אחרי שהספר נגמר ואורזים יפה את הסיפור באריזת מתנה.

ב'מלחמה ושלום' של טולסטוי, לעומת זאת, יש 105. 105 עמודים של אפילוג. רק לצורך השוואה, ב'זקן והים' כולו יש רק 90 עמודים, וזה לא הפריע להמינגווי לזכות איתו בפרס נובל לספרות.

אבל, כמו שאמרנו בטור הקודם, מה שהפך את 'מלחמה ושלום' לקלאסיקה הוא לא האורך שלו, להפך, הוא הפך לקלאסיקה למרות האורך שלו. הוא הפך לקלאסיקה כי הוא ספר טוב שכתוב (בחלקו) מרתק ופותח למחשבות, ולפחות לי אישית הוא מאוד שינה את התפיסה לגבי איך נכתבת ה'היסטוריה' ומה זו 'מלחמה'. לגבי ה'שלום', קצת פחות...

כי אם לסכם בקצרה, ובצורה שכנראה תעורר עליי את חמתם של לא מעט מחובבי טולסטוי, אפשר לחלק את 'מלחמה ושלום' לשני חלקים: 'מלחמה' מרתק ו'שלום' משעמם. קו העלילה המרכזי שמתעד את מלחמות נפוליאון מהזווית הרוסית הוא באמת מרתק, אבל כשפעם אחר פעם מוקדשים עשרות עמודים כדי לתאר את הנשף המפואר בבית של איגואניסטה קארימנייטה חולבדורה (סתם גיבבתי אותיות, אבל ) זה כבר מתחיל להעיק.

אני יודע שיש לא מעט קוראים שיחלקו עליי ויגידו שהגדולה של טולסטוי היא דווקא בתיאורים המפורטים של חיי האצולה, ויכול מאוד להיות שהם צודקים. אין ספק שטולסטוי היה סופר בחסד ושתוך כדי הקריאה אתה ממש מרגיש שאתה נמצא ברוסיה של לפני מאתיים שנה, הבעיה היא, אם לנסח את זה מעט בבוטות, שאני לא רוצה להיות ברוסיה של לפני מאתיים שנה...

נכון, יחסית לספר לימוד על רוסיה הצארית 'מלחמה ושלום' הוא ספר חביב, אבל הוא מלא בפרטים קטנים ושמות איזוטריים כך שאם אתם לא פריקים של היסטוריה רוסית אני באמת לא רואה סיבה להתעכב עליהם. רוסיה הצארית התקיימה במשך 400 שנה (או 170 שנה שלאחריהן היו עוד 200 שנה של האימפריה הרוסית אם אתם רוצים לדייק), וטולסטוי בחר לכתוב על שנת 1812 מסיבה מסוימת, נכון? אז אני בטוח שהוא יסלח לנו אם נתמקד בה.

הייחוד של 'מלחמה ושלום', לפחות בעיניי, זו נקודת המבט השונה שהוא נותן על מלחמות נפוליאון. אנחנו רגילים לגרסה הצרפתית, המערבית, שרואה בנפוליאון קיסר דגול ואסטרטג צבאי בחסד, אבל רק שקראתי את טולסטוי נחשפתי לגרסה הרוסית שרואה אותו אחרת לגמרי. איפה נמצאת האמת? כנראה שאיפשהו באמצע. הבעיה היא שהאמצע בין רוסיה לצרפת זה פולין, ככה שכנראה האמת מצטנפת לה איפשהו לבד, בחושך ובקור...

אבל, כשבשביל לקבל את נקודת המבט המסקרנת הזו צריך לחצות 1314 עמודים, רוב האנשים מעדיפים פשוט לוותר. אני חושב שאני לא הקורא היחיד –כל האלו שלא קראו מראש בגלל האורך בוודאי יסכימו איתי- שהיה מעדיף דמויות קצת פחות אמינות ויותר שטוחות תמורת הנחה בכמות העמודים. 700 עמודים נשמע לי מספיק לגמרי בשביל לתאר את שנת 1812. בינינו, מה כבר יש לספר עליהם? אפילו לא היה להם טיקטוק...

אז מי שרוצה המלצה פרקטית איך אפשר לקרוא את 'מלחמה ושלום' בסופ"ש אחד, לדעתי אפשר בהחלט לדלג על כל החצי הראשון בלי להפסיד הרבה - פשוט תתחילו מהכרך השני ותקפצו ישר למים. לגבי האפילוג, אם אתם לא בראש לדיוני עומק אלא סתם רוצים להתרשם מהתקופה והסיפור, בהחלט אפשר גם לוותר עליו. זה ישאיר אתכם עם ספר של 557 עמודים, לא נורא בכלל. יודעים מה, אפילו מומלץ.